הטיוח הגדול

אבי דוידוביץ (7.6.2020)

"הטיוח הגדול של להב 433" היא כותרת לכתבה בת לא פחות מחמישה עמודים פרי עטו של הכתב אלי סניור, שיצאה לאור במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות ביום שישי, 5.6.2020; כאשר יום קודם כבר יצאה בעיתון כתבת פרומו על פני עמוד שלם ובגיליון יום ראשון גם הייתה כתבת מעקב. והכול – כמעין ניפוח מקסימלי של בלון מלא באויר חם.

בקליפת אגוז ייאמר כי עניינה של הכתבה בפעולה שביצעה יחידת אתגר בשנת 2015 במהלכה נעצרו לכאורה "על חם" שני חשודים בגניבת מכונית. הכוח המבצעי שהשתתף בפעולה כלל תצפיתן שהיה אמור להיות בקשר עין רציף עם המכונית הגנובה עד למעצר החשודים שבתוכה. בשלב מסוים נכנסה המכונית לשטח מת מבחינתו של התצפיתן. מייד בסמוך לאחר מכן בוצע המעצר. בדוח רשם התצפיתן עובדה כוזבת כי היה בקשר עין מלא עם שני החשודים עד לרגע מעצרם. כשהתגלה דבר השקר בוטל כתב האישום נגד אותם שני החשודים. כותרת המשנה של הכתבה אומרת כי "אם זה היה תלוי בראשי להב 433, לא הייתם קוראים מילה מהכתבה הזו. אבל השבוע '7 ימים' חושף את הפרשה שביחידת העילית של המשטרה ניסו לקבור: תקלה מבצעית במהלך מרדף אחרי כנופיית גנבי רכב טויחה בדוח שקרי. כשתובע ביחידה גילה את האמת – החל מסע ההסתרה: גנבי הרכב שוחררו, מסמכים נעלמו ושוטרים התפטרו. גם בכירי להב 433, כולל המפקד לשעבר יגאל בן שלום, היום ראש אגף החקירות – ידעו, ולא עשו כמעט כלום. המשטרה: "ניסיון הכפשה מגמתי". השר לביטחון פנים אוחנה: "אדרוש לבדוק את הטענות החמורות".

נבדוק את העובדות לאשורן – ככלות הכול גם הצגת כל האמת היא אופציה.

שתי מכוניות, האחת רנו והשנייה טיוטה נגנבו מאור־עקיבא ומפרדס־חנה בינואר 2015. בכל אחת מהן נהג הגנב לכיוון השטחים, מן הסתם לאחת ממשחטות הרכב. בנקודה מסוימת באזור השרון הבחינו שני הגנבים במחסום משטרתי שכנראה הוצב במקום על בסיס מידע מוקדם. גנב הטיוטה נטש את המכונית בצד הדרך והצטרף לחברו שברנו, שפתחה בנסיעה פראית בכוונה לפרוץ את המחסום; אך כל גלגלי הרכב פונצ'רו מהדוקרנים שהשוטרים הציבו במקום. שני הגנבים הצליחו לנסוע עוד כמה מאות מטרים, נטשו את המכונית והחלו לברוח רגלית לשטח הפתוח. התצפיתן שהתמקם בסמוך למחסום דיווח לבלשים על נתיב בריחתם והם פתחו במרדף אחריהם. בשלב מסוים שני הגנבים נעלמו מעיניו של התצפיתן בגלל הר שהסתירם. עם זאת הצליח הכוח הרודף לבצע מעצר של שני חשודים – אחד מעזה ואחד מקלקיליה. בהערת אגב יצוין כי בניגוד לאמור בכתבה כי חוקרי אתגר "קבעו את כלל קשר העין הרציף", אוכל לעדכן את כותבה כי כאשר התגייסתי למשטרה בשנת 1977 – היה מזה עשרות בשנים עיקרון קשר העין הרצוף תנאי הכרחי להבטחת שרשרת הראיות בפעולות שכאלו. אבל נניח לזוטות ונחזור לעיקר. ככלות הכול סופו של עיתונאי המסתמך בעיניים עצומות על מקורותיו מבלי לבודקם – למעוד. וזו רק הקלה שבמעידותיו.

י' התצפיתן, שתואר בכתבה כשוטר מצטיין שעמד לצאת לקורס קצינים, אך כנראה מקפיד לשמור על אלמוניותו מסיבות השמורות עימו, דיווח בקשר בזמן אמת לחבריו לפעולה כי שני הגנבים נעלמו לו מאחורי ההר. לדברי י', כאשר חזר הכוח ליחידה והחלה עבודת הניירת של רישום הדוחות על הפעולה – אמר לו קצין מיחידת אתגר, כנראה אחד ממפקדיו, שישקר וירשום בדוח שלו כי הוא היה בקשר עין רציף עם הגנבים. י' מיאן למסור את שמו של הקצין מן הטעם שככל הנראה לא עניינה את הכתב.

תיק החקירה הועבר ליחידת התביעה המשטרתית שבלהב 433. הוגש נגד שני החשודים כתב אישום והם נעצרו עד תום ההליכים נגדם. התיק נקבע להוכחות ומטעם התביעה טיפל בו עו"ד ליאור שביט. לדבריו, "משהו לא הסתדר לו בעדויות השוטרים" והוא פנה לממונה עליו, ראש יחידת התביעות של להב 433, יוקי לופז, וסיפר לו כי "התיק מריח קצת לא טוב". שביט התעקש לצאת לשטח ומגלה כי י' לא יכול היה להיות בקשר עין רציף עם הגנבים כפי שתואר לעיל. שביט מזמן אליו את י' שמודה בפניו כי אכן כתב דבר שקר בדוח שלו, וכי הדבר נעשה לדבריו בהוראה מפורשת של אחד הקצינים ביחידה. שביט מספר כי הוא מייד דיווח על כך ללופז, ואף תיעד את הדברים במזכר שהכניס לתיק החקירה.

העיתון מציין כי לימים אותו מזכר יושמד ויעלם מהתיק.

השלב בו עלה שביט על בידוי הראיה היה כאשר חומר החקירה ככל הנראה נמסר כבר להגנה.

לופז טוען כי אינו זוכר מזכר כזה. שביט לא אמר שהוא מסר את המזכר ללופז באופן אישי אלא הכניסו לתיק ועותק ממנו, לדבריו, שלשל מתחת לדלת משרדו של לופז. עובדה די מוזרה כשלעצמה. עם זאת שביט סיפר כי לופז אמר לו שהוא שם את המזכר בכספת היחידה והמזכר הועבר למח"ש – אך הוא לא הגיע לשם עד כמה ימים לפני פרסום הכתבה. לופז אינו מתכחש לדיווח בעל פה של שביט על דבר השקר של י' – שהרי כבר למחרת נערכה פגישה בעניין אצל מפקד אתגר עם כל האנשים הנוגעים בדבר. המזכר הנ"ל אכן הינו מזכר נעלם. הוא נחזה להיות כמסמך הממוען ללופז, שעד לשבוע קודם לפרסום הכתבה "אפילו לחוקרי מח"ש לא היה אותו" – כך צוין במפורש בכתבה! למעשה, במילים אלו מאשר לכאורה מר שביט שתי עובדות מתמיהות דווקא בקשר להתנהלותו של שביט עצמו: 1) המזכר לא היה מעולם בידי לופז – כפי שכבר ציינתי 2) למרות ששביט נחקר בשעתו בעניין במח"ש הוא ככל הנראה לא המציא את המזכר בזמן אמת לחוקריו. עיני הכתב טחו כנראה מלהבחין בעובדה זו.

שביט טוען כי בישיבה האמורה אצל מפקד אתגר, נאמר לו על ידי כמה מהנוכחים בחדר כי כדאי לו לקחת בחזרה את המזכר ולהעלים אותו. מוזר כי שביט אינו מציין מי בדיוק אמר דבר שכזה – אמירה המהווה לכאורה עבירה משמעתית חמורה אם לא ממש עבירה פלילית. שביט – עורך־דין "פליליסט" במקצועו, מבין היטב את משמעות האמירה וכפי שהעלה את העניין הדיווח השקרי של י' על הכתב, ניתן לצפות כי עובדה מכבידה זו תאמר על ידו במפורש, היינו יודיע באופן חד משמעי מי הם הנוכחים בחדר שאמרו לו לטענתו את מה שנאמר לעיל. שביט מציין כי בעקבות סירובו להעלים את הדיווח שלו על האירוע, התנקם בו מפקד אתגר, היצר את צעדיו ופגע במעמדו עד כי עזב את השירות. במשטרה ידווח כי נסיבות עזיבתו הן רפואיות ואינן קשורות לתיק זה או אחר.

האירוע דווח לממונה על מפקד אתגר – ראש להב 433 (אז רוני ריטמן), לראש חטיבת החקירות במטה הארצי הכפופה למפכ"ל ולא לראש להב 433 וגם לא לראש אח"ם, ולפרקליטות, שבסופו של דבר הוחלט בעצה אחת לבצע כמה דברים על אתר – 1) חזרה מיידית מכתב האישום. ככל הנראה העדות של י' הייתה חיונית וחשובה למסכת הראיות ובלעדיה התיק סבל מקשיים ראייתיים – ולא כפי שנטען בכתבה כי היו די ראיות גם בלי עדותו. ההפרזה של העיתון בראיות האחרות ובביטול יחסי של עדותו של י' באו ככל הנראה בכדי לבנות תסריט של מזימה שלמה שאחת מביטוייה היתה החזרה מכתב האישום, 2) העברת העניין לחקירת מח"ש בגין חשד לדיווח כוזב בדוח הפעולה של י', 3) בוטלה יציאתו של י' לקורס הקצינים.

י' התפטר – או פוטר לפי תגובת מח"ש. בחקירת מח"ש ככל הנראה י' לא חזר על טענתו כי את דבר השקר כתב על פי הוראה של מפקדו, ובמילא לא ציין את שמו. מאחר והוא עזב את המשטרה הסתיים בעניין הטיפול במח"ש.

כעבור כשנתיים העניין עולה שוב לסדר היום כאשר בלש מיחידת אתגר מתמודד על תפקיד רכז מודיעין ביאחב"ל ולא זוכה בתפקיד. על פניו נראה כי לאחר שהתברר לו שמועמדותו לתפקיד נדחתה על ידי ראש היאחב"ל – יגאל בן שלום – הוא מספר לו ולפורם שהתכנס לדון במועמדותו כי הוא נכח בשעה שהקצין שחר מרדכי מאתגר, הורה לי' לשקר בדיווח שלו על התצפית הנ"ל, וכי ישנם עוד שני שוטרים היכולים לאמת את דבריו. בחינת כרוניקת הדברים מעלה את המסקנה כי לדבריו ש"הוא לא קיבל את התפקיד בגלל מה שהוא יודע על היחידה" – ככל שהם נוגעים לפרשת התצפית, ישנה אחיזה רופפת במציאות; שהרי דחיית מועמדותו לתפקיד נעשתה לפני שסיפר לראש יאחב"ל על פרשת הדוח של י'. המידע החדש מועבר למח"ש שבודקת אותו ומגיעה למסקנה שאין חשד למעשה פלילי מצד השוטרים המעורבים והטיפול מועבר לבחינה משמעתית במשטרה.

אז מה היה לנו?

שוטר מדווח שקר בדוח פעולה. על פניו מדובר במעשה פלילי חמור ביותר ואין לי אלא להצטער שהדין לא מוצה נגדו. יודגש כי טענתו כי נצטווה לעשות כן בגלל הוראת מפקדו אינה פוטרת אותו מאחריות פלילית. הוראה כזו – אם ניתנה – היא הוראה בלתי חוקית בעליל, ואין לקיימה. באופן תמוה ביותר השוטר, שהקריירה שלו במשטרה נגדעת, מחפה ומכסה על הקצין שלדבריו אמר לו לשקר בדוח הפעולה, והוא לא מוסר את שמו או שמות של אנשים אחרים היכולים לאמת את דבריו. זו התנהלות שנראית לי לדאבוני כהתנהגות עבריינית.

המשטרה מבצעת בדיוק את מה שמצופה ממנה – מדווחת על האירוע לכל גורמי הפיקוד והפרקליטות, במידה רבה מראה לשוטר שסרח את הדרך החוצה, ומעבירה דיווח מסודר ומיידי למח"ש. גם כאשר עולה העניין שוב, כשנתיים אחר כך, ממלאת המשטרה את חובתה ומעבירה את המידע שהתקבל מאותו מועמד לתפקיד רכז המודיעין, לבדיקת מח"ש שגם הפעם לא מצאה חשד לפלילים. אלו ממצאים הביאו את מח"ש להנחות את המשטרה לבחון היבטים משמעתיים בעניין לא נודעו.

אם כך, איפה בדיוק הטיוח ועוד "הטיוח הגדול"?

אינני רוצה לגנות את הכתב ואת העיתון ובוודאי לא לתלות את ניפוח הסיפור המצער הזה בחשבון שיש לשולט בעיתון, מר ארנון מוזס, עם המשטרה בכלל ועם להב בפרט. ככלות הכול מר מוזס בילה לא מעט שעות בלהב 433, בילוי שהסתיים כידוע בכתב אישום העומד ותלוי נגדו בבית המשפט המחוזי בירושלים. נסתפק ונאמר כי העיתון הוטעה על־ידי מקורותיו ועינו טחו מלראות את המציאות.

לא זו אף זו, העובדה ששוטר משקר בעובדה מהותית בדוח פעולה היא עובדה מצמררת ומבהילה. העובדה כי הקצין שהיה אחראי על הפעולה לא עלה על הסתירה הקשה בין האמור לדוח ובין מה שקרה בשטח, כפי שגם נקלט ברשת הקשר, מגלה ליקוי מקצועי מטריד ואולי גם כשל ערכי מדאיג שמחייב תגובה פיקודית נמרצת – הדרכות והגברת הפיקוח. ייאמר לזכותו של התובע שטיפל בתיק כי עד לשלב מסוים התנהלותו הייתה כפי שמצופה ממנו.

פרשה מביכה? כן.

מרגיזה ומקוממת? ועוד איך.

טיוח? לא היה ולא נברא!

טיוח גדול? אולי של העיתון.

