אבי דוידוביץ (11.5.2019)
לפני 42 שנה השתחררתי מהשירות בצה"ל, שנמשך כשלוש שנים ושישה חודשים וחצי, בהנדסה קרבית * בשליש הראשון לשירות הייתי חניך במסלול ישיר מהטירונות ועד לקורס קציני הנדסה * בשליש השני שימשתי כמפקד מחלקה בבית־הספר להנדסה צבאית – בה"ד 14 (בהל"ץ) * בשליש האחרון שרתי כקצין ההדרכה של בית־הספר * בעקבות שירותי במשטרת־ישראל שוחררתי משירות מילואים פעיל * לפני חמש שנים, כגמלאי של המשטרה, התנדבתי לשירות מילואים כחוקר ביחידה לחקירות פנים של צה"ל * שירותי הצבאי הוא פרק אוטוביוגרפי משמעותי מכונן ומעצב בחיי, ולהלן עיקריו
הקדמה
השירות הצבאי שלי היה בהנדסה קרבית ונמשך שלוש שנים (חובה) ועוד חצי שנה (התחייבות לשרת בתנאי קבע בעקבות קורס הקצינים) ועוד 13 יום (בגלל מחבוש בכלא); והוא כמו כל דבר בצה"ל התחלק לשלושה חלקים – במקרה שלי כמעט שווים:
1) מסלול ההכשרה ברצף מהטירונות ועד לסיום קורס קציני חיל־הנדסה, כאשר חלק מהקורסים קוצרו בגלל תוצאות מלחמת יום כיפור.
2) מפקד מחלקה בבהל"ץ בקורסי פלס 5 וחבלנים גדודיים, ומחזור אחד של טירוני חה"ן.
3) קצין הדרכה של בהל"ץ ת"פ המד"ר.
צוק העתים כאמור בא לידי ביטוי לא רק במסלול רצוף עד לקצונה ובקורסים שקוצרו, אלא גם שבאף לא אחד משבעת הקורסים והאימונים שעברתי לא התקיים טקס סיום בהשתתפות ההורים – גם לא בבה"ד 1 וגם לא בסיום קורס קציני חה"ן שהתקיים בבהל"ץ שבאדוריים. כמו־כן – לאורך כל השירות לא יצאתי לנופש צבאי אפילו לא פעם אחת. לא זו אף זו, ניתן להעריך כי בשנה הראשונה יצאנו לחופשת שבת בממוצע אחת לחודש כאשר השיא היה בקורס מ"כים – שבעה שבועות רצופים בלי יציאה הביתה. בשנה השנייה מצב היציאות השתפר ועמד על שתי יציאות בממוצע בחודש ואילו כאשר הייתי קה"ד – בשנה האחרונה לשירותי – יצאתי כמעט כל שבת. כך או כך כל היציאות היו אז בימי שישי ורק לקראת הצהריים עם קבלת "אישורי היציאה" שהותנו בכונניות השונות.
בטירונות ובקורס פלס 5 נשקי האישי היה רובה מיטען – רומ"ט – חצי אוטומטי F.N קשישא, 7.62 מ"מ ארוך; בקורס חרמ"ש הייתי מקלעוניסט F.N; בקורס מ"כים תנאי השירות שלי השתפרו דרמטית כשקיבלנו את רובה הסער – רוס"ר – M־16 ישר מתוך האריזות כפי שהגיעו מארה"ב, אם כי הפאוצ'ים של החגור לא היו מותאמים למחסניות של הרוס"ר. בתחילה אמרו לנו כי ניתן להתרחץ עם הנשק, אך עד מהרה התברר שהשטיפה במים מעלה ירוקת בנשק וגם חלודה, ויצאה הוראה שאין לשטוף את הרוס"ר במים. הרוסרי"ם הגיעו עם מכסה פלסטיק שחור על הסתרשף. משהייתה לו נטייה להיאבד – היו כאלו שחוררו חור בקצהו דרכו השחילו שרוך שהיה נקשר לקנה. דומני כי מקץ זמן לא רב יצאה הנחייה לזנוח את המכסה המהולל. בתקופה כשהייתי קה"ד כבר היה לי קלצ'ניקוב עם קת מתקפלת ומחסנית מבקליט, אם כי לא מעט פעמים יצאתי הביתה אך עם האקדח הפרטי שלי (7.65 מ"מ קצר – C.Z) שאבי היקר עליו השלום קנה לי כמתנה לקראת יום הולדתי העשרים.
השירות שלי היה רווי בתעסוקה ופעילות מבצעית: ביצורים גם תחת אש בחרמון במלחמת ההתשה של שנת 1974; בניית שני גשרי ביילי – אחד על הירדן ליד קיבוץ בית זרע, והשני על הירקון ליד סגולה בפתח־תקווה; פיצוץ המתקנים הסוריים לקראת הנסיגה מהמובלעת הסורית; אבטחת ביקור נשיא ארה"ב (ניכסון), טיפול במטעני חבלה בדורא; פיצוץ שני בתים (בדורא ובמבואות בית לחם); חיפוש בבית מחבל שהתפוצץ ב"תאונת עבודה" ומציאת נפצים חשמליים בכמות הגדולה ביותר שנמצאה עד אז ברשות מחבל; טיפול בהפרות סדר באזור חברון – בית לחם; ואפילו מתן חוות דעת מומחה בחבלה על מטען שהתפוצץ ליד מערת המכפלה.
לשחזור "ילקוט השירות" שלי נעזרתי במסמכים ובתצלומים ששמרתי, ובעיתונות היומית שסייעה לי רבות בעיקר בתיארוך האירועים.
מלש"ב – מיועד לשירות סדיר
המושג מיועד לשירות ביטחון (מלש"ב) לא היה קיים בזמני והמושג שהיה אז היה יוצא צבא חייב בשירות סדיר. לצו הראשון הייתי אמור להתייצב בלשכת הגיוס ביפו בתאריך 29.6.1972, היינו בחופש הגודל שבין כיתה י"א לכיתה י"ב, אלא שאז הייתי מאושפז באיכילוב לאחר ניתוח פיסטולה, שככל הנראה נקבע לאחר שהתקבל הצו. ייתכן ואבי ז"ל הודיע ללשכת הגיוס שלא אוכל להתייצב במועד ונאמר כי עלי להתייצב מיד לאחר שאשתחרר מבית החולים. לפיכך התייצבתי בתאריך 10.7.1972 ונקבע לי להתייצב בתאריך 11.12.1972. אחר כך הייתה לי התייצבות בתאריך 8.1.1973, והתייצבות נוספת בתאריך 14.3.1973 אז נקבע לי תאריך הגיוס לתאריך 6.11.1973 והפרופיל 82 עם שלושה סעיפי ליקוי שכללו את הפלטפוס, הנטייה לבקע והניתוח בפיסטולה שהיה אז בן פחות משנה. היו אלו סעיפי ליקוי מדויקים לחלוטין.
בתאריך 13.4.73 קיבלתי הודעה מהצבא למבחני התאמה (קורס טיס) אותם עברתי בתאריך 14.5.73 ללא הצלחה. בסוף כיתה י"ב עלה רעיון להגיש מועמדות למבחני קריינות לגלי צה"ל. בתאריך 11.7.1973 קיבלתי זימון למבחנים שהתקיימו בתאריך 20.7.1973. למותר לציין שהלכתי ללא כל הכנה או פרוטקציות ולפיכך נדחיתי.
מהגיוס ועד לסיום קורס קצינים
כללי
בעקבות מלחמת יום כיפור נוצר בצה"ל צורך קריטי למלא את השורות במהירות רבה תוך קיצור ההכשרות וההסמכות למינימום האפשרי, עד כדי כך שלא רק שקוצרו הקורסים בצה"ל – אלא שנפתח מסלול הכשרה ישיר מהגיוס לקצונה ללא יציאה לשירות בגדודים. כך נוצר מצב שבתוך כשנה ושלושה חודשים מהגיוס כבר הייתי סג"מ, כאשר כמעט בכל התקופה הזו הייתי עם תגיות למעט כמובן בבקו"ם וכשהייתי רב"ט כשבוע – דרגות שמן הסתם ענדתי בפועל אך פעמיים-שלוש לכל היותר. צבעי התגיות היו בטירונות שחור, בפלס 5 צהוב, בקורס מכי"ם ירוק, בקורס משקי"ם אדום, בבה"ד 1 – לבן כולל רקע לבן מתחת לסמל החיל בכומתה, ובקורס קציני הנדסה (ההשלמה החיילית) תגיות כחולות ורקע כחול מתחת לסמל החיל בכומתה.
מלשכת הגיוס ועד סיום קורס חרמ"ש
יום שלישי 6.11.1973 מתגייסים בלשכת הגיוס ביפו (ברחוב פוריה 1) ומשם מוסעים לבקו"ם בתל השומר. מתנדב לצנחנים ומתחיל את הגיבוש אך נפסל בגלל "נטייה לבקע".
