משה לוי – מזריק הנפט

אבי דוידוביץ (31.8.2017)

משה לוי שכונה מזריק הנפט הוא רוצח סדרתי מורשֶה שהמית את אשתו וניסה להמית שני קורבנות נוספים בשיטה דומה * קורבנו הראשון הייתה אשתו שמתה בייסורים נוראיים * ארבע שנים לאחר מכן הוא ניסה לרצוח את חברתו סוזן אמויאל * הוא נדון ל־46 שנות מאסר * כעבור ארבע שנים, בהיותו בבית־הסוהר, פגע באותה שיטה באסיר אחר ונדון ל־20 שנות מאסר נוספות * אנטומיה של רוע שאין לו שיעור

 תוכן העניינים

התצלומים מידיעות אחרונות, 15.3.1991

מבוא

רצח סדרתי ללא אישום ברצח

רצח סדרתי על-ידי מורשֶה (proxy) ותסמונת מינכהאוזן על-ידי מורשֶה

כרוניקה בתמצית

מקורות המידע

ההתפרצויות לביתם של ארנון מילצ'ן ובארני באלקום

רציחתה של אשתו אילנה

הניסיון לרצוח את סוזן אמויאל ואינוסה

הניסיון לרצוח את דרור לוי ואינוסו

דיון

תודות

הערות

מקורות: עיתונות יומית, ספרות מקצועית, ראיונות אישיים, פסקי-דין

 

מבוא

רצח סדרתי ללא אישום ברצח

הקרימינולוגים המגדירים רצח סדרתי מקפידים להכיל בהגדרתם את התנאי של ביצוע שלוש רציחות ומעלה, תוך קיום תקופת צינון של כיממה בין המעשים. בדרך כלל אין הם מכילים בהגדרתם את הניסיון לרצח, או עבירות אחרות הנושאות מאפיינים התנהגותיים של המתה או ניסיון להמית בזדון, כגון גרימת חבלה חמורה (להלן עבירות אחרות). במאמר רצח סדרתי הסברתי כי ההיצמדות בהגדרת הרצח הסדרתי לעבירת הרצח במובנה המשפטי מצד אחד, ואי הכלת העבירות האחרות מצד שני, אינם ממצים את מאפייני התופעה להגדרתה כראוי לצורך המחקר בקרימינולוגיה. לא זו אף זו, הגדרת התופעה ללא הכלת העבירות האחרות, פוגעת בתוקף המחקר בתחום. זאת לדעת כי המבדיל בין הרצח ובין הניסיון לרצח הוא בדרך כלל משתנה שאינו תלוי בעבריין – למשל תזוזה פתאומית של הקורבן שהסיטה את הכדור במילימטר מהלב, או אמבולנס שהגיע מיד והעניק לנפגע טיפול מציל חיים מוצלח. יתרה מכך, בין עבירת הרצח והניסיון לרצח מתקיים מתאם גבוה במיוחד כפי שצוין במאמר רצח סדרתי. במאמר מוסגר יצוין גם כי הקרימינולוגיה אינה כפופה וכבולה להגדרות משפטיות או לתוצאה המשפטית. כך למשל אדם שהמית אדם אחר בזדון ושלא הואשם או לא הורשע ברצח – הרי מהבחינה המשפטית הצרופה הוא אינו "רוצח". לדוגמא: הרוצח מת קודם להרשעתו, או נעשה עד מדינה ונדון על עבירה אחרת, או לא נדון בכלל; או שנמצא לא כשיר לעמוד לדין, או שנעשה איתו הסדר טיעון והאשמה נגדו הומרה בעבירה אחרת (הריגה למשל), או שאשמת הרצח הומרה לעבירה אחרת בגלל בעיה בראיות וכיוצא באלה. אולם אי הכלתו כרוצח בהגדרה הקרימינולוגית לצרכי המחקר – מגחכת את המחקר ובמקרים רבים גם את החוקר – כפי שתיארתי במאמר "אקדמאיים – היזהר!". על־כן, כללתי את העבירות האחרות בהגדרת הרצח הסדרתי, ובהתאם לכך ערכתי את המחקר על הרצח הסדרתי בישראל בו נכללו רוצחים כמו שרה אלקנוביץ שלא המיתה אף לא אחד מקורבנותיה; ומשה לוי אותו הגדרתי כרוצח סדרתי על־ידי מורשֶה כפי שיפורט להלן, אף שהמית רק אדם אחד ולא הורשע באף לא מעשה רצח אחד.

רצח סדרתי על-ידי מורשֶה (proxy) ותסמונת מינכהאוזן על־ידי מורשֶה

מקובל לסווג רוצחים סדרתיים על בסיס המניע או הגורם העיקרי של הרצח. לעיתים קרובות לא ניתן לאפיין באופן ברור מניע חד ערכי של הרוצח הסדרתי, כי כמה מניעים חוברים להם יחדיו. במטרה למנוע הטיה סטטיסטית שרוצח אחד ייספר יותר מפעם אחת, נאלצים לעיתים החוקרים לברור את המניע העיקרי של הרוצח, ובקטגוריה זו להכלילו. אחת הקטגוריות היא רצח סדרתי על־ידי מורשֶה. המורשֶה הוא אדם שמתוקף תפקידו או קרבתו לנפגע, יש לו את הרשות והנגישות לטפל בנפגע ולסעוד אותו. בין המקרים האלו ניתן למצוא את הרופא או האחות הממיתים את המטופלים שלהם "מתוך רחמים", או עובד במוסד לחסרי ישע הממית את החוסים והדיירים במוסד על מנת להקל על תנאי עבודתו, או קרוב משפחה מדרגה ראשונה הפועל בהתנהגות מינכהאוזנית – בכדי לשפר את הסטטוס החברתי שלו, דימויו העצמי, או לפי עניין לזכות בכספים של הנפגע. במקרים אלו לא נמצא תקיפות מיניות, ההכרות עם הקורבן היא הדוקה ואפילו אינטימית, וככלל הרוצח אינו עבריין בתחומים אחרים למעט אלו הקשורים למעשי הרצח עצמם. בארצות־הברית – רצח סדרתי על-ידי מורשה אינה תופעה נדירה. בישראל, בה נדירות הרציחות הסדרתיות, נודע רק רצח סדרתי אחד על־ידי מורשה על־פי ההגדרה שהתוויתי – והוא משה לוי.

רוצח סדרתי מורשֶה המבצע את רציחותיו בכדי לזכות בכספי קורבנותיו, יכול להיכלל גם בקטגוריה של רצח לצורך השגת רווח חומרי. אך מאחר ושיטת הפעולה המאפיינת את הרוצח המורשֶה, הנגישות לקורבן ובמקרים רבים התלות המתפתחת בין הקורבן לתוקף היא כל כך ייחודית ומשמעותית – נראה לנכון להכיל רוצח כאמור בקטגוריה של הרצח הסדרתי על־ידי מורשֶה ולא בקטגוריה האחרת.

יש הסוברים בטעות כי רצח על־ידי מורשֶה נכלל במסגרת ההפרעה הידועה כתסמונת מינכהאוזן באמצעות מורשֶה Munchausen Syndrome by Proxy. נראה כי טעות זו נובעת מההטיה והנטייה למדיקליזציה של הפשיעה. במחקרם של החוקרים קונראד ושניידר הציגו תהליך אותו הם כינו בשם "מדיקליזציה של הסטייה – מרוע לחולי", לפיו תופעות סטייה מסוימות אשר נחשבו בעבר כמעשים פליליים מרושעים המחייבים עונש ונקם, נחשבות היום כ"בעיות רפואיות" המצריכות אך טיפול ושיקום. המניע למדיקליזציה נובע בין היתר מהאינטרס של אנשי מקצוע בתחום הרפואה להרחיב את תחום העיסוק שלהם (Conrad & Schneider, 1980). למותר לציין כי הגדרת העבריין כחולה ולא כעבריין יכולה להקל עליו בצורה דרסטית את ההליך הפלילי נגדו, כאשר הפועל היוצא מהגדרה זו הוא הטיעון כי הנאשם אינו עבריין הראוי לעונש – אלא הוא חולה הזקוק לטיפול. כך גם נחסך מהעבריין התיוג כתוקף וכרשע, לטובת תיוגו כחולה ולמעשה כסוג של קורבן.

על־פי ה־DSM-5 משנת 2013 תסמונת מינכהאוזן באמצעות מורשה נקראת הפרעת הִתְחַלוּת המיושמת על הזולת (Factitious Disorder Imposed on Another) ובשמה הקודם הפרעת הִתְחַלוּת על-ידי מורשה (Factitious Disorder by Proxy). מדובר בגרימה מכוונת של פציעה או מחלה לזולת המבוצעת בהונאה, בשני מקרים ומעלה; כאשר אין להתנהגות הזו הסבר פסיכופתולוגי אחר. אין כאן המקום להכביר במילים ולהסביר כי לא כל התנהגות סוטה מבטאת בהכרח פתולוגיה. לעתים קרובות היא מבטאת אך רוע. לגופו של עניין נבהיר כי הפרעת ההִתְחַלוּת המיושמת על הזולת אינה מחלת נפש, ואינה מאיינת את האחריות הפלילית או את הכשירות המשפטית לעמוד לדין (Artingstall, 1998:5) – כפי שאכן התברר ונמצא במקרה בו עוסק המאמר דנן.