פרשת עשרת הקטינים שנעלמו בגוש דן בין השנים 1974 – 1994

אבי דוידוביץ (‏18.1.2020)

במהלך עשרים שנים נעלמו עשרה קטינים באזור מחוז תל־אביב של המשטרה ועד היום לא נודע כיצד * לאחר שפרשתי מהשירות התעניינתי בתופעת הרצח ההמוני והסדרתי ובין השאר הצפתי את פרשת אותם הקטינים * לאחרונה שודר הסרט "ארץ הילדים האבודים" שעסק בשישה מן המקרים תוך הצבת ראי מעוות על התנהלותה של המשטרה * חיבור זה נועד לרכז את עיקר המידע הנוגע לכל המקרים וליתן מענה לטענות שהועלו בסרט נגד המשטרה

מבוא

התוכנית זמן אמת בכאן 11 פתחה את השנה האזרחית החדשה בכתבת תחקיר בת שני חלקים[1] בשם ארץ הילדים האבודים; שנעשתה על־ידי גלי גינת, מיטל שבתאי וארי פינס ושודרה בכאן 11, בעניין היעלמותם של 6 קטינים בתחילת שנות השמונים: נאווה אלימלך ז"ל, דוד סטריקובסקי, ישראל בּוֹיָרְסְקי – סופר, עמאד עבד־אלחמד פיש, רחל אלבלדס ויואל כרמלי. רק חלקים מגופתה של אחת מהם – נאווה אלימלך – נמצאה. התוכנית מתארת בכישרון רב את סיפור היעדרותם של ששת הקטינים וניכר כי להכנתה הושקעה עבודת תחקיר מעמיקה, מרשימה ומקיפה וכי הטענה המוצהרת של התוכנית היא כי קרוב לוודאי כל הקטינים האלו נרצחו על־ידי אותו רוצח, כאשר ברור כי הטענה הלא מוצהרת של התוכנית, המועברת לצופה בחכמה רבה, היא כי אי גילוי המקרים נבע לא רק מאזלת יד וחוסר מקצועיות של המשטרה, אלא גם מסוג מסוים של זדון הנובע מתעדוף נמוך של קורבנוּת מקרב המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. כך, לדעת יוצרי התוכנית, קל ונוח למשטרה להכריז כי קורבן טבע בים מאשר להודות בחשד שהוא נרצח – קל וחומר ברצח סדרתי. היות הקורבנות מהמעמד שאינו נגיש לתקשורת ולפוליטיקאים מהווה גם חלק מהסיבות שלא נעשו המאמצים הנדרשים לגלות את המקרים – שרובם ככולם זכו כאמור לתעדוף נמוך במיוחד. לכן גם נמנעה המשטרה מלהכיר ולהצהיר כי כל ששת הקורבנות נפלו קורבן לרצח סדרתי ולטפל באותם מקרים בהתאם. למותר לציין כי הכרזה של משטרה על רצח סדרתי עלולה לגרום לפאניקה המביאה לטענות נגד המשטרה ולשינוי בסדרי העדיפות שלה או בדפוסי עבודתה – מצב שכלל אינו רצוי ונוח לה. לא זו אף זו, גם עצם קרות המקרים מעידה על מחדל משטרתי בכל הנוגע לאי מניעתם ולהישנותם.

כקרימינולוג שחקר את תופעת הרצח הסדרתי בישראל הוזמנתי להתראיין לתוכנית וחלק מדברי נכללו בה – אך לא כולם. בחיבור זה ניתנת לי ההזדמנות לומר את דברי במלואם ולהתייחס לטענות שהועלו במסגרת התוכנית ללא מסננים ומתווכים. הידע עליו אני מתבסס מפורט בעבודותיי על תופעת הרצח הסדרתי[2]; ומקורות המידע שעמדו לרשותי (מהם גם העתקתי את תצלומי הקטינים) כללו קטעי עיתונות, פרסומים משטרתיים ושיחות עם אנשי משטרה שטיפלו בשעתו בחלק מן המקרים (שיחות שהתקיימו בזמן אמת ובמהלך כתיבת מאמריי[3]), ושיחות עם קרובי משפחה של כמה מהקורבנות[4]. למען הסר ספק יודגש כי במהלך שירותי במשטרה לא טיפלתי באף לא אחד מן המקרים האלו ואף לא תיק חקירה אחד מהם הגיע לעיוני. יתרה מזאת, אין לי נגישות למידע המצביע על ניסיונות לחטוף ילדים באותה תקופה, בין אם דווחו למשטרה כאירוע של תקיפה או כאירוע אחר.

להערכתי וכפי שהסברתי במאמרי רצח סדרתי בישראל, בין השנים 1974 – 1994 אירעו באזור תל-אביב-יפו 10 מעשים הנראים כחטיפה ורצח של קטינים מתבגרים כמפורט להלן. מתוכם נמצאו רק 2 גופות שגם אותן הרוצח ניסה ככל הנראה להעלים אך הדבר לא עלה בידו מסיבות שלא היו תלויות בו: שי בנימין בשריפה באמצעות חומר דליק במיכל אשפה, ונאווה אלימלך ע"י ביתור גופתה ופיזור חלקיה בים. כל עשרת הקטינים היו בגילאי 10 – 16, מהם 7 בנים ו- 3 בנות. 8 נעדרו מאזור דרום תל־אביב – יפו – בת־ים ושניים מגבעת שמואל ורמת־גן. 6 מתוך ה- 10 נעדרו בתקופת החורף. כל המקרים קרו בימים חמישי, שישי, שבת וראשון; אף לא אחד מהם התרחש בימים שני, שלישי ורביעי. השנים הפעילות ביותר היו 1979 – 1983 במהלכן נעדרו 7 מהקטינים. ההפוגה הגדולה ביותר הייתה בת 6 שנים – בין השנים 1984 – 1989, מיד לאחר חמש השנים הפעילות ביותר.

מבחינת הזמן והמרחב, מאפייני הקורבנות ושיטת הביצוע המסקנה המתבקשת היא כל עשרת הקטינים נפלו קורבן לרצח סדרתי כמפורט להלן. מקבץ של 10 מקרים באזור גיאוגרפי יחסית מצומצם של קורבנות בעלי מאפייני גיל דומה, שנחטפו כשהיו לבדם מחוץ לביתם, בכוונה ברורה להעלים את גופותיהם, מעלה את הסבירות לרמה של קרוב לוודאי שמדובר ברציחות סדרתיות. בכל הנוגע לפרק הזמן בו עסקינן – 20 שנה – יובהר כי על פי הספרות המקצועית ידוע כי רוצחים סדרתיים עלולים להיות פעילים במשך מספר דו ספרתי של שנים עד כדי 30 שנה ויותר, זאת בהתחשב בגיל הצעיר שחלקם מתחילים בביצוע מעשי הרצח וביכולת הגבוהה שלהם להעלים את המעשה או את הראיות שעלולות להסגיר אותם. נודעו גם מקרים בהם הייתה הפוגה של כמה שנים אצל רוצחים סדרתיים[5]. בשולי הדברים יוער כי על־פי הפרופילאות הפלילית סביר להניח כי מדובר במעשי רצח על רקע מיני, המתבצעים בדרך כלל על־ידי תוקף שאינו חולה נפש, בעל אינטליגנציה ממוצעת ומעלה, לוקה בהפרעה אישיותית סוציופטית קשה – עד כדי פסיכופטיה. בדרך כל רוצח סדרתי מסוג זה פועל לבדו – ללא שותפים. הוא בעל יכולת גבוהה מאד לצוד את קורבנותיו ולנטרלם גם בסביבה הומה אדם, מבלי שיעורר חשד. הוא בדרך כלל משתמש בהרג קר ולא בנשק חם. בהינתן המידע משני המקרים בהם נמצאו הגופות ניתן להניח כי יכולתו הלוגיסטית להחזיק בקורבן ולהתעלל בו מוגבלת אך לכמה שעות בודדות. עם זאת הוא בעל אמצעי שינוע ומסוגלות להיפטר מגופת הקורבן ולהעלימו בהצלחה כמעט מושלמת מבחינתו.

בגלל שהרוצח הסדרתי פועל ומתכנן היטב את מעשיו על מנת שלא יתגלה וייתפס, שיעור הגילויים ברצח סדרתי הוא נמוך במיוחד הגורם לא רק לריבוי הקורבנות אלא גם להערכת חסר של התופעה. הערכת החסר נובעת ממגבלה פונקציונלית אצל הרשויות החוקרות הנקראת Linkage Blindness[6], היינו מעין עיוורון במציאת הקשר בין אירועים. מעשי הרצח של רוצח סדרתי נעשים בתחום של יחידות משטרה שונות, ולאורך שנים – לעיתים שנים רבות. הדימוי שהתקבל מסרטי הקולנוע על שיטת הביצוע הזהה לחלוטין אצל הרוצחים הסדרתיים הוא במקרים רבים רחוק מהמציאות. השונות בשיטת הביצוע, בזמן ובמרחב הפעולה של רוצחים רבים מקשה מאד על יצירת הקשר בין אירועים שונים שנעשו על-ידי אותו תוקף. גורם מהותי נוסף המביא להערכת חסר היא כמות המקרים הבלתי מדווחים כרצח, או שאינם מגיעים לידיעת המשטרה, או שהמשטרה סברה כי מדובר במוות שנגרם כתוצאה מתאונה, או התאבדות, או שסווגו על-ידי המשטרה כתיק נעדר ולא כתיק רצח[7].

הערכת חסר יכולה גם לנבוע מטעם שאינו מקצועי צרוף אלא פוליטי. בעיקר מדובר ברצונם של מפקדי משטרות, או הדרג הפוליטי הממונה עליהן, למנוע פאניקה בציבור לנוכח חשד על קיומו של רוצח סדרתי. ככלות הכול רצח סדרתי מעורר בהלה ופאניקה בקרב הציבור יותר מכל סוג אחר של רצח. במהלכה של כל פאניקה שכזו תופנינה תמיד טענות מביכות כנגד המשטרה, או דרישות ממנה שהיא איננה ששה או יכולה לקיים.

בתקופה הנדונה (1974 – 1994) היה מקרה נוסף של נעדרת קטינה שלא נכללה במסגרת עבודה זו. מדובר ברוזי רוזנס (17) שנעדרה מביתה ביפו בתאריך 13.7.1987[8]. בתחילת שנות ה- 90 בהיותי ראש צוות חקירות ביאח"פ[9], לימים היאחב"ל[10], הגיע התיק לטיפולי בעקבות מידע מודיעיני שנראה אז מהימן על כי רוזי נרצחה על-ידי אנשים שהכירה בנסיבות שאינן קשורות לקטינים בהם עסקינן בחיבור זה. מקור המידע שהיה עבריין בעצמו טען שהיה עד לאירוע וביקש חסינות על מנת שיעיד נגד המבצעים, שהיו מוכרים לו היטב. בגלל קשיים שאין כאן המקום לפרטם החליטה בסופו של דבר פרקליטת המדינה לא לאשר את ההסדר והחקירה הגיעה אל מבוי סתום. רוזי רוזנס נחשבת כנעדרת עד עצם היום הזה.

הטענות נגד המשטרה

הסרט ומסע יחסי הציבור שהתלווה אליו[11] מלווה בסדרה של טענות קשות על התנהלותה ותפקודה של המשטרה בכל הנוגע לקטינים שנעלמו. המכנה המשותף של הטענות, או מטרת העל שלהן, היא המוטיבציה ליצור בעיה עם המשטרה, היינו – להגדיר את תפקודה של המשטרה כבעייתית ואת המשטרה גופה – כבעיה בפני עצמה. הטענות מבוססות על שני סוגים של רטוריקות: רטוריקת היושר וההגינות ורטוריקת הרציונליות[12]. רטוריקת היושר וההגינות כוללת טיעונים מוסריים, ערכיים, אתיים – שהרעיון העומד בבסיס טיעונים אלה נמצא בקונצנזוס ואינו שנוי במחלוקת ומתייחס בין השאר לראוי ולצודק – ובהכרח להפכיהם – למה שאינו ראוי ואינו מוסרי או צודק. הרטוריקה הרציונלית מצביעה על סיבה ומְסוֹבֵב, גורם ותוצאה ורווח והפסד. ברטוריקה זו יבואו לידי ביטוי מושגים כמו תעדוף ומקצועיות – או לחוסר במקצועיות ותעדוף לקוי הנובע משיקול דעת מוטה או מוטעה.

ומהכלל אל הפרט, רטוריקת היושר וההגינות שננקטה בסרט כללה טיעונים אתיים כגון שאם היה מדובר בנעדר שהיה בנו של מפקד המחוז – המשטרה הייתה פועלת אחרת; וכי היחס למשפחות הנעדרים מצד אנשי המשטרה נע על פני רצף שבקצה אחד הייתה התעלמות ואדישות ובקצה השני הייתה האשמת הקורבן והשפלת המשפחה. והכול בגלל מעמדם החברתי ומצבם הסוציו-אקונומי הנמוך – שאם היו בסטטוס  חברתי גבוה יותר, המשטרה הייתה פועלת ביעילות ומתנהגת אליהם בדרך נאותה, מכבדת ומכילה. ומי יחלוק על הקביעה כי משטרה אמורה לפעול ללא משוא פנים, מבלי להאשים את הקורבן בקורבנותו ולנהוג במשפחות הקורבנות באהדה והכלה?!

רטוריקת הרציונליות שננקטה בסרט התייחסה בעיקר להיבטים מקצועיים שאינם מנותקים מן ההיבטים האתיים ובעיקר הטענות שהמקרים זכו לתעדוף כל כך נמוך עד שחוקרים שטיפלו באותם תיקים לא זכרו דבר וחצי דבר מאותם תיקים – כי המקרה פשוט "עבר לידם"; וכן נעילה על קונספציות שבמקרים מסוימים לא נעברה עבירה אלא מדובר בתאונה, או שאדם מסוים הוא החשוד – גם אם אין ראיות נגדו – ולפיכך אין צורך לחפש חשודים אחרים – תוך עשיית גזרה שווה ורמיזות למקרים המוכרים היטב לציבור מהשנים האחרונות (למשל רצח תאיר ראדה). או מרצון של צמרת המשטרה למנוע פאניקה בקרב הציבור לא הכירו במקרים כמעשי רצח סדרתי ולא איחדו את כל החקירות תחת קורת גג חוקרת אחת.

כאשר שתי הרטוריקות האלו מצטרפות למהות אחת התמונה המצטיירת היא ברורה ופשוטה והקביעה כי יש בעיה אקוטית עם המשטרה נראית מבוססת ומובנת כמעט מאליה. קשה להתמודד עם רטוריקות כאלו בייחוד שכשהן מועברות באמצעים ויזואליים וקוליים מרשימים, ובכלל זה ראיונות אישיים ערוכים על-פי האוריינטציה של יוצרי הסרט, קטעי חדשות ועיתונות ערוכים עם מוסיקה מפעימה, ומעל לכל הופעותיהן קורעות הלב של בני משפחות הקורבנות שמאז קרות המקרה חרב עליהם עולמם. בהינתן כל הרטוריקות והאפקטים הללו, הבניית הדעה והעמדה כלפי המשטרה בכיוון של יוצרי הסרט היא מובטחת. לא זו אף זו, נמוכים או אף אפסיים סיכוייו של המתנגד להגדרות ולקביעות של יוצרי הסרט להפריכן. הוא אף עלול להעמיד עצמו באור מגוחך לנוכח "האמת" שהוצגה בסרט "ארץ הילדים האבודים" במסגרת הסדרה "זמן אמת" – בחזקת הזמן לומר את האמת שאין בלתה.

המענה האולטימטיבי לכל הטענות של הסרט מבוסס על כמה מובנים יסודיים בעבריינות ובאכיפת החוק, מהם התרחק הסרט כנשוך נחש. המובן הראשון הוא כי אין 100% מניעה ואין 100% גילויים. התהייה כיצד נעלמו ילדים לאור היום ברחובה של עיר מבטאת ציפייה למניעה מושלמת שאינה קיימת ולא תתקיים. ההלנה על אי גילוי המקרים מבטאת ציפייה התלושה מהמציאות כי על הרשות החוקרת לגלות כל פשע. רק פוליטיקאים חלולים, או הדיוטות תמימים או רשעים גמורים ידברו על מיגור תופעת פשיעה וחיסולה, על הענקת ביטחון אישי מוחלט לאזרחים בגדר ""יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם"[13]. שהרי אם כך, ניתן כמעט בכל מעשה פשע שמתבצע לייחס לגורמי אכיפת החוק אזלת יד, רשלנות, חוסר מקצועיות, תעדוף לקוי, הטיות ועוד כהנה וכהנה. כך גם לגבי אי גילוי מעשה פשע – האשמות במחדל, בהטיה, במשוא פנים וכיוצא באלה.