מאוכזב ומבקש ראיון אצל מפקד הבקו"ם המתקיים בלשכתו בעת הפסקת חשמל לאור עששית. המפקד, אל"מ אליעזר בוכהייסטר שנודע יותר בכינויו "בּוּכָה" ונראה כאיש מדור הנפילים, התנצל על שאינו יכול להתערב בהחלטה מקצועית של הדרג הרפואי, אבל מתוך אהדה לפנייתי הבטיח שיורה כי אלך לכל חיל אחר שאבחר. בחרתי בהנדסה. כעבור כחמש שנים אפגוש את האיש שוב בלשכתו. הפעם לאור היום. הוא מנכ"ל חברת אוברסיז-קומרס לשינוע מכולות באשדוד, ואני קצין־משטרה צעיר בימ"ר מרכז שמגיע לטפל במכת גניבת מכולות מהנמל, ושוב – הוא מסייע ככל הנדרש.
המספר האישי שקיבלתי התחיל בקידומת 220 שהייה אז כאות קלון. מחזור אוגוסט 73 שהתגייס לפנינו היה עוד עם הקידומת המכובדת 218 או 219 והנה ה- 220 העיד על צעירותנו בצבא. יצטרכו לעבור עוד שניים-שלושה מחזורי גיוס עד שתימחה חרפת ה- 220. אגב, אותו מחזור אוגוסט שהתגייס לפנינו, וכלל למעשה את בני גילנו ובני המחזור שלנו לתיכון, יזכה לקבל את אות מלחמת יום כיפור, שחולק למיטב זיכרוני בסביבות ספטמבר 74 כשכבר היינו בבה"ד 1. ומילה על המדים – הדור שלי עוד לבש מדי חורף ומדי קיץ. בבקו"ם קיבלו החיילים נעלי בקו"ם עם סוליות עור ורק אלו שהלכו לקרבי זכו בנעליים מגופרות שנחשבו אז כשיא הטכנולוגיה. מעילי הב' היו מעין שינלים כבדים בעלי שכבה חיצונית בצבע חאקי בהיר ושכבת בטנה בצבע חום כהה מחוברת בכפתורים בצבע חום כהה.
לאחר שבוע בבקו"ם, ביום שלישי 13.11.1973, מתפנים לבה"ד 4 בבית־אל לטירונות הנדסה. בה"ד 14 עדיין מגויס מהמלחמה ואינו ערוך לקלוט את מחזור נובמבר. הטירונות למעשה מתחילה ביום 18.11.1973 עם השלמת גיוס כל המחזור. בבה"ד 4 היינו כשבועיים-שלושה ואז עברנו לגוש עציון להמשך הטירונות. אחד המשקי"ם של המחלקה שלי היה מרדכי וענונו "מרגל האטום", אתו אפגש 13 שנים מאוחר יותר. הוא במעצר נחקר כחשוד ואני רב־פקד ביאח"פ (לימים היאחב"ל). אין לי מושג אם הוא זכר אותי, גם לא שאלתיו כמובן. לפני הגיוס גידלתי זקן במטרה לחסוך מעצמי את חווית הגילוח בטירונות, אלא שבמהלכה – כשכבר היינו בגוש – הודיעו שיש כוננות אב"כ וחובה על כל בעלי הזקנים לגלחו.
ב- 29.11.1973 התקיימו אזכרות לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. אותנו שלחו לשמש כמחלקת משמר כבוד בבית העלמין הארעי שהוקם ליד קיבוץ בארי. כאשר הגענו למקום נדהמתי לראות את שורות הקברים שבגלל הטופוגרפיה הגבעית של האזור נראה שהגיעו עד לאופק. בדיעבד נודע לי שהיו שם 460 קברים של חללים שנפלו בחזית הדרומית והוא היה אחד משלושת בתי הקברות הזמניים שנפתחו במלחמה בדרום לחללי החזית הדרומית. תמונה נוספת שנחרטה בזיכרוני מאותו אירוע קשה היא של המ"פ הנערץ שלנו – אילן שחר – המתהלך לבדו בינות שורות הקברים, נעצר מדי פעם ליד אחד מהם ומחזיק את עיניו באצבעות ידיו. באותן שנים הלוחמים לא בכו.
יעברו עוד חודשים רבים עד שיפונה בית העלמין הארעי שליד קיבוץ בארי והחללים יובאו למנוחת עולמים בבתי הקברות הצבאיים הקבועים.
אפרופו טקסים צבאיים – בסמוך למותו של דוד בן גוריון בתאריך 1.12.1973, כשכבר היינו בגוש, הוכרזה כוננות "חבצלת" להלוויה ממלכתית בישראל, אולם לא הופעלנו.
סכין פלסים, מוקש נגד רכב, שתי מילואות של גשר ביילי במתכונת כנפיים ופיצוץ ברקע – סיכת הפלס
בתאריך 13.12.1973 התקיים בבסיס בגוש עציון מסדר השבעה לנשק, כשאנחנו עדיין עם כומתת הבקו"ם בצבע ירוק זית וללא סמל החייל. על הסמל שלי מוטבע השם "חיל הנדסה" ואילו היום שמו "חיל ההנדסה".
בתאריך 31.12.1973 התקיימו הבחירות לכנסת השמינית לאחר שנדחו בגלל המלחמה. נשלחנו לשמש כחברי ועדת קלפי צבאית ברפיח. הייתה לי זו הפעם הראשונה שהצבעתי לבחירות לכנסת.
במהלך הטירונות למדנו לרפד את החגור בספוג שהקל על הלחץ של הפאוצ'ים והמימיות על עצמות האגן. אינני זוכר מניין השגנו את הספוגים אך זכור לי שאמי היקרה ז"ל תפרה לי כיסוי מבד על הספוג להגן עליו. לפעמים משודרגים חיי הלוחם פלאים בזכות אלתורים וחכמת הוותיקים.
הטירונות שנמשכה כתשעה שבועות – במקום שלושה חודשים בימים כתיקונם – הסתיימה בתאריך 11.1.1974.
קורס פלס 5 וחרמ"ש
אחרי הטירונות קיבלנו "רגילה" ואחריה עברנו לאדוריים לקורס פלס 5 שנמשך כארבעה שבועות ובסיומו חזרנו לגוש לקורס חרמ"ש שנמשך גם ארבעה שבועות.
הרק"ם (רכב קרבי משוריין) שהיה לנו אז ואתו התאמנו היה הזחל"ם (זחלי למחצה) העתיק עם מנוע הבנזין מתוצרת ארה"ב (חלק תוצרת ווייט וחלק תוצרת אינטנשיונל). הנשק הכבד היה כמובן המק"כ (מקלע כבד) "0.5 בראונינג והמקל"פ (מקלע פלוגתי) "0.3 בראונינג שכנראה כבר אינו בשימוש מזה שנים רבות. את המא"ג החביב נפגוש רק בבה"ד 1. לכל מחלקה היה נשק מחלקתי שכלל מרגמה 52 מ"מ, ובזוקה – מרנ"ט (מטול רקטי נגד טנקים) 82 מ"מ עם מספר השתיים שלו, נושא הפצצות בתד"ל. הליצנים שבחבורה ידעו לספר שאחד השימושים הטובים שהייתה לבזוקה הייתה האפשרות להשתין באמצעותה מהאוהל מבלי שיהיה צורך לצאת החוצה בקור – כמעין צינור ביוב או מרזב מאולתר. וכמובן היה גם הררנטיסט – ררנ"ט – רומה רימון נגד טנקים. הצ'ופר של הרגם והבזוקאי ועוד כמה לוחמים שנשאו ציוד מחלקתי (אלונקה, ג'ריקן או מ"ק – מכשיר קשר) היה בדמות תמ"ק (תת־מקלע) עוזי שהיה נשקם האישי, אבל אליה וקוץ בה – העוזי שקיבלו לא היה עם קת מתקפלת כמו שהיה למפקדים אלא עם קת מעץ שכבר אז נחשב כפדיחה.
אני בחרמ"ש הייתי מקלעוניסט שזאת חוויה שהולכת עם "טרנזיסטור" – מעין פק"ל קטן המותאם כמדומני לנשיאת 10 מחסניות בנוסף כמובן לחגור האישי ובו למיטב זיכרוני היו 7 מחסניות. מדובר כמובן בכדורי 7.62 מ"מ ארוך ובמחסניות ממתכת – 20 כדור בכל מחסנית. כל 17 המחסניות והמקלעון שקלו ביחד להערכתי מעל 15 ק"ג. סה"כ מדובר ב- 340 כדורים כשלכל מסדר שבועי היה צריך לפרקם מהמחסניות ולסדר אותם על המיטה כשהם מצוחצחים. המקלעון היה ארוך וכבד יותר מהרומ"ט בגלל הסתרשף שלו והדורגלים שלו. לנסוע אתו בטרמפים היה ממש מביך – ובאותם ימים נסענו המון בטרמפים.