כרוניקה בתמצית

הנבל משה לוי נולד בשנת 1950. בשנת 1972 הכיר את אילנה עובד שהייתה אז בת 18. כעבור כשנה הם נישאו ובשנים 1974 ו-1976 נולדו שתי בנותיהם. בתוך כך ביצע הנבל שורה של עבירות פליליות שהגיעו לשיאן בדצמבר 1979 כשביצע התפרצויות לשתי דירות יוקרה בהרצלייה וגניבת רכוש רב שכלל גם ציורים מקוריים יקרי ערך. בשנת 1980, כשהייתה אילנה בת 26, המית אותה הנבל בייסורים נוראיים לאחר שהזריק לגופה חומרים כימיים שונים. ההמתה לא עוררה חשד למעשה פלילי וסיבת מותה נקבעה מזיהומים בדם. בקיץ 1983 הכיר את סוזן אמויאל שהייתה אז כבת 22. בינואר 1984 הוא נתפס בשעת מעשה כשהוא מנסה לרצוח אותה על־ידי הזרקת חומרים כימיים לגופה לרבות נפט. המעצר התאפשר לאחר שהרופאים הצליחו לזהות את מקור הזיהום שהתפשט בגופה של סוזן – זיהוי שלא הסתייע אצל אילנה – וקישור בין המקרים שעשה אחד הרופאים שטיפל בשעתו גם באילנה. במרץ 1985 הסתיים משפטו המתוקשר והוא נדון ל־46 שנות מאסר על הריגתה של אילנה והניסיון לרצוח את סוזן, שנשארה כתוצאה מכך עקרה ונכה לצמיתות על כיסא גלגלים. באפריל 1988 התחיל הנבל להתעלל בכלא בשיטה דומה בדרור לוי, אסיר שהתיידד איתו. ביוני 1990 הוא נדון ל־20 שנה נוספות על מסכת ההתעללות בדרור. בנובמבר 1991, כשהוא אסיר בן 41, מת מסרטן. ככל הנראה סבלו ממחלת הסרטן לא התקרב לסבל שהוא הסב לשלושת קורבנותיו.

מקורות המידע

מקורו של רוב המידע על הפרשה דנן הוא מהעיתונות היומית של אותה תקופה – בעיקר: "מעריב", "דבר" ו"ידיעות אחרונות", ומפסקי הדין במחוזי ובעליון על הריגת אשתו והניסיון לרצוח את חברתו. להשלמת פערי מידע קיימתי סדרה של ראיונות ושיחות אישיות עם אנשי משטרה לשעבר שעסקו בחקירת העבירות הרלבנטיות. התברר כי עשרות השנים שחלפו מאז עשו את שלהן ומידע רב נשתכח מהם.

ההתפרצויות לביתם של ארנון מילצ'ן ובארני באלקום

ההתפרצויות לביתם של מילצ'ן ובאלקום בהרצלייה בשלהי שנת 1979, מהוות ככל הנראה נקודת מוצא למעשי הזוועה של הנבל. ארנון מילצ'ן היה איש עסקים וחובב אומנות, שלימים נעשה ידוען בפני עצמו. בסוף שנות ה־70 הוא התגורר בדירת גג דו-קומתית בבניין רב קומות ברחוב אל-על 3 בהרצלייה (כיום רחוב אל-על 4 בניין הרצלייה-הייטס), והיה לו אוסף ציורים מקוריים יקרי ערך. בגג הבניין היו 2 דירות סמכות זו לזו. האחת של מילצ'ן והשנייה של בארני באלקום איש עסקים מראשי יהדות בריטניה, שהתגורר בדרך כלל בלונדון. לבניין היה מנהל שדאג להחזקת הבניין. למילצ'ן, שנהג לשהות בחו"ל במשך ימים רבים במהלך השנה, הייתה עובדת משק בית, אישה מבוגרת שעבדה אצלו שנים רבות, אשר החזיקה במפתחות לדירה ולאמצעי האזעקה שבה.

למשה לוי כבר אז היה עבר פלילי עשיר שכלל 14 הרשעות קודמות בעיקר בהתפרצויות, גניבות, מסירת עדות שקר, מירמה וסחיטה. מסתבר שבמלאכת ההונאה שהוא הצטיין בה, היה לו כבר ניסיון מוכח. את העבירות הראשונות ביצע כנער ועל כך נשלח למוסדות שונים. בסוף שנות ה־70 הוא נודע כסוג של שיפוצניק. היו לו ידיים טובות ולשון חלקה בהן עשה יותר שימוש לרעה מאשר לטובה.

באחד הימים במחצית השנייה של שנת 1979 הזמינוהו לבצע עבודה בדירה של מילצ'ן. עובדת משק ביתו הבחינה בברז דולף בדירה. היא פנתה למנהל הבניין שלא הצליח להביא את השרברב הקבוע שלו ועל-כן הביא שרברב אחר מבת־ים – את משה לוי. הנבל מבצע את התיקון ובתוך כך קורא את השטח ומבין את ההזדמנות שנפלה לידיו. דירה עמוסה ביצירות אומנות, שבעליה נמצא בחו"ל, ועובדת משק בית מבוגרת המגיעה אך מפעם לפעם. הוא משתף את חברו אבי משען ותוכנית הפריצה מתחילה להתגלגל. לוי יצור קשר עם עובדת משק הבית במטרה לבוא לשם לבדוק כביכול שהברז אינו דולף ומשען יצטרף אליו כעוזרו. העובדת שמחה על השירות המצוין. בשעת הביקור מושך לוי את תשומת ליבה בקסמו הידוע ואבי משען דואג לגנוב המפתחות – כולל אלו של האזעקה – ולשכפלם. ניתן לומר שלוי הוא סוג של פורץ מורשֶה. בהמשך הם מארגנים עוד שני שותפים ופונים לסוחר בחפצי אומנות על מנת לברר מה הסיכוי למכור את הציורים. הוא מבקש פרטים נוספים כגון מי חתום על היצירות. נראה שהם מצטיידים במצלמת פולרואיד על מנת להציג לו צילומים של היצירות. מצוידים במפתחות הם מגיעים לסיור מוקדם בדירה לתעד את היצירות ולהכיר היטב את השטח. הם חוזרים לסוחר ומסכמים אלו ציורים ניתן להביא לו. בין לבין נראה שלוי מבצע גם חדירה לביתו של בארני. הדירה של בארני הייתה ככל הנראה אתגר קל יותר מזו של מילצ'ן – בעיקר בגלל אופי הרכוש והדרכים לממש את השלל. הוצאת ציורים מקוריים ומכירתם דורשת תשתית מורכבת יותר מהשלל שהיה זמין לו בבית של בארני. לכן נראה כי הדירה של בארני נפרצת על-ידי לוי ראשונה ובכוחות עצמו בלבד. ליעד כזה ולסוג הרכוש שיגנוב ממנה אין לו צורך בשותפים

בביקורו בארץ באוקטובר 1979 מבחין בארני באלקום שפנקס הצ'קים שלו נעלם. הוא לא ייחס לכך חשיבות כי חשב שהוא יימצא אותו בהזדמנות אחרת. בנובמבר ביקר שוב בארץ ומגלה שפרצו לדירתו וגנבו ממנה פריטים שונים כגון סכו"ם מכסף, צלחות גדולות ועוד. בתחילה הוא לא חשב שיש קשר בין הפריצה ובין היעלמות פנקס הצ'קים. לאחר ששב ללונדון התברר לו שמשכו צ'ק על סך 3,000£ – כרבע מליון ל"י. חתימתו על הצ'ק הגנוב זויפה והוא הופקד על-ידי משה לוי בבנק לאומי ביפו, בחשבון שנפתח זמן קצר קודם לכן על-ידו. כעבור ימים אחדים פתח לוי חשבון בבנק הבנייה לישראל ברחוב מקווה-ישראל בתל-אביב, והפקיד צ'ק נוסף גנוב ומזויף והפעם על סכום של 5,000£ – כמו שנאמר "עם האוכל בא התיאבון". מאחר ולבנק זה אין קשר ישיר עם חו"ל בכדי לפדות צ'קים זרים, הם נזקקים לשירות של בנק לאומי. כך נעשה הקשר בין שני המקרים.