עניינו של המובן היסודי השני בכל הנוגע לאכיפת החוק נוגע לתעדוף. זאת לדעת כי כוח האדם והציוד העומדים לרשות המשטרה לעולם יהיו מוגבלים ויחייבו אותה להתרכז בנושאים מסוימים ולעסוק פחות באחרים. בחירת הנושאים מושפעת בעיקר מלחצם של אמצעי התקשורת או של פוליטיקאים[14] אך גם משיקולים מקצועיים של קברניטיה. מכאן כי היכולת של משטרה להציב מקרה מסוים או תופעה מסוימת בראש סדרי עדיפויותיה היא הצהרה הנשמעת לעתים קרובות- לעתים בקלי קלות; אך יחד איתה כמעט ואין נשמעת הכרזה על עניינים שהוצבו בסולם העדיפויות במקום השני והשלישי וכן הלאה. בהינתן הצהרה על ראש סולם העדיפויות מתחייבת הצבת עניינים במקומות נמוכים יותר, שהודאה בהצבתם שם עלולה להסב מבוכה למתעדף.

המובן היסודי השלישי הנוגע לאכיפת החוק, שגם ממנו התעלמו יוצרי הסרט, נוגע לשינויים החלים במשטרה לאורך השנים הנובעים לא רק מהתפתחויות טכנולוגיות אלא גם מתובנות מתחדשות. היום מבינים במשטרה דברים שאז לא הובנו וטוב שכך. אם היו מבינים אז מה שמבינים היום הרי לא התקדמו מאז בלא כלום. לפיכך ניתן לומר כי מה שידוע היום לגבי רצח סדרתי לא היה ידוע אז, ולדון את קברניטי המשטרה לכף חובה בשל כך הוא לא רק "חכמת חלם" – חלם גם מלשון חכמה לאחר מעשה –  אלא גם דבר הבל ורעות רוח.

לגופו של עניין האמירות כי לא חיברו וקישרו בין המקרים אינן מדויקות ואף נסתרות על ידי מה שנחשף בסרט עצמו. בראיון עם הקצינה ניר סיני שהופיע בחלק השני של הסרט, ניתן לראות בברור מסמך הנראה ככתב מינוי של צוות החקירה המיוחד (צח"ם) בו הוטל עליו לבדוק כמה מן המקרים שהתרחשו במרחב איילון[15]. ניצב אברהם תורגמן שהיה אז מפקד מחוז תל־אביב, שלמעשה לא קיבל את ההנחה כי מדובר ברצח סדרתי, כי "כל מקרה ונסיבותיו והנסיבות של המקרים שונים; וכי אין שום אינדיקציה לקשר בין המקרים" אמר ב- 3.3.1983 כהאי לישנא[16]: "יחד עם זאת, לאור העובדה שבכל זאת מדובר באיזור גיאוגרפי יחסית קטן ובכל זאת יש משהו משותף, באופן כללי מבחינת הגיל ופרטים דומים אחרים, וכדי לדעת שאנחנו ממצים הכול – הוריתי לרכז את כל תיקי החקירה…" כפי שאחד מבכירי הצוות אישר בראיון טלויזיוני בשנת 2019[17]. בישראל של שנות ה- 80 לא הבינו היטב את תופעת הרצח הסדרתי. הידע התבסס במידה רבה על מה שנראה בסרטים מהוליווד מאשר בספרות הקרימינולוגית. עם זאת הנחת העבודה הייתה שפריצת דרך בתיק אחד, היינו גילוי ותפיסת המבצע בתיק אחד, תגרום לאפקט הדומינו אם אכן אותו אחד ביצע מקרים נוספים.

לא אכחד כי אכן אם בנו של מפקד המחוז היה נעדר, הייתה משקיעה המשטרה משאבים רבים בהרבה ממה שהשקיעה בכל אחד מן המקרים בהם עסקינן (להוציא תיק רצח נאווה אלימלך שלית מאן דפליג שבו הקצתה המשטרה את כל אשר היה לאל ידה[18]). ראשית יובהר כי אמירה זו נכונה גם לימינו וגם למערכות חברתיות אחרות – רפואה וכד'. שנית, אין בכוחה של טענה זו להסביר את הקצאת המשאבים שהייתה בכל המקרים – למעט במקרה של נאווה אלימלך שטופל היטב מלכתחילה. שהרי אם כל הנעדרים האחרים היו בניהם של מפקדי המחוזות היה מן הסתם צורך לתעדף את הקצאת המשאבים בין אותם המקרים. שלישית, ובהקשר ליחס הלא ראוי שהמשפחות טוענות שקיבלו מצד המשטרה הרי ברור שמשפחתו של מפקד המחוז לא הייתה זוכה ליחס בלתי ראוי. גם אם רק 50% מדברי המשפחות בסרט הם מדויקים בכל הנוגע ליחס שקיבלו, הרי זו מציאות נפסדת. רבים מעמיתי גימלאיי המשטרה מתרפקים בנוסטלגיה צרופה על העבר ועל עברם במשטרה, וטוענים בלהט ובערגה "שזו הייתה 'משטרה אמיתית' –  בניגוד למשטרה של היום" וכיוצא באלה מילות געגועים וכיסופים. לצערי טועים ומטעים הם. המשטרה של היום והשוטרים המשרתים היום טובים פי וכמה מהמשטרה ומהשוטרים של אז – בכל תחום. לעניות דעתי חלק מעמיתי הגימלאים אם היו משרתים היום לא היו שורדים את השירות, ומקצתם אף היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח בהינתן התנהגותם אז. גם הנהלים השתנו מקצה אל קצה. כמה מן המרואיינים בסרט סיפרו כי בשנות ה- 80 הודעה על נעדר טופלה אך כעבור 24 שעות, אלא אם נמצא בסיס קונקרטי לנקיטה בצעדים מיידיים. נוהל זה שונה מן היסוד עוד בשנות ה- 2000 והותאם לגישת השיטור הקהילתי – הבא לשרת את האזרח, ולא לשיטור המשטרי הנועד בראש ובראשונה לשרת את השלטון[19]. ואם כל זה עדיין הטיפול המדינתי בתופעה הנעדרים לוקה בחסר גם כיום.

פרוט המקרים

1.     שמעון אלמקיאס

שמעון אלמקייס היה נער בן 13 שביום ראשון 24.11.1974 בסמוך לשעה 20:30 יצא מביתו ברח' חובבי ציון 9 בת"א ונראה לאחרונה בסמוך לשעה 21:00 בכיכר מוגרבי[20]. גופתו לא נמצאה. שמעון התגורר עם אמו רנה ובאותו יום יצא לראות סרט בהצגה יומית בקולנוע מוגרבי וחזר לביתו בסמוך לשעה 18:30 ונשאר ליד אמו שחשה ברע. בסמוך לשעה 20:30 לקח את מעילו וחרף הפצרותיה של אמו שיישאר בבית יצא ואמר שהוא קופץ לפגוש חברים. בסמוך לשעה 23:00 אמו קמה ממיטתה והבחינה שהוא לא חזר הביתה. ידיד המשפחה סיפר מאוחר יותר כי ראה את שמעון בסמוך לשעה 21:00 בסמוך לכיכר מוגרבי בתל־אביב. המשטרה בדקה את האפשרות כי אביו – זייס – שהתגרש מאמו וחי בעכו קשור לעניין. כמו־כן נבדקה אפשרות כי ערבי מבית חנינא שהתגורר בחדר שכור ביפו, ועבד כשומר באתר בניה ליד בניין עיריית תל־אביב – מוחמד אבו סאוי – קשור לעניין. בשל כך מוחמד היה עצור במשך חודשיים לאחר שכתמי דם הדומים לדמו של שמעון נמצאו בדירתו והמשטרה חשדה כי מדובר בעניין הומוסקסואלי.

2.     שי בנימין

שי בנימין בן שרה ושמואל היה בן 10, תלמיד חרוץ בכיתה ה', כאשר נעלם ביום חמישי 29.11.1979 לאחר שיצא מביתו בשעה 7 וחצי בבוקר ברחוב אריסטו ביפו לבית הספר "חשמונאים" שם למד בכיתה ה'. הילד לא הגיע לבית הספר ורק כשלא שב הביתה בסוף יום הלימודים התחילו לחפש אחריו. גופתו נמצאה שרופה באותו יום[21] ביפו ברחוב בת-ים 17 (גבול בת־ים – יפו) בחצר סבו – יצחק בנימין.

ההודעה הראשונה שיצאה לתקשורת הייתה על מציאת גופת גבר חרוכה עד לבלתי הכר בתוך שרידי ארגז שרוף במגרש המשמש לאכסון ארגזי עץ גדולים. על הגולגולת נמצאו סימני מכות. הגופה נתגלתה על-ידי עובד במקום בשעה 09:30 בבוקר בעקבות אש שאחזה בארגז. במשטרה חשדו שמדובר בעבריין שלמה קלמיס שנעדר מאז ה- 4.11.1979 וככל הידוע גופתו לא נמצאה עד היום. לאחר שנבדקה הגופה במכון לרפואה משפטית התברר שהיא של ילד כבן 10. אז החוקרים קישרו את האירוע להודעה על ההיעדרות שמסרה אמו. בעיתונות דווח כי לחוקרים נודע שהילד סבל מדיכאון, היה מסוגר והיה אמור לבקר אצל פסיכיאטר. במקור אחר דווח כי באותו יום הייתה אמורה להיות לו פגישה עם הפסיכולוג של בית הספר, וכי מורתו זהבה ביקשה ממנו לקרוא להוריו כדי לשוחח עמם על התנהגותו. לדברי חבריו שראו אותו בבוקר הוא אמר להם כי אינו מתכוון לבוא יותר לבית הספר שכן בדעתו לחזור וללמוד בבית הספר הקודם בו למד – יונה הנביא. הוא תואר כילד מתבודד ומסתגר[22].

החוקרים העריכו כי הילד שפך על עצמו חומר דליק וכנראה הצית את עצמו, או ששיחק באמצעי הדלקה, או שביקש להתחמם מחמת הקור והאש התפשטה במהירות עצומה בגלל תכולת המיכל – אחרת אי אפשר להסביר לדעתם כיצד נשרפו הוא והארגז ביום חורפי וגשום. ליד הארגז נמצאו סימנים לחומר דליק או גפרורים. לא ברור מה נקבע לבסוף לגבי סימני המכות על הראש.

המשטרה ביררה עם פסיכולוגים את ההשערה שהילד התאבד. ככל הנראה האירוע לא סווג במשטרה כרצח. ההשערה לפיה ילד בן 10 יתאבד באמצעות הצתה נראית תמוהה, ואני תוהה אם היה פסיכולוג שהמציא חוות דעת כזו.

3.     יואל כרמלי

יואל היה בן 13 כאשר נעלם ביום חמישי, 3.12.1981, בגבעת שמואל[23]. גופתו לא נמצאה[24]. למשפחת כרמלי היו 4 ילדים. יואל היה הבכור. ילד יפה תואר. היה חולה אפילפסיה. במקור אחר דווח כי נפגע בראשו בתאונת דרכים וכתוצאה מכך סבל מחוסר ריכוז ובעיות בזיכרון. נעלם קצת לפני בר המצווה שלו. באותו היום הייתה שביתה בבית הספר ויואל ירד לשחק עם החברים שלו בחצר בגוגואים בשעות הבוקר. במקור אחר דווח שהיו אמורים לצאת לבדיקה בתל השומר וחיכה לאמו למטה עד שתתארגן לצאת. גרו ברחוב בן גוריון בגבעת שמואל. מרים, אמא שלו, קראה לו מהחלון שיעלה לאכול והוא ענה לה שהוא עולה אבל לא עלה הביתה. מאז היא לא ראתה אותו יותר. יום קודם לכן אורנית אחותו, אז בת 8, שיחקה בחצר עם חברים מחוץ לבניין והתקרב אליה רכב לבן, סובארו ובו 3 אנשים עם שיער כהה. הם קראו לה ואמרו שרוצים לשאול שאלה על איזה ילד בלונדיני שהם מחפשים. היא ניגשה לאוטו, השכן, ליאון פרץ ראה את זה, קרא לה ומשך אותה ביד משם ואמר לה אל תדברי עם זרים.

4.     נאווה אלימלך

כשלושה חודשים לאחר היעלמותו של יואל כרמלי, נאווה אלימלך בת מכלוף ומזל, הייתה בת 11 ושלושה חודשים, תלמידת כיתה ה' בבית הספר גורדון – בת הזקונים במשפחתה – כאשר נעלמה בשבת חורפית שטופת שמש, 20.3.1982, בסמוך לשעה 14:45 עת יצאה מביתה ברחוב רמב"ם 15 בבת־ים בכדי לבקר את חברתה טלי שגרה לא הרחק מביתה. מסלול הליכתה אמור להיות ברחוב רמב"ם לכיוון המשכו רחוב הרב בר שאול, ימינה לרחוב רוטשילד, לחצות את בלפור ואחר כך את ארלוזורוב, להגיע להרצל ולפנות לרחוב ירושלים.

בעת שיצאה מהבית, הוריה ישנו שנת שבת אחרי הצהריים. היא השאירה להם פתק בו כתבה שהיא הולכת לחברתה טלי שלימים תשנה את שמה לאביטל[25]. בשעה 14:45 היא נראתה על ידי השכנה אסתר עובדיה בסמוך ליציאה מהבית. בסמוך לשעה 15:00 אחותה אפרת (17) שהייתה עם החברה ציפי פגשו אותה בפינת רוטשילד – הרב בר שאול (ליד סמי בורקס) והחליפו כמה מילים. בשעה 15:10 לערך נראתה על-ידי ציפי שגרה ברוטשילד 24 כשהיא הולכת ליד פינת הרחובות רוטשילד בלפור; והיא למעשה האחרונה שראתה אותה בחיים. מאוחר יותר התקשרה טלי לאמה של נאווה ומסרה לה שנאווה לא הגיעה אליה.

 10 ימים לאחר מכן, ביום שני 29.3.1982, בשעת בוקר מוקדמת, נמצא ראשה הכרות בתוך שקית ליד חוף תל ברוך לכיוון הרצליה, על-ידי שפריר אנוליק ויעקב זרח שרצו על החוף[26]; ובהמשך נמצא באזור החוף בקרבת מקום חלק של מרגלה גם ארוז בתוך שקית. בדיקה רפואית משפטית קבעה כי ככל הנראה נאווה נרצחה ביום בו נעדרה. עגיליה נמצאו על ראשה. היה ברור שהשקית נפלטה מהים לאחר שבותרה הגופה ונעשה ניסיון להעלימה.

ניתן לומר כי מאז שנתגלו חלקי הגופה ועד היום, המקרה נחקר על-ידי כמה צוותי חקירה[27] ביחידות שונות בהיקפים עצומים שפעלו בכל כיוון שרק עלה על הדעת ובכלל זה דייגים, עברייני מין וחולי נפש שגרו בסביבה ואיתור ילדים שסוטי מין נטפלו אליהם[28]. לאורך השנים היו כמה וכמה כיווני חקירה שכולם הגיעו למבוי סתום. בין היתר היה העניין עם עבריין מין בשם דוד לוי[29], גבי הקצב[30], ערבי שהודה ברצח בגלל רצונו לדבריו להתגייס לארגוני טרור[31], חקירת יהודה שלף ואחיו עמוס בשנת 1998[32] ועוד – עד להוצאת שרידיה של נאווה אלימלך מקברה בשנת 2019 מסיבות שלא נודעו עד כתיבת שורות אלו.

5.     דוד סטריקובסקי

דוד היה נער בן 14 כאשר נעלם ביום חמישי, 26.8.1982 – חמישה חודשים לאחר רצח נאווה אלימלך – כאשר יצא מביתו בבת־ים שברחוב השיקמה 3 לים. גופתו לא נמצאה[33].

