רצח סדרתי בישראל

אבי דוידוביץ (22.7.2017, עדכון 17.10.2017)

בישראל פעלו לפחות 30 רוצחים סדרתיים * מתוכם רק 14 נתגלו * בכל נקודת זמן פועל בישראל לפחות רוצח סדרתי אחד * דוח זה, המקיף ביותר שנעשה על הרצח הסדרתי בישראל, מציג את הרציחות האלו בשני מישורים: הרציחות שנתגלו – ושלא נתגלו

מבוא

בהשוואה למדינות "מערביות" אחרות בעולם מעשי הרצח על רקע פלילי אינם תופעה נפוצה בישראל, ובתוך כך גם הרצח הסדרתי בארץ הוא נדיר עוד יותר. מקורו של רוב החומר המחקרי בתחום הוא מארצות-הברית. דוח זה הוא המקיף ביותר שנכתב על התופעה בישראל. השונות בממדי תופעת רצח הרבים בכלל והרצח הסדרתי בפרט בין ישראל ובין ארצות-הברית אינה רק כמותית-יחסית – אלא גם מהותית; וזאת בשל מאפיינים חברתיים ותרבותיים עליהם אתייחס לפי העניין. הדיון על הרצח הסדרתי בישראל יתפרס על שני מישורים. הראשון, המישור הגלוי, היינו מקרים שנתגלו וזהותו של הרוצח ידועה – גם אם לא הורשע בדין. המישור השני, השנוי במחלוקת ומבוסס על הערכות בלבד, הוא המישור הלא גלוי – היינו מקרי רצח שזהותו של הרוצח לא נודעה וקיימת סבירות גבוהה כי נעשו על-ידי רוצחים סדרתיים. הרציחות הלא גלויות כאמור מתאפיינות בדרך כלל בכך שרשויות האכיפה לא אישרו שהיו אלו מקרי רצח סדרתיים, ובמקרים רבים אף שללו זאת.

הגדרות ושיטת המחקר

אירוע: מקרה ספציפי של המתה בזדון.

המתה בזדון: המתת אדם שלא כדין ובכלל זה ניסיון להמית, או תכנון אופרטיבי להמית, להוציא:

  • אירוע טרוריסטי אנטי ישראלי.
  • אירוע נגד תושבים מהשטחים המוחזקים, או נגד תושבים המוכרזים כשטחי A ו- B של הרשות הפלשתינאית, שאינם יהודים או אזרחים ישראליים (להלן תושבי האזור), שנעשו שבוצעו על-ידי תושבי האזור.
  • אירוע שנעשה במסגרת סכסוכי חמולות ערביות[1].
  • אירוע שנעשה על-ידי ארגון פשיעה למטרה המכונה "חיסולי חשבונות"; למעט אירוע שכוון נגד עובדים ברשויות לאכיפת החוק במדינה, ונגד עד בפועל או בכוח[2].

מבצע עיקרי: יחיד, או ארגון, שביצע את כל האירועים בכל הרציחה ושאינו שותף, ובכלל זה מי שלא הורשע ברצח מסיבות שונות, או שמת לפני שהועמד לדין, או שנמצא לא כשיר לעמוד לדין, או שלא הועמד לדין מסיבות שונות כגון חוסר בראיות.

נפגע: אדם שהומת, או נפצע, או היה יעד להמתה באירוע.

רצח רגיל: המתה בזדון של אדם אחד או שניים, באירוע אחד או שניים.

רציחה: שלוש המתות בזדון או יותר באירועים שונים; כשבין כל אירוע מתקיימת הפוגה של למעלה מיממה.

שותף: כל מי שסייע בפועל למבצע העיקרי באירוע אחד או יותר, בזירה או בדרכו אליה; להוציא מסייע אחר ובכלל זה מי שידע על אירוע ולא מנעו, או מי שנתן מחסה למבצע העיקרי או לשותף אחר אחרי אירוע – גם אם הוגדר משפטית כשותף לעבירה – אשר לא נמנה במחקר זה כשותף.

שיטת המחקר

המידע הזמין לציבור הרחב על רצח סדרתי בישראל הוא דל מאד כי רשויות האכיפה במדינה מפרסמות מעט מאד נתונים סטטיסטיים על מקרי הרצח בישראל. לא זו אף זו, הנגישות למקרים ספציפיים – תיקי חקירה או תיקי בתי-המשפט, ככול שהם קיימים ולא בוערו במהלך השנים – נתונה ושמורה ליחידי סגולה – וגם הם אינם מהציבור הרחב. לכן מלאכת איתור המקרים נמשכה כארבע שנים והתבססה על סקירת עיתונות, פסקי דין וספרות מקצועית. לפיכך לית מאן דפליג כי קיימים פערי מידע ניכרים בין המציאות ככל שהיא ידועה ובין הידוע לי. הבסיס העיוני עליו הושתת המחקר דנן, לרבות סקירת הספרות והטיפולוגיה לרצח המוני בכלל, מופיע במאמרי על רצח סדרתי ומהווה חלק אינטגרלי מדוח זה. מכאן הטיפולוגיה שתשמש גם בדוח זה בשינוי אחד. מאחר והדוח דנן עוסק כאמור גם במקרים לא נודעים נכללה קטגוריה נוספת והיא מניע לא ידוע כפי שתוארה במאמר רצח המוני בישראל.

מקרים גלויים של רצח סדרתי בישראל – היקף התופעה

בישראל נתגלו 14 רציחות כמפורט בטבלא מס' 1. מניין כל המבצעים העיקריים הוא זעום ביותר ביחס לכלל הרוצחים שנתגלו בישראל, וגם ביחס לשיעורם של הרוצחים הסדרתיים בארצות-הברית. מספר קטן זה של הרציחות אינו מאפשר הסקת היסקים סטטיסטיים מובהקים; לכן התוקף החיצוני של מרבית הסטטיסטיקות והמסקנות העולות ממקרים אלו הוא נמוך, ואינו עומד בתקנים הנדרשים במדעי החברה לצורך הכללה תקפה. מכל מקום ניתן לומר במלים פשוטות כי זה מה יש, ובזה נדון. האירוע הראשון המיוחס לרוצח סדרתי שנתגלה בישראל התבצע בשנת 1965[3] והאחרון היה בשנת 2008[4]. בסך הכול אחראים 14 המבצעים העיקריים ל- 76 אירועים, בהם 144 בני-אדם נפגעו, כאשר מתוכם 49 נרצחו, 76 נפצעו ולפחות 19 בני-אדם היו בתכנון קונקרטי להירצח. בממוצע כל מבצע עיקרי אחראי לפגיעה בעשרה בני-אדם, מתוכם 3.5 נספו. המבצעים העיקריים שנתגלו בארץ פעלו בטווח של 43 שנה ורצחו בממוצע שנתי אדם אחד – שיעור העומד על פחות מאחוז מכלל מעשי הרצח בישראל. נקודה ראויה לציון בהקשר זה היא העובדה שבמשך 19 שנים מתוך הטווח של ה- 43 שנים, לא דווח על אף לא אירוע אחד, כמפורט בטבלא מס' 4. לדוגמא: ב-8 שנים, בין השנים 1968 – 1976, לא דווח על אף לא אירוע אחד שנעשה על ידי מבצע עיקרי[5], למעט השוד והרצח בשנת 1973 שביצע הרצל אביטן – שהיה האירוע הראשון שלו. במידה רבה יש בממצא זה בכדי להטעות כי יש לקחת בחשבון את חלון ההזדמנויות הצר יחסית למבצע עיקרי לבצע אירוע, מסיבות שונות ובכלל זה מאסר.

טבלא מס' 1. רצח סדרתי גלוי בישראל

הערה: ככלל כל נפגע נספר פעם אחת להוציא הרצח של חיים שושן שנספר פעמיים – פעם אחת במסגרת האירועים של הרצל אביטן ופעם שנייה אצל שמעיה אנג'ל. שושן היה אסיר בכלא איילון. שמעיה אנג'ל, הרצל אביטן ויעקב שמש (שותפו של אביטן ברצח רוני ניצן ובשוד והרצח בקרן אור) שהיו אסירים באותו אגף, רצחו בנובמבר 1983 את שושן בתאו כי חשדו ששושן עומד להיות עד מדינה נגד אנג'ל במשפט אחר שהתנהל נגדו בחיפה.

הקטגוריה הרצחנית ביותר היא רציחה מטעמים אידיאולוגיים – 55 נפגעים. נתון זה עולה בקנה אחד עם רצח המוני מתוך מניע אידיאולוגי, שהוא הרצחני ביותר ביחס למניעים האחרים של רצח המוני בישראל כפי שהוגדר שם. מרבית המבצעים העיקריים שנתגלו – 10 מתוך 14 – הועמדו לדין והורשעו[6]. ארבעה לא הועמדו לדין[7] – שנים בגלל מצבם הנפשי[8] ו-2 התאבדו על אתר, או בסמוך למעצרם[9].

מיקוד בקורבן מסוים – בדומה למצב בארה"ב, גם בישראל מתמקדים המבצעים העיקריים באדם מסוים, בין כבמטרה אישית ספציפית, או כדמות המסמלת לרוצח עניין מסוים, או שהיא שימשה אותו לצורך סיפוק צרכיו; זאת בניגוד לרצח המוני בו בדרך כלל אין מיקוד בקורבן מסוים. ב-10 מתוך 14 הרציחות הייתה היכרות אישית בין המבצע העיקרי עם לפחות אדם אחד מבין הנפגעים (71%).

כלי הנשק – בשעה שבארצות-הברית רוב מעשי הרצח הסדרתי נעשו בנשק קר, בישראל רק ב-50% מהרציחות היה שימוש בלבדי בנשק קר. בשתי רציחות היה שימוש גם בנשק חם בחלק מהאירועים (מוחמד שניר שקורבנו הראשון נרצח בחניקה ואשר רבי שהשתמש גם בנשק חם וגם בקר). ב-5 רציחות היה שימוש בלבדי בנשק חם והם מאפיינים בעיקרם את הרציחות האידיאולוגיות ואת הרוצחים למטרות הרווח. ממצא זה דומה לשיעור השימוש בנשק חם ברצח רגיל בישראל העומד על 63.4% מכלל המקרים (כספי, 1999, עמ' 78). זאת בניגוד למצב ברצח ההמוני בו בדרך כלל נעשה שימוש אך ורק בנשק חם.