האימונים בשטח התבצעו במדבר יהודה סביב משטרת אום דארג' הירדנית. ישנו באוהלי סיירים. שקי שינה עוד לא היו לנו אלא רק שמיכות צמר. כל אחד קיבל ארבע או חמש שמיכות. הקור בלילה בחורף באום דארג' מקפיא וכמות השמיכות לא הייתה מספיקה. על כן הייתה לנו תרגולת. שתי שמיכות או שלוש היינו פורסים על הארץ כסוג של מזרון והגנה מפני קור הקרקע, ובשמיכות שנותרו מתכסים ביחד כאילו היו שמיכות זוגיות. בכל מקרה שעות שינה רבות לא היו אם לוקחים בחשבון את השמירות בלילה. אטמי אוזניים לירי במטווחים או בשטח לא היו ולכל היותר היה מין צמר גפן שכונה "צמר סלעים", ובמקרים רבים היינו דוחפים לאוזניים פלנליות. מכל מקום שאון הירי היה מחריש אוזניים במיוחד בתרגילים באש חיה מהזחל"מים. כך או כך הנזק שנגרם לשמיעה הוא כנראה בלתי הפיך. ומילה נוספת על תנאי השירות והיא המסטינגים. אוכלים גם בבסיס ולא רק בשטח עם מסטינגים.
בסוף החרמ"ש יצאנו לרגילה כשאנחנו לוחמים מושלמים של הנדסה קרבית: כומתה שחורה, סמל חיל הנדסה שרבים מאתנו שייפוהו עם צמר פלדה והזהיבוהו ומתחתיו רקע אדום, תג היחידה וסיכת הפלס ענודה בגאווה על החזה. בקיץ 1980 החליף חה"ן את צבע הכומתה משחור לכסוף. עניין של גאוות יחידה.
קורס מ"כים ומש"קים
המשכנו לקורס מ"כים שהתקיים בגוש עציון במהלכו עלינו לחרמון לשבועיים ואחר כך השתתפנו במבצע וודסטוק – פיצוץ כל המתקנים הסורים לקראת פינוי המובלעת הסורית. בחרמון היינו כשבועיים – בין ה־22 או ה־23 באפריל ועד שבעה באפריל לערך, בעיצומה של מלחמת ההתשה שהשתוללה בחזית הסורית בכלל ובחרמון בפרט; כפי שהעליתי על הכתב במאמרי הקרב על שיא החרמון. למותר לציין שזו הייתה לנו טבילת האש הראשונה. המחלקה שלי הייתה במוצב הפיתולים ועסקנו בעיקר בהתבצרות – היינו חיפוי הבונקרים בגביונים. גביון הוא קוביית רשת גדולה ממתכת שממלאים אותה באבנים ומערימים אותה זו על זה. בביצורים היא משמשת כשכבת פיצוץ "שכפ"ץ" – שבשעתו מנעו מכל פגז ארטילרי או קטיושה שהיו בידי האויב לחדור לבונקרים שמתחת. מקור המילה גביון הוא מאיטלקית Gabion שכבר בימי הביניים נעשה בו שימוש צבאי ואזרחי ובצהלית נקרא בשם בעל נופך וצליל עברי – גביון.
בתאריך 16.5.1974 השתתפנו במבצע "ביקור" הנשיא ניכסון בישראל – ביקור ראשון של נשיא ארה"ב בארץ. נפרסנו לאבטחה לאורך כביש 1 בין שער הגיא ללטרון.
בתחילת יוני 74 הוטל על הקורס להוציא לפועל את מבצע וודסטוק – פיצוץ כל המתקנים הסוריים במובלעת הסורית לפני נסיגת צה"ל מהאזור. בין היתר עסקינן בתלים שלפני עידנים היו מן הסתם הרי געש, שבתוכם בנו הסורים מוצבים ובונקרים עמוקים וממוגנים להפליא. בכמה מקרים נדרש סדר גודל של למעלה מטון וחצי ט.נ.ט על מנת להחזירם למצבם הגיאולוגי הקודם כהר געש שומם וריק מכל מעשה אנושי. מצד אחד מדובר בחוויה מקצועית יוצאת דופן אך מצד שני מדובר בעבודה פיזית לא קלה של נשיאת שקי ט.נ.ט במשקל 50 ק"ג כל אחד, וארגזים עם פתילים רועמים ולבנות חבלה והצבתם במקומות הנכונים לאבטחת פיצוץ אפקטיבי.
לא הצלחתי להיזכר במשכו של הקורס כי בשעתו מבחינת ההסמכות וההכשרות בצבא הוא נחשב יחד עם קורס המשקי"ם כמקשה אחת. דומני שיחד עם כל התעסוקות המבצעיות הוא ארך כ־12 או 13 שבועות לכל היותר.
קורס מש"קים
קורס משקי"ם התקיים באדוריים ונמשך 9 או 10 שבועות והתחיל ביוני 74.
ביולי 74 בנינו גשר ביילי על הירדן ליד קיבוץ בית זרע – גשר משולש כפול מחוזק 13 חלקות – היכול לשאת מוביל עם טנק כבד עליו. זהו הגשר הראשון שנבנה על שתי גדות הירדן הנמצאות בתוך קו הירוק. הגשר נבנה משיקולים צבאיים גרידא כאחד הלקחים ממלחמת יום כיפור, על מנת שבעת מלחמה יוכלו להעביר עליו כוחות ממערב למזרח, לכיוון רמת הגולן, אם המעברים הקיימים יושבתו בעקבות הפצצה או מסיבה אחרת. זו כנראה גם הסיבה כי לא ניתן למצוא בעיתונות כל אזכור לבניית הגשר ולקיומו. עם זאת העליתי בחכתי מחברת הקיבוץ כי הוא נבנה ליד גשר נחום הישן ושימש את תושבי הסביבה עד לפני כחמש שנים, אז בנו לידו גשר חדש.
בתאריך 29.7.1974 השתתפנו בפינוי ההתנחלות בסבסטיה שליד שכם שכונתה בשם אלון מורה. קטן מאד העולם לחניך בקורס והשיח הפוליטי במדינה נדחק לקרן זווית, אולם במבט רטרוספקטיבי מתברר שהוא כלל טרמינולוגיה אקטואלית בחזקת אין חדש תחת השמש. השמאל האשים את הימין בכלל ואת גוש אמונים בפרט בעשיית פרובוקציה ואילו הימין האשים את השמאל בהסתה.
קורס מש"קים הסתיים בתאריך 23.8.1974, שאז גם קיבלנו את דרגת הרב"ט.
מיד לאחר שהסתיים הקורס הייתה למי שיצא לבה"ד 1 הכנה לקורס קצינים במשך שבוע ובסיומה יצאנו לבה"ד 1.
קורס קציני אג"ם – בה"ד 1 וההשלמה החיילית בבהל"צ
קורס קציני אג"ם בבה"ד 1 התחיל ביום 2.9.74.
ערב אחד, לקראת סוף השליש הראשון של הקורס, אני נקרא לעלות על בגדי א' ולהתייצב בלשכת המב"ס לראיון. היה ברור כי מדובר בראיון הדחה. הגעתי למקום בו הייתה לשכת המפקד. היו שם כמה צוערים שנכנסו פנימה ויצאו כאשר רק ממראה פניהם ניכר היה שהם הודחו. אני הייתי האחרון בתור. נכנסתי פנימה ונעמדתי מול סוללה של קצינים כשבראשם המב"ס אל"מ חיים בנימיני (לימים תא"ל, 1938 – ), ולצדדיו המד"ר סא"ל זאב לבנה (לימים אלוף, 2013-1945), המ"פ סא"ל אבי תלם (לימים אל"מ, 1941- ), הממ"ח סגן בני הוד והמד"כ סג"מ א. ווכמן. לתדהמתי הודיע לי המב"ס כי התברר כי העתקתי את עבודת "הבית" בכתיבה צבאית מתוך מערך השיעור של בית הספר. במסגרת אחד השיעורים בכיתה לימד אותנו הממ"ח כתיבה צבאית ובעיקרה מבנה של מסמך/מכתב צבאי לפי השיטה הצה"לית. כעבודת "בית" המטלה הייתה לשכתב קטע שחולק לכל חניך בכתיבה צבאית למתכונת של מסמך/מכתב צבאי. את המטלה הזו עשיתי בעצמי בקלי קלות מבלי שנעזרתי באיש – נהפוך הוא – עזרתי לכמה מחבריי שביקשו את עזרתי. אמרתי למב"ס כי מעולם לא ראיתי את מערך השיעור וכי את העבודה ביצעתי לבדי מבלי שנעזרתי באיש או בכל דבר אחר. נשאלתי כיצד אני מסביר את העבודה כי העבודה שלי דומה מאד ל"פיתרון בית הספר" שנמצא במערך השיעור של הסגל והשיבותי משהו בנוסח כי עשיתי אך את המובן מאליו. הייתה הסתודדות קצרה בין הקצינים ולבסוף הודיעני המב"ס כי אלמלא ההמלצות הטובות שקיבלתי (כנראה מהמד"כ) הייתי מודח על אתר. לפיכך הוא החליט להשאיר אותי בקורס כאשר הראין הזה הוא מעין משפט בו קיבלתי 35 ימי מחבוש על תנאי. על כל הפרת משמעת מצדי תבוצע הדחה מידית ואשפט ל־35 ימים נוספים – 70 ימי מחבוש במצטבר.