דוד (בן רמי) היה תלמיד מצטיין ושחיין מעולה, למד בבית ספר יצחק שדה. האירוע קרה 4 ימים לפני תחילת הלימודים. באותו יום דוד אמר שרוצה ללכת לים. יצא מהבית עם בגד ים ללא כפכפים. היו ילדים שאמרו שראו אותו על חוף הים בבת־ים צועד לכיוון צפון. נראה אחרונה ליד חוף הסלע. בתאריך שאינו ידוע לי דווח כי שני דייגים צוללנים טענו שראו גופה של נער במים אבל כשהגיעו צוללנים מטעם המשטרה לא נמצא דבר[34].

המשטרה הייתה משוכנעת כי הנער טבע בים. ההנחה כי מדובר בנער חסון שיכול היה להתנגד לחטיפה אינה מופרכת בתנאי ויודעים את שיטת ביצוע ההשתלטות על הקורבן. בהינתן צבר המקרים שקרו בזמן ובמרחב הנדון ולאור מאפייני הקורבנות (קטינים) ושיטת הביצוע (היעלמות מבלי להשאיר עקבות) הרי הנחת העבודה אמורה להיות חד משמעית – דוד נפל קורבן לרצח סדרתי.

6.     עמאד עבד אלחמד פיש

עמאד היה נער בן 15 בן למשפחה מעזה שהתגוררה ביפו, ילד רגיל ותלמיד טוב, שנעלם ביום שישי ה־ 17.9.1982, שלושה שבועות אחרי שדוד סטריקובסקי נעלם; כאשר עזב את חנות אביו ביפו[35] והלך לכיוון הים. גופתו לא נמצאה[36]. אביו הלך להתפלל במסגד, וכשחזר כעבור כשעה עמאד לא היה במקום שאמור היה להיות. קרוביו ידעו לספר שהיה נאיבי וניתן לפיתוי בקלות. החקירה הועברה לצח"ם אחוד שטיפל גם במקרים הקודמים. החוקרים לא מצאו חוט מקשר בין המקרים. כל מקרה נותר בפני עצמו.

7.     ישראל בּוֹיָרְסְקי – סופר

ישראל היה בן 13 כאשר שיחק מחוץ לביתו ברחוב יהודה הימית, סמוך מאד לנמל יפו[37] ונעלם ביום ראשון 27.2.1983 בשעות אחרי הצהריים – חמישה חודשים אחרי שעמאד נעלם. גופתו לא נמצאה[38].

סיפור חייו עצוב במיוחד. אמו – שושנה – אישה אומללה, חולת נפש וניצולת שואה, שנישאה בארץ ונולדו לה 4 ילדים שבגלל מצב המשפחה הגרעינית נאלצו להוציאם ולמוסרם למשפחות אומנות ולאימוץ. כל אחד מהילדים גדל במשפחה אחרת. רק כשיתבגרו הם גילו זה את זה. אביו – שלום בוירסקי – נפטר בשנת 1981. האם נפטרה בשנת 2001. מגיל שנתיים לערך גדל ישראל אצל משפחה אומנת – משפחת סופר – ובזמן ההיעדרות התקיימו הליכי אימוץ סופיים למשפחת סופר, אשר שימשה משפחה אומנת לעוד שלושה ילדים, כך שבנוסף לילדים שלהם חיו בבית בסך הכול 11 ילדים.

אביו הביולוגי של ישראל היה בקשר איתו, ככל הנראה לא היה קשר עם האם שהתגוררה בפתח־תקווה. ישראל היה ילד בריא בגופו, והיה מודע למעמדו האישי. היעדרותו הייתה זמן קצר אחרי הבר־המצווה שלו במהלך חג פורים. לדברי אחותו מהמשפחה המאמצת, אילנה עזרא, ביום בו נעלם ישראל שיחק באקדח קפצונים עם האחים. נגמרו לו הקפצונים והוא רצה ללכת לקנות עוד. אבא שלה צעק לו מהמרפסת לקחת איתו את אחיה הקטן וישראל אמר שנמאס לו לקחת אותו. האבא אמר לו לקחת את האח הגדול וישראל לא רצה. הלך לקנות קפצונים לכיוון שדרות ירושלים ונעלם. בערב ההורים שלהם שמו לב שהוא לא חזר. בהתחלה חשבו שהלך לבית כנסת רחוק יותר מבית הכנסת השכונתי.

כשמת אביו ישראל השתתף בלוויה. תחילה חשדה המשטרה כי אמו הביולוגית שזיהתה אותו שם חטפה אותו, אולם חשד זה נבדק ונשלל. כיוון חקירה נוסף שנבדק ונשלל היה כי דודו – אח של אביו – שחי בקנדה – אדם בעל אמצעים, חטף אותו בצורה כלשהי והוציאו מן הארץ[39].

8.     רחל אלבלדס

מלכתחילה לא הכללתי את היעדרותה של רחל במסגרת הרציחות הסדרתיות בהן עסקינן. בעקבות התוכנית "זמן אמת" השתכנעתי כי ניתן להכליל אותה בגלל הזמן והמרחב של האירוע ושיטת הביצוע הכללית – היעלמות של קטין לאור היום.

רחל אלבלדס (בת ברכה ויעקב) נעלמה ביום שישי 15.7.1983 בהיותה בת  16 וחצי – חמישה חודשים אחרי שישראל נעלם. ככל הנראה ההודעה על היעדרותה נמסרה למשטרה ביום 17.7.1983[40].

רחל באה מרקע משפחתי לא פשוט, ככל הידוע הוריה התגרשו לפני שרחל נעלמה. רחל הייתה קרובה מאוד לאימה, ועזרה בפרנסת הבית. לפני היעלמותה התקרבה קצת לדת. רחל עבדה במשרד תיווך ברח' יהודה הלוי 57 בתל אביב. ביום  שישי לקראת הצהריים המעסיק שלה (אבי נריצקי) ביקש ממנה ללכת לחנות לתשמישי קדושה (דוד בן סימן טוב) ברחוב לוינסקי 71 לקנות עבורו כיפה. היא יצאה מהעבודה לכיוון רחוב לוינסקי והשאירה במקום העבודה את התיק שלה ובו המשכורת שלה שקיבלה באותו יום. ככל הידוע היא פגשה ידידה בדרך וביקשה שתתלווה אליה לחנות כי אינה מכירה את הדרך. הידידה סירבה כי הייתה בדרכה לכיוון אחר. בשעה 11:30 היא קנתה את הכיפה. המוכר נתן את עותק הקבלה למשטרה. משם היא ככל הנראה הייתה אמורה לחזור לעבודה לקחת את התיק ואז לנסוע לביתה בחולון. כעבור כשעה התקשר המעסיק שלה לחנות לתשמישי הקדושה לברר האם הגיעה לחנות ונמסר לו שאכן הגיעה, קנתה הכיפה ויצאה לדרכה.

אישה צעירה בשם מרים חיון העידה כי כשבוע לאחר המקרה היא ראתה על ספסל ברחוב הרצל בנתניה צעירה שהקיאה ומאחר ולא היה לה תיק היא נתנה לה ממחטות. חיון זיהתה לכאורה את רחל. לא ברור מתי נתקבלה עדותה של חיון ומה משקלה.

המשטרה סברה כי לרחל היה קשר כלשהו עם בחור ערבי כנראה מהשטחים מכיוון שאחת מחברותיה סיפרה זאת. הם חשבו שבגלל הרקע המשפחתי שלה היא ברחה איתו מרצונה[41].

9.     חיים שם טוב

חיים היה בן   15 כאשר נעלם ביום ראשון, 3.6.1990. הוא היה תושב ראשל"צ ותלמיד בפנימייה בהוד השרון. נראה לאחרונה בבת-ים[42]. גופתו לא נמצאה. בעיתונות נמסר כי עזב את בית סבתו בבת ים ומאז נעלמו עקבותיו[43]. לא הצלחתי למצוא חומר נוסף על נעדר זה.

10.  אלכסנדרה "סאשה" ברנדט

אלכסנדרה הייתה בת 10, תלמידת כיתה ד', כאשר נראתה לאחרונה ביום חמישי 24.11.1994 – יום גשום וקר – בשעה 14:00 בגן דוד המלך ליד בית־הספר זומר ברמת־גן – מרחק של כ- 4 ק"מ ממקום היעדרותו של יואל כרמלי. גופתה לא נמצאה[44]. סאשה סיימה את לימודיה שעה לפני אחותה ששמה אז היה יוליה ברנדט ואחר כך לילך טליה בעקבות גיור ונישואין – ועל כן המתינה לה עד שתסיים את השיעור וילכו ביחד הביתה. ומאז לא נראתה.

לסיכום

על פניו נראה כי הטענה העיקרית של יוצרי הסרט וחלק מאלה שהופיעו בו נגד המשטרה עומדת על הגדרת המקרים כרצח סדרתי. מצד אחד נטען כי הקטינים נפלו קורבן לחטיפה ורצח סדרתי ומצד שני כפרה המשטרה בטענה זו, וכי לטעמה כל מקרה עומד בפני עצמו; ובכמה מן המקרים אף נטען כי מדובר במוות שלא נגרם ממעשה פשע אלא מתאונה. משדמויות ידועות כמו ניצב בדימוס משה מזרחי[45] באו ואישרו את הגדרת המקרים כרצח סדרתי נראה שהוכרע הויכוח וכל מה שביקש הסרט לקבל הוא הודאה רשמית ומוצהרת – מעין הנפת דגל לבן מצד המשטרה כי אכן רצח סדרתי זאת ההגדרה הנכונה לאותם המקרים. קבלת ההגדרה האמורה נושאת בחובה בהכרח גם הודאה מלאה בסיבות שהובילו אז את קברניטי המשטרה שלא להודות בקיומו של רוצח סדרתי התוקף ילדים באזור תל־אביב, שבעיקרן לפי יוצרי הסרט התנהלות לא מקצועית ולא אתית. בזאת צעדו יוצרי הסרט לעבר גשר אחד רחוק מדי, שאולי הוא מסומן במפה הרעיונית שלהם אך אינו קיים בשטח, וחיבור זה בא לסייע בידם לחזור למציאות.


[1] החלק הראשון שודר בתאריך 1.1.2020; החלק השני שודר בתאריך 8.1.2020.

[2] רצח סדרתי (2017); רצח סדרתי בישראל (2017); משה לוי – מזריק הנפט (2017); רוצחת סדרתית כחול לבן – שרה אלקנוביץ (2017); אשר רבי – פרופיל של רוצח סדרתי (2017); מנואל (מֶני) פַּרְדוֹ – פרופיל של רוצח סדרתי (2016).

[3] בראשם תת־ניצב משה לוין ז"ל שבין היתר היה ראש הצח"ם בפרשת היעדרותו של ישראל בוירסקי – סופר.

[4] יעקב אלימלך – אחיה של נאווה ז"ל, רמי סטריקובסקי – אביו של דוד, איתן בוירסקי – אחיו הביולוגי של ישראל, ורון אלבלדס – אחיה של רחל.

[5] לדוגמא לוני פרנקלין (Lonnie Franklin) שכונה "האכזר האפל הרדום" (The grim sleeper), שרצח 10 קורבנות (9 נשים מהן קטינה אחת וגבר אחד) פעל במשך 22 שנה, בין השנים 1985 – 2007, עם הפוגה בת 14 שנים בין השנים 1988 – 2002.

[6] Geberth, V. J. (1995). The "Signature" Aspect in Criminal Investigation. Law and Order Magazine,43  11)). Pp. 89-93.

[7] מרבית הקורבנות של אברהם פור לא היו ידועים כלל למשטרה ככאלו שנפגעו ממעשה פלילי (ת"פ 149/90 מחוזי ירושלים). 2 מקורבנותיו לכאורה של יחיא פרחאן לא היו מדווחים במשטרה כמקרה רצח. דנה בנט (18) אותה חטף ורצח ב- 1.8.2003 נחשבה נעדרת ולא כתיק רצח עד אשר נתגלתה הפרשה בשנת 2009. קורבן נוסף המיוחס לפרחאן דווח למשטרה כמתאבד והוא העציר אהרון סימחוב (24) שנמצא תלוי בתאו בבית המעצר בתחנת טבריה ב- 5.3.2004 והמשטרה סברה כי התאבד. רק אחרי שנעצר פרחאן והודה בשורה של מקרים התברר כי מעשה הרצח של סימחוב בוים כהתאבדות. גם קורבנו הראשון של משה לוי משנת 1980 – אשתו אילנהלא דווח כאירוע פלילי עד שנתפס כשניסה לרצוח את חברתו סוזאן אמויאל בשנת 1984 בשיטה דומה – הזרקת נפט. חלק מקורבנותיו של ולדימיר פיניוב דווחו למשטרה כרצח רק לאחר מעצרו.

[8] מעריב, 25.8.1987, עמ' 7.

[9] היחידה הארצית לחקירות פשעים.

[10] היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובין לאומית.

[11] ראה למשל בכתבה של איתי אילנאי במגזין 24 שעות של ידיעות אחרונות מיום 31.12.2019 "תיק באפלה"

[12] הטיפולוגיה של הרטוריקות Rhetoric of Rectitude ו- Rhetoric of Rationality מבוססת על:

Best, Joel (1987). "Rhetoric in Claims Making: Constructing the Missing Children Problem". Social Problems, 34(2). Pp. 101-121.

[13] תהלים ק"ד.

[14] שוהם, שלמה גיורא וגבריאל שביט (1990). עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה. הוצאת עם־עובד. ספריה אוניברסיטאית: עמ' 50.

[15] ראה הערה מס' 37.

[16] דבר, 4.3.1983, עמ' 5.

[17] ראה בהערה 25.

[18] ראה למשל בכתבה בו רואיין ראש הצח"ם משה קדמי וסגנו צביקה וולף במוסף לשבת של ידיעות אחרונות בתאריך 8.8.2019.

[19] ראה המקרה של ענבל עמרם ז"ל בפתח־תקווה מ- 4.3.2006. אם תחנת המשטרה הייתה מטפלת מיידית בהודעה על היעדרותה – קרוב לוודאי כי מותה המחריד היה נמנע (ת"א מחוזי מרכז 770-12-07).

[20] אתר הנעדרים משטרת ישראל, ומעריב, 26.11.1975, עמ' 18.

[21] דבר, יום שישי 30 נובמבר 1979 עמוד 12. דבר, יום ראשון, דצמבר 02, 1979 עמוד 14. בדבר, 3/12/1979, עמ' 4.

[22] מעריב, 2.12.1979, עמ' 6.

[23] מעריב, 16.6.1985, עמ' 12.

[24] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[25] אורלי וגיא חוזרים עם תשובה, ערוץ 10, מרץ 2014.

[26] דבר, 30.3.1982, עמ' 1.

[27] בכתבתה של איילה חסון בערוץ 13 מיום 11.8.2019 רואיין רפ"ק בדימוס אשר הרפז ששרת בימ"ר ת"א ומסר כי היה בצוות החקירה השלישי שהופקד על כל המקרים של הקטינים שנעדרו אז במחוז תל־אביב ובכלל זה נאווה אלימלך.

[28] דבר, 9.4.1982, עמ' 2.

[29] דויד לוי (58) היה אדם בעל הרשעות קודמות, שגר בבית ישן ומוזנח ברחוב ארלוזורוב, בסמוך לביתה של נאווה אלימלך. כלבי גישוש שהופעלו במהלך החיפושים הובילו לביתו לאחר שנתנו לכלב להריח חולצה שלה. התברר כי מדובר בעבריין מין שצילם ילדות בעירום. נמצאו אצלו עשרות תצלומים של בנות וגם של נאווה שהיא וחברותיה היו באות לביתו. לוי עבד אצלה אביה של נאווה בייצור נעליים והיא הכירה אותו עוד משם. לוי נעצר והורשע בעבירות מין בקטינות ונדון למאסר. למרות כל מאמצי החקירה בעניינו לא נמצא בדל של ראיה הקושרת אותו לרצח. ככל הידוע הוא הורשע בגין מעשים מגונים בארבע מהילדות שהופיעו בתמונות שצילם ונדון לשנתיים וחצי מאסר. לאחר שחרורו עזב את הארץ לקנדה ושם נפטר.