בין לבין הנבל ושלושת מרעיו מבצעים את ההתפרצות לביתו של מילצ'ן ביום 17.12.1979. נגנבו 13 ציורים יקרים ומקוריים בשווי ביטוחי של כ־10 מליון ל"י, ביניהם ציורים של פבלו פיקסו, מאנה כץ ונחום גוטמן. פרט לכך לא נגנב רכוש אחר או יצירות אחרות שהיו בדירה. ככל הנראה התמונות שנגנבו הן רק אלו שהסוחר אמר שביכולתו לרכוש מהם. עובדת משק הבית מגלה את הפריצה. היא מזעיקה את המשטרה ומדווחת שיש "חורים" בקירות. הכוונה לאותם חללים שנותרו במקומות שהתמונות היו תלויות. החוקרים מבינים חיש מהר שמדובר בפריצה "מוזמנת" המבוססת על מידע מבפנים, באמצעות מפתחות מותאמים. תחילה חושדים החוקרים באותה אישה, או במישהו מקרוביה. במקביל הם בודקים אפשרויות נוספות ועניינו של משה לוי השרברב מבת-ים עולה גם על שולחנם, כמי שהיה בדירה לצורך תיקונים.

בתוך כך אנשי בנק לאומי שקישרו בין שני הצ'קים הגנובים והמזויפים של בארני מערבים את המשטרה ובעצה אחת איתה מתבקש משה לוי להגיע לסניף בנק הבנייה לישראל בעניין הצ'ק שהפקיד שם. הוא מגיע כאמור לבנק ביום 21.12.1979, ארבעה ימים לאחר הפריצה לביתו של מילצ'ן, ונעצר שם על אתר כחשוד בעניין הצ'קים. עורך-הדין של בארני, שטיפל בעניין עוד מהפקדת הצ'ק הראשון, היפנה את תשומת ליבם של החוקרים לעובדה שדירתו של בארני צמודה לדירתו של מילצ'ן שנפרצה ארבעה ימים קודם למעצרו של לוי. מכאן החלה החקירה להתגלגל. משה לוי שהיה עצור – נחשד גם בפריצה לדירתו של מילצ'ן ובגניבת התמונות. עד מהרה הוא נשבר ומתחיל בדרכו הנכלולית לשתף פעולה עם חוקריו, ככל הנראה גם בתמורה לכך שישוחרר ולא תוגש נגדו בקשה למעצר עד תום ההליכים כפי שנעשה לחבריו. הוא אומנם מסגיר את שותפיו אך מגמד את חלקו בכך שלא השתתף בפועל בפריצה, לא קיבל את התמונות ואינו יודע היכן הן. האחרים נעצרים ובשלב מסוים מציעים עסקה – הסגרת התמונות תמורת סגירת התיק. המשטרה דוחה את ההצעה והחבורה הועמדה לדין. אבי משען (26) מחולון נדון לשבע שנות מאסר מתוכם ארבע שנים בפועל, משה אלקובי (28) מתל-אביב, נשפט לשש שנים. לא ידוע מה עלה בגורלו של השותף השלישי. זאב גולדווסר ששירת בבילוש במרחב איילון ידע לומר כי מספר שנים מאוחר יותר התמונות נמצאו מעלות אבק באחד המקלטים בבת־ים, לא הרחק מביתו של אחד השותפים. במשפטו כפר לוי בהאשמות נגדו. חודשים רבים אחרי ששותפיו נדונו הורשע הנבל ונדון לחמש שנות מאסר מתוכם שנתיים וחצי בפועל. לא ידוע אם בעונש נכללו גם העבירות שביצע נגד בארני. בית המשפט התחשב במצבו הטראגי – על כי התאלמן לאחרונה והוא מטפל בשתי בנותיו הקטנות. ארבע שנים תמימות יחלפו עד שהתברר שהנבל קיפד את חייה בייסורים נוראיים. קרוב לוודאי שאם היה נעצר עד תום ההליכים בגין ההתפרצויות בהרצלייה, אפשר ואשתו אילנה הייתה היום בין החיים.

רציחתה של אשתו אילנה

משה לוי הורשע בהריגת אשתו אילנה ולא ברציחתה, אבל למען הצדק יש לומר כי היא נרצחה בדמי ימיה – כשהיא בת 26 אימא לשתי ילדות בנות 6 ו-4. אילנה נולדה לאסתר ושלום עובד בשנת 1954. משפחה ממלח הארץ. הנבל הכיר את אילנה בשנת 1972 כשהייתה חיילת. חודשיים לאחר היכרותם הסתבך בפלילים ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל. הם נישאו בתקופת מאסרו. לאחר שחרורו התגוררו בבת-ים והוא החל לעבוד כחשמלאי, אך גם בעבודות בניין אחרות. לימים הוא יגדיר עצמו כ"קבלן לעבודות חשמל". את דרכיו הנלוזות מעולם לא עזב. בתוך כך נולדו להם שתי בנות – הראשונה בשנת 1974 והשנייה שנתיים אחר כך. לימים – כשנעצר בשנת 1984 – סיפר שלום אביה של אילנה כי בעבר ניסה הנבל שלוש פעמים להתאבד אחרי שהסתבך בחובות. "לא היה לו גרוש על הנשמה אבל הוא התנהג כמו מיליונר. תמיד חיפש לעשות כסף בקלות". שלום עובד תמך בו לאורך השנים עד שגנב מאשתו פנקס צ'קים. את יכולותיו בתחום גניבת צ'קים, זיופם והפצתם ראינו בסיפור של בארני מהרצלייה בשלהי שנת 1979. בראשית 1980, הסתבך בחובות כבדים. נושים פקדו את ביתם יומם ולילה. מעצרו בפרשת ההתפרצויות בהרצלייה היה לאילנה כקש ששבר את גב הגמל. היא הייתה בחודש השני להריונה ובניגוד לדעתו הפילה את העובר, והודיעה לו שבכוונתה להתגרש ממנו. הנבל אמר לה "שרק המוות יפריד בינינו" כשהוא כנראה מתכוון לכל מילה. לימים הוא יצדיק את הרעלתה בזריקות בכך שרצה שתוותר על תביעת הגט כאמור.

בינואר 1980, לאחר שהוגש נגדו כתב האישום על הפריצה לביתו של מילצ'ן, הובא אשף המניפולציות לבית החולים שמואל־הרופא לאחר ניסיון התאבדות. נראה שהוא שוחרר אחרי התרגיל הזה. מכל מקום יום אחד במרץ 1980 הוא שם לה סם מרדים במשקה והזריק לה תערובת של כלורופורם, דבק אפוקסי נוזלי ואפטרשייב. ככל הנראה האפטרשייב נועד לדלל את הדבק על מנת שיהיה ניתן להזריקו. כבר למחרת חשה ברע. כעבור מספר ימים החלו להופיע בגופה מורסות, חום גופה עלה והיא נשלחה לבית החולים דונולו ביפו[1]. שם לא זיהו במה מדובר. חודש אחרי ההזרקה התכסה גופה במורסות רבות ומצבה הדרדר. ייתכן ובבית החולים גם המשיך להזריק לה חומרי חיטוי ונפט. בבית החולים ניסו תרופות שונות, אף כאלו שהובאו מחו"ל, ולבסוף מתה ביום 27.6.1980. כל הזמן הוא סעד אותה במסירות בבית החולים. בחדרה היו תמיד פרחים שהוא דאג להביא לה.

לבקשת הוריה נותחה אילנה אחרי מותה בבית החולים איכילוב ולא במכון לרפואה משפטית כי לא היה חשד שמותה היה בעבירה. סיבת המוות שנרשמה – זיהומים בדם. לימים, הרופא שניתח את גופתה של אילנה העיד שמצא נזק במוחה שלא נגרם מחיידקים, אלא ממשהו מלאכותי וחיצוני. לאחר שנעצר בשנת 1984 סיפר אביה של אילנה, שלום עובד, כי עוד כשהייתה מאושפזת בדונולו פנה לצוות ואמר להם שהוא חושד שהוא פוגע בה בלילה כשהם לא רואים, אבל לדבריו הם דחו אותו באומרם: "איך ייתכן? תראה באיזו מסירות הוא מטפל בה!". בתוך כך משפטו בגין ההתפרצות בהרצלייה נמשך. העובדה כי אשתו מאושפזת במשך שלושה חודשים ואחר כך נפטרה, והוא מטפל בבנות הקטנות, הייתה מן הסתם טענה חזקה שהוא השתמש בה שהקלה עליו מאד את ההליך. בדצמבר 1980, כשהוא כבר אלמן,  הסתיים משפטו והוא כאמור נדון לשנתיים וחצי שנות מאסר בפועל.