בצוות שלי הייתי איש ההנדסה היחידי ולכן הוטל עלי לבצע את כל הפירוטכניקות שנדרשו לתרגילים השונים ובכלל זה הנחת מוקש תאורה מס' 1 עם תיל ממעיד – מוקש שהכרתי רק מהקורסים בבהל"ץ שם היו מוקשי תרגול שהזרוע הקפיצית הייתה מקולקלת כך שלא הייתה לי התנסות ממשית בהנחת המוקש הזה עם תיל ממעיד. (מעטפת המוקש היא מבקליט בצבע חום. גובהו כאשר הוא מורכב על היתד גובהו מעל פני השטח כ־25 ס"מ. משקלו ברוטו 270 גרם. משקל חומר הבעירה המורכב ממגנזיום ואבקת אלומניום – 140 גרם). מכל מקום עמדתי בכל הציפיות ממני כיאה וכנאה. גולת הכותרת הייתה במסגרת תרגיל גדול של מארב לילי נגד רכב אז הוטל עלי להקים מערכת פירוטכנית שתביים אש ארטילרית של האויב. המערכת מורכבת ממאיצים (מביים את היציאה) ואמונלים (מביים את הנפילה) כשאר מערכת ההפעלה היא חשמלית באמצעות נפצים חשמליים, כאשר הנפצים הניזומים לאמונלים הם בעלי השהייה כנדרש מפרק הזמן שבין יציאת הפגז עד לנפילתו. המערכת כולה מופעלת באמצעות תיילים דו־גידיים המחוברים ללוח הפעלה שנקרא פסנתר. לוח ההפעלה לא היה אלא קרש עם מסמרים אליו היו מחוברים כל קצות התיילים. מקור המתח היה סוללה של פנס רנאור.
אליה וקוץ בה – את המערכת הייתי אמור לפרוס ולהפעיל לבדי. באותו היום המחלקה המחלקה הייתה עסוקה ב"נוהל הקרב" לתרגיל הלילה. המד"כ לקח אותי למחסן הציוד על מנת שאקח את כל הציוד הנדרש ועיניי חשכו. חלק מהתיילים היו מלופפים ברשלנות על תופים של תיילי קשר וחלק מגובבים סתם בערימות. אספתי מכל הבא ליד ואת ציוד החבלה (האמונלים, המאיצים והנפצים) וכשהייתי מוכן הממ"ח לקח אותי לשטח עם נ"נ, למקום בו היה עלי לפרוס את המערכת, מצויד גם בג'ריקן מים וחלק ממנת קרב על מנת שאוכל לבלות את היום והלילה בנעימים. הוא תדרך אותי לגבי הסימן המוסכם להפעלת המערכת (זיקוק) ומכל מקום אם אפספס את הזיקוק אפעיל את המערכת כשאשמע את קולות הירי של ההסתערות. נותרו לי כשמונה שעות של אור יום להכין את המערכת, אך הצלחתי לסיים את העבודה בחצי מהזמן כך שיכולתי לבדוק היטב את תקינות המערכת ומוכנותה להפעלה באמצעות הגלוונומטר. כשעה לאחר רדת החשכה שמעתי קולות הליכה והבינותי שהתרגיל עומד להתחיל. כיוון ההליכה הטריד אותי במעט. חבשתי את הקסדה והמתנתי דרוך לסימן המוסכם להפעלה שלמעשה לא הגיע. במקומו הייתה מכת אש. ההתחלתי הפעלתי את המערכת שפעלה היטב ובתוך כך חלק מהאש נורתה למעשה לכיוון שלי. צמצמתי את עצמי למינימום האפשרי והמתנתי לסיום התרגיל אז התחלתי לקפל את התיילים. המתנתי שיבואו לאסוף אותי וכעבור שעה קלה הגיע הממ"כ עם הנ"נ. הוא נעמד לידי, הביט הנה והנה וככל הנראה הבין איפה מוקמתי ביחס לקו האש. הוא שאל אותי אם זה המקום בו הייתי, והשיבותי בחיוב, מצפה לשמוע מנו מילה על התקלה החמורה. בלי אומר הוא עזר לי להעמיס הציוד את הרכב ונסענו חזרה לבסיס. מאז ועד לסיום הקורס הוא התחמק ממבט ישיר בעיניי.
קורס הקצינים הסתיים לאחר כ־11 שבועות בתאריך 17.11.1974 בנוהל חפוז בגלל כוננות ג' בצבא. כל הצוערים פוזרו ליחידותיהם ולא התקיים כל טקס לקבלת סיכות המ"מ. במסגרת זאת אני נשלחתי למקהנ"ר לצורך פיצוץ גשרים בצפון (בנות יעקב) ת"פ הפיקוד. המשימה לא התממשה והצטרפתי לשאר הקורס שהיה בקליה שליד ים המלח להניח שדות מוקשים – שד"מים נגד טנקים – נ"ט – עם מונ"רים M-15. מונ"ר (מוקש נגד רכב) M-15 הוא "האח הגדול" של מונ"ר 29 והוא מוקש מתכתי תוצרת ארה"ב השוקל 13.6 ק"ג מתוכם 10 ק"ג חנ"פ – חומר נפץ, לחץ ההפעלה שלו הוא 150-200 ק"ג. לעומתו, מונ"ר 29 שוקל 9 ק"ג ומשקל החנ"פ שלו 5.5 ק"ג. לימים נראה כי הנזק שנגרם לצד שהניח שדות מוקשים רב בהרבה מהנזק שנגרם לצד נגדו הן כוונו מלכתחילה. מדינת ישראל משקיעה הון עתק בפינוי שד"מים – מרביתם הונחו על-ידינו.
קורס קציני חה"ן – ההשלמה החיילית – התקיים בבהל"צ 14 (אדוריים) במשך 9 שבועות והסתיים בתאריך 28.2.1975. מקץ שנה ושלושה חודשים מיום גיוסי לצבא הוסמכתי כקצין בצה"ל.
העולם קטן. לימים כשאני משרת כראש מדור חקירות של משטרת־ישראל במטה־הארצי בירושלים, גייסתי את בנו של אבי תלם – יואב תלם – לשירות במשטרה במדור שלי כאשר מלכתחילה לא ידעתי שהוא בנו של המ"פ של מבה"ד 1. יואב עשה חייל במשטרה והגיע לדרגת תת־ניצב ולשמש כסגן ראש אח"מ.
מפקד מחלקה
בתחילת מרץ 75 הוצבתי לשמש כמ"מ בפלוגה ח' בפיקוד המ"פ ציון שטרית שלזכותו ייאמרו דברים רבים ולא בכדי הגיע לדרגת אל"מ ולתפקיד מהנ"פ – מפקד הנדסה פיקודי – מרכז. פלוגה ח' הייתה בעיקר אכסניה לקורסי פלס 5 וחבלנים גדודיים ובכלל זה קורסי הקמה של פלוגות חה"ן במילואים בחטיבות השונות. בתקופה הקשה שלאחר מלחמת יום כיפור הצבא בנה מחדש את חטיבותיו ובכלל זה הקמת חטיבות חדשות. בין היתר היו בקורסים גם חיילי גיוס שלב ב' – בעיקר עולים חדשים שעברו את גיל גיוס החובה ונקראו לשרת חצי שנה בחובה ואחר כך בשירות מילואים. חלקם היו עולים מברית־המועצות – לרוב מגרוזיה – נשואים עם בעיות לא פשוטות שהגיעו עד כדי מרידות.
בחמשה־עשר ביוני 75 יצאתי עם המחלקה שלי – קורס פלס 5 – לבנות גשר ביילי מעל הירקון ליד סגולה שבפתח־תקווה לכיוון הוד־השרון. זהו גשר שנבנה לצרכים אזרחיים ולא צבאיים כפי שנבנה גשר בית זרע. השמועות אמרו כי הייתה עסקה בין חה"ן למע"ץ – הקמת הגשר תמורת סלילת קטע דרך לאום דארג'. העבודה נמשכה למעשה שלושה ימים כאשר המחלקה ישנה באתר הקמת הגשר. הבטחתי לחיילים "אפטר" אם יעמדו בתוכנית העבודה וכך היה. החיילים היו חדורי מוטיבציה וחוליות נושאי המילואות והעווקים רצו עם החלקים לגשר וכל החוליות עבדו כמו שעון שווייצרי מדויק. רק לצורך הבנת הרעיון של ריצה עם החלקים יצוין כי כל מילואה היא באורך של 3 מטר ובגובה של 1.5 מ' ומשקלה כ- 260 ק"ג. היא נִשאית על ידי שישה חיילים. העווק הוא באורך של 5.8 מ' ושוקל כ- 202 ק"ג. בשל אורכו והצורך להשחילו לרוחב הגשר הוא נישא על־ידי שמונה חיילים. גם אני נהניתי מהאפטר ונסעתי עם הנ"נ (נושא נשק – שמו העברי של הקומנדקר המיתולוגי) שהוצמד למחלקה לחולון לבקר חברה שיצאתי אתה. לימים נודע לי שלקח זמן עד שמע"ץ ציפה את הגשר באספלט. מה שלנו לקח שלושה ימי עבודה נטו לבנות את הגשר לקח להם חודשיים ויותר לצפות אותו באספלט.