[30] בשל האופן שבו בוצע הרצח הברוטלי ובגלל העובדה שהאטליז של גבי היה בתוך הפסאז', בנתיב שבו נעלמה נאווה, נפל החשד על הקצב. הוא הסתגר בביתו שבועיים אחרי שנמצאה גופתה של נאווה. בנוסף, היה לו סכסוך קשה עם שכן של משפחת אלימלך שהייתה לו בת בגילה של נאווה. לפי עדויות של תושבי המקום נשמע באותה השבת מתוך האטליז קול של מסור. בנוסף, העיתונים שבהם כיסה הקצב את הוויטרינה של החנות, כאילו להסתיר משהו, ליבו עוד את השמועות. הוא נחקר ולבסוף שוחרר.

[31] ידע אישי משרות ביאחב"ל (אז יאח"פ) באותה תקופה. התברר שזו הייתה הודאת שווא – בין היתר הוא לא ידע פרטים רבים על הרצח.

[32] יהודה שלך היה נהג אוטובוס דן שאשתו לשעבר איתו היה בסכסוך במהלך הליכי הגירושין באה למשטרה וטענה כי אמר לה שיעשה לה מה שעשה לנאווה אלימלך. במהלך חקירתו נעצר גם אחיו ולמרות החשדות שהיו נגדם הם בסופו של דבר שוחררו מבלי שנמצאה נגדם ראייה מפלילה מספיקה.

[33] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[34] מעריב, 27.5.1983, עמ' 30.

[35] מעריב, 31.10.1982, עמ' 8. ממ"ז ת"א ניצב אברהם תורגמן הצהיר במסיבת עיתונאים שעסקה בהיעלמותם של הילדים ממחוז ת"א כי העביר את הטיפול לימ"ר ת"א שירכזו את כל התיקים אבל הם לא מצאו מכנה משותף. לגבי הילד פיש, הוא התיחס אליו כאל נער בן 13 מעזה שנעלם לפני חצי שנה ביפו (דבר, 4.3.1983, עמ' 5). אינו מופיע באתר הנעדרים של משטרת-ישראל.

[36] אתר הנעדרים משטרת ישראל.

[37] מעריב, 27.5.1983, עמ' 30.

[38] אתר הנעדרים משטרת-ישראל. דבר, 2.3.1983, עמ' 6. דבר 3.3.1983, עמ' 6.

[39] בשיחה עם איתן בוירסקי, אחיו הביולוגי הצעיר מישראל בשלוש שנים שאותו לא הכיר, מיום 5.1.2020, העלה איתן אפשרות, שאין לה כל אחיזה עובדתית, כי הדוד קנה את ישראל. באותה שיחה ציין איתן כי חסן לוקה (30) מרפיח שנדון ל- 18 שנות מאסר (מעריב, 5.7.1985, עמ' 5, ע"פ 707/85) בגין מעשי סדום ב- 6 נערים בגילאי 13-14, במהלך שנת 1984, הודה במהלך חקירתו ברצח של ישראל אך חזר בו מהודאתו. לציין כי בשיחה שקיימתי עם תנ"ץ משה לוין ז"ל (שהיה ראש הצח"ם של ישראל סופר בשנת 1983), בסוף שנת 2013 תחילת 2014 הוא לא ציין את העניין הזה למרות שלכאורה הוא היה אמור לדעת על ההודאה של לוקה. בתוכנית "זמן אמת" רואיינה רפ"ק (בדימוס) ניר סיני ששרתה במרחב. לדבריה צוות החקירה הוציא את כל התיקים של הנעדרים ולוקה הודה ברצח של ישראל וטען כי הוא קבר אותו. נערכו חפירות במקום שהוא הצביע  אך לא נמצא דבר. כמו־כן לדבריה לוקה הודה גם ברצח של עמאד וגם שם לא נמצא דבר. ניר סיני משוכנעת שהרוצח היה בידה למרות שהיא לא ציינה אם לוקה מסר פרטי חקירה מוכמנים ולמרות שהצבעותיו הובילו ללא כלום. מעניין היה לשמוע על הנסיבות בהן לוקה התוודה על רציחות אלו, ומדוע הוא לא הואשם בהן ומדוע ככל הידוע לי "הגילויים" האלו לא נתפרסמו בשעתו. לי נודע הדבר רק מהתוכנית "זמן אמת". לאחר שהשתחרר לוקה ממאסרו הוא עזב לשטחים ומאז לא נודע מה עלה בגורלו. משה לוין ז"ל ציין בפני בשיחה הנ"ל את עניין הקרובים בקנדה וכן כי היו חפירות באזור בו נעלם וחששו שקרתה  תאונה והוא נפל לשם.

[40] שאילתה של חה"כ מ' כהן-אבידב לשר המשטרה בר־לב ביום 13.5.1985.

הואיל ולא ראיתי את תיקי החקירה ולמען הזהירות וההגינות יש לומר כי מאחר וההיעדרות קרתה ביום שישי ייתכן ונעשתה פניה למשטרה באותו יום או למחרת בשבת והמודיע נתבקש לחזור ביום ראשון אז נרשמה ההודעה על ההיעדרות. פרטים נוספים על המקרה נלקחו בקטע ששודר בתוכנית בשידור חוקר (כנראה בשנת 1984 בערוץ הראשון).

[41] בתוכנית "זמן אמת" התראיין קצין לשעבר במשטרה, אלי לושי, שהיה ממונה אז על חקירת המקרה במרחב ירקון והוא משוכנע עד היום שרחל ברחה מרצונה מאהבה יוקדת לבחיר ליבה הג'נינאי, ואולי היום היא סבתא לנכדים ואולי אחד מהם הוא מחבל. לדבריו היא לא חיה טוב עם אמה ולכן גם אחרי 30 שנה היא לא תגעגע אליה. באותה מידה של נחרצות ועל בסיס אותו מידע שהיה בידי לושי שהוביל אותו למסקנה הנ"ל, הרי ניתן גם להסיק כי רחל אולי נפגשה במקרה עם אותו ערבי והוא הצליח לפתות אותו למקום שקט ולשוחח איתה, ומשסירבה ללכת עימו, הוא חטף ורצח אותה. יש לציין כי לושי הורשע בשנת 1988 בלקיחת שוחד ושיבוש הליכי משפט כשהיה סגן מפקד תחנת בת־ים ונדון לשנת מאסר בפועל בעניין שאינו קשור לתיק רחל אלבלדס.

[42] אתר הנעדרים משטרת ישראל.

[43] מעריב, 19.6.2019, עמ' 2.

[44] שרה ליבוביץ-דר 5.3.2011 באתר nrg.

[45] לימים ראש אגף החקירות

פיליסייד בישראל – הרצאה ליום העיון לכבוד פרופ' שרה בן דוד

בתאריך 17.12.2019 התקיים באוניברסיטת אריאל בשומרון יום עיון לכבוד פרופ' שרה בן דוד בהגיעה לגבורות * להלן ההרצאה שנשאתי בכנס

התעניינותי בתופעת הפיליסייד בישראל באה בעקבות עבודותיי על רצח רבים (המוניים וסדרתיים); כשהתברר לי כי כ- 40% מכלל הרציחות ההמוניות במדינה כללו פיליסייד.

כאשר התחלתי לבחון את התופעה נתקלתי בכמה אתגרים:

הראשון היה הצורך בהגדרה אופרציונלית לתופעת הפיליסייד בישראל; כי ההגדרה "הורים הרוצחים את ילדיהם" רחוקה מלמצות את התופעה ולהתוות את בדיקתה, מהטעמים הבאים:

ראשית, למושג "רוצח" מתלווה אסוציאציה משפטית של מי שהורשע ברצח. אם כך, כיצד ייחשב פקד מייקל פישר שירה למוות באשתו, מפקח הילה בכר, ובילדיהם יובל בן השלוש וירדן בת החודשיים, והתאבד על אתר? הוא לא הורשע ברצח – וגם לא יוגש נגדו כל כתב אישום.

וכיצד תיחשב מרינה דוידוביץ שהטביעה למוות את בנותיה נעמה בת השבע וליטל בת השלוש ולא הורשעה כי נמצאה בלתי שפויה?

או סדרה של פיליסיידרים שבגלל אילוצים משפטיים כאלו ואחרים לא הורשעו ברצח אלא בעבירות אחרות כגון: הריגה, המתת תינוק, או אפילו העלמת לידה – שהיא עבירה מסוג עוון?!

לפיכך, החלטתי לטובת שיקוף התופעה כהווייתה, לא לכבול עצמי להגדרות משפטיות – אף לא במשתמע – ולהשתמש במושג "המתה בזדון" ולא במושג רצח.

כך, כל פיליסיידר שגם אם לא הועמד לדין על המתת ילדיו בזדון מכל סיבה שהיא – או הורשע בעבירה שאינה רצח – ייכלל במסגרת התופעה הנבדקת; זאת כאשר כל מקרה שלא הסתיים בהרשעה ברצח ייבחן לגופו של עניין אם עסקינן בפיליסייד אם לאו.

לדוגמא: תיירת ממולדובה ילדה בסתר בירושלים תינוק שלדבריה מת בלידה, ובמשך יומיים הסתובבה עם גופתו בתיקה עד שזרקה אותה לאשפה. כעבור כמה ימים התייצבה במרחב דן לדווח על האירוע. כשיצאו למקום השלכת הגופה כפי שהצביעה – הגופה כבר לא נמצאה ומן הסתם לא ניתן היה לאמת או להפריך את גרסתה אם הוולד נולד חי או מת. היא הועמדה לדין בגין העלמת לידה ונדונה לשמונה ימי מאסר – שזו הייתה תקופת מעצרה עד למשפטה. היא כמובן לא תוגדר כפיליסיידרית. לעומתה – הסבתא מסעודה מצרי בת השבעים – שגם הורשעה בהעלמת לידה, לאחר שזוכתה מרצח, תיחשב כן כפיליסיידרית – כי על־פי החשד היא המיתה את התינוקת שנולדה לבתה בת השש-עשרה על-ידי השלכתו לביוב ואחר כך קברה את גופתו; ואך בגלל קשיים ראייתיים הורשעה כאמור בהעלמת לידה.

מה לסבתא ולפיליסייד שאמור להיות המתה בזדון של ילדים בידי הוריהם?

סבא מקבוצת גבע טיפל במסירות עד אין קץ בנכדתו האוטיסטית ובכך סייע גם לאמה – בתו – שגידלה אותה בגפה. הוא ירה למוות בנכדה האהובה בהיותה בת שבע, ליד קיבוץ עינת, והתאבד על אתר; כי נעשה חולה וחשש שלא יוכל לפרנס את המשפחה ולסייע בידם, וכך גם ביקש לגאול את בתו מהטיפול המתיש בילדה. האם הוא לא ייחשב כפיליסיידר רק בגלל היותו – ביולוגית – סבא?

או להבדיל, הנבל רוני רון שרצח את נכדתו רוז פיזאם בת הארבע וחצי בהיותו למעשה גם אביה החורג. גם הוא – פיליסיידר.

וכיצד יוגדר בן בלייעל אחר, יוסי חזן שמו, שהיה בן זוגה של צעירה בשם אילנה, ולבסוף נישא לאחותה רחל. לאילנה שידכו את ז'קי בן ה- 75, והיא ילדה את מורן. יוסי חזן היה לא רק "דודה" של מורן אלא גם "בן־בית" אצל אילנה והוא התעלל במורן בכל דרך שאתם לא מעלים על דעתכם – למשל כשהרטיבה דחף לה פלפל חריף. מורן בת השלוש שכבה חמישה חודשים בבית חולים ללא הכרה כתוצאה מהמכות שספגה מחזן – עד שמתה. יוסי חזן מוגדר על־ידי לא רק כבן בלייעל אלא גם כפיליסיידר.

לפיכך, הצטרפתי לדעת גדולים, ביניהם שרה ווסט, כך שגם הורה מאמץ ושאר קרובי משפחה שהם guardians דה-פקטו (ולאו דווקא דה-יורה); דהיינו המקיימים קשר כוללני עם צאצא – וממיתים אותו בזדון כשהיה תחת משמורנותם – יוגדרו כפיליסיידרים. (אגב, רשימת המקורות כולל זה של שרה ווסט מופיעה בדוח שלי על הפיליסייד בישראל, הנמצא באתר שלי).

אם כך, ההגדרה האופרציונלית לפיליסייד בישראל תהיה לכאורה: המתה בזדון של ילד בידי משמורנו.

ומהו ילד? האם ילד הוא מטבע לשון המציין גיל, או קטגוריה המציינת מעמד אישי (בנו או בתו של פלוני)?

מלומדים רבים הגדירו את קורבן הפיליסייד גם על־ידי התניית גילו כקטין – היינו עד גיל שמונָה־עשר; אך ישנם מלומדים אחרים שאינם מתנים את גיל הקורבן, ולשיטתם האב בן ה-60 משכונת לון בבאר־שבע שירה למוות בבתו הנכה בת הארבעים – כי ביקש לגאול אותה מייסוריה, והתאבד על אתר – ייחשב כפיליסיידר.

מסיבות שאין כאן הזמן להרחיבם החלטתי לצעוד בדרכה של שרה ווסט ורבים אחרים, ולהתנות את הגדרת קורבן הפיליסייד גם בגיל – כמי שטרם מלאו לו שמונֶה־עשרה שנים; אך גם בזה התעוררה בפני בעיה. בגלל קושי בהשגת מידע על קורבנות הפיליסייד בישראל מצאתי שלוש בְּנות שמונֶה־עשרה שהומתו בזדון על-ידי אביהן; ולא הצלחתי לדייק אם הן היו יומיים לפני גיל שמונָה־עשר או יומיים אחרי –

המקרה הראשון היה חואטו פדלון שזרק על בתו פתיליה בוערת כי חשד שהיא עוסקת בזנות. היא הספיקה למסור הודעת שכיב מרע שאפשרה בין השאר את מאסר העולם שהוטל עליו; השני היה מרדכי סמדג'ה שזרק את בתו מהקומה הרביעית, על־כי יצאה עם בחור שלא מצא חן בעיניו; והשלישי – שמו גדיד (מקרה שטיפלתי בו כשהייתי הממונה על החקירות בתחנת ראשון־לציון). הוא שחט את בתו ואשתו בהתקף פסיכוטי. שלוש הנערות האומללות האלו היו רווקות, חיו בבית ההורים, והיו סמוכות על שולחנם – לפיכך החלטתי להגדיר אותן שלוש בְּנות שמונֶה־עשרה כקורבנות פיליסייד על־ידי מתיחת גיל השמונָה־עשר בהגדרה.

לאור כל זאת ההגדרה האופרציונלית שהתוויתי לבדיקה שערכתי על הפיליסייד בישראל, והלכתי בעקבותיה לכל אורך התהליך הייתה: המתה בזדון של צאצא, שטרם מלאו לו תשע־עשרה שנים, על-ידי משמורנו.