לאחר גזר הדין הוא אמר בראיון "סוחט דמעות" לעיתון לאישה" "אם אי פעם אתחתן שוב, אשתי השנייה תצטרך לקחת גם את בנותיי. הן כל חיי. מזכרת נפלאה מאימן שכה אהבתי. אני כל כך אוהב אותן וקשור אליהן שאני מתכוון להישאר אלמן כל חיי ובלבד שיגדלו בשלווה ובביטחון". הוא המשיך וסיפר "שהן יודעות שהוא עומד להיכנס לכלא. הן קיבלו זאת בצורה קשה מאד, פרצו בבכי ואמרו שיקשרו אותי ולא יתנו לי ללכת". מניפולציה שנשאה פרי כנראה בבית המשפט המחוזי וגם בהמשך הדברים. יומיים לפני כניסתו למאסר נעשה עימו ראיון מוקלט ששודר ברדיו בתוכנית "החצי השני – מגזין לענייני נשים", בו סיפר שההסתבכות האחרונה עם החוק הייתה בגלל חובות שנבעו ממחלת אשתו. נזכיר שוב – "ההסתבכות האחרונה" עם החוק הייתה ממעשי ההתפרצות שלו בהרצלייה, אותם ביצע לפני שהחל להזריק לאשתו את החומרים הכימיים. לא זו אף זו, לא רק שהנבל הוא זה שהמית את אשתו, אלא הוא עשה זאת באכזריות יוצאת דופן. במשך שבועות רבים האישה גוססת בייסורים נוראיים, והוא עומד מנגד ולא רק שלא מגלה לרופאים כיצד נגרמו לה הזיהומים בגוף, אלא ככל הנראה ממשיך ומרעיל אותה גם בבית החולים.

להמחשת כישוריו המניפולטיביים נביא דברים מהטור בעיתון מעריב של המשוררת דליה רביקוביץ שעניינו רדיו וטלויזיה, אותו כתבה בהשראת אותו ראיון ששמעה ברדיו. רביקוביץ מדווחת לקוראיה כי הוא נמצא אשם בעבירות מרמה ומעילה באמון. כנראה הנבל בראיון ברדיו כך תאר וריכך את העבירות בגינן הוא נשלח למאסר – בשעה שכזכור מדובר בהתפרצויות, גניבת התמונות והצ'קים. רביקוביץ הוסיפה כי הוא נשלח לפני 3 שבועות למאסר של שנתיים וחצי בכלא רמלה, ביוני מתה אשתו, הוא היה בעל עבר פלילי ממנו פרש לפני 7 שנים עם נישואיו. רביקוביץ מסיימת את הטור בקריאה נרגשת לנשיא לתת לו חנינה ודחוף.

בעיתונות צוין כי ערעור לעליון נדחה וכי הוא הגיש בקשת חנינה תוך תאור מצבו האומלל כי התאלמן מאשתו שטיפל בה במסירות בעת שגססה ממחלה ממארת. הנשיא נענה לבקשה[2]. לוי משתחרר כעבור כשנה וחצי, במחצית הראשונה של שנת 1982. הבנות היו בכל תקופת מאסרו אצל הסבאים – הוריה של אילנה.

עניין לא פתור נוגע לידיעות שנכתבו בעיתונות לאחר מעצרו בשנת 1984 כי לאילנה היו כספים בשוויץ וכי את חברתו סוזן לקח לשוויץ על מנת שתתחזה לאשתו במטרה למשוך את הכספים האלו. העובדה כי לוי וסוזן נסעו לשוויץ היא עובדה מוצלבת ומאוששת, וממקורות המידע ניתן להתרשם שלנסיעה לשוויץ היה לכאורה מימד קונספירטיבי. עם זאת במעלה הדרך, הסיפור על הכספים בשוויץ אינו מוזכר יותר. יתרה מכך, איש מאנשי המשטרה איתם שוחחתי לא זכר את הנסיעה הזו. אם אכן מטרת הנסיעה הייתה לצורך השתלטות על כספים של אילנה, הרי מכאן קצרה הדרך להניח כי הנבל רצח אותה גם בכדי לזכות בכספיה בייחוד מן הרגע שאמרה לו שהיא מתכוונת להתגרש ממנו. כאמור אין אימות לעניין זה הוא נותר בספק. מכל מקום במחצית הראשונה של שנת 1982 הוא משתחרר מהכלא בגיל 32 והבנות עוברות לגור איתו בדירתו ברחוב עוזיאל 12 בחולון. הוא זקוק לאישה שתסייע לו לגדלן.

הניסיון לרצוח את סוזן אמויאל ואינוסה

משה לוי, האסיר המשוחרר, האלמן, המטפל במסירות בשתי בנותיו הקטנות מסתגל במהירות רבה למציאות החדשה. הוא עובד כחשמלאי. עבודה המאפשרת לו הזדמנויות נרחבות וכיסוי יעיל גם למאוויו האפלים. לימים נכתב במעריב כי לטענת החוקרים הוא הודה כי בתקופה שלאחר שאשתו נפטרה ולפני שהכיר את סוזן הוא אנס 4 נשים שהזמין לדירתו, לאחר שסימם אותן. פרט לידיעה זו העניין לא נזכר שנית והוא לא הואשם בעבירות אלו. החוקרים איתם שוחחתי לא זכרו את הדבר, אך ניתן להניח כי אם הייתה הודאה כזו, הרי היא מתייחסת לתקופה שבין שחרורו מהכלא ועד שהכיר את סוזן. ייתכן כי העניין לא הבשיל לאישום נגדו כי לא היה בידי החוקרים האפשרות לאתרן. מכל מקום העיתון ידע לספר כי באחד המקרים הוא שתה בטעות את הקפה שהכין עבור אחת מקורבנותיו ונרדם. האישה שהציצה לתוך ספל הקפה נדהמה לגלות את שרידי הסם ונמלטה על נפשה. לא ברור כיצד הכיר את אותן נשים: במהלך עבודתו – כפי שהכיר את סוזן, או מהופעתו בתוכנית הכרות רדיופונית של קול ישראל, בשידור חי, עם דודו דותן בשם "חבר מאותו כוכב". בשנת 1983 – ככל הנראה זמן קצר לפני שהכיר את סוזן היה אורח בתוכנית השידוכים הזו לאחר שפנה אליהם במכתב. הוא הוצג כאסיר משוחרר, אלמן ואב לשתי בנות שהן כל חייו, המבכה את אשתו האהובה אותה אין הוא יכול לשכוח, ומחפש בחורה כדי להתחתן איתה. כאשר נשאל איזה סוג של בחורה הוא מחפש ענה – "שתהיה כמו אילנה". הוא סיפר שהוא אסיר משוחרר שהסתבך עם החוק רק אחרי שאשתו חלתה בסרטן, כדי לממן את הוצאות הטיפול שלה. כזכור אילנה לא חלתה בסרטן והעבירות שביצע בהרצלייה היו לפני שהתחיל להרעיל אותה. הוא הסביר שהעניין בו "הסתבך" היה מידע שמסר לשודדים ועל-כך נשפט לשנה אחת, כי התחשבו שהוא התאלמן זמן קצר לפני שנכנס לכלא. לוי עשה רושם יוצא מן הכלל על מפיקת התוכנית: סימפאטי וחביב בצורה יוצאת דופן. גם הגרפולוגית שעברה על כתב ידו לא מצאה אצלו ממצאים פתולוגיים, אלא שהוא טיפוס רומנטי מאד, קנאי מאד לאהובותיו ומסוגל למעשים קיצוניים למענן. הם פרשו את זה כתכונה חיובית. השתתפותו בתוכנית הייתה הצלחה מסחררת. נשים התקשרו ואמרו שהן מעריצות אותו. בעקבות התוכנית הכיר אחת המאזינות והתפתח ביניהם רומן סוער. הוא התקשר למפיקה וסיפר לה: אני לא מבין את הבחורות הללו. הבחורה איתה אני יוצא היא רווקה, נחמדה, בת 23, יפה, מוצלחת ובאה ממשפחה טובה. אינני מבין מה היא יכולה למצוא באחד כמוני. זמן קצר לאחר מכן נסע לטענתו לארה"ב וכשחזר סיפר שהבחורה עזבה אותו והוא שבור מזה. אם נכון הסיפור הזה הרי רק לשער מאיזו צרה נחלצה אותה צעירה.

בקיץ 1983 הכיר את סוזן אמויאל שהייתה אז בת 21, צעירה נאה מבת-ים, כשעבדה כמזכירה במסעדת "רימיני", לשם הגיע לבצע עבודות חשמל והתחיל לחזר אחריה. סוזן לא חשקה בו. הוא היה מבוגר מדי עבורה והיא לא חשבה לצאת איתו או להינשא לו. לימים סיפרה סוזן שהייתה באוברדראפט גדול בבנק וביקשה ממנו הלוואה. בתוך כך הוא הציע לה לנסוע איתו לארה"ב וסירבה. אחרי כמה חודשים הציע לה לנסוע לשוויץ. בדיוק אז עזבה העבודה ברימיני בגלל ריב עם המעביד שלה, והחליטה להצטרף אליו. הבהירה לו שלא יהיה ביניהם כלום. והוא הסכים. אומנם ישנו באותו חדר אבל לא היה כלום. "שמרה על עצמה". בטוחה שאז לא סימם אותה, בניגוד לאחד הפרסומים. כל הטיול הייתה ערנית. לדבריה, בניגוד למה שפורסם, לא עזרה לו להוציא כסף מבנק בשווייץ. הוא לא ביקש והיא לא הייתה עושה זאת מפחד להסתבך עם החוק. זמן קצר אחרי שחזרו מחו"ל הציע לה לטפל בשתי בנותיו. הסכימה כי הייתה בלי עבודה ותכננה לחסוך כסף ולנסוע לאחיה שגר בצרפת. יומיים אחרי שהתחילה לעבוד אצלו הביא לה טבעת יקרה. אמרה לו שאותה לא קונים במתנות. המשיך לקנות לה תכשיטים וגם הילווה כסף להוריה לקנות ריהוט לסלון. חלק מהצ'קים שהוציא עליה היו ללא כיסוי – עניין של Déjà-vu.