בשבת 21.6.75 הוזעקתי עם המחלקה שלי למבואות בית־לחם לבית בו יום קודם נהרג מחבל בעת שהכין מטען חבלה. השב"כ העריך כי בבית מוסלקים אמצעי לחימה נוספים. מאחר ובכל מקרה נועד הבית לפיצוץ/הריסה הוחלט כי יבוצע בבית חיפוש יסודי ובכלל זה פירוק מקומות חשודים בבית בהם אפשר ומוסלק אמל"ח. במהלך החיפוש מצא אחד מחיילי המחלקה בגדר הבית, שנראתה כמעין טרסת אבנים, חבילה עטופה בבד לבן ובתוכה לא פחות מתשעים נפצים חשמליים תקניים (לא צה"ליים) במצב מצוין. ההתרגשות הייתה גדולה. אלוף הפיקוד – יונה אפרת – הגיע למקום מלווה בשורה של קצינים ואנשי שב"כ וביקש לראות את המפקד של החיילים שערכו את החיפוש. השיחה בינינו הייתה מעט משעשעת. למיטב זיכרוני לא הצדעתי לו כאשר ניגשתי אליו, או שהצדעתי עם יד שמאל, או הצדעתי כאשר ידי השנייה הייתה בכיס המכנסיים. האלוף יונה אפרת ז"ל שהיה גבוה ממני לא רק בדרגה אלא גם בארבעים ס"מ ויותר אמר לי משהו בנוסח: קצין צעיר, זה רק טבעי שתוציא את הידיים מהכיסים כשאתה מדבר איתי. עד כמה שאני זוכר הוצאתי את היד מהכיס ואז הוא ראה כי מכנסיי נקרעו במהלך החיפוש והוא בחיוך אמר לי להכניס את היד בחזרה לכיס.
ביום שלישי 14.10.1975 הוטל עלי לפוצץ בית של מחבל בכפר דורא. סגן מפקד הבסיס, סא"ל (לימים אל"מ) צבי שושן "שיין", שהיה מפקד קורס קציני ההנדסה שלי, תדרך אותי אישית והורה לי שאחרי שיונחו כל המטענים בבית אדווח לו ואמתין עם הפיצוץ עד שיגיע לשטח לבדוק את תכנית הפיצוץ. הבית היה בית ערבי טיפוסי עם קירות אבן כפולים וביניהם חול. ההנחיה של המושל הצבאי הייתה לפוצץ את הבית עד היסוד מבלי שייגרם נזק לבתים הסמוכים – והיו בתים סמוכים. כשהגעתי עם החיילים הבית היה כבר ריק ולאחר שחישבתי את כל החישובים הוריתי לחיילי לפרוס את המטענים – לבנות חבלה מס' 4 (חצי ק"ג כל אחת) במעגל רועם בהפעלה עם פתיל ביטחון. "שיין" הגיע למקום ובמבטא המעט אמריקאי שהיה לו שאלני כיצד חישבתי את כמויות חומר הנפץ והצגתי לו את הנתונים ובכלל זה אופן הנחת הלבנות כאשר גל הניפוץ של הלבנות מופנה כלפי הקירות; והכול היה לשביעות רצונו המלאה. לפני תזוזת הכוחות מהבית לתפיסת מחסה בטווח ביטחון הבינו המקומיים שהפיצוץ עומד להגיע בתוך מספר רגעים דממה השתררה בכפר. הפיצוץ היה אדיר והעלה פטרייה גדולה. מיד לאחר הפיצוץ עלו בכפר קולות יבבה ויללה וצרחות מקפיאות דם. ניגשנו למבנה שכבר לא היה אלא גל אבנים. למעט נזק קל לדלת מעץ של הבית השכן לא נפגע אף לא בית אחר.
זכור לי בית נוסף שנקראתי לפוצצו – כמדומני באזור בית לחם – למעט הקושי ההנדסי שהיה שם בגלל ההנחיה לפוצץ רק את החלק של הבית בו גר המחבל אינני זוכר פרטים נוספים וגם לא מצאתי על כך כל אזכור בעיתונות. דומני כי נשקלה האפשרות להרוס את אותו חלק של הבית עם צמ"ה ולצערי אינני זוכר כיצד הסתיים העניין.
ביטחון שוטף – בט"ש
טיפול במטעני חבלה בדורא
למחלקה שנשארה שבת בבסיס היו בדרך כלל כמה תפקידים – שמירה בסיסית וכוננות לטובת ממשל חברון או בית־לחם לפי העניין, וכוננות כלל צהלי"ת. בכל מקרה הסגל של המחלקה נשאר אתה. המ"מ שנשאר שבת עם המחלקה שלו מילא בדרך כלל תפקיד קצין תורן בבסיס, ובנוסף הוא היה בכוננות לטובת ממשל חברון או בית־לחם במקרה ויהיה צורך להיעזר בקצין הנדסה לביצוע משימת ביטחון שוטף. לצורך כך היה "חדר כוננות" ליד שער הבסיס ובו בין היתר היה אפוד מגן (שכפ"ץ) ותד"ל חבלנים ובו כל הציוד שהיה אז לטיפול במטעני פח"ע שכלל עוגן חבלנים, לבנה אחת או שתיים (בדרך כלל מס' 3 – רבע ק"ג) – מאיצים, פתיל רועם, פתיל ביטחון, מצמדי חבלה, נפצים, מצתי 17, סרט סימון, משקפי חבלנים, סכין פלסים, דקר, צבת צימות, סרט הדבקה, וכיוצא באלה אמצעים בכמות הנדרשת לטפל במטען חבלה או בנפל. בדרך כלל צבת הצימות והסכין היה חסרים בתד"ל אם כי לכל קצין הייתה צבת צימות אישית וסכין, עדשות משקפי החבלה היו שחוקות ומן הסתם עוד כמה פריטים היו חסרים או שחוקים. קסדה לא הייתה כי היא הייתה חלק מהציוד האישי של כל קצין.
באחת השבתות שנשארתי בבסיס יחד עם מחלקה שהייתה לי הוזעקתי על־ידי ממשל חברון לטפל במטען חבלה שנתגלה בכפר דורא. רצתי לחדר הכוננות וחשכו עיני. התד"ל היה מבורדק ומשקפי החבלנים היו בלויות. ג'יפ מטעם הממשל הגיע לשער ומשם נסיעה קצרה לדורא. הכפר נראה כאילו שרוי בפסטיבל למרות העוצר שהוטל עליו. אנשים היו על הגגות צוהלים וחוגגים. במרכז הכפר הייתה סוכנות דואר עם דלתות ברזל גדולות שהיו פתוחות לרווחה ומאחורי אחת מהן היה מונח על הקרקע חפץ עטוף בניילון ירוק. ביקשתי ממלוויי לתפוס טווח ביטחון, חבשתי הקפל"ד (קובע פלדה), חגרתי את האפוד וניסיתי להרכיב את המשקפיים אך היה ברור לי שהרבה לראות איתן לא אוכל וויתרתי עליהן. הוצאתי את העוגן והתקרבתי לחפץ. בעזרת העוגן משכתי את הדלת מרחוק על מנת שאוכל להתקרב לחפץ ולהתבונן בו מקרוב מכל עבריו וגם לוודא שאכן החפץ אינו מחובר לדלת. במבט מקרוב ראיתי שחלק מעטיפת הניילון צמודה מאד לחפץ ועל פי קווי המתאר שלו זיהיתי מיד שמדובר ברימון זרחן צהלי או כפי שנקרא באופן רשמי "רימון עשן מתפוצץ" מספר 15. הוא נראה שלם אך ללא המנוף, לכן הבינותי שמדובר בנפל שיכול להיות מסוכן מאד לכל טלטול. מתחת לרימון ומחוץ לשקית היו 4 סוללות 1.5 וולט עם מוליכים חשמליים בכמה צבעים שהתחברו לרימון שבתוך השקית. משלא לא ראיתי שעון או מצת חבלה ולא ראיתי סדר מסוים בחיבור המוליכים, והמטען לא היה מחובר לא לדלת ולא לקרקע הבינותי שלרימון אין למעשה מערכת הפעלה. עם צבת הצימות ניתקתי את המוליכים. מאחר ולא היו לי משקפי חבלה וידעתי היטב עד כמה רימון זרחן הוא נבזי – הסטתי את ראשי הצידה בעת ניתוק המוליכים. כל אותו זמן אנשי הכפר עמדו על הגגות והשמיעו קולות רמים. ניגשתי לקצין הממונה מטעם הממשל ודיווחתי לו על הנעשה ואמרתי לו שאני חייב לפוצץ את הרימון במקום כי הוא עלול להיות מסוכן לטלטול. עם זאת הסברתי לו שעל מנת למנוע נזק מהדואר בפיצוץ הרימון בכניסה אליו, אפוצץ את הרימון במגרש הקטן הצמוד למבנה באופן כזה שלא ייגרם כל נזק. הכנתי מטען שהיה מבוסס על לבנה מס' 3 (רבע ק"ג) עם פתיל ביטחון ומצת 17 ומסביב למטען הצבתי אבנים להניח את הרימון על המטען שלי. לקחתי את הרימון בזהירות והנחתי אותו בעדינות על המטען שלי, צעקתי פוצץ ורצתי למחסה בטווח ביטחון שם עמדו מלוויי. הפיצוץ היה מרשים. כל הזרחן נשרף. איש לא נפגע ולא נגרם נזק. ארזתי את הציוד שלי וביקשתי לחזור מיד לבסיס. דומני שהספקתי להגיע לארוחת הצהריים.