עבירה מאורגנת ושיעור גילוי נמוך – מרבית הרציחות מתאפיינות בהתנהגות עבריינית מאורגנת ובזירה מאורגנת. עובדה שאפשרה לכל אחד מהמבצעים העיקריים לבצע בממוצע 5 אירועים לאורך כ- 5.6 שנים עד שנתפס. עם זאת בהתחשב בסטיית התקן הגבוהה לממוצע שנות הפעילות – 6 – הנובע מהפיזור הגדול של מניין שנות הפעילות לכל מבצע עיקרי וכמות הרציחות הקטנה – יש להסתייג מממצא זה. כאמור, כל מבצע עיקרי בישראל קטל בממוצע 3.5 קורבנות – ממוצע הנמוך מזה שבארצות-הברית, שם פועלים גם הרוצחים הסדרתיים לאורך תקופה ממושכת יותר. בכל מקרה בארצות-הברית מניין הנרצחים של הרוצח הסדרתי נמוך ממניין הנרצחים של הרוצח ההמוני. לא ניתן להעריך את שיעור הגילויים בישראל שהוא ככלל נמוך על-פי הספרות המקצועית, אולם אם נשווה את הנתונים של הרציחות שנתגלו למקרי הרצח הסדרתי שלא נתגלו – כמתואר בחלק השני של המאמר – הרי ניתן לקבוע כי המצב בישראל בכל הנוגע למשתנה זה אינו שונה מהמצב בעולם והוא שיעור גילויים נמוך. זאת בהשוואה למעשי הרצח הרגילים בהם שיעור הגילויים בישראל הוא גבוה מאד, קל וחומר בהשוואה לרצח ההמוני בישראל בו שיעור הגילויים עומד על למעלה מ-93%.

מאפייני הקורבנות של הרוצחים הסדרתיים שנתגלו

מגדר וגיל – בשעה שבארצות-הברית למעלה מ- 76% מהקורבנות הן נשים. הרי בישראל רק כ- 21% היו נשים מכלל הנפגעים – 30 נשים. לא זו אף זו, בכמה מקרים קורבנותן הייתה מקרית. גם אם נתמקד בנשים שאיבדו את חייהם – 13 מתוך ה-49, היינו 26.5% – הרי שיעור הנשים מכלל הנפגעים של הרציחות בישראל הוא יחסית נמוך. ממצא זה נובע בגלל המניע המיני השולי במעשי רצח אלו בישראל לעומת השכיח בארצות-הברית. רק שני מבצעים עיקריים ביצעו פשע מיני בחלק מקורבנותיהם[10]. השיעור הנמוך של הנרצחות על-ידי המבצעים העיקריים שנתגלו בישראל מתאים לשיעור קורבנותם במעשי הרצח הרגילים בישראל – רוב הנרצחים 76.4% – הם גברים (כספי, 1999, עמ' 76). לעומת זאת שיעור הנשים הנרצחות במעשי רצח המוני בישראל הוא גבוה מאד – 56.8%.

בחירת הקורבן והכרות איתו – רוב הקורבנות לא הכירו את המבצע העיקרי. למעשה רק 9 נרצחים מתוך ה-49, היינו כ-18% מהנרצחים הכירו את המבצע העיקרי. שיעור זה אפילו נמוך מהשיעור ברצח רגיל בו 52% מהקורבנות הכירו את הרוצח (כספי, 1999, עמ' 77). באשר להתפלגות ההכרות בין המבצע העיקרי לבין הנפגע על-פי הקטגוריה של הרצח, הרי ברוב האירועים למטרות רווח סומן הנפגע ספציפית מראש. בדרך כלל מדובר בהוצאה להורג של עדים בכוח, ובמקרה אחד, כנגד אנשי רשויות האכיפה[11]. בקטגוריות האחרות של הרציחות בחירת הנפגע נעה על פני רצף מבחירה ספציפית והיכרות אישית – בקטגוריה על-ידי מורשה[12] עד בחירה סימבולית ללא הכרות אישית בין הנפגע והרוצח – בקטגוריה של רקע פסיכוטי או אידיאולוגי[13].

המאפיינים של המבצע העיקרי שנתגלה בישראל

גיל, מגדר ומוצא אתני – הגיל הממוצע של המבצע העיקרי בעת ביצוע הרצח האחרון הוא 35 הנחשב לגיל "מופלג" ביחס לרוצחים הרגילים, גם אם לוקחים בחשבון את סטיית התקן הגדולה יחסית (7) המושפעת ממספר הנבדקים n=14 וטווח הגילים 18-50. משתנה זה מתאים לממצא לפיו גיל הרוצחים הסדרתיים בארה"ב כשהם נתפסים הוא מבוגר מגילם של הרוצחים הרגילים שמרביתם – 60% – הוא צעיר מגיל 34 (כספי, 1999 עמ' 76). בארה"ב התחילו הרוצחים הסדרתיים לרצוח בגיל צעיר יחסית לרוצחים הרגילים – בשנות ה-20 לחייהם. בישראל, בשונה מכך, המבצעים העיקריים התחילו לרצוח בגיל מבוגר יותר – ממצא המתאים להתפלגות הגיל של הרוצחים הרגילים בישראל לפיו רק כ- 20% מהם הינם צעירים מגיל 24 (כספי, 1999, עמ' 78). כפי שעולה מהטבלא אם הגיל הממוצע של הרוצח הסדרתי בישראל בעת תפיסתו הוא 35 והוא פעל בממוצע לאורך כ-6 שנים, הרי הגיל הממוצע בוא הוא התחיל את מעשי הרצח היה 29 לערך – גבוה כאמור מהמצב בעולם.

לגבי המגדר – בשעה שבישראל פעלה רק מבצעת עיקרית אחת – שרה אלקנוביץ[14] – הרי כשותפות ניתן למצוא לכאורה 3 נשים נוספות[15] כך שבסך הכול שיעור הנשים המעורבות ברצח סדרתי – 28.6% – שהוא שיעור גבוה משיעורן במעורבות ברצח רגיל בישראל. זאת בכפוף להערה על קוטן אוכלוסיית המחקר הגורע מהתוקף החיצוני של הממצאים דנן. עם זאת נציין כי ביחס לשאר העולם, בו שיעור הרוצחות הסדרתיות עומד על 14% ואילו לשיעורם ברצח הכללי העומד על 17.6%, הרי שיעור המעורבות של נשים ברצח סדרתי בישראל הוא לכאורה גבוה יחסית.

באשר למוצא האתני, 8 מכלל המבצעים (מבצע עיקרי + השותפים) שנתגלו בישראל היינו – 21% – לא היו יהודים[16] שיעור המתקרב לשיעורם של הלא יהודים במדינה. ממצא זה שונה מייצוג הכושים בקרב הרוצחים הסדרתיים בארצות-הברית העומד על 20%, שהוא גבוה ביחס לשיעורם באוכלוסיה הכללית שם – ככל שניתן להשוות בין 2 קבוצות מיעוטים אלו – אם בכלל.

רקע משפחתי והיסטוריה פלילית – כאמור המידע הזמין בארץ על 38 המבצעים העיקריים ושותפיהם שנתגלו הוא מוגבל וחלקי. נראה כי רובם לא היו נשואים. מתוכם 15 היו בעלי עבר פלילי, אך לגבי 22 אין מידע. רק לגבי מבצעת עיקרית אחת ידוע במפורש כי לא היה לה עבר פלילי (שרה אלקנוביץ). לגבי המשפחה הגרעינית ניתן לומר בהסתייגות הנובעת ממחסור במידע כי לחלק הארי מהם היית משפחה גרעינית יציבה ומתפקדת. בכל מקרה הערכה זו מוטה בגלל מספר השותפים הגדול של חברי המחתרת – 14 איש. זאת לעומת שאר הרציחות בהן מניין השותפים היה קטן בהרבה – 8 מבצעים עיקריים (62.5% מכלל המבצעים העיקריים) פעלו בגפם, לאחד (עדואן פרחאן) הצטרפה לחלק מהאירועים שותפה אחת (הקטינה י'); ל- 3 מבצעים עיקריים חברו בחבירה בידולית 2 שותפים[17], ולמבצע עיקרי אחד [18] היו 3 שותפים בחלק מהאירועים.

אישיות, אינטליגנציה ועבר פסיכיאטרי – על לפחות 4 מהמבצעים העיקריים ניתן לומר כי היו בעלי אישיות דומיננטית, אפילו כריזמטית ובעלי כושר מנהיגות, ארגון ותכנון (מוחמד שניר, הרצל אביטן, שמעיה אנג'ל והמחתרת היהודית). גם אם רוב רובם של המבצעים העיקריים לא היו חולי נפש וכנגד מרביתם גם לא הועלתה טענה של אי שפיות, הרי דפוס פעולתם מצביע ככלל על הפרעה אישיותית אנטיסוציאלית. העובדה כי בממוצע הם פעלו כ- 6 שנים עד שנתפסו, וכל אחד מהם ביצע בממוצע למעלה 5 אירועים בהחלט מצביעה על אישיות בעלת אינטליגנציה ממוצעת ומעלה, מימד תכנון מפותח, הישרדות ותעוזה.

הפרופיל של הרוצח הסדרתי שנתגלה בישראל

מאחר ומדובר בכמות קטנה של מבצעים עיקריים שנתגלו בישראל, המסווגים ב-6 קטגוריות שונות – הרי בניית פרופיל אחד משותף לכולם יהיה בעל תוקף חיצוני מסופק. ראוי לציין כי יחד עם השונות המהותית בין כל הקטגוריות ניתן למצוא כמה מאפיינים משותפים מהותיים ביניהן. הראשון הוא המוצא האתני/דתי של הקורבנות – 58% מבין כלל הנפגעים היו לא יהודים. אליהם ניתן להוסיף את 6 הנפגעים של שרה אלקנוביץ, אשר נורו על ידה כי היא סברה בטעות שהם מחבלים ערבים[19]. לפיכך נתן לומר כי כ- 60% מהיעד לקורבנות היו מקבוצת המיעוט בישראל, שהוא גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסיה הכללית. הרוב המכריע של הנפגעים הלא יהודים היו בקטגוריה של הרצח האידיאולוגי והפסיכוטי. זאת גם אם לא ניקח בחשבון שאם חברי המחתרת היהודית היו מצליחים לבצע את זממם ולפוצץ את האוטובוסים כפי שעמדו לבצע – שיעור הנפגעים הלא יהודים היה עולה למאות.

מאפיין משותף שני בולט הוא מספר הנפגעים הגדול שלמשטרה לא היה ידוע בכלל עליהם – אלא עד אשר נתגלה הרוצח. כך היה במקרים של אברהם פור, ניקולאי בונר, ולדימיר פיניוב, משה לוי ועדואן פרחאן. מאפיינים נוספים הם כאמור כי מרביתם של המבצעים העיקריים לא היו חולי נפש – למרות שבחלק מהמקרים נעשה ניסיון להגדירם ככאלו; ורובם היו חפצי חיים – רק שניים התאבדו (מוחמד שניר וולדימיר פיניוב) והם לא אלו שהוכרו כחולי נפש.