באחד הימים בסוף אוקטובר 1983, לאחר שחזרו משוויץ, ביקש ממנה להישאר בייביסיטר אחרי שעות העבודה כי הוא צריך לעשות עבודת חשמל. לפני שהלך הכין לה קפה שהיה לו טעם מוזר. מאז לא זכרה כלום עד שהתעוררה בשלוש בבוקר כשהיא על הספה והוא יושב מולה על הכורסא. שאלה אותו למה לא העיר אותה. ענה לה שישנה כל כך טוב שלא רצה להעיר אותה. ביקשה ללכת הביתה. הרגישה סחרחורת. מאוחר יותר תבין שבעת שהייתה מסוממת הוא אנס אותה כשהיא בבתוליה. למחרת בבוקר לא הרגישה טוב ולא יכלה ללכת. לקח אותה לרופא פרטי שנתן לה אנטיביוטיקה. התחילו לה דקירות קשות בחזה ובעורף והתקשתה לנשום. בתחילת נובמבר לקחו אותה לבית החולים וולפסון עם מורסה בגוף ומצבה הדרדר. תחילה חשבו סרטן, אחר כך מחלה מידבקת ושלא כדאי לבקר אותה.

כאשר ביקר אותה בבית החולים זיהו אותו אחיות כמי שביקר את אשתו שאושפזה בגלל מורסות בגופה. בתחילה סברו שהוא חולה במחלת מין כלשהי והדביק את שתי הנשים באיידס שהייתה מחלה די חדשה בישראל. במהלך האשפוז בוולפסון בדק אותה הכירורג ד"ר אריה פומס ומצא אצלה מורסות בלתי רגילות בצוואר בגב התחתון ובשד. משהו מזעזע כמו ריקבון בצבע ירוק וצהוב שלא ראה מימיו. לכן עשה רשימות מדויקות. המליץ להעבירה לתל השומר שם נותחה והתברר כי תהיה משותקת לכל ימי חייה וגם לא תוכל ללדת. אז נזכר באילנה לוי ז"ל. ד"ר איתן רובינשטיין מומחה למחלות זיהומיות בתל השומר העיד שלאחר הניתוח שאבו המוגלה שהייתה במורסה, שהייתה בגודל של למעלה מ־20 ס"מ ובעומק כזה שהעצם נתגלה לעין. בעת בדיקת המוגלה הריח נפט. בתחילה צחקו לו אבל הזמין שני רופאים ואחות והם אישרו שזה מריח נפט. ערכו בדיקות יקרות מאד והגיעו סופית למסקנה שיד אדם בזה, ודיווחו על-כך למשטרה. חשדו שהוא ממשיך להזריק לה חומרים כימיים בבית החולים כמו שהיה עם אשתו. סוזן הועברה לחדר בו שכבה לבד שהותקן במצלמות נסתרות. חדרו של מנהל המחלקה הפך להיות חדר הבקרה והעמדה בו היו המתינו הבלשים בדריכות למהלך מצדו של לוי, שביקר אותה כמה פעמים בשבוע. דאג לה. הביא פרחים. ניקה את מיטתה. החליף את בגדיה. גילה מסירות יוצאת דופן, כמו שהפגין גם כלפי אילנה ז"ל. את חילופי המשמרות בחדר הבקרה עשו הבלשים בהתגנבות, בדרך כלל מהחלון.

הנבל היה אשף בתחבולות ובהונאה. באחד מביקוריו הראה לה מכתב שלדבריו נשלח מהרבי מלובביץ ובו נכתב שעליה להתחתן עם "הצדיק" המטפל בה ואז תוכל להבריא. היא דחתה אותו על הסף אבל המשפחה שלה שכנעה אותה להתחתן איתו, אם זה מה שירפא אותה. לבסוף אמרה לו שמסכימה והוא קנה לה טבעת נישואין ואף נקבע תאריך לחופה. לימים סיפרה כי הייתה מאד לא שקטה עם החלטתה. הפסיכולוג שטיפל בה ראה את אי השקט שלה והיא סיפרה לו על מצוקתה. הוא לקח המכתב לכפר חב"ד, ושם גילו שהמכתב מזויף. מאותו יום ביקשה לא לראות אותו יותר. אבל לא הצליחו להרחיק אותו ממנה.

בתאריך 16.1.1984 הנבל חזר לבצע את זממו. הוא הגיע לביקור כשאמה הייתה שם. בסוף הביקור בשעות הערב המאוחרות הוא ואמה נפרדו ממנה ונראו כהולכים לדרכם, אלא שדרכו של הנבל הייתה לתקיפה. הוא שב על עקבותיו ובכדי שלא ייראה במחלקה הוא נכנס לחדרה מהחלון לאחר שעקר את הרשת, ונראה כעומד להזריק לה. מסיבה כלשהי הוא החליט הפעם גם לפגוע בעיניה והתיז עליהן חומר חיטוי. סוזן פרצה בצרחות והנבל ניסה להימלט אך נעצר על אתר. בנס ראייתה לא נפגעה. בחיפוש בדירתו מצאו מזרקים, נפט וראיות נוספות. על גג ביתן סמוך לחדרה בבית החולים מצאו גם מזרק שהכיל שאריות נפט.

חקירת הנבל לא הייתה קלה כלל וכלל והיוותה אתגר מקצועי אדיר לאנשי צוות החקירה. מדובר בעבריין שחדרי החקירות ובתי המעצר לא היו זרים לו. טיפוס נכלולי, מניפולטיבי, בעל אינטליגנציה גבוהה שרק הוסיפו למסוכנותו והגבירה את הקושי בחילוץ ראיות ממנו. כל זאת כאשר מצב הראיות נגדו אינו מזהיר. בכל הנוגע לעבירות נגד סוזן נראה כי יש בידי החוקרים אך ראיה ישירה אחת והיא התקיפה בהמלכה נתפס "על חם". באשר לשאר התקיפות נגדה הראיות הן בעיקר נסיבתיות. בכל הנוגע לאילנה ז"ל מצב הראיות הוא גרוע בהרבה. אם לא תתקבל כדין הודאה תקפה ממנו, אין סיכוי להאשימו במותה. ההודיות הראשונות שהתקבלו ממנו היו בעניינה של סוזן. אלו היו הודיות חלקיות, מתפתלות ותועלתיות. הוא הודה שניסה לפגוע בסוזן שחיזר אחריה וטיפלה בשתי בנותיו במטרה להטיל בה מום כדי שתסכים להינשא לו. בהארכת המעצר טענה עורכת דינו כי הוא עשה כן כי נסחט על-ידי סוזן והוציא עליה הון עתק. לכן הגיע למצב נפשי ששיקול הדעת לא עמד לו וביצע את המעשה. לימים, אביה של סוזן, מאיר אמויאל, אמר שזה לא נכון שהיא סחטה אותו. תחילה הכחיש כל עבירה של אינוס וטען שהבעילה שביצע באוקטובר הייתה בהסכמתה. לדבריו לאחר שהשקה אותה בחמישה כדורי שינה ולפני שנרדמה הסכימה לקיים יחסים מלאים. אחר כך כשהתעוררה שאלהּ אם היא כועסת עליו והיא אמרה שלא. לאחר שנרדמה לקח מזרק שהבנות היו משחקות בו, שאב נפט מהתנור והזריק לה בגב, בשד ובעכוז; כדי שהיא תחלה קצת ויהיה לה חום, יטפל בה במסירות ואולי הצד הרגשי שבה יתעורר כלפיו. נראה כי הסיפור עם המזרק "שהבנות משחקות בו" נועד למזער את מימד התכנון ומדגים עד כמה אין מדובר בהתוודות הבאה מתוך חרטה פנימית.

קבלת ההודאה כאמור על רציחתה של אילנה הייתה קשה עוד יותר. גופתה של אילנה לא הוצאה מהקבר לבדיקה כי ככל הנראה התברר שבחלוף ארבע שנים כמעט ואין סיכוי למצוא חומר כימי זר בעצמות. הנבל הבין שלמשטרה אין ראיות נגדו בעניין זה ועל כן למה לו לסייע לה ובכך לסכן עצמו בהפללה ברצח? החוקרים ניסו כל מהלך אפשרי חוקי לחלץ ממנו הודאה. לקחו אותו לקברה, אולי יבקש ממנה סליחה, אך לשווא. חוץ מאשר לנקות את המצבה במים ולהניח עליה אבן, לא הוציא הגה מפיו. המנוף היחיד שנותר להם הוא הבנות שהיו כעת בנות 8 ו-9. בתוך כך הוריה של אילנה תבעו לקבל למשמורתם את הבנות שהיו באותה עת אצל אחותו של הנבל, פרידה עסיס, ומזונות. כזכור, כשהיה במאסר כשנה וחצי על פרשת הרצלייה הילדות היו אצלם. לדבריהם אחותו מתכננת שבתה אורנה (25) תטפל בילדות ותעבור לבית של אילנה ומשה ברחוב ארלוזורוב בבית ים. לכן ביקשו להוציא צו לאסור עליהם להיכנס לדירה ולהוציא משם דברים.