בדיעבד כשאני חושב על מה שנעשה שם אני מבין עד כמה כוחות הביטחון היו מפגרים בכל מה שנוגע לטיפול במטעני נפץ של הפח"ע. התפתחות מערכי החבלה של כוחותינו עלתה למרבה הצער בדמים. חיפשתי אזכור בעיתונות לאירוע הזה אך לא מצאתי. ייתכן ובמציאות של 1975 היה זה אירוע זניח או "לא אירוע".
אירוע פח"ע נוסף אליו הוזעקתי היה בשטח פתוח כמדומני מדרום לדורא. על פי מה שנמסר לי על ידי אנשי הממשל והשב"כ שהיו במקום מחבל שמצא מסתור במערה סמוכה נלכד על־ידי כוחותינו. בסמוך למקום נמצא מטען צינור באמצעותו ככל הנראה הוא התכוון לבצע פיגוע. המטען היה זווית צינור עבה כאשר מצד אחד היה סגור במגופה רגילה של צינורות ובצד השני הוא היה סגור במכסה של מוקש נגד רכב צהלי מס' 29/15 – אותו מכסה משמש לשני המוקשים – בצבע כחול, היינו שייך למוקשי התרגול של בהל"צ. מסביב למכסה של המונ"ר ולצינור היו מלופפים מוליכים חשמליים שיצאו מתוך הצינור. שאלתי את הממונים במקום אם יש להם עניין בפירוק המטען ותשובתם הייתה שלילית. לפיכך היצבתי שתי אבנים משני צדי המטען ובאמצעות לבנת חבלה שהנחתי מעל המטען כשהיא יזומה כלפי מטה פוצצתי את המטען. גם לגבי אירוע זה לא מצאתי אזכור בעיתונות היומית מאותה תקופה, ייתכן והדיווח נבלע באחד הדיווחים על מעצרי מחבלים בגדה, וייתכן והוא לא פורסם מסיבות ענייניות.
הפרות סדר
בשנים 73-76 המושג הפרות סדר כמעט ולא היה שגור בפיהם של כוחות הביטחון. בכל הנוגע לשטחים השתמשו כוחותינו במילים הפגנות או התפרעויות. פעם או פעמיים הוזעקנו לטפל באותן הפגנות אך אינני זוכר באיזו מסגרת ופרטים ספציפיים. עם זאת זכורה לי אחת שהייתה כנראה באחד הכפרים שלאורך הציר בית לחם – חברון. נתקלנו במטר אבנים ופתחנו במרדף רגלי אחרי המיידים. באחת הסמטאות מצאתי עצמי רץ לבד אחרי נער שזרק לעברי אבן. למזלו הטוב הוא ניבלע באחת החצרות בדיוק כשדרכתי את הנשק לירי. משהייתי לבד בסימטה ויתרתי על הרעיון להיכנס לאותה חצר. חברתי לשאר הכוח והמשכנו לפטרל בכפר. ישנם כמה מבני גילי שעוד מעט הנכדים שלהם יתגייסו לצבא וימשיכו את המרדף אחרי הנכדים של אותם מיידי אבנים – אולי אפילו באותו הכפר ובאותה סימטה.
כלא 6
אומרים שמשה דיין אמר "חייל שלא ישב בכלא הוא לא חייל" – אם כך – אז הָיֹה הייתי חייל למרות שאני כופר מכל וכל באמירה זו. לקראת סוף דצמבר 75 נשפטתי ל־21 ימי מחבוש כאשר בפועל ישבתי בכלא 6 שישה־עשר יום, בתחילת חודש ינואר בשנת 1976, כאשר הייתי מ"מ טירונים בגוש עציון – ומעשה שהיה כך היה.
ברבעון האחרון של שנת 1975 ערק קצין שהיה מפקד מחלקה 4 בפלוגת הטירונים בגוש עציון. מחלקה 4 של כל מחזור גיוס בהנדסה בזמני כללה בעיקר את המתגייסים שלא היו בעלי נתוני קצונה – והמבין יבין. משנותרה המחלקה ללא מ"מ נתעורר צורך דחוף לאייש את התפקיד בקצין שיכול להיכנס לתפקיד לאלתר. הפור נפל ונמצאתי המתאים ביותר להתמודד עם האתגר. למורת רוחי נשלחתי לגוש. מבחינתי הדרכת טירונים הייתה נחותה ביחס להדרכת מקצועות החה"ן בהם התמחיתי. מה עוד שהאוירה בפלוגה ח', תחת פיקודו של ציון שטרית, הייתה חברית מאין כמוה.
סגל הפלוגה אליה הגעתי בגוש עציון היה מגובש מאד – ואולי מגובש מדי לאור עריקתו של אותו מ"מ. באחד הימים נקראה המחלקה שלי לאייש מחסומים בכניסות לירושלים בגלל כוננות בבט"ש. נפרסו שלושה מחסומים (בכניסה הצפונית לעיר מכיוון רמאללה, בכניסה הדרומית מכיוון בית־לחם ובכניסה המזרחית מכיוון ים־המלח). החיילים שלא היו במשמרת במחסום נחו וישנו באוהל שהוקם ליד המחסום. אני התמקמתי במחסום הצפוני שהיה המחסום הפעיל ביותר מבין שלושת המחסומים. לרשות המחלקה הועמדה "תובלתית" – משאית מאן – עם שני נהגים במילואים. במהלך אותה תעסוקה חלה שבת, ואני עם המשאית עשיתי סבב בין כל שלושת המחסומים לאפשר לחיילים להתקלח בבית החייל בירושלים. במהלך הסבב ביקשו הנהגים לעבור דרך מגרש ימקא שם נערך משחק כדורגל בין קבוצה ירושלמית שהייתה אהודה עליהם. לצערי לא מנעתי בעדם ולמעשה הצטרפתי אליהם.
ימים אחדים לאחר מכן יצאה הפלוגה לסדרת אימון הפרט בנחושה. באחד הערבים כשחזרתי מהשטח עם המחלקה למאהל המתין לי קצין מהבסיס שתחקר אותי לגבי אותה שבת – איפה הייתי ומה עשיתי. הבנתי שמישהו ניסה לשים לי תיל ממעיד ולטמון לי מלכודת פתאים. מסרתי לקצין הבודק את כל השלתשלות העניינים באותה השבת, ונראה היה לי כי הקצין קיבל את מה שדיווחתי לו ונוטרל פח היקוש.
בסוף הטירונות נקראתי בבהילות למב"ס באדוריים – אל"מ משה פלד "חדד". לתדהמתי, הודיעו לי בו במקום כי אני נכנס למשפט. רס"ר הבסיס – צדוק שוקר המיתולוגי – תדרך אותי כמקובל לפני הכניסה למשפט – בכניסה אין מצדיעים וביציאה מצדיעים אך אם נפסק זיכוי. על שולחן המב"ס היו חמישה טפסי 630 – חמש תלונות שנסובו סביב אותה שבת: 1) הפקרת חיילים בפעילות מבצעית 2) נהיגה בתובלתית בלי הרשאה 3) אכילה במסעדה באיו"ש אצל מקומיים 4) אי מילוי פקודה 5) התנהגות שאינה הולמת קצין.
בלוז התלונות נגדי היה הטיעון כי על פי התדריך שקיבלתי בעת הצבתנו למחסומים הונחיתי כביכול על ידי הקצין האחראי מפיקוד מרכז כי עלי להיות צמוד למחסום בכניסה הצפונית לעיר. הנחייה שלא ניתנה לי מעולם. באיוולתי ותמימותי, סמכתי על הגינותו ויושרתו של המב"ס והסכמתי להישפט בפניו. הן הייתי המ"מ הנבחר שנשלח על ידו לפתור את הבעיה שהתעוררה כאמור בפלוגת הטירונים בגוש. לגבי עניין הנהיגה במשאית הכרזתי כי לא היו דברים מעולם וניתן לברר זאת על נקלה עם שני הנהגים. הטופס הורד מהשולחן. לגבי המסעדה באיו"ש אישרתי את העובדה שבאחד הסבבים בין המחסומים קנינו דברי מאכל אולם מדובר במזרח ירושלים ולא באיו"ש והרי היא אינה "השטחים". גם טופס זה הורד מהשולחן. לגבי התלונה על "הפקרת החיילים" אמרתי כי נסיעה בין שלוש הכיתות של המחלקה כפי שנפרסה בשטח, לצורך דאגה לרווחתם אינה "הפקרה" אלא דאגה לחיילים. גם טופס זה הוסר. כך גם הוסרה התלונה בדבר ההתנהגות שאינה הולמת קצין שהופרכה בקלות שהרי כל מה שנעשה היה למען החיילים ובשבילם ובכל הנוגע לשהייה במגרש הכדורגל אכן הודיתי כי הייתה זו טעות מצדי ואני מצר על כך מאד. באשר לאי מילוי הפקודה כי עלי להיות צמוד אך ורק למחסום הצפוני, אמרתי למב"ס כי מעולם לא קיבלתי הנחיה כזו – נהפוך הוא, הועמדה לרשותי תובלתית על מנת שאבקר מפעם לפעם את החיילים בשני המחסומים האחרים. המב"ס אמר שעל־פי הדיווח של הקצין מהפיקוד, שעבר במחסום בעת שלא הייתי בו כאמור, ניתנה לי הנחיה מפורשת בעת הצבת הכוח כי עלי להיות צמוד למחסום הזה וכי הוא סומך על הדיווח של אותו הקצין. לפיכך, נמצאתי אשם באי מילוי פקודה. לעניין העונש הזכרתי למב"ס מדוע הוא שלח דווקא אותי לפלוגת הטירונים – ולא בגלל מגרעותיי או מחדליי. לעומת זאת, מבלי שהייתה לי אפשרות לזמן את הקצין למתן עדות, לא רק שנמצאתי אשם אלא נפסק לי עונש חמור ביותר – 21 ימי מחבוש בפועל.