ברשותכם הערת ביקורת על ההגדרה הזו. מקורות המידע המוגבלים שעמדו לרשותי גם אילצוני לוותר על מובן חשוב מאד בהגדרה האופרציונלית והוא עבירת הניסיון לרצח – או בהתאמה לעניינינו ניסיון להמתה בזדון. עוד בשנת 1980 מצאו מיודענו גדעון פישמן ומרדכי ארגוב כי קיים מתאם גבוה מאד בין רצח וניסיון לרצח; מתאם המוכיח מעל לכל ספק ששתי העבירות האלו הן כמעט זהות, והמפריש ביניהן הוא מידת ההצלחה בלבד – שאינה תלויה כמובן בתוקף. מכאן גם מסוכנותו של המנסה אינה פחותה מזו של המבצע. ובכלל, התניית אחריות פלילית במזלו של העבריין היא שגויה ומנוגדת לערכי היסוד של המשפט הפלילי. לכן, בכל עבודותיי על רצח רבים נכללו גם המקרים שהוגדרו על-ידי רשויות האכיפה כניסיון לרצח. ככלל, אי הכללת עבירת הניסיון לרצח בהקשר של מעשי רצח במחקר היא לטעמי טעות קשה.

מכאן שהיה נכון להכליל גם ניסיונות להמתה בזדון של צאצא בידי משמורנו במסגרת ההגדרה שבניתי. משהתברר לי כי הדיווח במקורות שעמדו לרשותי על מקרים בהם משמורנים ניסו להמית בזדון את הצאצאים שלהם הוא חסר ביותר, ומקוצר זמן לא ארחיב בעניין – לא נותר לי אלא לוותר על הכללת ניסיונות ההמתה בזדון בהגדרה ומכאן גם באיתור אותם המקרים. התנחמתי מעט בעובדה כי כל הנתונים שדווחו על תופעת הפיליסייד בישראל לא כללו סטטיסטיקות על ניסיונות של משמורנים לרצוח את ילדיהם.

האתגר השני שהתעורר עם תחילת תהליך בדיקת התופעה היה פשיטא: מה היקפה?

סריקת כל המקורות הרלבנטיים העלתה חרס. ליתר דיוק נמצא חוסר עצום בנתונים בסיסיים וסתירות מהותיות בין הממצאים. כך למשל על פי ספרה החשוב של ד"ר לימור עציוני ניתן להסיק כי בממוצע מתבצע כל שנה בישראל פחות מפיליסייד אחד, ואילו על פי מחקרה של דפנה שפון (התיזה שלה לתואר שני באוניברסיטה העברית) ניתן להסיק כי בממוצע מתבצעים בישראל מדי שנה מעל חמישה פיליסיידים. גם הנתונים על פטרנל ומטרנל פיליסייד מבלבלים – על-פי הדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיעוט מהפיליסיידרים הם האבות, ואילו על פי לימור עציוני רוב הפיליסיידרים הם האבות. דוח וינטר (ועדה בין משרדית), שהסתמך על נתונים של המועצה לשלום הילד, קבע שרק מקצת מהפיליסיידרים הן האמהות, ואילו מהדיסרטציה של דפנה שפון עולה לעומת זאת כי 50% מהפיליסיידרים הן האמהות.

לא זו אף זו, בכל המקורות אין נתונים על המקרים לפי התפלגויות שונות כגון שיטת ביצוע, מניע, גיל הקורבן ומגדרו וכיוצא באלה.

לפיכך, לא נותר לי אלא לאתר את כל המקרים שדווחו במקורות שעמדו לרשותי שכללו: עיתונים, פסקי דין, דוחות של ארגונים ממשלתיים וארגונים לא ממשלתיים מוכרים, ספרות מקצועית לרבות מאמרים ודיסרטציות, ושיחות עם גורמים ברשויות האכיפה ובכלל זה שופטים. כך אותרו 172 אירועים שהתבצעו בין השנים 1949 – 2017 (הדוח נכתב בשנת 2018); ועל־פיהם התברר כי בממוצע שנתי מתבצעים בישראל 2.5 פיליסיידים, המהווים אומנם אחוז זניח מכלל הרציחות הפליליות, אך זו ההמתה הרצחנית ביותר ביחס לרציחות "הרגילות" [ובכלל זה רצח במשפחה שאינו פיליסייד, רצח על רקע של סכסוך בין עבריינים,  honor murder(בעידן התקינות הפוליטית איני מֵעֵז לומר את המושג בעברית), או רצח תוך כדי ביצוע מעשה פשע אחר כגון אונס, שוד ועוד] – הרצחניות של הפיליסייד באה לידי ביטוי בצורה מובהקת בשורה של תבחינים:

  • כמות הנפגעים בכל אירוע בממוצע.
  • שיעור האירועים בהם נפגע יותר מקורבן אחד בכל אירוע.
  • שיעור האירועים מכלל הרציחות ההמוניות.
  • שיעור הפיליסיידרים המתאבדים.
  • שיעור הפיליסיידרים מתוך משמידי המשפחות.

בנוסף למידת הרצחניות הגבוהה העלו ממצאי הבדיקה גם מאפיינים ייחודיים נוספים לפילסייד, לדוגמא:

  • שיעורן הגבוה מאד של הנשים בכלל – לא רק אמהות – כמבצעות עיקריות, היינו ללא הנשים שהיו שותפות למבצע העיקרי כמו מארי פיזם הידועה לשמצה ופאטמה בשיר שסייעה לאביה לרצוח את אשתו השנייה ושלושת ילדיהם המשותפים.
  • שיעור גבוה של קטינים כמבצעים עיקריים – מרביתם קטינות. כל הקטינים ללא יוצא מן הכלל המיתו אך ורק ולדות.
  • גיל קורבנות הפיליסייד עומד בממוצע על 4 שנים, כאשר החציון הוא שנתיים והשכיח הוא 0 (תינוקות בני יומם).

מכאן ניתן להסיק כי הסיכוי לקורבנוּת פיליסייד גדל ככל שגיל הצאצא צעיר יותר.

הגיל החציוני שנתיים והשכיח 0 נובעים מן הממצא כי 38% מהאירועים היו המתת ולדות. המתת ולדות מקבלת בספרות קטגוריה ספציפית בטיפולוגיה של קורבנות הפיליסייד לפי גיל, שביטוייה המעשיים בחוק ובמשפט של המתת ולדות מעלים שאלה ערכית אם אין עסקינן בהיררכיה של הקורבנות הנקבעת על פי גילם – כאשר הוולדות (נאונטיסייד) נחשבים כקורבנות סוג ג', תינוקות עד גיל שנה (אינפנטסייד) נחשבים קורבנות סוג ב', ואחר כך שאר הקטינים, שאם הם מהמוצא האתני והסוציו־אקונומי המתאים, הם ייחשבו כקורבנות סוג א'.

גם הטיפולוגיה לפי הזיקה לקורבן – מטרנל ופטרנל פיליסייד מזמינה דיון ערכי על פשיעה ומגדר, וגם לטיפולוגיה זו ביטויים מעשיים במשפט כפי שניתן לראות בשקופית. הרוב המכריע של כתבי האישום בגין רצח הוגש נגד אבות ובני זוג של האם, בשעה שהרוב המכריע של כתבי אישום על עבירות אחרות הוגש נגד האמהות.

לכן, הטיפולוגיה המקובלת עלי ובאמצעותה תיווכתי את ממצאי הבדיקה למסקנות היא הטיפולוגיה לפי מניע. בהשראת המלומד פיליפ רזניק, אימצתי ארבע קטגוריות – נאמנות, תועלת, כוח ושליטה, ופסיכופתולוגי והוספתי קטגוריה חמישית והיא מניע לא ידוע – שנבעה גם ממגבלות מקורות המידע וגם מן המציאות הפשוטה שחוקרים רבים כנראה שוכחים אותה, והיא כי ישנם מקרים שהמניע לא התברר, גם אם האירוע הסתיים בהרשעה מהדהדת. למשל נדב סלע שרצח את אשתו דור בת ה־23, ואת ילדיו יוסף בן השנה ושמונה חודשים ובנימין בן השמונה חודשים, ואת בן השכן שהתארח בביתם נחמן עתיה בן האחד־עשרה, וניסה לרצוח את אחיו נתן בן העשר שנפצע והעמיד פני מת. סלע נדון לארבעה מאסרי עולם ולעוד עשר שנות מאסר, הכול במצטבר, ופיצוי לכל אחד מיורשי הנרצחים ולבן השכנים נתן עתיה. המניע לרצח מעולם לא נתברר לרשויות ובוודאי גם לא לי. למרבה הצער ישנם חוקרים שמשייכים לקטגוריית המניע הפסיכופתולוגי, כברירת מחדל כמעט, מקרים בהם המניע אינו ידוע. חוקרים אלה מגחכים את עצמם ובוודאי את עבודתם.

כפי שכבר ציינתי, הקרימינולוג אינו תלוי בהכרח בהגדרות משפטיות והוא רשאי להעריך מהו המניע על פי ניתוח ממצאי המקרה באמצעות השכל הישר, ובכל מקרה בו אין בסיס עובדתי ממנו ניתן להסיק בהגיון צרוף על המניע – מוטב לפנות לקטגוריה "מניע לא ידוע" מאשר להשלים מסקנות על פי הדמיון.

זאת כמובן בנוסף למקרים בהם זהותו של הפיליסיידר לא נודעה – בדרך כלל עסקינן בגופות של ולדות שנמצאו זרוקות באתרים שונים וקצרה ידה של המשטרה מלהגיע אל הפיליסיידרית; כך מן הסתם אין לדעת מה היה המניע להמתה. יחד עם זאת היו מקרים שסביר להניח כי לרשויות נודע המניע, אך בגלל מגבלות מקורות המידע שעמדו לרשותי -המניע לא התברר לי למרות כל המאמצים לחשוף את מירב המידע בכל פיליסייד שנעשה בארץ.

ככלל ניתן לומר כי הפקת תועלת מהמתתו של הצאצא היא המניע העיקרי לאירועי הפיליסייד והיא באה לידי ביטוי מוחלט בקרב הפיליסיידריות.

 לעומתן, הפיליסיידרים (בלשון זכר) מנסים באמצעות הזוועה להשיג כוח ושליטה ובכלל זה נקמה. אחד הפיליסיידרים הבולטים בתת קטגוריה זו (הנקמה) הוא איתי בן דרור – יימח שמו – (מתנצל על חוסר האובייקטיביות המדעית והאקדמית) שלאחר שתכנן את הזוועה במשך כחודש ימים, רצח בדם קר את שלושת ילדיו: עומר בן התשע, רוני בת השמונה ואור בן החמש; ב-137 דקירות סכין במצטבר; רק משום שרצה לנקום באשתו לשעבר, לילך שם טוב, כי נפרדה ממנו.

  לסיום, אציין לגבי הפיליסיידריות כי שיטת הביצוע המאפיינת אותן היא הפקרה ובמקום השני חנק. הרצחניות אצלן היא נמוכה בהרבה מזו שבקרב הפיליסיידרים, כשאף לא אחת מהן השמידה משפחה. הפיליסיידריות נוטות לפעול עם שותפים יותר מאשר הפיליסיידרים שנוטים לפעול לבדם, והן מתאבדות פחות מהם בהרבה. המניע השכיח אצלן הוא כאמור התועלת ואחריו נאמנות. וככלל הן נוטות לפגוע בצאצאים צעירים יותר מאשר הפיליסיידרים.

לגבי הפיליסיידרים (בלשון זכר): כאמור שיעורם הוא נמוך בהרבה מהפיליסיידריות. אך אם מתעלמים מהמתת הוולדות – הם הרוב ורובם כאמור מונעים מתוך כוח ושליטה.

שיטת הביצוע השכיחה אצלם היא מכות ואחריה סכין. אגב, ישנם חוקרים שניסו לאפיין את שיטת הביצוע לפי מגדר ומידת האלימות – היינו כי אבות נוטים לאמצעים אלימים יותר מאשר האמהות; ובדוח שהוצאתי התייחסתי גם לזה וכמובן גם הצגתי ממצאים נוספים ומסקנות שמסגרת הזמן שהוקצתה לי אינה מאפשרת הצגתם.

העבריינות כאיום אסטרטגי על הביטחון והחוסן הלאומי

אבי דוידוביץ (‏3.12.2019)

מיתוסים וידע לוקה בחסר משמשים כבסיס לדעה השגויה כי במצבי חרום – כתוצאה מפעולות איבה או בעטיין של אסונות טבע – פוחתת הפעילות הפלילית בזכות סולידריות חברתית * לכן ניתן להועיד פחות כוחות לאכיפת החוק ולהסיטם לטובת מאמצים לאומיים אחרים * במאמר זה, המבוסס על מחקרים וגישות עדכניות בקרימינולוגיה, מוצגת המציאות המוכחת כי ככלל, בחרום – בעתות מלחמה וגם בזמני שלום – חלה עלייה בשיעור העבריינות, עלייה המחייבת דווקא תגבור מערך אכיפת החוק * זהו קשר גורדי המתקיים בין העבריינות ואכיפת החוק ובין החוסן והביטחון הלאומי


לאורך השנים הגדירו מלומדים במדע המדינה בדרכים שונות את המושגים ביטחון וחוסן לאומי ואיום אסטרטגי. הגדרות קמו ונפלו וכפי הנראה מחר יעדכנו את ההגדרות המקובלות היום. לצורך הדיון על הקשר בין עבריינות ובין הביטחון והחוסן הלאומי די אם ייאמר כי ביטחון לאומי הוא היכולת של מדינה להגן על האינטרסים שלה לרבות ריבונותה, אזרחיה, שטחה וערכיה. יכולת זו מושתתת במידה רבה על החוסן הלאומי שלה, היינו יכולתה לעמוד בפני הפרעות על מימוש ביטחונה הלאומי – שכאשר הן מתהוות וטרם יצאו מהכוח על הפועל, הן מוגדרות כאיומים אסטרטגיים.

בין האיומים האסטרטגיים המובָנים מאליהם ניתן לציין את הכוונות והיכולות של האויב לפגוע בביטחון הלאומי על־ידי שיבושים חמורים ומתמשכים באספקת מצרכים חיוניים לתושבי המדינה ובכלל זה מים ואנרגיה; נזקים קשים לתשתיות לאומיות כגון שיתוק מתמשך של נמלי־ים ואויר וכיוצא באלה נזקים המערערים את היסודות עליהם מושתת הביטחון הלאומי. לעומת זאת, העבריינות היא גורם שכמעט ואינו נלקח בחשבון על־ידי אנשי מפתח ברשויות השלטון כאיום אסטרטגי. לכל היותר העבריינות תיחשב בעיניהם כזוטא־מטרד שבמסגרת הקצאת המשאבים הנדרשים לקיום הביטחון הלאומי תיעדופם ישונמך במידה ניכרת. תפיסה זו מבוססת על המוסכמה והתובנה השגויה כי בעת חרום – כאשר מתקיימות הפרעות קשות לביטחון הלאומי, תגלה האוכלוסייה – ברובה המכריע – מידה רבה של סולידריות ולכידות חברתית המוּנעת בעיקר מרגשות פטריוטיים, או מחרדה קיומית למצער, שתביא אותה לרמה גבוהה של קונפורמיות עם הרשויות – וכתוצאה מכך תצטמצם עד מאד הפעילות הפלילית. לא זו אף זו, הזירה התקשורתית תתמלא רובה ככולה בענייני החרום ולא תתפנה לחיטוט פנימי בעניינים חברתיים כאלו ואחרים ובכלל זה במצב הפשיעה. לא מן הנמנע כי תפיסה מוטעית זו על ירידה בפשיעה בעת צרה באה ככל הנראה מאוריינטציה רומנטית כי לעבריינים יש קודים מוסריים שבדרך כלל אינם נחצים, וגילויי הסולידריות בעת משבר חברתי הם אחד מהקודים המקודשים גם להם.