מקרים לא גלויים של רצח סדרתי בישראל

הדיון על הרצח הסדרתי בישראל יהיה חסר ומוטה אם לא ייבדקו מקרים שעל פניהם נראה כי מדובר ברצח סדרתי, גם אם הרשויות לא דיווחו על כך, או אפילו שללו את אפשרות הזו. במאמרי על הרצח הסדרתי התייחסתי להערכות היתר והחסר על מימדי התופעה. אין זה סביר להניח כי בישראל נוקטת המשטרה בהערכת יתר. היותה של משטרת-ישראל משטרה ארצית, מצמצמת את דרגות החופש של מפקדים בשטח לתלות את הקולר באי פענוח של מקרה רצח בעובדה כי מדובר ברוצח סדרתי הפועל בכל רחבי המדינה. ההיפך הוא הסביר, בישראל אם קיימת הטיה בהערכת מימדי התופעה היא לכיוון הערכת החסר. הערכת החסר נובעת ממגבלה הנקראת Linkage Blindness היינו מעין עיוורון במציאת הקשר בין אירועים המתפרסים לעתים לאורך שנים – ולעתים מדובר בשנים רבות – כי מדובר באותו רוצח. הדימוי שהתקבל מסרטי הקולנוע על שיטת הביצוע הזהה לחלוטין של הרוצחים הסדרתיים הוא במקרים רבים רחוק מהמציאות. השונות בשיטת הביצוע, בזמן ובמרחב הפעולה של רוצחים רבים מקשים מאד על יצירת הקשר בין אירועים שונים שנעשו על-ידי אותו מבצע כפי שניתן להיווכח מעיון ברציחות הגלויות. הסבר נוסף הנוגע להערכת החסר ומכאן לדיווח החסר הוא הרצון של קברניטי המשטרה למנוע יצירת פאניקה בציבור; פאניקה העלולה להסיט את התעדוף שלהם בהפעלת הכוח, וגם להביכם בכך שיואשמו בחוסר יעילות[20].

לאורך השנים נתגלו בישראל מספר רוצחים סדרתיים. התבוננות מעמיקה על מקרי רצח שלא פוענחו, ובכלל זה על מקרים של בני אדם "נעדרים" מעלה השערה די מבוססת כי במדינת ישראל, לפחות מסוף שנות ה- 60 ואילך, פעלו ופועלים כמה רוצחים סדרתיים שלא נתגלו[21]. משטרת ישראל אינה מפרסמת סטטיסטיקות מפורטות על הפשיעה בכלל ועל מקרי רצח בפרט, ובכלל זה ההתפלגויות כגון: מניע, מספר הנרצחים (ולא רק מספר התיקים), גילאי הנרצחים וכיו"ב. זאת ועוד, במרבית מקרי רצח שלא נתגלו, שעל פניו נראה כי בוצעו על-ידי רוצחים סדרתיים, הייתה הכחשה וככול הנראה גם התעלמות סדרתית של המשטרה מאפשרות זו. לעומת זאת על מקרי רצח סדרתיים שנתגלו, דיווחה המשטרה גם דיווחה, ולעתים אף התהדרה. מקרים כאמור שלא התגלו, הוכחשו בכדי להימנע ככל הנראה ממבוכה על אזלת-יד.

משנת 1970 ועד 2015, היו בישראל כ- 3,500 מקרי רצח, לרבות רצח על רקע טרוריסטי, שבוצעו בתוך הקו הירוק ובשטחי C. מספר הנרצחים בפועל גדול בהרבה ממספר התיקים. שיעור הגילויים של תיקי הרצח בישראל הוא גבוה יחסית לעבירות אחרות, וגם בהשוואה למדינות אחרות ועומד על כלמעלה מ- 50%. אם נפחית מכמות זו את התיקים הגלויים ומקרי הרצח הטרוריסטי, הרי נותרו כ- למעלה מ- 1,250 מקרי רצח מאז שנת 1970 שהם בלתי מפוענחים[22]. כל זאת מבלי לקחת בחשבון ניסיונות לרצח שכמותם היא לפחות כמו מקרי הרצח עצמם ואף יותר.

למניין זה אינני מוסיף תיקי נעדרים שלא אוכנו – 508 מאז הקמת המדינה ועד שנת 2011[23]. חלק מסוים מנעדרים אלו נרצחו אך הם ממשיכים להיספר במניין תיקי הנעדרים ולא במניין תיקי הרצח. קביעה זו מתבססת לא רק על ידע אישי, אלא גם על מספר הגופות, או חלקי הגופות, שנמצאו לאורך השנים וסווגו כ"אלמונים" – 482 מאז הקמת המדינה ועד שנת 2011[24]. לדוגמא רגל אדם יצוקה בעמוד בטון של בניין שנמצאה בעידן שלפני ה- DNA הפורנזי, מעידה כאלף עדים על מקרה רצח, אך סווגה כתיק "אלמוני" ולא כתיק רצח. תיקים אלו נגנזים מקץ 5 שנים מיום ההודעה על הנעדר, או על מציאת הגופה[25].

לא זו אף זו, משטרת-ישראל פותחת בשנה כמה אלפי תיקי חקירה במקרים של "מוות שאינו טבעי" ובכלל זה התאבדויות, תאונות שונות (מקרי טביעה למשל) ותאונות דרכים. ב- 30 השנים האחרונות מספר המתאבדים בכל שנה בישראל נע בין 300 ל- 400[26], 45 מקרי טביעה למוות מדי שנה בחופי ישראל[27], 31,000 הרוגים בתאונות דרכים מאז הקמת המדינה ועד סוף שנת 2010[28], כ- 55 הרוגים בתאונות עבודה בממוצע מדי שנה[29] ועוד כמות של נפטרים מסיבות שונות שבגין נסיבות מותם נפתחה חקירה משטרתית בתיק שלא הוגדר כתיק פלילי.

הוספת מקרי מוות אלו לפוטנציאל מקרי רצח בכלל ורצח סדרתי בפרט אינה מופרכת. הרוצח הסדרתי יחיא עדואן פרחאן הודה שבשנת 1994 רצח "ידיד", גבר ערבי כבן 40, ליד גשר אריק שעל צפון הירדן, באמצעות מכות בראשו. הגופה לא נמצאה וזהותו של הנרצח לא נודעה. החוקרים העריכו כי ייתכן והגופה נמצאה אולם המקרה סווג כמקרה טביעה ותיק החקירה – כמו כל התיקים מהסוג הזה – בוער זה מכבר. הוא לא הועמד לדין על אירוע זה. מקרה שני של רצח שאותו פרחאן הודה בו, הורשע בגינו בבית המשפט המחוזי וזוכה על כך בבית המשפט העליון הוא רצח העציר אהרון סימחוב בתא המעצר בטבריה, אירוע שטופל על ידי המשטרה כהתאבדות. גם ידועות מספר "תאונות דרכים" שבסופו של דבר התבררו כרצח. נאיף אבו סרחאן הוא אחד מהם – הוא רצח את שתי נשותיו, את בתו ובנס לא מתה גם הבת האחרת – הוא ביים את האירוע כתאונת דרכים.

לאור כל האמור לעיל וכפי שיוצג במקרים שיובאו להלן, הרי ניתן לקבוע שעל כמה ממקרי הרצח בישראל שלא נתגלו, אחראים כמה רוצחים סדרתיים. בגלל מגבלות של נגישות למידע נתמקד בדיוננו במעשי רצח הנראים לכאורה כמעשי רצח סדרתיים על רקע מיני וסדיסטי, רצח למטרות רווח ורצח ממניע לא ידוע. לפיכך גם ניתן להניח על סמך ההיתכנות הסטטיסטית, כמתואר במאמרי על הרצח הסדרתי, וכפי שיוצג במקרים שיובאו להלן, שעל כמה ממקרי הרצח בישראל שלא נתגלו, אחראים כמה רוצחים סדרתיים – במספר חד ספרתי לכול היותר.

למרות הקושי באיתור המקרים, תובא כאן לראשונה בישראל סקירת מקרי רצח שבוצעו על ידי רוצחים סדרתיים שלא נתגלו. ברור כי המקרים שהצלחתי לאתר אינם משקפים את כל המקרים, וגם אם מספרם אינו גדול, הוא מטריד מאד.

רצח סדרתי על רקע מיני או סדיסטי

בקטגוריה זו זוהו שלוש קבוצות של רציחות סדרתיות: 1) נשים שעסקו בזנות – למעלה מ- 32 נרצחות, 2) צעירות באזור השרון – לפחות 16 נרצחות, 3) קטינים באזור גוש דן – 9 נרצחים.

רצח נשים שעסקו בזנות

העיסוק בזנות הוא העיסוק החושף את העוסקים בו לסכנות פיזיות – ובכלל זה קורבנוּת לאלימות – יותר מכל עיסוק אחר בארצות-הברית (Pottert, 2004). אין נתונים על הקורבנוּת בקרב העוסקים בזנות בישראל, אך ניתן להניח כי מצבם של אומללים אלו – ובעיקר אומללות, אינו שונה בהרבה בישראל מזה שבארצות-הברית. בין השנים 1950 – 1998 נרצחו בישראל לפחות 38 נשים שהועסקו בזנות[30]. משטרת-ישראל אינה מפרסמת סטטיסטיקות מפורטות על הנרצחים' על כן יש להעריך את מספר הקורבנוֹת בקרב אוכלוסיה זו משנת 1999 ואילך על סמך מקורות ונתונים אחרים. בין השנים 2002 – 2010 נרצחו בישראל 186 נשים על-ידי בן-הזוג או קרוב משפחה אחר[31] – היינו, כ- 20 נרצחות בשנה. בין השנים 2003 – 2011 שליש מהנרצחים בישראל היו נשים, חלקן הגדול הוא בגיל 18 – 24[32]. בין השנים 2002 – 2011 נפתחו בישראל 1,630 תיקי רצח. היינו 163 תיקי רצח בממוצע בשנה[33]. משטרת-ישראל אינה מפרסמת כמה בני אדם נרצחו באותם תיקים, כאשר תיק רצח יכול להכיל יותר מנרצח אחד. מכל האמור לעיל עולה כי 54 נשים בממוצע נרצחו בישראל מאז שנת 2002. כאמור, פחות ממחציתן נרצחו על-ידי בני זוגן וקרובי משפחה (אלימות בין בני זוג, חילול כבוד המשפחה, רקע רומנטי וכיו"ב). לפיכך ניתן לקבוע כ- 30 נשים נרצחו ממניע אחר – חלקן הגדול ככל הנראה על רקע עיסוקן בזנות. לאור כל האמור לעיל ניתן לקבוע כי בישראל נרצחו במשך 14 השנים מאז שנת 2000 בממוצע שנתי כ- 15 נשים שעסקו בזנות על-ידי תוקפים שאינם מוכרים להן, היינו על ידי לקוחות, או במסווה של לקוחות, או במסווה אחר. מדובר אם כך בסך הכול בכ- 200 נרצחות שעסקו בזנות. אין נתונים על מספר רוצחי הנשים שעסקו בזנות שנתגלו, אך למעט פרחאן שתקף אישה אחת כזו[34] אף לא אחד מהרוצחים הסדרתיים שנתגלו פגע בנשים כאלו. גם אם נניח כי במחצית מהמקרים נתגלה הרוצח – ההנחה כי ל- 100 הקורבנות הנותרים אחראים כ- 100 רוצחים שונים, נראית פחות סבירה מההנחה כי כבשליש מהמקרים עסקינן ברוצח סדרתי. על בסיס העובדה כי כל רוצח סדרתי שנתגלה בישראל אחראי על כ- 4 המתות, הרי מדובר בלפחות 8 רוצחים סדרתיים שלא נתגלו עד היום, שרצחו כ- 32 נשים שעסקו בזנות.