נראה שהנבל העריך שהודאה בהמתתה של אילנה תבוא לטובתו בכל הנוגע לקשר עתידי עם הבנות. החוקרים השאירו אותו להתבשל במיץ של עצמו, בודד בתא המעצר מחשש שעצירים אחרים יפגעו בו. סיפורו כבר התפרסם ונודע בכל המדינה. כלי כתיבה השאירו לו והוא כתב מכתבים לראש צוות החקירה בהם התחילה ההודיה על המתתה של אילנה. בסופו של דבר הודה כי הזריק לה נפט וגרם למותה, לא בגלל שרצה לגרום למותה אלא לקרב אותה אליו שתוותר על תביעת הגט בעקבות הסתבכותו בפרשת גניבת התמונות ממילצ'ן. בדיון בבית המשפט המחוזי הסכים הנבל כי הבנות יועברו לידיהם הטובות של הסבאים שלום ואסתר עובד בחולון, הוריה השכולים של אילנה. גם אחותו, פרידה עסיס, לא התנגדה למסירת שתי הבנות להורי אשתו המנוחה, טובת הילדות גברה על כל שיקול אחר.

משפטו נפתח בבית המשפט המחוזי בתל־אביב בתאריך 3.4.1984. הוא כפר בהריגתה של אילנה ובחלק מהאישומים בעניינה של סוזן. הפסיכיאטריה היא מפלטו האחרון של הנבל. הטענה הפסיכיאטרית הועלה על ידי הסנגורית, נירה לידסקי, כבר בדיון בהארכת מעצרו הראשונה, אלא שאז דחה השופט את הבקשה בטענה כי ההסתכלות הפסיכיאטרית עלולה לפגוע בחקירה וכי הסתכלות יש לעשות כאשר החשש לאי שפיות נראה ממש. ספק בעיני אם היום היה מקבל החלטה כזו שופט הדן בבקשה למעצר חשוד. במהלך המשפט ביקשה הסנגורית שוב הסתכלות כי התייעצה עם פסיכיאטר והתברר לה כי הוא לוקה בסינדרום מינכהאוזן – אותו הסבירה כמחלת נפש הגורמת ללוקים לה לגרום נזק ליקיריהם כדי להוכיח עד כמה הם מסוגלים לטפל בהם, ועד כמה הם אוהבים אותם. השופטים דחו הבקשה כי שלושה מומחים קבעו שהוא אינו חולה נפש ואכן כשיר לעמוד לדין. על מופרכות דבריה של הסנגורית בקשר לתסמונת מינכהאוזן ניתן להיווכח בדברים המצוינים בפרק רצח סדרתי על-ידי מורשֶה (proxy) ותסמונת מינכהאוזן על-ידי מורשֶה[3]. מדהימה הייתה עדותו של ד"ר משה זוהר, סגן הפסיכיאטר המחוזי, שהעיד בין היתר כי לוי הוא בחור אינטליגנטי, יש לו בעיות עם הזהות המינית שלו. הוא נראה גבר אבל לא תמיד מרגיש כגבר. בסוף הדיון נשמעה צעקה מספסלי הקהל לעבר השופטים: אל תוציאו אותו אף פעם מבית הסוהר, שלא יעשה את זה לבחורה שלישית. במבט רטרוספקטיבי – לאחר שנודע מה עולל לאסיר דרור לוי בבית הסוהר – נראים דבריהם של הפסיכיאטר והקהל בבית-המשפט כחזון נבואי, למעט העובדה כי הוא לא עשה את זה לבחורה שלישית אלא לבחור.

סוזן נאלצה להעיד במשפט. ככל הנראה במטרה לסדוק את עדותה, הנבל – שידע שהיא אמורה להעיד נגדו – שלח לה מכתב מהכלא ובו כתב שהוא מצטער על מה שהיה וכי עשה הכול מתוך אהבה אליה. במהלך עדותה בבית המשפט ישב ורשם הערות. גם כשהטיחו בפניו קריאות גנאי מהאולם לא איבד קור רוחו. אחר כך יהין ויאמר כי הוא מוכן לשאת אותה לאישה, למרות נכותה. כשהורשע בתאריך 25.2.1985 בהריגה של אילנה, ניסיון לרצח של סוזן, חבלה חמורה בכוונה מחמירה, פציעה מתוך כוונה מחמירה ובאינוס אמר לאחד העיתונאים שסיקר את המשפט: "זה מפתיע מאד שהרשיעו אותי בהריגת אשתי. מאיפה הם לקחו את הבסיס להרשעה. חבל לי על הילדות. אתה יכול למסור להן כי אבא שלהן לא רצח את אימא". בתאריך 14.3.1985, נגזר דינו לאחד מתקופות המאסר הארוכות שהוטלו עד אז על עבירות פליליות בישראל: 46 שנה שכללו תקופות מאסר מצטברים וחופפים – "חומרת פשעיו ואכזריותם מחווירים מול כל עונש שיכולים אנו, שופטי בשר ודם, לגזור על הנאשם" כתבו בין היתר השופטים.

טעה מי שחשב שבבית-הסוהר יקיץ הקץ על מסוכנותו של פגע רע זה. ב- 3.1.1988 נדחה ערעורו בבית המשפט העליון על ההרשעה והעונש תוך שהשופטים, בראשות הנשיא שמגר, לא חוסכים במילים להביע את שאט נפשם ממעשיו ומאישיותו. כעבור 3 חודשים יחזור הנבל על פשעיו.

הניסיון לרצוח את דרור לוי ואינוסו

דרור לוי היה אסיר כבן 29 השפוט ל־22 שנה על התפרצות לביתה של אסתר רוזנברגר בתל-אביב ורציחתה יחד עם עוד שני אחרים. הוא ריצה את עונשו בכלא איילון שם גם ישב הנבל, שהיה אז בן 38. נקדים ונאמר כי בעניין דרור לוי זוּכה הנבל ברוב דעות מהאישום של ניסיון לרצח והוא הורשע בגרימת חבלה חמורה ובמעשה סדום – אם כי לכאורה היה כאן ניסיון לרצח כפי שסבר שופט המיעוט ואינוס על פי הגדרתי, אלא שהחוק בישראל מתייחס אך ורק לאינוס של אישה, ואילו אינוס של גבר מוגדר כמעשה סדום ולא כאינוס.

שלושה חודשים לאחר שבית המשפט העליון דחה את ערעורו על 46 השנים שנגזרו עליו, ובסמוך לתחילת מסכת ההתעללות האכזרית בדרור לוי, פנה הנבל לנשיא המדינה בבקשת חנינה, בה כתב בין היתר: "אין כל ספק כי הנסיבות והאירועים הטרגיים, שפקדו במשך השנים את הנפשות המעורבות, היו קשים ביותר. רק גורל אכזר יכול להכתיב את תוכנם, כפי שאכן התרחש במציאות העגומה". במלים אחרות טוען הנבל כי רציחתה של אילנה והניסיון לרצוח את סוזן לא היו אלא אירוע טרגי שהתרחש מיד הגורל ולא מידיו של הנבל בזדון וברוע שאין לו שיעור. הוא ביקש מהנשיא להתייחס במלוא כובד המשקל לאותם המניעים שלגביהם אין לבן אדם יכולת לשלוט בהם, במיוחד לגבי אותם המניעים הנובעים מתוך דחפים נפשיים חזקים ביותר. "קטונתי ואינני מתיימר להישמע כמומחה בסוגיית נפש האדם, אולם בפני הערכאה השיפוטית הונח כל החומר המקצועי, שיכול להסביר ולבאר את פשר קיומם של אותם דחפים פנימיים ותולדותם. כחמש שנות מאסר עברו עלי, תקופה קשה וארוכה של עשיית חשבון נפש נוקב ביותר, שבמהלכן התחילה לחדור לתודעתי משמעות של דברים. התחלתי להבין את פשר המאורעות הקשים שאירעו לי ושלא הייתה לי שליטה עליהם". בדברים אלו פונה הנבל לטיעונים בכיוון של מדיקליזציה של הפשיעה כפי שהוסבר בפרק רצח סדרתי על-ידי מורשֶה (proxy) ותסמונת מינכהאוזן על-ידי מורשֶה שבמבוא. ועוד הוסיף בכחש ובסילוף דברי השופטים: "כפי שקבעו השופטים לא היו לי מניעים ודחפים בעלי אופי פלילי מובהק, כי אם דחפים נפשיים שלא ניתנים לשליטה. כיום ברור לי מה קרה ומדוע, ואני סובל מייסורי תופת קשים לנוכח המאורעות הטרגיים שפקדו את הנפשות הפועלות". לכאורה הוא מכליל את עצמו במסגרת המאורעות אותם הוא מכנה "טרגיים", היינו מאורעות שהן תוצאה של גורל ולא ממעשה אדם מבחירה מכוונת. "תחושות קשות של חרטה מקוננים בי ואין נפשי יודעת מנוחה". חרטה על מה?! על משהו שלדבריו לא היה בשליטתו?! זאת ועוד, בשנת 1980 הוא זכה לחנינה מנשיא המדינה בגלל היותו אלמן המטפל בשתי ילדות קטנות. נראה שבשנת 1988 הוא ציפה שהנשיא יחון אותו שוב. אלא שהפעם כבר נקבע בבית המשפט שאשתו נרצחה כאמור על-ידו. עובדה נוספת הראויה לציון היא כי את תקיפותיו ביצע הנבל במרווח קבוע של 4 שנים – אילנה אשתו בשנת 1980, סוזן חברתו בשנת 1984 ודרור בשנת 1988.