העבריינות במצבי מלחמה

הניסיון מהעולם ומהארץ מלמד כי בניגוד למוסכמה הרווחת והשגויה כי כאשר התותחים רועמים המוזות שותקות ובכלל זה גם הפשיעה דוממת – מסתבר כי המציאות המשתקפת מהמחקר שיבוא להלן היא שונה לגמרי. במהלך הקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה, תקופה עליה צ'רצ'יל אמר שתיחשב כשעתם היפה ביותר של הבריטים[1], כאשר נהרגו על שטחה של אנגליה כ- 43,000 בני־אדם – מרביתם אזרחים – שיעורי הפשיעה בכלל והביזה בפרט עלו למימדים חסרי תקדים[2]. עוז רוחם של הבריטים שנבע ממידה רבה של הנהגה יוצאת דופן וסולידריות חברתית לא מנע את העלייה בפשיעה.

אירוע דרמטי אחר במהלך אותה מלחמה המתייחס לשואה באירופה התרחש שנתיים מאוחר יותר בדנמרק הכבושה. באוקטובר 1943 החליטו השלטונות הנאצים לאסוף את כל יהודי המדינה, כ- 7,000 במספר, ולשלחם למחנות ההשמדה. המועד המתוכנן לפעולה זו נודע לשוטרי משטרת הממלכה, שרובם היו חברים במחתרת האנטי־נאצית. במבצע שלא היה לו אח ורע הצליחו השוטרים לאסוף את כל היהודים ולהעבירם בספינות דייגים אל חוף מבטחים בשוודיה הניטרלית. לאחר שהגרמנים גילו את חלקם של השוטרים במעשה הם עצרו את כולם. במשך כתשעה חודשים לא הייתה משטרה במדינה. תחנות המשטרה אוישו על־ידי פקידים אזרחיים, אך לא בוצעו הפעולות הרגילות לגילוי עבירות ועבריינים. בניגוד לדעה כי בשעה שבמצב בו המדינה נמצאת תחת כיבוש אימתני ייגלו התושבים סולידריות ופטריוטיות ושיעורי הפשיעה יפחתו – המציאות הייתה שונה לחלוטין. באותה ימים נכח בדנמרק קרימינולוג אשר היה ער להזדמנות הנדירה של בדיקת התוצאות של העדרה של משטרה. מהנתונים שאסף נתגלה כי לאחר מעצר השוטרים חל גידול עצום בשיעורי הפשיעה[3].

בול לציון הצלת יהודי דנמרק
בול לציון 30 שנה להצלת היהודים בדנמרק

המסקנה התבקשת משני האירועים שהובאו לעיל וממחקרים נוספים היא כי במצב חרום מלחמתי לא רק שהפשיעה גואה[4], אלא שבלי נוכחות ופעילות משטרתית יעילה המצב אך מחמיר – כפי שקורה גם בימי שלום כשם שקרה במהלך שביתת השוטרים במונטריאול. ב- 7.10.1969 בשעה 08:00 הכריזה משטרת מונטריאול שבקנדה על שביתה שנמשכה 16 שעות, בגלל דרישת השוטרים להשתכר כמו חבריהם בטורונטו. באותו יום חוותה העיר מידה של פשיעה והפרות סדר חמורות המתרחשת בעיר במצטבר במשך כמה חודשים. בשעה 11:00 כבר נשדד הבנק הראשון מתוך שישה שנשדדו במהלך היום; בצהרי היום רוב החנויות נסגרו כשהחלו מעשי ביזה בכ- 100 חנויות ובעטיין נדרשו 40 כלי־רכב לפנות את שברי הזכוכיות של חלונות הראווה שנופצו. נהגי מוניות שרפו מוסך שירות של לימוזינות לשדה התעופה שהתחרה בהם; צלף התמקם על גג בניין וירה למוות בשוטר; מתפרעים פרצו לכמה מסעדות ובתי מלון; רופא הרג פורץ שפרץ לביתו; ותריסר הצתות בוצעו ברחבי העיר. הרשויות נאלצו להזעיק את הצבא ואת המשטרה הלאומית (Royal Canadian Mounted Police)  על מנת להשליט סדר, לא אחרי ש- 108 איש נעצרו[5]. מכאן עולה בברור כי בימי חרום כבימי שלום – מי שחושב להסיט את שירותי המשטרה לטובת מאמצים אחרים שאינם קשורים לאכיפת החוק – טועה ומטעה.

יש הסוברים כי מצב ביטחוני מתוח מגבש ומלכד את החברה. אחד התבחינים ללכידותה של חברה הוא שיעור ההתאבדויות בקרבה. ככל שהחברה מלוכדת יותר (אינטגרציה חברתית) היא מתאפיינת בעזרה הדדית משמעותית ותמיכה אפקטיבית בחוליותיה החלשות והנזקקות – כפי שמצא הסוציולוג היהודי-צרפתי אמיל דירקהיים[6] עוד בסוף המאה ה-19. ברוח משנתו ערך הסוציולוג ברוך קימרלינג מהאוניברסיטה העברית בירושלים מחקר חשוב[7] בו בדק תופעות של אנומיה ואינטגרציה בחברה הישראלית בזיקה לבולטות הסכסוך הישראלי – ערבי. המשתנה הבלתי תלוי היה בולטות הסכסוך אשר נמדד לפי גודל כותרת הידיעה בעיתון על המצב הביטחוני והמיקום שלה בעמודיו. האינדיקטור למידת האינטגרציה החברתית היה שיעור ההתאבדויות בישראל[8] – המשתנה התלוי. נמצא מתאם גבוה בין בולטות הסכסוך ובין שיעור ההתאבדויות אצל גברים. דהיינו, ככל שהסכסוך הישראלי-ערבי נתפס כחמור יותר כך גדלה רמת הדיסאינטיגרציה החברתית בארץ כפי שבאה לידי ביטוי במספר העולה של המתאבדים.

גם שני מחקרים נוספים שנעשו בישראל בעטייה של מלחמת יום הכיפורים הפריכו את האמונה כי במצב חרום מלחמתי גוברת האינטגרציה החברתית עד כדי כך ששיעורי הפשיעה קטֵנים. המחקר הראשון היה של יעל חסין ומנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית[9] בו הם מצאו עלייה מובהקת בשיעורי הפשיעה אחרי היממה הראשונה של המלחמה. המחקר השני נעשה על־ידי אפרת שוהם במסגרת אוניברסיטת בר־אילן[10] והיא מצאה כי למרות המשבר הביטחוני והחברתי העמוק שחל בעקבות המלחמה, עלתה עבריינות הנוער אחרי המלחמה ביחס לתקופה שלפניה.

ככל הידוע לא פורסמו נתונים ולא התקיימה בדיקה על מצב העבריינות ובכלל זה מעשי ביזה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ומלחמת לבנון השנייה – שתי מערכות שבעטיין התפנתה חלק ניכר מהאוכלוסייה באזורים רבים. יחד עם זאת יש לציין כי היו דיווחים בתקשורת על מעשי ביזה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה[11]. לעומת זאת נראה כי הפשיעה בצפון הארץ במהלך מלחמת לבנון השנייה ירדה במידה דרסטית וכמעט שלא היו מעשי ביזה. ההסבר העיקרי שניתן לכך הוא פריסה מאסיבית של כוחות משטרה באזורים שננטשו[12].

העבריינות במצבי חרום כתוצאה מפעולות איבה וכתוצאה מאסונות טבע

בשעה שהידע לגבי מצב העבריינות לרבות מעשי ביזה בעת מלחמה מבסס את הטענה כי במצב חרום מסוג זה לא רק שהעבריינות אינה פוחתת אלא היא אפילו גוברת, הרי לגבי מצבי חרום כתוצאה מאסונות טבע התמונה המצטיירת מבלבלת לכאורה. מצד אחד נראה כי במצבי אסון לא רק שאין דיווחים על מעשי ביזה משמעותיים, אלא יש אף הטוענים שהטענה על ביזות בעת אסונות טבע היא מופרכת[13]. נראה כי רבים וטובים בלבלו בין שני המצבים האלו והקישו מהממצאים האלו לגבי החרום באסונות טבע לחרום במלחמה. כך למשל, בהקשר של מלחמת המפרץ הראשונה, הועלתה טענה שנקראה "מיתוס הביזה" לפיה "באיזור מוכה אסון שפונה מתושביו תתקיים תופעה נרחבת של ביזה. מיתוס זה הופרך במחקרים המצביעים על ההפך הגמור: מקרים של ביזה המונית מתרחשים לא במצבי אסון, אלא כתוצאה מתחושות של קיפוח חברתי וכו'. במקרים המעטים של ביזה בעת אסון מתברר כי העבריינים הם אנשים שאינם שייכים לקהילה העסוקה בהצלת חייה. ההנחה השגויה בדבר הביזה הצפויה באיזור האסון גורמת להקצאה מוטעית של כוחות ביטחון לשמירה על הרכוש, על חשבון הפניית הכוחות להצלת חיים"[14]. בהערת אגב ייאמר כי מהי נפקא מינה אם העבריינים הבוזזים הם אנשים שאינם שייכים לקהילה העסוקה בהצלת חייה?!

לעומת אלו המעלים את "מיתוס הביזה" כטיעון אופרטיבי, מחקר מעמיק בקרימינולוגיה בעת אסון – תחום ההולך ומתפתח –  מגלה תמונה שונה לגמרי בכל הנוגע למצב הפשיעה בעת אסונות טבע, ובכלל זה עבירות רכוש, עבירות נגד גוף אדם לרבות עבירות מין, ועבירות מרמה והונאה. התמונה שהתקבלה מהניסיון הרב שהצטבר משורה של אסונות הוא כי העבריינות במצבים כאוטיים אלו אכן גואה[15], בדומה למה שקורה במצבי מלחמה – ומי שמקל ראש בהקצאת כוחות ייעודים לאכיפת החוק במצבי משבר אלו עומד על כרעי תרנגולת.

"הקודים של העולם התחתון"

מוסכמה נוספת ממנה שואבים תימוכין הטוענים כי בעת חרום תרד עקומה הפשיעה היא הדעה כי לעבריינים יש "קודים" – או כפי שהם מכונים בויקיפדיה "ערכים פנימיים"[16] שאותם בדרך כלל אין העבריינים חוצים. כך למשל מונה "האנציקלופדיה החופשית" שורה של קודים וביניהם האיסור על הלשנות, ואי פגיעה בילדים ובנשים. למותר לציין כי לא נמצאה בויקיפדיה כל אסמכתא ממשית לקיומם של אותם "ערכים פנימיים", והם קיימים אך בראשם של סופרים ותסריטאים. נהפוך הוא, המחקר בקרימינולוגיה מזהה שיפוט מוסרי לקוי אצל העבריינים[17]; ועל־פי הגישה המקובלת כיום בקרימינולוגיה ההחלטה אם לבצע את מרבית העבירות, או להימנע מהן, אינה תלויה ב"קודים" מוסריים וערכיים – אלא נובעת משיקולים רציונליים לחלוטין ובעיקרם רווח והפסד  – עלות מול תועלת[18]. לפיכך אינטרסים אמור ולא קודים מוסריים. נראה כי רוב רובם של אלו שביצעו את העבירות במהלך הבליץ בלונדון, בעת מעצרה של המשטרה בדנמרק ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, בחרו ככל הנראה לבצע את העבירות בגלל שיפוט מוסרי לקוי ומשיקולים רציונליים – היינו ניצול המצב בו לדעתם נמוכים הם סיכוייהם להיתפס. אותם "קודים מוסריים" שמונה הויקיפדיה שאם הם אינם נחצים הרי זאת לא בגלל מוסריותם המופלגת של העבריינים אלא הודות להרתעה האישית והכללית ביודעם כי התגובה החברתית והתגובה בתוך תת-התרבות העבריינית לאותן הפרות תהיה קשה וכואבת, ורב הסיכוי לטעמם שהיא תגיע עליהם. אשר על כן אם ישנם מיתוסים בעניין העבריינות והחרום הרי הם המיתוסים על קיומם של קודים בקרב העולם התחתון.

לא זו אף זו, הציפייה כי עבריינים יזדהו עם המדינה בצורה כזו או אחרת ממניעים ערכיים, או ימנעו מלבצע עבירות מתוך הכרת הטוב היא ציפייה מופרכת. הראיה האולטימטיבית לכך היא החנינה הכללית. שהרי אם הייתה הכרת תודה על החנינה הכללית – היו נמנעים האסירים המשוחררים מלבצע עבירות נוספות. הניסיון גם כאן מלמד על המציאות.

פעמיים הוכרזה בישראל חנינה כללית. האחת בשנת 1949 – עם סיום מלחמת הקוממיות[19] והשנייה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967[20] – שני אירועים היסטוריים מכוננים שהביאו להתרוממות הרוח במדינה ולשטף פטריוטיות. התקווה הייתה כמובן כי אותם אסירים שהשתחררו בזכות החנינה יגלו את הסולידריות הנובעת מגודל השעה והחסד שנעשה איתם ולא יחזרו לפעילות פלילית. בשנת 1949 שוחררו כמעט כל האסירים – 167 במספר – ונותרו רק 42 במאסר – רוצחים ופושעים מסוכנים[21]. למרבה הצער לא נודע מה עלה בגורל האסירים המשוחררים באותה חנינה וכמה מהם עברו עבירות נוספות. לעומת זאת בכל הנוגע למשוחררים בשנת 1967 נעשה מחקר בשנת 1976 לקבלת תואר ד"ר על־ידי לסלי אלעזר סבה מהאוניברסיטה העברית בירושלים[22]. סבה בדק את החזרתיות (רצידיביזם) של 500 אסירים ששוחררו מכוח חוק החנינה (קבוצת הניסוי) במשך שלוש שנים, לעומת 500 אסירים (קבוצת הביקורת) אשר שוחררו לפני החנינה אולם היו זכאים לחנינה אילו נמצאו אז במאסר. האסירים בקבוצת הניסוי נהנו ממאסר קצר יותר – אך התבדה מי שסבר כי הם יכירו תודה למדינה על שחרורם המוקדם לרגל הניצחון ההיסטורי ויחזרו למוטב. רובם – 57.1% – חזרו לעבריינות בדומה מאד לשיעור הרצידיביזם בקבוצת הביקורת שהיה 57.4%. יחד עם זאת האמת חייבת להיאמר במלואה – שיעור הרצידיביזם בקרב האסירים מקבוצת הביקורת, שלא זכו לשחרור מוקדם בשל החנינה, מצביע בעליל על כך כי לעונש החמור יותר (זמן המאסר הממושך יותר) לא הייתה השפעה חזקה יותר של הרתעה.

השחיתות והחוסן הלאומי

העבריינות בכלל והשחיתות בפרט מערערות את החוסן הלאומי שהוא תנאי הכרחי לקיום הביטחון הלאומי. עובדי ציבור ונבחרי ציבור מושחתים נמצאים בהכרח בניגוד עניינים בכל הנוגע להתנהלותם מול משחיתיהם והמתחרים של המשחיתים. כפועל יוצא מניגוד עניינים זה הם עלולים לקבל החלטות מוטות לרעת הציבור בתחומי אחריותם ובכלל זה בתעדוף משאבים הלאומיים – לרבות הסטת משאבים לרעת הרשויות לאכיפת החוק ומינוי עובדים בכירים ברשות המבצעת איתם יקל עליהם לנהל את מערכות היחסים המושחתות שלהם. חלוקת הקשב בקרב נבחרים ועובדי ציבור מושחתים נתונה לטובת אלו שהם אוכלים מכף ידם ולטובת מהלכים קצרי מועד. ניהול תהליכים לטווח ארוך כמעט שאינו בא בחשבון במציאות בה ההווה משועבד לטובת אינטרסים שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. במציאות כזו מתחולל כרסום באמון הציבור בשלטון שפוגע בנכונות של אזרחים להתגייס לטובת הכלל ואף לציית לנורמות מחייבות – "אם לו מותר אז גם לי מותר".