רצח צעירות באזור השרון בין השנים 1966 – 1984

בין השנים 1966 – 1984 אירעו 9 מקרי רצח של צעירות באזור מערב השרון – מפתח-תקווה ועד מבואות חיפה, ובנוסף לכך 7 נשים צעירות נעלמו וככל הנראה אף לא אחת מנעדרות אלו לא התאבדה או נספתה בתאונה כלשהי. לפיכך ניתן לקבוע כי בטווח 18 השנים האלו נרצחו בשרון 16 נשים צעירות. למען הסר ספק יודגש כי היו מקרי רצח נוספים של נשים צעירות באזור השרון באותם השנים, והיו גם נעדרות אחרות בארץ מאותן שנים שלא נמצאו עד היום, אך כאן יוצגו אך ורק המקרים שנראה שנעשו ככל הנראה על-ידי רוצח סדרתי אחד, או שניים, שלא נתגלו ואשר פעלו במקביל קרוב לוודאי ללא קשר ביניהם. השאלה הנשאלת היא על מה מתבססת ההנחה כי 16 הרציחות הנ"ל נעשו על-ידי אותו רוצח או 2 רוצחים? נקדים ונאמר כי הציפייה לשיטת ביצוע זהה בכל מקרי הרצח של הרוצח הסדרתי היא חסרת כל בסיס. ידועים מקרים רבים של רוצחים סדרתיים ששיטת הביצוע השתנתה בין המקרים(Geberth, 1995).

למיטב ידיעתי הראשון שטען כי באזור השרון פועל רוצח סדרתי היה קצין המשטרה המנוח ניצב-משנה עזרא גולדברג, לאחר שפרש מהשרות במחצית השנייה של שנות ה- 70, על רקע מאמציו הבלתי נלאים שצלחו במידה רבה לזכות את עמוס ברנס בגין רצח החיילת רחל הלר ז"ל שגופתה נמצאה באזור השרון בשנת 1974. במרוצת הימים חברו לגולדברג גם ד"ר מוריס רוגוב שהיה רופא משפטי ומנהל המכון לרפואה משפטית וד"ר אברהם ג'ורג' סקלי שהיה פסיכיאטר מחוזי. בינואר 1986 הם הגישו למשטרה מסמך בחתימת ד"ר רוגוב ובו טענה כי 7 מקרי רצח ובכלל זה רחל הלר בוצעו על-ידי אותו אדם – שלא התגלה[35]. צוות משטרתי מיוחד בדק אל כל הנתונים במסמך ומצא בהם עובדות רבות שלא היו נכונות (סביר, 1986). יחד עם זאת הצוות המשטרתי טעה בכך שהוא יצא ככל הנראה מנקודת הנחה מופרכת כי ברצח סדרתי שיטת הביצוע בכל המקרים זהה, ובכלל זה המראה החיצוני של הקורבן. על כן הם נטו להניח כי כל 7 הרציחות בוצעו על-ידי עבריינים שונים עם כי הם הסכימו שייתכן שעבריין אחד היה אחראי על יותר ממקרה אחד מתוך ה- 7, אך לא בכולם או במרביתם. אני מצטרף לעמדתם כי הכלת 3 מקרים בהם נתגלה הרוצח – ובכלל זה רצח רחל הלר בו לבסוף זכה ברנס ל"זיכוי שותק" – הייתה טעות מוחלטת. יחד עם זאת לגבי ארבעת המקרים האחרים ­- שהם רוב המקרים – אני חולק על מסקנתם וטוען כי האפשרות שרוב המקרים, כל הארבעה, נעשו על-ידי אותו רוצח, היא גבוהה ביותר. נקודה נוספת הראויה לציון בהקשר לדוח של הצוות היא התמקדותם במענה למסמך של ד"ר רוגוב – כפי שנתבקשו לעשות. יש להניח כי הצוות היה בודק ביוזמתו את שאר 12 המקרים המועלים כאן על-ידי, מסקנתם לגבי קיומו של לפחות רוצח סדרתי אחד באזור השרון הייתה כנראה שונה. יחד עם זאת יובהר שוב, הדוח שהוכן על-ידי הצוות משקף בדיקה יסודית ומקצועית מאד.

כפי שעולה בברור מטבלא מספר 2. כל הרציחות והיעדרויות התרחשו באזור השרון – אזור גיאוגרפי קטן יחסית. רוב הקורבנות שנמצאו הותקפו מינית והומתו באמצעים "קרים" ולא ע"י נשק חם – למעט הנעדרות שגופותיהן לא נמצאו ולא ידוע אם הותקפו מינית וכיצד נרצחו. ברוב המקרים – ובכלל זה הנעדרות – למעט שולה ועקנין, ג'קלין סמית, ועירית יעקבי – נראה בברור שהרוצח הסתייע בכלי רכב. רוב המקרים – להוציא אחד של ברכה סקיטל – לא אירעו בשעות הבוקר. כל הקורבנות היו יהודיות או תיירות – אף לא אחת מהן לא הייתה ערבייה. אם לוקחים בחשבון את העובדות העולות מטבלא מס' 2 על בסיס האמור לגבי רוצחים סדרתיים בכלל ורוצחים סדרתיים בישראל בפרט, הרי המסקנה המתבקשת היא כי כל 16 המקרים שלפנינו נעשו על-ידי רוצח אחד או שניים – אחד ביצע את 7 הרציחות של הנעדרות והאחר ביצע את 9 המקרים בהם נמצאו הגופות. הרוצח האחראי על רצח הנעדרות בעל יכולות לחטוף את הקורבן, לתקוף אותו ולהעלים את גופתו. הרוצח השני – שהותיר את הגופות – אומנם היה בעל יכולת לחטיפה ותקיפה, אך היה מאורגן פחות ומיהר להיפטר מהגופות מבלי שפעל באופן מובהק להשחיתן או להעלימן.

טבלה 2. מקרי רצח הצעירות באזור השרון

הערה: מאחר ומקור המידע העיקרי הוא העיתונות, אומתו העובדות עם מסמך שהכין בשעתו ראש היחידה הארצית לחקירות פשעים – יאח"פ – כיום היאחב"ל (סביר, 1986)[36].

מס'

הקורבן הגיל תאריך ומקום ההיעדרות מקום ונסיבות ההיעדרות

מציאת הגופה

1 מרי (מרים) אלמקייס 21 2.10.1966

כפר סבא

יצאה בשעה 19:30 מבית החולים "מאיר" שם עבדה כאחות לביתה במעברת אור עקיבא שליד קיסריה ונעלמה[37]. לא נמצאה
2 מרים פינקוס 17 18.12.1966 כפר מונאש שבמרכז עמק חפר יצאה מביתה לבקר את חברה בחדרה. גופתה נתגלתה למחרת בתעלת מים ע"י טרקטוריסט שנסע לעבודתו, כ- 2 ק"מ דרומית לחדרה, עירומה למחצה[38] נאנסה ונדקרה 9 פעמים בחזה ונחנקה  למוות[39].
3 שרה ליפא 20 15.4.1968 צומת בית-ליד (צומת השרון) עבדה כאחות בבית חולים לקשישים "מזור" בנווה- חיים. נראתה לאחרונה בטרמפיאדה בצומת מחכה לטרמפ לכיוון צפון[40]. גופתה נמצאה בתאריך 22.4.1968 בפרדס, כ- 1 ק"מ דרומית לחדרה, לא הרחק מהמקום בו נמצאה גופתה של מרים פינקוס[41]. נדקרה למוות ב- 3 דקירות בחזה. לא נמצאו סימנים לאונס או למאבק. היא הייתה לבושה בכל בגדיה, ארנקה ומסכים שונים נמצאו לידה[42].
4 שולמית (שולה) ועקנין 161/2 28.8.1968 מערב פתח תקווה כשסיימה לעבוד, בסמוך למקום עבודתה בפתח-תקווה. 30.8.1968 בתוך חבית מכוסה בפחים[43], באזור התעשייה סמוך לפונדק הנמרים בצומת גהה בפ"ת, לא הרחק ממקום עבודתה. כנראה נאנסה ונחנקה ככל הנראה זמן קצר לאחר שעזבה את מקום עבודתה.
5 ג'קלין סמית, תיירת מאגליה 24 17.5.1972 קיבוץ מעגן מיכאל ביום 16.5.1972 יצאה חבורת המתנדבים שהמנוחה נמנתה עליהם לטיול בן 4 ימים בירושלים והסביבה. ג'קלין התלוננה שאינה מרגישה בטוב והמדריכה יעצה לה להישאר במרפאת הקיבוץ. למחרת נעלמה. חפציה ודרכונה נשארו בחדרה[44]. ביום 26.5.1972 נמצאה גופתה ליד בריכות הדגים של המשק. מבדיקה פתולוגית נקבע כי לקתה בשבר בלסת לפני מותה. בתחקיר שביצע העיתונאי אמנון לוי צוין כי הגופה נמצא עירומה סמוך לבריכת הדגים של קיבוץ מעיין צבי. נקבע כי היא נאנסה ונחנקה למוות[45].
6 רבקה רנד 16 3.12.1972 תל-חנן (נשר) יצאה את בית חברתה בתל-חנן לכיוון ביתה במושב שדה יעקב ונעלמה לא נמצאה[46]
7 עירית יעקבי 23 26.10.1975 קיבוץ מעגן מיכאל יצאה מהמשק בדרכה לטירת הכרמל שם עבדה כמדריכה בתנועת הצופים ונעלמה[47]. 2.11.1975. במטע אבוקדו ליד הקיבוץ עירומה, מזרחית לכביש חדרה-חיפה. שברים ופגיעות קשות בגולגולת ונחנקה. בשל מצב הגופה קשה היה לקבוע ממצאים נוספים. המשטרה חשדה כי הרצח היה על רקע מיני[48].
8 לאונור בן לולו[49] 24 23.1.1976 עלתה על טרמפ בצומת ארלוזורוב – דרך חיפה (כיום דרך נמיר)  לכיוון צפון[50]. 17.2.1976 בחורשת איקליפטוס ליד נתניה לבושה לגמרי. למעט נעליה שלא היו על רגליה אלא לידן. נחנקה בצעיף שלבשה בקשר ייחודי[51]. ייתכן והוכתה בפניה. שעון, טבעת וארנקה היו חסרים. הגופה נמצאה במצב ריקבון[52].
9 מוניקה סימון 25 6.6.1976 רמת-השרון יצאה את ביתה ברמת השרון ונעלמה לא נמצאה[53]
10 דרורה סוניאני 19 24.4.1977 אבן יהודה יצאה את ביתה באור יהודה ונעלמה לא נמצאה[54]
11 רחל כהן 31 29.11.1977 נתניה יצאה את ביתה בנתניה למושב אליישיב לבקר את גיסה. נשואה + 2. לא נמצאה[55]
12 אילנה עמרם 161/2 30.9.1978 מערב פתח תקווה יצאה מבילוי בדיסקוטק. 1.10.1978 מוטלת מעורטלת[56] בתעלה ליד כביש באזור התעשייה קריית מטלון בפתח-תקווה, כ- 200 מ' מביתה. סימני אלימות שככל הנראה נגרמו באמצעות מכשיר קהה[57]. נאנסה לפני שנרצחה[58].
13 סוניה גדידיאן-רשתי 27 29.10.1978 רעננה יצאה מביתה בסמוך לשעה 19:00 כשהיא לבושה במיטב בגדיה, ומאז נעלמו עקבותיה. 30.10.1978 עירומה לצד שביל עפר ליד שכונת שערייה בפתח-תקווה. הצמידים שענדה היו על ידיה[59]. על מצחה ניכרו סימני חבלה[60]. בזירה בה נמצאה הגופה לא בוצע הרצח[61].
14 רחל חדד 24 25.12.1978 הרצלייה יצאה את ביתה שבהרצלייה ונעלמה לא נמצאה[62]
15 ברכה סקיטל 25 28.4.1983 מושב חרוצים שבמועצה האזורית חוף השרון יצאה בשעות הבוקר מביתה במושב חרוצים לעבודתה בבית חולים תל-השומר שם עבדה ככוח עזר ולא הגיע למשמרתה. מאז נעלמו עקבותיה. לא נמצאה
16 הדס קדמי, חיילת 20 29.11.1984 יצאה מהבסיס בו שרתה במרכז הארץ לביתה שבקיבוץ כפר מסריק (ליד עכו) בטרמפים. בסמוך לשעה 18:15 היא ירדה בצומת דרך הים שבכניסה הדרומית לחיפה ומאז נעלמו עקבותיה. 11.12.1984 בין קיבוץ בית אורן לכלא דמון שבכרמל. נרצחה שעות ספרות לאחר היעלמה לא במקום בו נמצאה. תיקה נלקח. הוכתה, נחנקה ברצועה דקה או בחבל, ומפרקתה הייתה שבורה[63]. סימנים לקשירת הרגליים.

