קו 5

אבי דוידוביץ (2016)

קיץ 1976, תל-אביב – מרדף אחרי פורץ בניחוח תל-אביבי

אוטובוס עם תא לכרטיסן. התצלום מאתר Pinterest
אוטובוס עם תא לכרטיסן. התצלום מאתר Pinterest

מאז היווסדו בשלהי שנת 1945, הפעיל קואופרטיב "דן" בתל-אביב רשת של קוי אוטובוסים במארג יעיל של שתי וערב. במאזן האימה בין "דן" ל"אגד", שני התאגידים הגדולים לתחבורה הציבורית, שהתקיים עד לשנות ה- 80, היו ל"אגד" מעט מאד קוים בעיר, ולדן כמעט ולא היו בכלל קוים מחוץ לעיר. האוטובוסים של דן היו בדרך כלל פשוטים ועלובים, מרביתם עם כיסאות עץ לא מרופדים.
על מזגן באוטובוסים האלו איש לא חלם. לכל היותר התקינו מאוורר ננסי ליד הנהג, להשיב את רוחו בימי הקיץ הלוהטים והדביקים. את הרעש הנורא שהשמיע המאוורר, הנהג במילא לא שמע בגלל שאון המנוע מחריש האוזניים. בכמה מהאוטובוסים הורכבו תאים בקצה האחורי לכרטיסן, שמכר כרטיסים לנוסעים. הנוסעים עלו מדלת כפולה שליד הכרטיסן לרחבה קטנה שאפשרה לעשרות בני אדם להידחס מבלי לעכב את האוטובוס והתנועה יתר על המידה. הרחבה הקטנה הזו הייתה גן עדן לכייסים, ולסוטי מין, אבל גיהינום לכל מי שלא לקה בתתרנות. היציאה מהאוטובוס אמורה הייתה להיות מן הדלת שליד הנהג, או מהדלת במרכז האוטובוס. בשעות הדוחק היו זריזים חומקים לתוך האוטובוס מהדלת האמצעית, וכך חוסכים לעצמם את דמי הנסיעה. קו 5 היה אחד הקוים הבודדים בו פעלו אוטובוסים עם עמדת הכרטיסן מאחור, ותדירות הקו הייתה ראויה לציון. בשעות היום יצא אוטובוס כל 2.5 דקות. מסלול הקו לא היה ארוך במיוחד. מרחוב השרון בתחנה המרכזית "הישנה" בדרום תל-אביב, עד לסמוך לבית החייל ברחוב פנקס בצפון העיר, תוך שהוא עובר בין היתר לאורך שדרות רוטשילד ורחוב דיזנגוף, שהיה האוקספורד סטריט של תל- אביב, ואולי גם של המדינה.

את חופשות השבת מהצבא ניצלתי במרץ רב וללא לאות. היציאות לחופשה היו בימי ששי, בדרך כלל לקראת הצהריים, לא לפני שהיו מגיעים אישורי יציאות לפי מצב הכוננות. את הדרך הביתה ברחוב נחמני בתל-אביב, דרך שנמשכה כשלוש שעות, ניצלתי להשלמת שעות שינה, כך שכשהגעתי הביתה, בשעות אחרי הצהריים, הייתי עמוס באדרנלין. מהרגע שדרכתי על מפתן הבית ועד שיצאתי השכם בבוקר ביום ראשון חזרה לבסיס, כמעט ולא ישנתי. אסור היה לבזבז את החופשה על שינה. מוצאי השבתות היו מוקדשים בדרך כלל לביקור אצל ליאורה, ידידה ותיקה, שגרה בגפה ברחוב בר כוכבא ליד כיכר דיזנגוף, בבית ישן. לחדר שלה היה קסם מיוחד. מוסיקה עדכנית וטובה, תאורה נכונה וטעם של העולם הגדול. שיחות הנפש איתה כללו דיונים פילוסופיים תהומיים. לעתים סרט טוב היה משלים את הבילוי, ומסייע להקל על דיכאון מוצאי- השבת – סוף חופשת השבת. בחזרה הביתה, ממהר שלא להחמיץ את האוטובוס האחרון, נסעתי בקו 5 מהתחנה שליד הכיכר לכיוון רחוב רוטשילד. הנסיעה הייתה יחסית מהירה. והאויר שנכנס לאוטובוס מהחלונות היה קריר ונעים. ריח של אזרחות. טעם של עולם הולך ונעלם.