הנבל הכיר בכלא את דרור לוי, התיידד עימו ונהג בערבים להתארח בתאו עד לכיבוי האורות. באחד הימים באפריל 1988, סימם את דרור ובהיותו במצב של חוסר הכרה החדיר סיכה לאבר מינו דרך צינור השופכה. כתוצאה מכך נגרמה לו דלקת חמורה והוא אושפז בבית חולים. בסוף אפריל שוחרר מבית החולים, הוחזר לכלא והועבר להתגורר בתאו על-פי בקשתם. הנבל נהג לשכנע את דרור לשתות משקה שהכין לו בטענה שיש בו ויטמין שיעזור לו להתגבר על חוליו. כך הלעיטו בכדורי שינה והוא היה שוקע בשינה עמוקה. במצב זה ביצע בו מעשי סדום בתדירות של פעם בשבוע. במרוצת 1988 הזריק לו חומר כימי – צבע או מדללי צבע – במקומות שונים בגופו לאחר שסימם אותו. הנבל עבד במפעל ליצור שלטים בכלא וכך הייתה לו גישה לחומרים רעילים. בדצמבר 1988 דרור אושפז בבית החולים אסף-הרופא בשל הרעלה קשה שהתפשטה לעבר רגליו ובטנו. אימו של דרור סיפרה שלא יכול להיות שמשה לוי הרעיל אותו. הוא אוהב אותו ואפילו מצא לו בחורה. בקרוב הוא עומד להתחתן ומשה עזר לו גם בכסף. דרור צוטט כאומר שכול הדיבורים על כך שמשה פגע בו הם רכילות מרושעת. החקירה הובילה לכתב אישום חמור שהוגש נגד הנבל ב- 17.7.1989 שכלל גם ניסיון לרצח. הנבל היה מיוצג על-ידי עורכי-הדין משה מרוז וישראל קליין. לאור העובדה כי במשפט הקודם היה מיוצג ע"י עו"ד נירה לידסקי – כולם עורכי דין מהמעלה הראשונה – נשאלת השאלה מניין היה לחשמלאי ההון שהיה נדרש לשלם את שכרם. הנבל הכחיש את המעשים וטען כי סייע לדרור להשתקם ולהיגמל מסמים. "אני אימצתי אותו כבן והוא כתב לי מכתבים בהם כינה אותי כאבא יקר". הפעם ביקשו פרקליטיו שיותר לו לנסוע לדיונים בבית המשפט ברכב פתוח כיוון שהוא חולה בקלאסטרופוביה. השופט קבע כי שירות בתי הסוהר ידאג לרווחת הנאשם. כך נראה ממשיך הנבל להתל בכול ואולי אף לתכנן בריחה. השופט, כדרכם של שופטים רבים, מוצא נוסחא שתרצה את כל הצדדים – "לדאוג לרווחת הנאשם".

במהלך 10 השנים המתוארות לעיל מצא הנבל מסילות לכלי התקשורת. על התופעה הנלוזה הזו, בה עבריינים נעשים לסלבריטאים ומקדמים את ענייניהם באמצעות עיתונאים, כתבתי בשנת 2008 מאמר בשם "תיאטרון הפשע". לאחר הגשת כתב האישום נגדו שלח הנבל מכתב לעיתונאי שפרסם חלקים גדולים ממנו. במכתבו כתב שהוא משמש דוגמא ומופת לשאר האסירים. היה אחראי על עבודות הדפסה ושילוט. ידיו "הטובות" כבר הוזכרו בחיבור זה. הוא הוחשד כשלוש שנים קודם לאירוע דנן בקבלת טובות הנאה מיזמים פרטיים, שהזמינו עבודות מבית המלאכה שבכלא, ובשל כך הועבר לאגף נפרד, ומשלא נמצאו כלפיו ראיות הוא הוצב לעבודה במפעל השלטים של כלא איילון. תמהתני מדוע הכתב לא ביקש לברר מה פשר החשדות האלו – ככלות הכול אסיר המקבל טובות הנאה מיזמים פרטיים הוא לא עניין של מה בכך. סביר להניח כי אם אסיר קיבל טובות הנאה אזי אולי גם יש סוהר שהיה שותף למסיבה. מכל מקום הנבל המשיך ותיאר במכתבו כי בשנת 1988 הוענק לו תואר עובד מצטיין על קידום המפעל, ומאוחר יותר מונה כמנהלו, במקומו של טוביה אושרי[4]. באשר להאשמות נגדו על ההתעללות בדרור, טען הנבל כי מתחולל סביבו ציד מכשפות וטופלים אליו אשמת שווא. לדבריו דרור היה נרקומן כשהגיע לכלא והוא הסביר לו את הנזקים שגורמים הסמים, ושיכנע אותו להפסיק להשתמש בהם. דרור – טען הנבל – נגמל הודות לו, למד בהדרכתו לבגרות, השתלב בעבודה במפעל השלטים, ושלח חלק מהכספים שהשתכר לאמו האלמנה. הנה כי כן חוזרת שיטת הביצוע – רצח סדרתי על-ידי מורשֶה. "נוצר בינינו קשר של אמון הדדי, כן ומעמיק, שהלך והתפתח לאהבה בלב ובנפש. התקבלתי אצל בני משפחתו כבן לכל דבר. באפריל 88 הוא חלה בדלקת בשלפוחית השתן וכשאושפז התגלתה באבר מינו סיכת בטחון חלודה שגרמה לזיהום". לדבריו דרור אמר לו שכנראה הכניס אותה בטעות בזמן השינה כשחלם חלום ארוטי. הנבל אשף בהאשמת הקורבן בקורבנותו. כששב דרור מבית החולים הודיע לו הנבל שהחליט לאמצו כבן. דרור ומשפחתו שמחו על כך ומאז קרא לו "אבא". בדצמבר 1988 חש דרור כאבים בבטן ונזקק לאשפוז בשל דלקת בחלל הבטן. ב- 7.5.89 נקרא הנבל למנהל הכלא שאמר לו ששולחים אותו להסתכלות. הבין מיד שחושדים בו שהוא מעורב במחלתו של דרור. מסקנות ההסתכלות לדבריו היו כי הוא יכול להזיק לאדם כדי לקשור אותו אליו. העבירוהו לבידוד עד לסיום החקירה. המשטרה ערכה לדבריו עימות בין השניים. דרור שקרא לו "אבי היקר" טען שאין לו יד במחלה. באמצעות דרור הוא הכיר את בת דודתו ותכנן להינשא לה. הנבל גם טרח להביא תַּנָּא דִמְסַיֵּעַ את צבי גור, חברו הטוב – הרוצח השפל של הילד אורון ירדן – שכתב לו "כשהפרה נופלת כל הסכינים חותכים, וזה בעצם מה שקורה לך". ועל כך גם נאמר "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה".

הנבל שמר לדבריו מכתבי אהבה שדרור שלח לו. באחד מהם הוא כתב: "אבא יקר, אתה חסר לי מאד, אני מרגיש בלעדיך כאילו אני לא חי, חסר לי החום האבהי והאוהב שלך. אמרתי להם שאתה אדם טוב לב ועושה דברים מכל הלב, בלי שום אינטרסים". יצוין כי אין אימות שהמכתבים אוטנטיים. ככלות הכול לזייף יודע הנבל כמו שזייף את המכתב של הרבי מלובביץ והצ'קים מהרצלייה. מהמכתבים האלו עולה לכאורה שהנבל אמר לדרור שהוא יפנה למשרד הפנים ויבקש לרשום אותו כבנו המאומץ. "סיפרתי על כך לאמי" כתב דרור "והיא התחננה שלא אחתום על האימוץ כי היא רוצה אותי ושאהיה רק שלה".