גיבוב תלונות חסרות שחר וקיום הליך לא הוגן כשבסופו עונש בלתי מידתי. נכון היה לכל היותר למצוא אותי אשם בהתנהגות בלתי הולמת בעניין השהייה במגרש הכדורגל ולהטיל עלי בנסיבות העניין עונש כגון התראה, או נזיפה או אפילו נזיפה חמורה. אבל מחבוש בפועל ועוד ל-21 יום הוא מעשה עוועים בלתי נסלח.
באותם ימים העיתונאית כרמלה מנשה הייתה רק מזכירה בקול ישראל והיא לא המוסד "כרמלה מנשה". הורים בדרך כלל לא התערבו בנעשה בתוך הצבא ואיש לא שכר עורך־דין לחייל שעמד לדין משמעתי. הוריי לא היו מקושרים או מחוברים, ולמרות היותם אנשי אמת לא היה להם במה לייעץ לי ומכאן שלא פניתי לאיש – הגם שלא ניתנה לי הזדמנות לכך. לא ידעתי ולא העליתי על דעתי וגם המב"ס לא טרח לציין או להציע כי יש באפשרותי לדרוש כי אותו קצין מהפיקוד שטען כי תידרך אותי להיות צמוד למחסום – יבוא להעיד ולהיחקר על ידי. גם לא ידעתי להעיר למב"ס על הנבזות להמתין עד סוף הטירונות ורק אז לקרוא לי למשפט.
בערב לאחר המשפט התאפשר לי להתקשר הביתה. למעשה כבר חלפו שבועיים מאז שיצאתי שבת. לא ידעתי למצוא מילים כיצד אספר להוריי שאני הולך לכלא. אמי שענתה לטלפון שאלה מתי אני מגיע ואמרתי לה שרק עוד כמה שבועות. באורח פלא היא מיד שאלה: "מה? שלחו אותך לכלא?" השבתי לה ביובש כי כן, ל־21 יום – ובהזדמנות אספר על מה. שלושה ימים הייתי בבסיס עד שמצאו סידור להסיע אותי לכלא 6. הנהג עשה עמדי חסד ועברנו דרך הבית על מנת שאצטייד בכביסה נקייה. בכלא הייתי בתא הקצינים, ללא דרגות אך עם סיכת המ"מ. הקצינים הכלואים היו משוחררים מכל עבודה ואפילו את האוכל היו מביאים לנו לתא. היו אתי שני טייסים ועוד כמה חברה שמן הסתם דיין התכוון אליהם כשאמר את מה שאמר על חיילים ועל הכלא. במהלך היום הייתה אפשרות לכמה כלואים שעבדו בחצרים להגיע אלינו לתא הקצינים. חלקם היו מדלת העם שעליהם נאמר "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". שם, אצל כמה מהם, ראיתי בפעם הראשונה בחיי חשיש ("כיף" בחיריק בלשונם) ושם שמעתי לראשונה כמה שירים כמו "חנהל'ה התבלבלה". ליום הביקור שהייתי זכאי לו הגיעו הורי היקרים לבקרני כפי שעשו תמיד – כמעט בכל מקום שהייתי – ומכונית לא הייתה להם – גם לא רישיון נהיגה.
עונש המחבוש אינו מסתכם רק בכלא עצמו ובשלילת החירות. ימי המחבוש הם תב"ן – תקופה בלתי נמנית המתווספים למניין ימי השירות; והגרוע מכל מבחינתי היה העיכוב בחצי שנה בקבלת הדרגה הבאה – הסגן. למרות זאת זכיתי בחוויה יוצאת דופן. באשר לצדק? אלך מהכלל אל הפרט. לימים עשה הצבא רביזיה מעמיקה בכל מה שנוגע לשיפוט המשמעתי בפני קצין שיפוט זוטר או בכיר, הן מבחינת הסמכויות והן מבחינת ההקפדה על תקינות ההליך. מבחינתי – אציין שלושה מאלו שהיו קשורים למשפט שלי. אודי שטוק, לימים אהוד סדן, שנהרג בפיגוע באינסטנבול, בהיותו בתפקיד בנציגות של ישראל, היה בן מחזור שלי ואחד המ"מ בפלוגה. למיטב הבנתי הוא כנראה דיווח על נוכחותי במגרש הכדורגל באותה שבת. השני – המב"ס – ששפט אותי – לא קודם . המ"פ – מוטי פוסלושני – שהמשיך לשרת בצבא הקבע – נתפס אחרי שפרש מהצבא במעשה מכוער שאין כדוגמתו, שאותי לא הפתיע – גניבת מזכרות מאתר מחנה ההשמדה באושוויץ שבפולין. למיטב הבנתי אותו מ"פ ידע כי התקבלה החלטה להעמיד אותי לדין משמעתי על סדרה של עבירות, והוא לא נקף אצבע כדי לעמוד לצדי בכל דרך שהיא. כך למשל יכול היה להודיע לי למשפט אני נקרא בפני המב"ס ואם יוזמן על ידי ישמח להיות לי מליץ יושר.
קצין הדרכה בית הספר להנדסה צבאית וסיום השירות
במשך הזמן שהייתי בגוש עברה פלוגה ח' לבסיס חדש של חה"ן בדהרייה שנקרא מצודת דביר. לא היה זה אלא בניין משטרת טיגרט מצופה אבן מקומית שחלש על הציר הראשי חברון – באר־שבע, אליו כמובן סופחו שטחים מסביב. בכל מקרה המבנה לא התאים לשמש כבסיס הדרכה וכנראה איוש המקום נבע אך מצורכי בט"ש באזור יהודה.
במהלך שירותי במצודת דביר כמ"מ, נקראתי עם מחלקתי למשמר כבוד ללוויה צבאית של חייל – אלקן נגאוקר – שהתאבד בכלא הצבאי מגידו יחד עם חברו – מנחם צריקר בתאריך 29.1.1976. הלוויה התקיימה ככל הנראה למחרת בבית העלמין הצבאי באשקלון.
כארבעה חודשים לאחר שהגעתי למצודת דביר קודם המ"פ שלי ציון שטרית לתפקיד ע' המד"ר של בהל"צ, והוא הציע לי לבוא איתו למד"ריה לשמש כקה"ד – קצין הדרכה. לימים התקדם ציון לדרגת אל"מ וכיהן כמהנ"פ מרכז.