 

רצח קטינים באזור תל-אביב-יפו בין השנים 1981 – 1994

בין השנים 1974 – 1994 אירעו באזור תל-אביב-יפו לפחות 9 מעשים הנראים כחטיפה ורצח של קטינים מתבגרים כמפורט בטבלא מס' 3. מתוכם נמצאו רק 2 גופות שגם אותן ניסה לכאורה הרוצח להעלים: שי בן ימין בשריפה באמצעות חומר דליק במיכל אשפה, ונאווה אלימלך ע"י ביתור גופתה ופיזור חלקים שונים ממנה בים. למותר לציין כי רוב המידע על מקרים אלו נובע אך מהתקשורת ולכן הוא חלקי. קל וחומר שאין נגישות למידע המצביע על ניסיונות לחטוף ילדים, בין אם דווחו למשטרה כאירוע של תקיפה או כאירוע אחר. מקבץ 9 המקרים באזור גיאוגרפי מצומצם מאד של קורבנות בעלי מאפייני גיל דומה, שנחטפו כשהיו לבדם מחוץ לביתם, בכוונה ברורה להעלים את גופותיהם בדרך של השחתה, מעלה את הסבירות לרמה של קרוב לוודאי שמדובר באותו חוטף ורוצח שאחראי למרבית המקרים אם לא לכולם.

טבלא מס' 3. התפלגות הקורבנות הקטינים

מס' הקטין הגיל תאריך ההיעדרות מקום ונסיבות ההיעדרות מציאת גופה
1 שמעון אלמקיאס 13 24.11.1974 בשעה 20:30 יצא מביתו ברח' חובבי ציון 9 בת"א ונראה לאחרונה בסמוך לשעה 21:00 בכיכר מוגרבי[64] לא נמצאה
2 שי בן ימין 10 29.11.1979 רחוב בת-ים 17, יפו גופתו נמצאה שרופה באותו יום[65].
3 יואל כרמלי 13 3.12.1981 גבעת שמואל[66] לא נמצאה[67]
4 נאווה אלימלך 12 20.3.1982 רח' רמב"ם בת ים 10 ימים לאחר מכן נמצא ראשה הכרות בתוך שקית ליד חוף תל ברוך ובהמשך חלקים נוספים באזור החוף.
5 דוד סטריקובסקי 14 26.8.1982 יצא מביתו בבת-ים לים[68] לא נמצאה[69]
6 עמוד עבדל חמיד פיש[70] 15 17.9.1982 עזב את חנות אביו ביפו לא נמצאה
7 ישראל סופר (בוירסקי)[71] 12 27.2.1983 רחוב יהודה הימית 2 יפו לא נמצאה[72]
8 חיים שם טוב 15 3.6.1990 תלמיד בפנימייה בהוד השרון. נראה לאחרונה בבת-ים[73] לא נמצאה
9 אלכסנדרה "סשה" בנט 10 24.11.1994 רמת-גן לא נמצאה

 

רצח ממניע לא ידוע

כאמור בסקירה לעיל, מספר לא ידוע של אירועי רצח רגיל מאלו שדווחו למשטרה, אך לא נקשרו על-ידי החוקרים כרציחות סדרתיות, וכן אירועים של רצח שלא דווחו כרצח אלא כמוות בנסיבות שאינן פליליות [למשל חלק מקורבנותיו של אברהם פור, או כמוות טבעי (למשל אילנה לוי הנרצחת הראשונה של משה לוי), כתאונה (למשל הנרצח הראשון לכאורה של פרחאן שככל הנראה נחשב כמקרה טביעה), כהתאבדות (העציר אהרון סימחוב שנמצא תלוי בתא המעצר והיה ככל הנראה קרובנו של פרחאן), או סווגו כ"תיק נעדר"], היו למעשה רציחות סדרתיות שבנסיבות דנן אין אלא לסווגן כאלו שבוצעו ממניע לא ידוע. עם זאת היתה סדרה אחת שהרוצח לא התגלה והמשטרה בעצמה העלתה את החשד שהיא בוצעה על-ידי רוצח סדרתי. והיא פרשת סטורלו, יכמן וצ'צ'קס שהייתה ככל הידוע מעשי הרצח הראשונים אותם ניתן לייחס לרוצח סדרתי בישראל. מיכאל סטולרו (32) מרמת-גן, נורה על-ידי 3 יריות מתת-מקלע עוזי בחדר המדרגות שבין חנותו לדירתו ממעל בתאריך 15.11.1962. הפדיון היומי ושעונו היו איתו. תרמילי הכדורים נאספו ככל  הנראה העל-ידי הרוצח. ד"ר זיגפריד יכמן (62) מתל-אביב נורה על-ידי ירייה בודדת מתת-מקלע עוזי בכניסה לביתו בתאריך 2.4.1963. התרמיל לא נמצא. דבורה צ'צ'קס (37) נורתה מתת-מקלע עוזי בביתה בכפר סבא, בעת שישנה עם בעלה פישל בתאריך 17.7.1963. 7 כדורים פגעו בה ו- 2 בבעלה שנפצע קשה. התרמילים לא נמצאו בזירה. יצוין כי בשעתו חשדה המשטרה כי מדובר ברוצח אחד שביצע את שלושת המקרים. זהותו לא נודעה עד היום ולפיכך גם המניע אינו ידוע (הוד, 1998 – 1999, עמ' 283. "מראות המשטרה מס' 176, מרץ-אפריל, עמ' 33).

רצח על רקע חומרי

לאורך 50 השנים האחרונות אירעו בישראל עשרות מקרי רצח רבים (המוני וסדרתי) על רקע של סכסוכי חמולות ערביות ובכלל זה פה ושם גם מעשי רצח שנעשו במסגרת מאבקים בין ארגוני פשיעה (משפחות פשע) במגזר הערבי שנחזו להיות חלק מסכסוכי החמולות. הסכסוכים האלו פשטו צורה ולבשו צורה במשך השנים. בשעה שחלק מסכסוכי החמולות ניתן היה "להרגיע" בדרכים המסורתיות של המגזר, על-ידי התערבות של נכבדים, הרי הם אינם רלבנטיים לסכסוכים בעולם התחתון. בבדיקה שטחית שנעשתה על סמך מקורות מידע גלויים נמצא כי לפחות 45 בני אדם נרצחו בכמה מסכסוכי החמולות בישראל[74] – חלקם היו ככל הנראה עדים בכוח או בפועל, על-כן נכללות רציחות אלו בגדר מחקר זה.

לא זו אף זו, במסגרת המאבקים בין ארגוני הפשיעה בישראל, משנות הששים המאוחרות ועד היום נראה כי עשרות של בני אדם נרצחו במעשי רצח סדרתי ובכלל זה לא מעט אזרחים תמימים שהיו במקום ובזמן הלא נכון[75]. חלק מהרוצחים שפעלו במסגרת ארגוני הפשיעה היו מתנקשים שכירים, לרבות מקצוענים שהובאו מחו"ל,  וחלקם חברי הארגונים בדרגים שונים – "חיילים" ומנהיגים[76] מקצת הנרצחים היו כנראה עדים בכוח או בפועל ועל כן גם רציחות אלו נכללות בגדר מחקר זה.

על בסיס העובדה כי כל רוצח סדרתי שנתגלה בישראל פגע בממוצע בעשרה בני אדם, מתוכם כארבעה נקטלו, ניתן להניח כי בקטגוריה זו – רצח על רקע חומרי – פעלו בארץ לפחות 8 רוצחים סדרתיים – אזרחי ישראל וזרים.