ב- 11.6.1990 הורשע הנבל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בגרימת חבלה חמורה לדרור ובביצוע מעשה סדום, ונדון ל- 20 שנה במצטבר לכל עונש שנגזר עליו בעבר. כמה חודשים לאחר שניתן גזר דינו לקה הנבל בסרטן. יש האומרים על אדם שמת כי החזיר את נשמתו לבוראו. ב- 28.11.1991, כשהוא בן 41, הוא מת בכלא. כמי שאינו מאמין בבורא אני מניח כי גם אם הבורא קיים, את הנשמה הזו הוא סרב לקבל בחזרה. בשלהי הדברים ראוי לשבח את השלטונות על כי לא אפשרו את שחרורו של הנבל מהמאסר בשל מחלתו הסופנית. מן הדין ומן הצדק היה שימות כאסיר.

דיון

מפרשת משה לוי "מזריק הנפט" ניתן להעלות ולפתח דיונים ולהפיק תובנות מקצועיות וערכיות רבות. מקוצר היריעה נציין בראשי פרקים כמה מהם:

1. רצח סדרתי:

• רצח סדרתי למרות שהרוצח לא הורשע באף לא מעשה רצח אחד, ורק אחד מקורבנותיו מת.
• רצח שדווח כמוות בנסיבות שאינן פליליות – מותה של אילנה.
• שיטת ביצוע דומה בטכניקה אך שונה בכל הנוגע למגדר הקורבן – שתי נשים וגבר אחד – לעניין עיוורון הקשר שנדון במאמר רצח סדרתי.

2. התגובה לעבריינות:

• מדיקליזציה של הפשיעה
• עבריינים כסלבריטאים
• חנינות ושחרורים מוקדמים

3. ההיבט הויקטימולוגי

• הסיוע לקורבנות הראשונים והשְנִיִים

תודות

1. לאסנת שווגר שהסיוע שלה לכתיבת המאמר לא יסולא בפז.
2. לפיני שטייאר מבילוש תחנת יפו שהשתתף בשעתו באיוש חדר הבקרה בחדר הרופאים בבית החולים תל-השומר, אשר סייע באיתור כמה מאנשי המשטרה שטיפלו בשעתו בתיק.

הערות

[1] בית החולים הממשלתי ע"ש דונולו הרופא היה בגבעת עליה ביפו ונסגר בשנת 1980. במקומו נפתח בית החולים וולפסון וחלק גדול מהצוות הרפואי של דונולו עבר לוולפסון.

[2] לא ידוע החנינה ניתנה בעקבות מצב חדש שלא היה בפני בית המשפט העליון, אך ניתן להניח מהשתלשלות העניינים כי לא השתנה דבר מהותי במצבו. אם כך הרי יש להצטער על התערבות הנשיא בגזר דין של בית המשפט. ככלות הכול הנשיא אינו אב הרחמים ואין לו בלעדות על החמלה. מוסד החנינה אינו בא "לתקן" גזר דין של בית משפט אלא אם השתנו עניינים מהותיים המצדיקים שינוי בעונש.

[3] לימים, נירה לידסקי כיהנה כשופטת. בשנת 2005, כאשר פרשה מכס השיפוט התראיינה לדורית גבאי מ- nrg ובין היתר סיפרה על משפטו של משה לוי: "ניסיתי להתפטר מהייצוג שלו ארבע פעמים. הסכמתי לייצג אותו בשעה שהכחיש את העבירה. לאחר מכן הוא הודה, ורציתי להתפטר כי היה לי קשה מאוד מבחינה מוסרית, אבל השופטים לא הסכימו. בשלב הטיעונים לעונש טענתי שיש לשחרר אותו בשל מצבו הנפשי ולאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי. כשטענתי את הטענה הזו, לא באמת האמנתי שהוא לא היה שפוי עד כדי כך שלא הבין מה הוא עושה. אבל כסנגורית לא היתה לי ברירה, כי זו הטענה היחידה שיכולתי להעלות".

[4] טוביה אושרי היה אז שפוט למאסר עולם בגיל הרצח הכפול בבר-בקר בשנת 1980.

מקורות

עיתונות יומית

23.12.1979, מעריב, עמ' 1, איה בורנשטיין.

24.12.1979, מעריב, עמ' 8.

27.12.1979, דבר, עמ' 4.

27.12.1979, מעריב, עמ' 7, אבי בטלהיים.

28.12.1979, דבר, עמ' 12, ראובן שפירא.

28.12.1979, מעריב עמ' 5, איה אורנשטיין.

9.1.1980, דבר, עמ' 4.

18.1.1980, מעריב, עמ' 6.

20.2.1980, מעריב, עמ' 8, אבי בטלהיים.

26.6.1980, מעריב, עמ' 8.

22.12.1980, מעריב, עמ' 21, דליה רביקוביץ, "טלויזיה ורדיו".

1.3.1981, דבר, עמ' 14.

18.1.1984, מעריב, עמ' 12, אלי דנון.

19.1.1984, מעריב, עמ' 1, אלי דנון.

19.1.1984, מעריב, עמ' 1, מרדכי אלקן.

22.1.1984, ידיעות אחרונות, עמ' 7, משה רונן.

24.1.1984, מעריב, עמ' 1, איה בורנשטיין וטל בשן.

25.1.1984, ידיעות אחרונות, עמ' 1, יוסי בר ונחמה דואק.

26.1.1984 מעריב, עמ' 12, אלי דנון.

27.1.1984, מעריב, עמ' 92, יעל פז מלמד.

2.2.1984, מעריב, עמ' 16, איה אורנשטיין.

13.2.1984, מעריב, עמ' 1, אלי דנון.

13.2.1984, ידיעות אחרונות, יחזקאל אדירם.

14.2.1984,  עמ' 6, ידיעות אחרונות.

3.4.1984, ידיעות אחרונות, יחזקאל אדירם.

4.4.1984, מעריב, עמ' 19.

5.8.1984, מעריב, עמ' 7, איה אורנשטיין.

6.12.1984, ידיעות אחרונות, עמ' 6, יחזקאל אדירם.

10.12.1984, ידיעות אחרונות, עמ' 7, יחזקאל אדירם.

26.12.1984, ידיעות אחרונות, עמ' 14, משה רונן.

26.2.1985, ידיעות אחרונות, עמ' 6, יחזקאל אדירם.

27.2.1985, ידיעות אחרונות, עמ' 6, יחזקאל אדירם.

17.7.1985,  מעריב, עמ' 18, איה בורנשטיין.

2.1.1989, ידיעות אחרונות, עמ' 8, יהודית יחזקאלי.

18.7.1989, ידיעות אחרונות, עמ' 11, איתן מור.

20.7.1989, ידיעות אחרונות, עמ' 11, יחזקאל אדירם, יהודית יחזקאלי ואיתן מור.

7.8.1989, ידיעות אחרונות, עמ' 30, איתן מור.

12.6.1990, ידיעות אחרונות, איתן מור.

15.3.1991, ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, עמ' 34-35, עמית רייכר.

29.11.1991, ידיעות אחרונות, עמ' 12, יותם נבין.

26.3.2005, nrg מעריב, חדשות בארץ, דורית גבאי.

ספרות מקצועית

אדלשטיין, א'. (1999). רצח מרובה קורבנות. באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

דוידוביץ, אבי (25.11.2008). תיאטרון הפשע – איך הפכו העבריינים וראשי משפחות הפשע לסלבריטאים? על מציצנות, רייטינג והמכנה המשותף הנמוך ביותר. Nrg – דעות.

דוידוביץ, אבי (31.7.2016). אקדמאיים, היזהר! אתר אישי.

דוידוביץ, אבי (30.6.2017). רצח סדרתי. אתר אישי.

דוידוביץ, אבי (22.7.2017). רצח סדרתי בישראל. אתר אישי.

דוידוביץ, אבי (6.8.2017). רוצחת סדרתית כחול לבן – שרה אלקנוביץ. אתר אישי.

Artingstall, K. (1998). Practical aspects of Munchausen by proxy and Munchausen syndrome investigation. USA: CRC Press.

Conrad, Peter & Josefh W. Schneider (1980). Deviance and Medicalization:From Badness to Sickness. St. Louis. Mosby: p. 17-37.

ראיונות אישיים

זאב גולדווסר, בילוש איילון, 20.8.2017.

יעקב הרוש, מפקח, קצין מודיעין ובילוש בתחנת חולון וקצין בצח"מ, 20.8.2017.

יצחק יפתח,סגן-ניצב, מפקד תחנת חולון, 22.8.2017.

מאיר כרמון, מפקח, קצין החקירות בתחנת הרצלייה, 25.8.2017.

פליקס רוימי, פקד, ראש משרד החקירות בתחנת חולון וראש הצח"מ, 17.8.2017.

ראובן ויינשטיין, ניצב-משנה, מפקד מרחב איילון, 21.8.2017.

הערה: התפקידים והדרגות הרשומים לעיל הם כפי שהיו בשנת 1984. התאריך הוא תאריך הריאיון או השיחה.

פסקי-דין

ת.פ.ח 154/84 מחוזי תל־אביב, 14.3.1985.

בית המשפט העליון, ע"פ 299/85, משה לוי נגד מדינת־ישראל, 3.1.1988.