באותו מוצ"ש קיצי התיישבתי בחלק הקדמי מימין לנהג; בטור המושבים היחידים שהיו חביבים עלי, בחוסכם את התענוג המפוקפק מלשבת בספסל דו מושבי ליד אדם זר. הכיסא השני בטור היה המבוקש והמרווח מכולם. גלגל האוטובוס תרם למרווח גדול יותר ומוגבה יותר מהאחרים. משם הייתי בוחן את הנהג הנלחם עם תיבת ההילוכים החצי אוטומטית, שנקראה על שם וילסון, עם הדוושות הענקיות, עם גלגל ההגה הגדול והמבריק, ובעיקר עם התנועה בכבישי המזרח התיכון. האקדח, C.Z צ'כי בקוטר 7.65 מ"מ, שקיבלתי מתנה מאבי לכבוד יום הולדתי ה- 20, נלחץ קלות על דופן האוטובוס. אהבתי לחוש את המגע עם המתכת הקרה של האקדח. הצ'כי החביב עשאני כמו שאר הקצינים בבסיס, שחלקם התהדרו באקדחים יקרים, ואפשר לצאת מהבסיס חגורים באקדח ולא להיסחב עם רובה מסורבל.

במעלה שדרות רוטשילד לכיוון רחוב החשמונאים, הבחינו נוסעי האוטובוס בתכונה לא שגרתית משמאלם. קורטינות אחדות, ניידות משטרה, היו שם ולידם התגודדה קבוצת אנשים. נהג האוטובוס האט. מחשבותיי, התחלפו במהירות כשהבחנתי ליד בית הספר "ביל"ו" באדם רץ במהירות רבה. הולך ומתרחק מהמקום בו התגודדו השוטרים. נראה כבורח מהם. "עצור" קראתי לנהג תוך שאני מזנק לכיוון הדלת. הנהג הבין מיד שאני מתכוון לדלוק אחרי הנמלט, ותוך כדי עצירת האוטובוס פתח את הדלת שלידו. זריז ומהיר, לא המתנתי לעצירה המוחלטת של האוטובוס וזינקתי החוצה. ישנם רגעים בהם בוקעות מסוגלויות שנרכשו במהלך שנים, כושר גופני טוב, תרגול אין סופי בעליה וירידה מזחל"מים במהלך נסיעה, ומעל לכל – מוכנות לקחת סיכונים ללא הרהור שני. זה היה כנראה אחד מאותם רגעים.

הריצה הייתה מהירה. הבורח, הבחין או לא הבחין ברודף החדש המצמצם לעברו, ונבלע בכניסה של הבית הפינתי ברחוב שינקין. כמעט והדבקתי אותו, אלא שהחשיכה בחדר המדרגות הרתיעה. הבורח רץ במעלה המדרגות מבלי להעלות אור. מצאתי את מתג ההדלקה, העליתי את האור במדרגות והמשכתי אחריו. במעלה המדרגות, נשמע קול חבטה שהועצם מההד בחלל המדרגות. הבורח הגיע לקצה גרם המדרגות המוביל ליציאה אל הגג. דלת העץ הישנה שהפרידה בין המדרגות לגג – הייתה נעולה. כאחוז אמוק הוא ניסה לפרוץ אותה אך כוחותיו כנראה לא עמדו לו, והוא נפל מחוסר נשימה על המדרגות. שרוע על גבו, רגליו כלפי מטה וראשו במעלה, פשוט איברים; רגליים פסוקות וידיים פרוסות משני צידי הגוף, מלוא רוחב גרם המדרגות. להוציא נשימותיו המהירות שכב ללא ניע, כנצלב אל המדרגות ונדבק אליהן בכוח משיכה אדיר.