הערכה כוללת של מקרי הרצח הסדרתי בישראל

הדיון על רצח סדרתי חייב לכלול גם את המקרים הלא גלויים – גם אם הרשויות מטעמים שונים, חלקם אינם עניינים, אינן מאשרות אותם כמעשי רצח, או כרצח סדרתי. הקושי הוא בהערכה הכוללת של המקרים – הגלויים והלא גלויים. התוקף הפנימי של הנתונים והמאפיינים של המקרים הגלויים הוא נמוך כשלעצמו כפי שהוסבר בפרק הדן בעניין, אך מן הסתם הוא גבוה יותר מהתוקף של הנתונים על הרציחות הלא גלויות. השאלה היא האם ניתן להכליל את הסטטיסטיקות מהמקרים הגלויים – התוקף החיצוני – על מקרי הרצח שלא נודעו וקיימת אפשרות סבירה על סמך מאפייני הקורבנות, שיטת הביצוע והזמן והמרחב, שהם מקרי רצח סדרתי. הערכת המקרים הלא גלויים לוקה ללא ספק בתוקף פנימי נמוך יחסית ומכאן חולשתה במידת ההכללה. עם זאת, אם מתבקשת ההערכה כוללת של תופעת הרצח הסדרתי בישראל, הרי לא ניתן כאמור לפסוח על המקרים הלא גלויים. הפתרון המעשי שנמצא לכך בעבודה זו היא הערכה מינימליסטית המתבססת גם על אינדיקציות ומאפיינים של המקרים הגלויים והספרות המקצועית. לפיכך ניתן להיווכח כי בנוסף לנתונים המובאים בפרק: מקרים גלויים של רצח סדרתי בישראל – היקף התופעה, ניתן לקבוע כי בישראל בוצעו מעשי רצח סדרתי לפחות משנת 1962 ואילך. ולמניין 14 הרוצחים הסדרתיים שנתגלו יש להוסיף לפחות 16 שלא נתגלו כדלקמן:

  • רוצח אחד או שניים של הצעירות באזור השרון.
  • רוצח אחד של הקטינים באזור תל-אביב.
  • 8 רוצחים של הנשים שעסקו בזנות[77].
  • 8 רוצחים לפחות מסכסוכי החמולות וארגוני הפשיעה.

טבלא מס' 4. האירועים הגלויים והלא גלויים בראי השנים

לפיכך ניתן לקבוע כי משנת 1962 ועד 2008 (הרצח הסדרתי האחרון שנתגלה) פעלו בממוצע בארץ מדי שנה לפחות 3 רוצחים סדרתיים בכל 6 הקטגוריות הנזכרות בחיבור זה. לאור האמור לעיל ניתן לומר כי ביחס לאותן 19 שנים בהן לא דווח על אף לא אירוע אחד כמצוין בפרק על הרציחות הגלויות, הרי אם לוקחים בחשבון את ההפוגות שחלקן נגרמות מסיבות שאינן תלויות במבצע העיקרי, כגון מאסר, הרי בכל שנה מאז 1962 פעל בישראל לפחות מבצע עיקרי אחד.

למניין הקורבנות – 144 נפגעים (49 נרצחים, 76 פצועים 19 שהיו יעד לרצח) מהרציחות הגלויות, כמפורט בטבלא מס' 1, יש להוסיף כ- 100 נרצחים לפחות מהרציחות הלא גלויות, ומספר כפול מזה לפחות של פצועים (רצח ללא מניע ידוע, סכסוכי החמולות וארגוני הפשיעה, הנשים שעסקו בזנות, הצעירות מהשרון, והילדים מאזור ת"א).

לאור כל האמור לעיל ניתן לקבוע בוודאות גבוהה מאד כי העובדה שמשנת 2009 לא נתגלו רוצחים סדרתיים בישראל אינה מעידה על אי קיומם. בכל נקודת זמן פעל ופועל בארץ רוצח סדרתי אחד לפחות.

רוצחים סדרתיים בישראל ובעולם

אשר רבי – פרופיל של רוצח סדרתי. רוצחת סדרתית כחול לבן – שרה אלקנוביץ. משה לוי – מזריק הנפט.

מנואל "מני" פרדו

מקורות

הוד, א' (עורך). (1998 – 1999). ספר האירועים (כרך ב). ירושלים: משטרת ישראל, אגף כוח אדם, יחידת היסטוריה.

כספי, י'. (1999). עבירות ועבריינים בישראל, 1948 – 1998. נתניה: אתיקה.

ליבוביץ-דר, ש'. (22 אוקטובר 2002). פתאום היא ירתה. אוחזר ב- 11 ינואר 2015, מתוך הארץ.

משעל, נ'. (1998). ואלה שנות – 50 למדינת ישראל. תל-אביב: משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.

נובל, ג'. (2007). אזיקים בג'ינס. תל-אביב: קווים הוצאה לאור.

סביר, ש'. (1986). חוות דעת ד"ר מוריס רוגוב – 7 רציחות בוצעו ע"י אדם אחד. משטרת ישראל/המטה הארצי/יאח"פ. (לא פורסם)

פישמן, ג', & ארגוב, מ'. (1980). הפשע בישראל – נטיות הפשיעה בישראל בשנים 1951 – 1976. עבריינות וסטייה חברתית , ח (1), 25-35.

Geberth, V' J'. (1995). The "Signature" Aspect in Criminal Investigation. Law and Order Magazine , 43 (11), 89-93.

Pottert, J' J'. (2004). Mortality in a Long-term Open Cohort of Prostitute Women. American Journal of Epidemiology , 778 – 785.

הערות

[1] ניתן להעריך כי מאז הקמת המדינה מדובר בעשרות מקרים בהם נרצחו במסגרת סכסוכים בין חמולות ערביות מניין של אנשים העומד על 3 ספרות. כך למשל ניתן לציין אירועי רצח בכפר כנא בין החמולות עוואוודה – אמארה, בשנות ה- 60, בהם נעשו לפחות 6 רציחות, והחמולות חמדאן – חקרוש, בתחילת שנות ה-2000, שם נעשו לפחות 3 מעשי רצח. ביפו הסכסוך בין החמולות חאמד – אעשור, במהלכו לפחות 10 מעשי רצח משנת 1990. וברמלה: קראגה – ג'רושי, במסגרתו בוצעו לפחות 25 מעשי רצח מסוף שנות ה-70. בשנת 1998 נחתם הסכם פינוי-פיצוי עם משפחת קראג'ה בעלות 8 מ' $ והם עברו ליישוב קציר.

[2] לפיכך הוכללו במסגרת זאת מוחמד שניר שבין היתר רצח את קצין המשטרה עופר כהן; הרצל אביטן שרצח את רוני ניצן שהיה מנהל בית סוהר, ומאבטח במפעל תכשיטים; ושמעיה אנג'ל שכל קורבנותיו היו עדים בכוח או בפועל.

[3] הכוונה למוחמד שניר. ככול הידוע הרצח הראשון ששמו של מוחמד שניר נקשר בו היה רצח שריף שאנטי בתאריך 4.1.1965 בשדרות רוטשילד 111 בתל-אביב. המשטרה חשדה כי מוחמד ואחיו עמדו מאחורי הרצח, בעקבות עסקה במהלכה רכש המנוח מאמם החורגת שטח מהנחלה של משפחתם, בתנאים ובמחיר שלא כרצונם. החקירה הובילה למבוי סתום והרצח הזה עד היום לא פוענח.

[4] ג'ק טייטל.

[5] 16.9.1968 – רצח נעימה אערידי על רקע של כבוד המשפחה. מוחמד שניר זוכה מהרצח והורשע בסיוע לרצח לאחר המעשה ונדון ל- 3 שנות מאסר (מעריב, 21.2.1969, עמ' 3, דבר, 15.10.1969, עמ' 2. עוד על מוחמד שניר ראה בהערה 9. במהלך חודש אפריל 1976 פעלה שרה אלקנוביץ ראה הערה 14.

[6] ובכלל זה כל אנשי המחתרת היהודית שפעלה בין השנים 1978 – 1984. במהלך 6 אירועים נרצחו 3 בני אדם, 40 נפצעו ומאות תוכננו להירצח. 15 חברי הארגון הורשעו בשנת 1985 מתוכם 3 למאסרי עולם (מנחם לבני, שאול ניר ועוזיה שרבף). האירועים המיוחסים להם הם: 1978 – 1982, תכנון והכנות לפוצץ את הר הבית. 2.6.1980, ניסיון לפגע ב- 3 ראשי רשויות. 3 נפגעים קשה (כולל חבלן מג"ב). 29.10.1982, פיגוע במגרש הכדורגל בחברון, 2 נפצעים. 26.7.1983, פיגוע ירי במכללה האיסלאמית בחברון. 3 הרוגים, 33 פצועים. 29.12.1983, פיגוע בשני מסגדים בחברון, 2 נפצעים. 27.4.1984, ניסיון לפוצץ חמישה אוטובוסים על נוסעיהם. פיגוע זה סוכל עם מעצר חברי הארגון.

[7] כאמור מדובר במבצעים העיקריים.

[8] אשר רבי ושרה אלקנוביץ.

[9] מוחמד שניר כשהיה בן 50 ואסיר ברישיון ביצע ביום 28.10.1989 ביפו, בנחלת המשפחה שנקראה "פרדס שניר", 3 מעשי רצח. הנרצחים היו: אחיו סייד שניר (51), בן אחיו עוסמאן שניר (26), ופקד עופר-צבי כהן ז"ל (30), קצין המודיעין והבילוש של תחנת יפו שהגיע לטפל באירוע במתחם שהיה מבוצר כמצודה. שניר התאבד על אתר. ראה גם בהערה 3. הרוצח השני שהתאבד היה ולדימיר פיניוב (42). פיניוב פעל בשנים 1999 – 2000 בבת ים. המשטרה ייחסה לו 5 מקרי רצח. רק 3 גופות נמצאו בחולות בת ים. קורבנותיו היו מחוסרי בית. הוא המית אותם במכות בידיים ובמכשיר קהה ובחניקה. בתחילה היה קובר אותם ואחר כך היה מוציא את הגופות ומפזר את חלקיהן. התאבד בהיותו במעצר לפני שנפתח משפטו.