מכל האמור לעיל עולה כי יש בכוחה של העבריינות לפגוע פגיעה של ממש בחוסן הלאומי. ככל שהחוסן הלאומי ילך וייסדק כך ייפגע גם הביטחון הלאומי. לפיכך שלטון החוק אינו רק מושא רעיוני ואידיאולוגי. הוא אבן הראשה בבניין החוסן הלאומי.


הערות

[1] בנאומו בפני בית הנבחרים ב- 18.6.1940 "This was their finest hour…".

[2]  1) The Guardian (2010). London in the blitz: How crime flourished under cover of the blackout.

2) History Extra: The official website for BBC History Magazine (2018). 10 facts about crime on the home front in the Second World War.

[3] שוהם, שלמה גיורא וגבריאל שביט (1990). עבירות ועונשים. תל־אביב, הוצאת עם עובד. עמ' 87.

[4] שוהם, ש גיורא, משה אדד וגיורא רהב (2017). קרימינולוגיה. תל-אביב, הוצאת שוקן, עמ' 477-478.

[5] דבר, 9.10.1969, עמ' 2.

CBC Digital Archives. 1969: Montreal’s "night of terror".

[6] דירקהיים נחשב לאחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית. הוא גם הניח את היסוד גם לחקר הסיבות להתאבדויות ומצא קשר בינן לבין תהליכים חברתיים אותם הגדיר כאנומיה (anomos ביוונית בלי חוק, והכוונה לחוסר בנורמות במובן כללים, חוקים). 

[7] קימרלינג, ברוך (1972). "אנומיה ואינטגרציה בחברה הישראלית ובולטות הסכסוך הישראלי – ערבי". מגמות. כרך י"ט עמ' 349 – 372.

[8] המחקר בדק את השנים 1949 – 1966.

[9] סולידריות של עבריינים במלחמה – האמנם? מגמות, 3, 1974.

[10] שנויים בהתנהגות דפוסי עבריינות קטינים בתקופה שלפני מלחמת יום הכפורים ולאחריה (1985).

[11] מעריב, 6.2.1991, עמ' 7. מעריב, 8.2.1991, עמ' SE7. מעריב, 8.2.1991, עמ' SC6. מעריב, 10.2.1991, עמ' 1. מעריב, 11.2.1991, עמ' 12.

[12] שיחה מיום 30.11.2019 עם ניצב בדימוס דני רונן שהיה מפקד המחוז הצפוני של המשטרה בעת המלחמה.

[13] Erik Auf der Heide (2004). Common Misconceptions about Disasters: Panic, the “Disaster Syndrome,” and Looting. In O'Leary M. The First 72 Hours: A Community Approach to Disaster Preparedness. Lincoln (Nebraska), iUniverse Publishing. Pp. 340-380.

Quarantelli, E. L. (1994). Looting and Antisocial Behavior in Disasters – Preliminary Paper. University of Delaware Disaster Research Center

[14] אבן חן, משה ומתן פורת (2001). מלחמת המפרץ – העורף האזרחי בזמן משבר. מערכות, גליון 374-375, עמ' 66-73.

[15] Frailing, Kelly, Harper, Dee Wood (2017). Toward a Criminology of Disaster – What We Know and What We Need to Find Out. Disaster Studies. New York: Palgrave Macmillan.

[16] הערך "ערכים פנימיים" בויקיפדיה, אוחזר ביום 1.12.19.

[17] אדד, משה (1989). קרימינולוגיה – העבריין בהתהוותו. הוצאת אור־עם. עמ' 137-159.

[18] תיאוריית הבחירה הרציונלית והמניעה המצבית של פשיעה – ראה בשוהם, ש גיורא, משה אדד וגיורא רהב (2017). קרימינולוגיה. תל-אביב, הוצאת שוקן, עמ' 303 – 309.

[19] פקודת חנינה כללית מיום 10.2.1949 מטעם מועצת המדינה הזמנית.

[20] חוק החנינה תשכ"ז-1967, מיום 12.7.1967.

[21] דבר, 10.2.1949, עמ' 1. קול העם, 10.2.1949, עמ' 1. הצפה, 11.2.1949, עמ' 1. הצפה, 13.2.1949, עמ' 1. הבקר, 10.2.1949, עמ' 1. הבקר, 17.2.1949, עמ' 4.

[22] החנינה האישית והחנינה הכללית – היבטים משפטיים ופנולוגיים.

על סולחות ועל עובדות

אבי דוידוביץ (26.10.19)

תגובה לכתבה בעיתון הארץ מיום 25.10.19 (עמ' 8) תחת הכותרת הראשית "המשטרה מקדמת סולחות בחברה הערבית, ועמן גם המחלוקות", והכותרת המשנית: "המשטרה פורסת חסותה על הסכמים לא רשמיים שנעשים לרוב על ידי ועדות פנימיות. תוצאות הסולחות יכולות להיות סיום של סכסוך דמים בן עשורים, אבל גם פגיעה בחקירה ובהליך המשפטי".ִִ

לסולחה – מבהיר העיתון – אין מעמד חוקי בישראל ולמרות זאת פוסק "הארץ", משטרת ישראל משתפת פעולה לא פעם עם הטקס. ובכן מדובר בהסדר ולא רק בטקס אבל נניח לזוטות ונתרכז בעיקר. העובדה שלסולחה אין מעמד חוקי אין משמעותה כי היא אסורה על פי החוק. וכידוע דבר שאינו אסור – הוא מותר. אבל העיתון לא מתבלבל וקובע כי למרות שאין לו מעמד חוקי – כאילו שהוא אסור – משטרת ישראל משתפת פעולה עם תהליך כזה, במשמעות שיש פגם ודופי בהתנהלות המשטרתית בעניין זה. אין כאן אלא ניסיון להטעות ולזרות חול בעיני הקורא. במסגרת אחריותה הישירה והשיורית של המשטרה על בטחון הנפש והרכוש והסדר הציבורי – כל מעשה שאינו אסור ונעשה לתכלית ראויה ומשיקולים מקצועיים ועל פי כללי האתיקה – הוא מעשה ראוי ורצוי. לכן הניסיון האפריורי להטיל דופי במעורבות של המשטרה בסולחות כאלו ואחרות נובע מהטיה בתפיסה ומתוך כוונה להטעות את הקורא במסקנה.

העיתון מביא מקרה להוכחת טענתו כי המשטרה סותרת את עצמה לעיתים וממשיכה באכיפה הפלילית לצד ההסכמות שהשיגה בסולחה. רוצה לומר כאילו אחת ההסכמות הייתה שתופסק האכיפה בעניין בו עסקה הסולחה, וכמובן שמדובר בסילוף המציאות. והמקרה הוא שנעצרו שני מעורבים בקטטה שבעקבותיה נעשתה סולחה ומעצרם כאמור היה "חרף אותה סולחה חתומה". גם כאן העיתון איבד את הכיוון בניווט לעובדות. מה פירוש נעצרו "חרף" הסולחה? האם אחד מתנאי הסולחה כללו הענקת חסינות למי מהניצים? השופטת שיחררה את השניים "בנסיבות העניין ובעיקר להסכם הסוולחה" וזו כפי הנראה ההוכחה הניצחת של העיתון שהמשטרה סותרת את עצמה. לא מניה וביה. החשודים שוחררו לא בגלל שהמשטרה "סתרה את עצמה" אלא בגלל שבית המשפט לא מצא מסוכנות בטעם למעצר, משזו נתאיינה בבהסכם שהניח את דעתו של בית המשפט. את העובדה כי המשטרה ביקשה להאריך את המעצר ובית המשפט מצא שאין צורך במעצר אין לזקוף כמכללה לחובת המשטרה. מותר למשטרה להעריך כך או אחרת ומותר לבית המשפט להחליט אחרת. גם העובדה שהעיתון טרח לציין כי המשטרה לא ערערה על החלטת השיחרור אינה מסייעת לטענת העיתון ורק מחזקת את הטיעון בדבר הטייתו של העיתון או בורותו. כשם שבית המשפ אינו חותמת גומי של המשטרה כך גם אין מערערים על החלטות שהתקבלו בניגוד לבקשה הראשונית. כל מקרה נבחן לגופו.

קצין בכיר הלין בפני העיתון שאולי הסולחות "עוזרות לשמור על הסדר הפנימי ביישובים, אבל הן פוגעות ביכולת של המשטרה להגיע לחקר האמת". אני מניח שכתפיו של הקצין מלאות בדרגות, מה שאינני יכול להגיד על ראשו – אם מלא הוא בשכל – אבל לעיתון הוא נפל כפרי בשל. ראשית יש לומר כי הסולחות נועדו לא "לשמור על הסדר הפנימי בישובים" – כאילו היו מתווה להסדרת תנועה ברחובות או להסדרת הניקיון והתברואה והרוכלות. כאילו היו כלי פוליטי ביישוב. הסולחה נועדה למנוע שפיכות דמים שיכולה להימשך דורות ולהפיל עשרות קורבנות – לרבות אזרחים שאינם קשורים לסכסוך המקורי. לפעמים ערכים מתנגשים ויש צורך לאזן ביניהם. אם הבנתי נכון את הקצין הבכיר הוא מעדיף כי יקוב הדין את ההר – בכל מחיר! וכאן המושג "בכל מחיר" נאמר במלוא מובנו. שהרי אם תמשיך האלימות היא תיכנס לספירלת הגברה הולכת ומדממת. לעתים, אדוני הקצין הבכיר, האכיפה נסוגה מעט לנוכח הצורך להגן על חיי אדם. ואזכיר לך רק דוגמא אחת מני רבות – בארועי הפרות סדר חמורות וקשות נמעת המשטרה ובצדק ובחכמה מלבצע מעצרים על אתר, בהבינה את מחיר הדמים הצפוי, והיא מבצעת אותם בזמן ובעת המתאימים לה – גם במחיר של "פגיעה ביכולת להגיע לחקר האמת".

וכעת לאמירה שאינה תקינה פוליטית ובוודאי שלא תופיע בעיתון הארץ. הסולחה כמוסד חברתי באה לעולם לא רק לפני שמשטרת ישראל באה לעולם אלא גם לפני שמשטרת המנדט הבריטי הוקמה – ומאות שנים לפני כן. למוסד הסולחה פונקציה לברתית חשובה בתרבות רצחנית שנקמות דם וגאולות דם יכולות להימשך עשר דורות ובמסגרתן כל אחד מהצד השני יכול לשמש מטרה – לרבות נשים וילדים. לכן המשטרה בדרך כלל משתלבת בתהליכי הסולחה בשום שכל, תוך יצירת האיזונים הראויים; באופן שאם ייבחן בשיקול דעת מעמיק ולא מאורינטציה לנגח את המשטרה – אין עליו מחלוקות.

סיכול ממוקד לעובדות

אבי דוידוביץ (‏23.10.2019)

מאמר תגובה לכתבה בעיתון הארץ

בערב שמיני עצרת (20.10.2019) יצאה כתבה בעיתון "הארץ" תחת הכותרת "סיכול ממוקד לאלימות", פרי עטו של יהושע (ג'וש) בריינר, ועניינה גל האלימות הפושה לאחרונה במגזר הערבי. להמשיך לקרוא

מוטב להיות אנקור ורק לא נץ

אבי דוידוביץ, ‏18.9.2019

צחי גולן הוא נער המתבגר בתקופה שישראלים רבים האמינו כי מעולם מצבם לא היה טוב יותר * המלחמה פורצת כשהוא ממלא שליחות אסורה מתוך נאמנות לדיוויד אמיתי – אביה הנערץ של יעל אהבתו הראשונה * סיפור על כבוד בתום תקופת התום[1] להמשיך לקרוא

שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה

אבי דוידוביץ (‏16.8.2019)

מאמר תגובה למיני-סדרה הדוקומנטרית "צל של אמת – רוצח כביש החוף" הטוענת כי הרוצח והאנס הסדרתי שלמה חליואה הוא גם הרוצח של החיילת רחל הלר * חליואה הוא פושע מסוכן שהתעלל בקורבנותיו והיתל ברשויות האכיפה * עוול משווע הוא לייחס לו רצח שהוא לא ביצע * שחרורו המוקדם ממאסרו יהווה פגיעה חמורה בשלום החברה ובאמון הציבור במערכת המשפט * הפרופיל הפלילי המלא של מי שכונה בשם "האנס הבכיין" * ייתכן ובכה במקרה אחד * עשרות קורבנות ראשוניים ושניונים בוכים עד היום

תוכן העניינים

מבוא ביוגרפיה

סדרת התקיפות הראשונה 1969 – 1970 ניסיון לאונס תיירת בעכו והמשפט הראשון אונס תיירת ליד קיבוץ בית אורן אונס תיירת במפרץ חיפה תקיפת צעירה בחיפה המשפט השני

סדרת התקיפות השנייה 1975 – 1976אונס הקטינה א' התיירת מ' החיילת ר' התיירת ר' חטיפת הפסנתרנית ו' המעצר ניסיון בריחה מהמעצר בתחנת בית שמש המשפט על הסדרה השנייה – עד לבריחה

סדרת העבירות השלישית – נובמבר 1976הבריחה מהמשמורת בבית המשפט המחוזי שדידת מכוניתה של אורנה פוקס אונס התיירת הפריצה בכפר המכבייה כוונה לברוח מבית הסוהר כפר יונה ניסיון הבריחה מבית המעצר בירושלים המשפט

רצח עירית יעקבי ולאונור בן לולו, ומותה של מרגלית חדדאליהו חטמוב

רצח החיילת אורלי דובי ז"להבריחה מהטיול ניסיון הבריחה מבית המעצר בפתח-תקווה

האם רצח שלמה חליואה את רחל הלר ז"ל?שיטת הביצוע

הפרופיל הפלילי של חליואהפרופיל גיאוגרפי מאפייני הקורבן שיטת הביצוע טיפולוגיה

סוגיית שחרורו המוקדם – איוולת בהתגלמותהכרוניקה פלילית ומערכת אכיפה חלמאית אישיות אמון הציבור במערכת המשפט

להמשיך לקרוא

משטרת-ישראל – תיק אישי – 45686-3

אבי דוידוביץ (‏11.7.2019)

השנה הראשונה לשירות 1977 – 1978 * חניכה בתחנת פתח-תקווה * קורס קצינים בבית-הספר הארצי בשפרעם

השנה הראשונה לשירותי במשטרת-ישראל הייתה לטעמי שנה מכוננת שעיצבה במידה רבה את יתרת 29 שנותיי בחייל. ארבעת העשורים שחלפו מאז חייבו אותי בעת הכתיבה להסתמך עד כמה שניתן על מקורות מבוססים כדי לוודא שהשנים לא היטו את הזיכרון. בין היתר נעזרתי במסמכים ובתצלומים הנמצאים ברשותי, קטעי עיתונות ושיחות עם עמיתים מאותה שנה. להמשיך לקרוא

דברים שיש לשרוף בל"ג בעומר

 

אבי דוידוביץ (‏15.5.2019)

לכוונה המוצהרת של חברי כנסת ממפלגות הימין לשנות את חוק חסינות חברי הכנסת מתלוות הצדקות הנחזות להיות ערכיות ומוסריות * האינטרסים העומדים מאחוריה הם פוליטיים ותועלתיים וסותרים עיקרון יסודי בשלטון החוק והוא השוויון בפני החוק להמשיך לקרוא