האורות במדרגות שיחקו במשחק של אורות וצללים. הנורה האחרונה שדלקה הותקנה בקומה הרביעית, במפלס אחד מתחת לגרם האחרון שהוביל ליציאה לגג, שהיה שרוי בחלקו בחשיכה וחלקו הואר באור צהוב כהה שהשתקף מהקירות הישנים. כשפניתי לעבר גרם המדרגות הסופי, קפאתי על מקומי. נשימתי נעצרה. הדבר שניגלה אלי כלל גוף של גבר, גפיים של אדם, צוואר מתוח נשען לאחור, ומצח מבריק. פנים לא נראו. הפחד כמעט ושיתק אותי. מעולם לא האמנתי בשדים, אבל לרגע חשבתי שכפירתי בהם בת עשרים השנים נסתיימה באחת. בייאוש פניתי אל שתי הדלתות בקומה הרביעית וביקש עזרה. הדיירים העדיפו להשמיע קולות של שטיח. התעקשתי מול הדלת הפונה למעקה המדרגות שממעל, משם שדה הראיה כלפי מעלה רחב יותר. מנסה לשכנע שיתקשרו למשטרה. אפילו חשבתי להחדיר מבעד לחריץ בתחתית הדלת את תעודת הקצין שלי, שלא יחשבו שאני גנב או משהו כזה; אך ללא הואיל.

הייצור, או השד, ששכב במעלה האחרון של המדרגות לא אפשר לי זמן ממושך לנהל משא ומתן עם הדיירים בכדי שיעזרו לי ויתקשרו למשטרה. הוא התרומם, בידיו לבנה גדולה שבימים כתיקונם ודאי שימשה כמעצור לדלת, מאיים להשליכה עלי. נבהלתי מהאיום אך בו בזמן נשמתי לרווחה. לשד היו פנים. הוא היה בן אדם רגיל. אומנם גדל גוף אבל עדיין יצור אנושי. כששכב על המדרגות וראשו היה מתוח לאחור, הטיל הזקן שעיטר את פניו צל עליהם, עד שהסתירם. עכשיו היה עלי להתמודד עם תוקף מאיים, בשר ודם, ולא עם רוח רפאים תוהה. ה- 7.65 נשלף במהירות והרגיע את הנמלט. הוא הוריד את האבן בזהירות, נשמר מלהקים רעש מיותר. גב' חנה בבלי לא הייתה מצליחה במשך ימים ארוכים להקנות נימוסים והליכות בכל הנוגע להקמת רעש בשעות הלילה כמו שהצליח כהרף עין C.Z קטן חביב.

בהערכת מצב מהירה העדפתי לרדת לרחוב ולנסות להזעיק עזרה משם. ההחלטה  הוכיחה את עצמה. סימנתי לניידת סיור שפנתה בפניית פרסה לעברי. "זה שאתם מחפשים נמצא למעלה" אמרתי לשוטרים שישבו בקורטינה והצבעתי לכיוון הכניסה לבית. "רדפתי אחריו. הוא לא יכול לברוח. היציאה לגג סגורה".

השוטר שנהג הניידת החנה אותה על המדרכה הרחבה ושני השוטרים נבלעו בכניסה. בין לבין נודע לי כי הבורח פרץ זמן קצר לפני כן לבית בסמוך לבי"ס ביל"ו. שכנים ערניים הבחינו במתרחש והזעיקו את המשטרה. כבמטה קסם הוא קפץ מהדירה וברח מהם עד שפגשתי בו. חלפו מספר דקות והשוטרים מהניידת חזרו מתנשפים עם מבוקשם, שנכבל באזיקים בידיו לאחור. ניכר היה שהתנגד למעצרו עד כדי כך שנאלצו לגבור עליו. כשהכניסוהו לניידת ביקשתי להציג עצמי ולומר להם כי האקדח ששלפתי מוחזק על ידי ברישיון. אותם זה לא עניין. כשהחלה הניידת בנסיעה, עוד הספקתי לשמוע את השוטר שישב ליד הנהג, מדווח במכשיר הקשר שבניידת כי הם עצרו את הבורח. אזרח צעיר שרדף אחריו והביא לתפיסתו, היה כלא היה. הם תפסו אותו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s