[10] ניקולאי בונר – רק אחת מתוך 6 קורבנותיו הייתה אישה שקדם לרציחתה  נאנסה על-ידו. מדובר בריטה וולמן (52) מחיפה שנרצחה על-ידו בתאריך 9.2.2005. הייתה הכרות קודמת ביניהם. הוא התלווה לביתה והיא הציעה לו לישון בביתה. בשלב מסוים ביקש ממנה לקיים יחסי מין, משסירבה החל להכותה בעוצמה רבה ואנס אותה, לאחר מכן חנק אותה  למוות ושרף אותה ואת הבית. הרוצח השני שביצע פשע מיני בחלק מקורבנותיו היה עדואן פרחאן, אם כי לא ניתן להעריך במדויק בכמה מקרים מדובר. הראשון שנודע מפיו רק אחרי שנעצר בשנת 2009, היה של גבר ערבי כבן 40, בשנת 1994, בגשר אריק שעל צפון הירדן על-ידי מכות בראשו. זהותו של הקורבן לא נודעה ועל כן פרחאן לא הועמד לדין בגין מקרה זה. ייתכן והרקע למעשה היה ניסיון לקיים מגע מיני הומוסקסואלי. בשנת 1996 הוא אנס תיירת אוסטרלית בחוף כינרת. הגילוי בתיק זה התאפשר רק בשנת 2005 בעקבות השוואת DNA. ברצח התיירת מצ'כיה – סילביה מולרובה (27) ב- 5.7.2003, ודנה בנט (18) כחודש לאחר מכן לא נודע על תקיפה מינית למעט העובדה כי את דנה בנט רצח לאחר שהתנפל עליה במכות, קרע את חולצתה, משך את חזייתה ובאמצעותה חנק אותה למוות. הפשע האחרון שביצע היה בעל אופי מיני מובהק – אונס וחטיפת הצעירה ויקטוריה בטבריה ב- 2005. הקורבן שככל הנראה עסקה במתן שירותי מין בתשלום הצליחה בתושייה רבה להימלט בשלב שפרחאן הוביל אותה למכוניתו – ככל הנראה במטרה לרצוח אותה, אחרי שאנס אותה בביתה תחת איומי סכין ובאיומים אלו חטף אותה לכיוון מכוניתו.

[11] רצח מנהל בית המעצר ברמלה של שירות בתי הסוהר, סגן-גונדר רוני ניצן. הרצח נעשה על-ידי הרצל אביטן ושותפיו בתאריך 13.12.1981 בסמוך לביתו בראשל"צ, ככל הנראה כנקמה על מדיניות נוקשה של ניצן בלחימה בתופעת הסמים במתקן המעצר שהיה אחראי עליו.

[12] משה לוי.

[13] שרה אלקנוביץ שלא הייתה כל הכרות בינה ובין הקורבנות. לעומת זאת אשר רבי הכיר באופן אישי לפחות אחד מקורבנותיו –ד"ר דוד קוגן, גניקולוג מת"א, שנרצח במהלומות גרזן במרפאתו שבשד' רוטשילד בתאריך 7.3.1979. ככל הנראה רבי הכיר את הקורבן לאחר שחברתו עברה אצלו הפלה.

[14] שרה אלקנוביץ הייתה בת 38 כשביצעה את סדרה של 5 מעשי ירי במשך 8 ימים באפריל 1976 בהם נפצעו 6 בני אדם, מתוכם 2 נשים ותייר אחד מגרמניה המערבית, באוטובוסים או בסמוך לתחנת אוטובוס באזור תל-אביב וחולון. הפציעות נעו מקל ועד קשה. הירי בוצע באמצעות אקדח בעל קליבר זעיר "22 אותו רכשה בינואר אותה שנה והחזיקה ברישיון. את האקדח הסליקה בתיק שתפרה במיוחד בכדי שתוכל להפעילו מתוך התיק. היא נעצרה יומיים לאחר הירי האחרון, ביום 13.4.1976. בבית המשפט המחוזי נקבע כי את המעשים ביצעה מחמת אי שפיות ועל כן נשלחה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. ערעור המדינה נגד החלטה זו לא התקבל ע"י בית המשפט העליון (ע"פ 506/76). אחרי כשנה וחצי של אשפוז שוחררה ומאז היא חיה בקרית טבעון.

[15] י' שהייתה קטינה בעת מעשי הרצח (על-כן אסור לפרסם את שמה) הייתה שותפה של פרחאן ברצח סילביה מולרובה ודנה בנט. בהתחשב בגילה הצעיר והעובדה שסייעה לגילוי הראיות בפרשה ובכלל זה גופתה של דנה בנט שהייתה נעדרת שנים רבות, נדונה ל- 14 שנים בפועל ועוד 30 חודשים ע"ת ל- 3 שנים (תפ"ח 129/09, מחוזי נצרת). אורית ארביב הייתה שותפה להרצל אביטן וחבריו בשוד ורצח במפעל התכשיטים "קרן אור" ברמת-גן. בהסדר טיעון איתה נמחק אישום הרצח ונותר שוד וקשירת קשר לבצע פשע והיא נדונה ל- 8 שנים (מעריב, 31.10.82). בפרשת רצח סג"ד רוני ניצן התברר בבית המשפט כי היא הייתה מעורבת בהכנות לרצח אך לא הוגש נגדה כתב אישום בגין כך, ראה גם הרחבה בהערה 11 (תפ"ח 244/83 מחוזי ת"א). שרה אנג'ל הואשמה וזוכתה מחמת הספק בשותפות לרצח של שולמית שלי ומישל נחמיאס בשנת 1981 יחד עם בן זוגה שמעיה אנג'ל ואח' (ע"פ 400/84).

[16] מוחמד שניר,  ועדואן פרחאן.

[17] הרצל אביטן ושמעיה אנג'ל.

[18] מוחמד שניר.

[19] אחד הנפגעים שלא היה בעל מראה "מזרחי" אלא "מערבי", נורה על ידה כי סברה שהוא נאצי.

[20] בנוסף למובהר שם ניתן להוסיף כדוגמא את המקרה של שרה אלקנוביץ לצורך המחשת דיווח החסר. שרה אלקנוביץ הייתה בת 38 כשביצעה את סדרה של 5 מעשי ירי במשך 8 ימים באפריל 1976 בהם נפצעו 6 בני אדם, מתוכם 2 נשים ותייר אחד מגרמניה המערבית, באוטובוסים או בסמוך לתחנת אוטובוס באזור תל-אביב וחולון. הפציעות נעו מקל ועד קשה. הירי בוצע באמצעות אקדח בעל קליבר זעיר "22 אותו רכשה בינואר אותה שנה והחזיקה ברישיון. את האקדח הסליקה בתיק שתפרה במיוחד בכדי שתוכל להפעילו מתוך התיק. היא נעצרה יומיים לאחר הירי האחרון, ביום 13.4.1976. בבית המשפט המחוזי נקבע כי את המעשים ביצעה מחמת אי שפיות ועל כן נשלחה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. ערעור המדינה נגד החלטה זו לא התקבל ע"י בית המשפט העליון (ע"פ 506/76). אחרי כשנה וחצי של אשפוז שוחררה ומאז היא חיה בקרית טבעון. הירי הראשון דווח כחשד לפליטת כדור בתור לאוטובוס והנפגע נפצע קל (דבר, 5.4.1976, עמ' 6). הנפגע, עמיחי שם טוב (20), ספג את הכדור בחוליה המותנית של עמוד השדרה והוא נותר שם במשך שנים רבות. הירי השני דווח גם כפליטת כדור ומצבו של הנפגע הוגדר "אינו מעורר דאגה" (דבר, 6.4.1976, עמ' 2). בפועל הנער משה יונגר (17) נפגע בטחול ובמעיים. חודשיים היה מאושפז ובמשך שנים אחר כך סבל מהפציעה (ליבוביץ-דר, 2002). רק לאחר שנתפסה אלקנוביץ דווח כי רוטשו לו המעיים (דבר, 16.4.1976, עמ' 8).

[21] ראה פירוט בהמשך הדוח.

[22] הנתונים מבוססים על דוחות שנתיים סטטיסטיים של משטרת ישראל לשנים 2016 – 2101 וכן על ספרו של כספי, 1999, עמ' 90.

[23] דוח מבקר המדינה 163 עמ' 537.

[24] ראה הערה 23.

[25] ראה בדוח מבקר המדינה 163 הנ"ל.

[26] משרד הבריאות, נובמבר 2011. אובדנות בישראל – התאבדויות 1981 – 2009, ניסיונות התאבדות 2004 – 2010. http://www.health.gov.il/publicationsfiles/loss_2011.pdf.

[27] משרד הפנים, הודעות הדובר, 21.6.2010,

http://www.moin.gov.il/PublicationsAndUsefullInfo/PressAnnouncements/SpokeManMesseges/Pages/Tviaa.aspx.

[28] הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ההיסטוריה של הבטיחות בדרכים בישראל.

http://www.rsa.gov.il/mianachnu/Pages/History.aspx

[29] משרת התמ"ת, מינהל הבטיחות והבריאות בתעשייה, דו"ח תאונות העבודה שהסתיימו במוות בשנת 2011

[30] כספי (1999): 287 – 292.

[31] עמותת לא לאלימות, רצח נשים בישראל 2002 – 2010, פרסום מיום 28.2.2013.

[32] ניצב-משנה ד"ר בשורה רגב וניצן שירי – מחלקת מחקר, אגף למדיניות ולתכנון אסטרטגי, המשרד לביטחון הפנים. "נשים על הכוונת". בטחון פנים, גליון 2, נובמבר 2012, עמ' 18 – 21.

[33] דוח סטטיסטי של משטרת ישראל לשנת 2011, עמ' 17.

[34] ראה הערה 10.

[35] מדובר ב – 4 נרצחות שגופותיהן נמצאו באזור השרון והרוצח עד היום לא התגלה: 1) ליאונור בן לולו, 2) עירית יעקובי, 3) הדס קדמי, 4) ג'קלין סמית; וכן 5) אורלי דובי שהרוצח שלמה חליוואה נתגלה, 6) ורד וינר שנרצחה בדרום, במשמר הנגב, והרוצח אל-טורי נתגלה, ו- 7) רחל הלר מפרשת ברנס.

[36] ניצב-משנה (בדימוס) עזרא גולדברג ז"ל פעל במשך שנים לזיכויו של עמוס ברנס מאשמת רצח החיילת רחל הלר. בשנות ה- 80 הוא גייס למאבק את המשפטן פרופ' אמנון רובינשטיין, את הרופא המשפטי (שהיה בין היתר מנהל המכון לרפואה משפטית) פרופ' מוריס רגב והפסיכיאטר ד"ר ג'ורג' סקלי ז"ל, (שהיה גם פסיכיאטר מחוזי). טענתם הייתה כי באזור השרון (חדרה – קיסריה) פעל רוצח סדרתי שהיה אחראי ל- 7 מעשי רצח: ז'קלין סמית, עירית יעקבי, לאונור בן לולו והדס קדמי שיפורטו להלן, והחיילות ורד וינר (1979), רחל הלר (1974) ואורלי דובי (1983) ז"ל. הטענות הוצגו ע"י בנו של גולדברג, שהלך בינתיים לעולמו, בתוכניתו של אמנון לוי "שומר מסך" בערוץ 10, ששודרה ביום 30.6.2009: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=646868. הבסיס הרעוע והמסולף של הטענות מפורט במסמך הנ"ל. מאחר ובמקרי הרצח של ורד וינר ואורלי דובי הורשעו הרוצחים והמקרה של רחל הלר למיטב שיפוטי פוענח, למרות זיכויו האילם של עמוס ברנס, שלושה מקרים אלו לא נכללים בין 11 המקרים שפורטו כאן.

[37] מעריב, 25.10.1966, עמ' 7.