ההצעה לעבור למדרי"ה הייתה מבחינתי הצעה נדיבה. בנסיבות שנוצרו קטנו סיכויי להתמנות לסמ"פ, והמשך שירותי כמ"מ היה עוול נוסף ועם כל הצניעות גם בזבוז משאב אנושי. מן הסתם ציון שטרית העריך את כישוריי ובכלל זה את אלו הנדרשים לשמש כקצין מטה מקצועי ומכאן הצעתו להצטרף אליו. אלמלא נחישותי להתגייס למשטרה מיד עם תום שירותי הצבאי היה התפקיד הזה יכול לשמש קרש קפיצה מצוין להתקדם לתפקידים אטרקטיביים ביותר. למעשה התקן של התפקיד היה של סרן קבע ואכן הקצין אותו החלפתי היה סרן בקבע ומשם יצא לתפקיד רוחב מקדם. לימים הגיע לאל"מ (קובי שמעון). החפיפה אתו הייתה כנהוג במקומותינו יותר חפיף מאשר חפיפה. ראשו של היוצא נתון בתפקיד אליו הוא אמור להיכנס, ובסתר לבו הוא מקווה שמחליפו לא יעלה עליו בהצלחותיו. כך מצאתי עצמי נכנס לתפקיד קצין מטה כשאין לי מושג מינימלי בתהליכי העבודה. פערי ידע אלו צומצמו בתוך ימים לא רבים ובכל מקרה הידע המקצועי הרב שהיה לי כמעט בכל מקצועות החייל היה לי לחוזקה בלתי ניתנת לערעור. בין היתר יכולתי להכין מתווה לתוכנית אימונים כמעט לכל הקורסים וההכשרות שהתקיימו בבהל"צ, ובכלל זה אימוני ההקמה הרבים של פלוגות חה"ן חטיבתיות, ומעל הכול להקצות תחמושת ואביזרי חבלה בכמות הנדרשת לכל הכשרה ואימון. תפקיד הקה"ד היה מורכב מאד. הייתי ממונה על כמה בעלי תפקידים כמו קצין הגישור והמד"ס באדוריים – עם כי בחלק מהזמן הייתה רק מדסי"ת אחת – תחום שלפחות באדוריים לא הצטיינו בו במיוחד. בנוסף הייתי אחראי על "הבונקר" – מחסני התחמושת וחומרי החבלה שקשה לתאר את המגוון הרחב של אמצעים אלו והכמויות העצומות של האמל"ח שהיה באדוריים, לאימונים ולחירום. עם זאת גם לא יאמן באילו תנאים הם הוחסנו ובאיזה קלות ניתן היה לגנוב פריטי אמל"ח כמעט מכול הסוגים שהיו בצבא היבשה – הן לשימוש פח"עי והן לשימוש פלילי. כך למשל אציין את רציחתו של מיכאל אוחיון – מש"ק בקורס משקי"ם שלא היכרתיו – שנרצח באפריל 75 בהרצליה באמצעות מטען ממולכד של חנ"פ (כנראה לבנת חבלה) ומנגנוני הפעלה צה"ליים שנשלח אליו לכתובתו האזרחית כחבילה בדואר. הרצח אגב לא פוענח עד היום. לעניין הבונקר היו לי ת"פ מש"ק וחייל נוסף שהיו אחראיים על הוצאת התחמושת לנציגי הקורסים השונים. בין שאר המטלות שהוטלו עלי היו תיאומים עם גורמים שונים בצבא ומחוץ לצבא. מעת לעת גם נתבקשתי להעביר הדרכות שונות למסגרות שונות שבאו לבסיס. מפעם לפעם נדרשתי לעניינים מבצעיים כמפקד תורן וכקצין הנדסה. כך למשל התנדבתי להצטרף לכוח מיוחד שהורכב ת"פ סמג"ד בשריון לסיור חודר אל מעבר לקווים בסיני לבדיקת עבירות רק"מ – פעילות שנקראה אז ס"ח ואם אינני טועה מספרה הייתה 44. לאחר מספר ימי אימונים בוטלה החדירה.
במרץ 77 הוזעקתי לזירת פיגוע בחברון ליתן חוות דעת מומחה בעקבות פיצוץ מטען חבלה ליד מסעדת המתנחלים לא הרחק ממערת המכפלה. את חוות דעתי שנסובה סביב כמות חומר הנפץ שהייתה במטען ומידת קטלניותו מסרתי לחוקר המשטרה בעדות. לימים, כאשר כבר הייתי בקורס קצינים במשטרה נקראתי להעיד על חוות דעתי בבית הדין הצבאי בממשל חברון.
זמן קצר אחרי שהגעתי למד"ריה התחלפו המב"סים בבהל"צ ואל"מ יהודה כהן נכנס לתפקיד. לימים התמנה לקהנ"ר ובתחילת שנות ה־90 כשהייתי בפו"ם המשטרתי הוא בא להרצות בפנינו כמנכ"ל מע"צ. שמחתי לראות כי למרות השנים הרבות שחלפו הוא זכר אותי. לפני כחודש התבשרנו כי הוא הלך לעולמו. יהי זכרו ברוך.
דרגת סגן קיבלתי בתאריך 5.8.1976, באיחור של חצי שנה בגלל הכלא.
בקיץ 1976, באחת השבתות בהן הייתי בחופשה, תפסתי פורץ בתל־אביב ועל כך כתבתי בסיפור קו 5.
בתחילת 1977 פנתה אלי תמר כהן, המנהלת בפועל של התיכון בו למדתי, עירוני י"א, וביקשה שאתלווה כמאבטח לטיול השנתי בן שלושה ימים של שכבת י"ב לסיני. קיבלתי אישור והצטרפתי לטיול עם הנשק האישי (הקלצ'ניקוב). בדהב או בנועייבה ישנו על חוף הים ותפסתי חשוד שהסתובב בין התלמידים שישנו בשקי שינה על החוף והבאתי אותו לתחנת המשטרה במקום שם הוא נעצר.
שחרור ומילואים
השאיפה להתגייס למשטרה התפתחה אצלי עוד בימי התיכון. כמה חודשים לפני השחרור מהצבא פניתי ללשכת הגיוס המשטרתית ולמעשה הליך גיוסי למשטרה התנהל עוד כששרתי בצבא. לפיכך כל הניסיונות לשכנע אותי לחתום קבע עלו בתוהו. כשנודע לכל שאני מתגייס למשטרה, ניסה קצין החבלה הארצי של המשטרה – כפי שהתפקיד נקרא זה, יוסי ורצמן, לגייס אותי למערך החבלה במשטרה שהלך והתפתח באותם ימים. הוא התקשר לביתי ומשלא הייתי בבית דיבר עם אמי שתשכנע אותי להצטרף לשורותיו. אם הייתי מתגייס למערך החבלה הייתי מתגייס בדרגת מפקח עם הבטחה לקבל מינוי פקד בתוך שנה מהגיוס. הואיל וייעודי היה לשרת בתחום הלחימה בפשיעה התגייסתי למשטרה בדרגת רס"ר לתקופת חניכה של מספר חודשים ויציאה לקורס קצינים ייעודי.
באיחור שנבע מהתב"ן (תקופה בלתי נמנית שנקראה "דפוק" בעגה הצבאית) השתחררתי מהצבא ביום 19.5.1977.
ביום 1.6.1977 התחלתי את שירותי במשטרת-ישראל. למילואים נקראתי לראשונה במהלך מבצע ליטני (מרץ 1978) אז הייתי בקורס קצינים במשטרה. מסרתי את הצו לממונים עלי ובסופו של דבר שוחררתי למעשה משירות מילואים.
מאז שהשתחררתי מהצבא כמעט ולא היה לי קשר עם החייל למעט בכמה המקרים. כאשר הייתי קצין המודיעין והבילוש של תחנת רמלה (1979), ניצלתי את הקשרים שעוד היו לי במודיעין מקהנ"ר וביקשתי וקיבלתי תצ"א של העיר רמלה – חזון שלא היה נפרץ בשעתו בו קצינים בתחנות השתמשו בתצ"א. בפעם אחרת – במחצית השנייה שנות השמונים, כשכבר הייתי רב־פקד ביאחב"ל, ארגנתי ליחידה ביקור במרכז אב"כ וביחידת יפת"ח המיתולוגית. תא"ל דוד לסקוב ז"ל בכבודו ובעצמו קיבל אותנו והציג לאנשי היחידה פעורי הפה מקצת מהאמצעים המיוחדים שפותחו ביפת"ח.
בשנות האלפיים כשכבר הייתי ניצב-משנה במשטרה התברר לי שאני זכאי לענוד את סיכת לוחם חה"ן שלא הייתה קיימת בזמני.
מילואים מאוחרים
בשנת 2014 פנה אלי הפצ"ר, האלוף דני עפרוני, וביקש כי אתנדב לשירות מילואים ביחק"פ לנהל חקירה נגד אנשי מצ"ח, חלקם בכירים, על חשדות בתחום טוהר המידות. כך מצאתי עצמי בגיל 59 לראשונה בחיי כאיש מילואים, עושה למעלה מחמישים ימי מילואים באותה שנה כחוקר מן השורה. המציאות שהתגלתה לי מאותה חקירה בצבא בכלל ומ"צ בפרט הייתה עגומה למדי ואין כאן המקום להרחיב בעניין. באותם ימי המילואים התנהל מבצע "צוק איתן" שזיכני באות המערכה.
אבי דוידוביץ 
אברם חבר אמת, קראתי בשקיקה ולא הסרתי מבט ולו לשנייה משורותיך.
תיאורך הנכון למצב הצבא והאומה כמו אז כך היום.
מסע ממצה שכולו נתינה להגנת המולדת, תוך סיכון עצמי נפרס בכתיבתך היפה.
כה לחי ולתפארת מדינת ישראל.
אהבתיאהבתי
[…] [1] ראה פירוט במאמרי: צה"ל – ילקוט השירות – מספר אישי 2206180. […]
אהבתיאהבתי
חה"ן עבר לכומתות כסופות (לא אפורות) כבר ב 1980. אני השתחררתי משירות חובה ב 27/10/81 וחבשתי כומתה כאמור למעלה משנה
אהבתיאהבתי
אכן הצדק עמך והתאריך והצבע תוקנו.
תודה.
אהבתיאהבתי
נהניתי לקרוא את קורותיך. גם אני שירתתי בחה"ן, מפברואר 73 עד אוקטובר 77 .
שירתתי תקופות עם כמה וכמה מהאנשים שציינת.
אהבתיאהבתי
לאבי ידידי מ"מ 1 בפלוגה ח וכפי שהדגשת תמיד מ"מ ותיק.
קראתי בעונג את קורותיך ונזכרתי בימים הטובים שלי כמ"מ 2
תחת המ"פ המעולה והמקצועי ציון שטרית.
אמנון מדמון, עו"ד (סא"ל מיל' בדימוס)
אהבתיאהבתי