[38] דבר, 20.12.1966, עמ' 8.

[39] מעריב, 20.12.1966.

[40] מעריב, 24.4.1968, עמ' 8.

[41] ראה הערה 39.

[42] דבר, 20.5.1968, עמ' 12.

[43] מעריב, 1.9.1968, עמ' 7.

[44] מעריב, 26.5.1972.

[45] ראה הערה 36

[46] אתר הנעדרים של משטרת-ישראל.

[47] דבר, 6.11.1975, עמ' 6.

[48] דבר, 10.11.1975, עמ' 2.

[49] האנס והרוצח שלמה חליוואה שהורשע ברצח החיילת אורלי דובי נחקר בגין רצח זה ואף הודה בביצועו, אולם הפרקליטות החליטה שלא להגיש נגדו כתב-אישום בגין כך בגלל חשש כבד כי הייתה זו הודאת שווא (ראה הערה 50).

[50] הארץ, 14.2.2008, כתבה מאת רותי זינגר-חרותי.

[51] ייתכן ומדובר בפרט חקירה מוכמן (פח"מ) על כן הוא לא יפורט כאן. עם זאת יצוין כי באף לא מקרה אחר מהמקרים הנ"ל נמצא קשר דומה.

[52] דבר, 23.2.1976, עמ' 2.

[53] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[54] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[55] לפי התצלום של הנעדרת היא נראית צעיר ה מכפי גילה. בשנת 2007 פנה בעלה אביגד כהן למשטרה בבקשה להכריז על אשתו כנפטרת. כחודשיים לאחר מכן קיבל הודעה מהמשטרה כי אשתו אותרה. ואז התבשר שוב כי היא נעדרת. לאחר שפנה שוב לברר העניין נמסר לו כי בגלל טעות נרשם במשטרה שהיא אינה נעדרת, אולם תיק החקירה אבד ולא ניתן לברר פרטים על כל העניין. באתר הנעדרים של המשטרה היא אינה מופיעה. בשנת 2010 הוא הגיש תביעה נגד המשטרה על התנהלותה (גלעד גרוסמן, 23.3.2010, וואלה חדשות).

[56] דבר, 31.10.1978, עמ' 8.

[57] מעריב, 4.10.1978, עמ' 12.

[58] מעריב, 7.11.1978, עמ' 11.

[59] מעריב, 1.11.1978, עמ' 13.

[60] דבר, 31.10.1978, עמ' 8.

[61] דבר, 1.11.1978.

[62] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[63] ספר האירועים, משטרת-ישראל (1999): 219 – 220.

[64] אתר הנעדרים משטרת ישראל, ומעריב, 26.11.1975, עמ' 18.

[65] ההודעה הראשונה שיצאה לתקשורת הייתה על מציאת גופת גבר חרוכה עד לבלתי הכר בתוך שרידי ארז שרוף במגרש המשמש לאכסון ארגזי עץ גדולים. על הגולגולת נמצאו סימני מכות. הגופה נתגלתה על-ידי עובד במקום בשעה 09:00 בבוקר בעקבות אש שאחזה בארגז. במשטרה חשדו שמדובר בעבריין שנעדר (דבר, יום שישי, נובמבר 30, 1979 עמוד 12). לאחר שנבדקה הגופה במכון לרפואה משפטית התברר שהיא של ילד כבן 10. אז החוקרים קישרו את האירוע להודעה על ההיעדרות שמסרה אמו לפיה ביום חמישי יצא הילד בבוקר מביתו שברחוב אריסטו ביפו לבית הספר "חשמונאים" שם למד בכיתה ה'. הילד לא הגיע לבית הספר ורק כשלא שב הביתה בסוף היום הלימודים התחילו לחפש אחריו. העיתון מדווח כי לחוקרים נודע שהילד סבל מדיכאון, היה מסוגר והיה אמור לבקר אצל פסיכיאטר. סבו מתגורר בסמוך למקום שבו נמצאה הגופה. החוקרים העריכו כי הילד שפך על עצמו חומר דליק וכנראה הצית את עצמו, אחרת אי אפשר להסביר כיצד נשרפו הוא והארגז ביום גשום. ליד הארגז נמצאו סימנים לחומר דליק (דבר, יום ראשון, דצמבר 02, 1979 עמוד 14). ובדבר, 3/12/1979, עמ' 4. ידיעה תחת הכותרת: המשטרה מבררת עם פסיכולוגים ההשערה שהילד התאבד. לא ברור אם המעשה סווג כרצח. ההשערה לפיה ילד בן 10 יתאבד ויצית עצמו נראית תמוהה.

[66] מעריב, 16.6.1985, עמ' 12.

[67] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[68] ממ"ז ת"א מסר לעיתונות כי שני צוללנים שירדו לחיפושים סיפרו שראו גופת ילד כבן 14, אך כשירדו שנית היא לא הייתה שם (מעריב, 27.5.1983, עמ' 30).

[69] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[70] מעריב, 31.10.1982, עמ' 8. ממ"ז ת"א ניצב אברהם תורגמן הצהיר במסיבת עיתונאים שעסקה בהיעלמותם של הילדים ממחוז ת"א כי העביר את הטיפול לימ"ר ת"א שירכזו את כל התיקים אבל הם לא מצאו מכנה משותף. לגבי הילד פיש, הוא התיחס אליו כאל נער בן 13 מעזה שנעלם לפני חצי שנה ביפו (דבר, 4.3.1983, עמ' 5). אינו מופיע באתר הנעדרים של משטרת-ישראל.

[71] מעריב, 27.5.1983, עמ' 30.

[72] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[73] אתר הנעדרים משטרת ישראל.

[74] להלן כמה מהם: בכפר כנא סכסוך בין החמולות עוואוודה – אמארה, בשנות ה- 60. לפחות 6 מעשי רצח. סכסוך בין החמולות חמדאן – חקרוש, בתחילת שנות ה- 2000. לפחות 3 מעשי רצח. ביפו סכסוך בין החמולות חאמד – אעשור, לפחות 10 מעשי רצח משנת 1990 ואילך. ברמלה סכסוך ארוך שנים ועקוב מדם בין החמולות קראג'ה – ג'רושי, לפחות 25 מעשי רצח מסוף שנות ה- 70. בשנת 1998 נחתם הסכם פינוי-פיצוי עם משפחת קראג'ה בעלות 8 מ' $ במסגרתו הועברה כל המשפחה מרמלה ליישוב חריש שבצפון מערב השומרון (דנה סומברג, nrg, 25.4.2002. כספי, 1999, עמ' 480. דבר, 22.2.1966, עמ' 4).

[75] להלן דוגמא להמחשת הדברים. הרצח בחוף שלדג שבכינרת ב- 23.9.2001. 3 נרצחים. היעד לחיסול: רפי וייצמן (40) מבית שאן. נורו בטעות: רון מוסאי (31) מתל-אביב ודוד בן מרגי (47) מטבריה. הרוצחים ושותפיהם: המזמין – זאב רוזנשטיין, המתווך – גיא וברמן, הרוצח – יהודה אוחיון (37), עוזר לרוצח – אייל שטרית (נרצח ע"י יורם פניאן), נהג המילוט – יורם פניאן. ככל הנראה בעקבות אירוע זה נעשה ניסיון לרצוח את זאב רוזנשטיין, ב- 11.12.2003 בתל-אביב, רח' יהודה הלוי, 3 נרצחים, 19 נפצעים (6 קשה). הנפגעים כולם אזרחים תמימים, עוברי אורח. הנרצחים הם: משה מזרחי (28) מאילת, רחמים סרויה (43) מתל אביב ונפתלי מגד (19) מאשדוד. המקרה עד היום לא פוענח.

[76] לדוגמא דוד אטיאס שפעל כמתנקש שכיר מטעם ארגוני פשיעה ופגע ב- 9 אנשים ואף היה עד מדינה, ברח נתפס וההסכם איתו בוטל. לבסוף נדון למאסר עולם + 8 שנים בהסדר טיעון תמורת עזרתו לפענח פשעים. כל המעשים ביצע כשהיה בחופשות מבית הסוהר. פשעים אותם העדיף לבצע לבדו. המעשים הם: 7.4.2001 – ניסיון לרצוח את שלום אזולאי בקרית ים. 5.2.2002 – רצח שלום אזולאי בקרית ים. 22.4.2002 – רצח מוריס רביבו בטירת הכרמל, 2 אזרחים נפצעו. 8.9.2002 – רצח יצחק "איכה" גבאי בקרית מוצקין. 13.12.2002 – ניסיון לרצח כפול: יצחק בר-מוחא ומאיר אברג'יל בראשל"צ ובירושלים.

[77] כמפורט בפרק רצח נשים שעסקו בזנות.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “רצח סדרתי בישראל

  1. למה לדעתך עמוס ברנס הוא הרוצח של רחל הלר? הרי כשלי החקירה, אי תאימה לדו"ח הפתולוגי של הודאתו, השחזור המאוד בעייתי – מצביעים על חפותו.
    אני מנסה להתעלם פה מנושא התעקשותו הכמעט פנטית על טיהור שמו, כיוון שאני יכול לקבל נקודת הנחה שמדובר באדם שעקב אוטוסוגסטיה זו או אחרת באמת ובתומים מאמין בחפותו. עם זאת, גם בדו"ח הפתולוגי של רחל הלר ז"ל עולים מאפיינים בעייתים שאינם מסתדרים עם דמותו של ברנס – הזזת הגופה, פורקן מיני, רצח בחניקה, החדרת חפץ זר לאיבר המין, דקירה של הקורבן באמצעות חפץ חד, השחטטת הגופה באמצעות קולפן… כל אלה מהווים מאפיינים לרוצח סדרתי מאורגן הפועל מתוך דחף מיני/שליטתי ולאו דווקא על דמותו של ברנס. האם אני טועה?

    אהבתי

    • שלום לך אלמוני. ככלל אינני משיב לאלמונים ואינני מאשר תגובות מאלמונים באתר שלי. ככלות הכול פניה מאלמוני אינה מכובדת ואינה מכבדת ולעתים מצביעה על חוסר תום לב. שאלתך נראית יותר כהבעת עמדה מוחלטת ועל כן גם אם אשב יומיים ואכתוב לך דיסרטציה בת 20 עמודים עם מקורות – מה שכמובן לא אעשה – דעתך לא תשתנה. אהיה שלום.

      אהבתי

  2. שלום אבי
    בעבר שמשתי כחוקר ילדים במחוז ירושלים ובשנת 2000 כמדומני ,חקרתי 3 ילדים, בניו של רוצח שחקירתם סייע לגלות
    בצפון ירושלים,קבר אמם.
    מדובר בגיור שהגיע מספר שנים קודם ממדינה בדרום אמריקה.
    אשמח לדבר אתך במידה ויש בידיך מידע שיעזור לי בענין .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s