אבי דוידוביץ (9.7.2017 עודכן ב־13.1.2021)
יחסי הגומלין בין השר לביטחון הפנים ובין המפכ"ל יכולים להוות עניין למחקר החל מהמשפט החוקתי והמנהלי וכלה בסוציולוגיה של ארגונים * על רקע המחלוקת לכאורה שנתגלעה לאחרונה בין השר ארדן למפכ"ל אלשיך, מובאת סקירה על מערכת היחסים המורכבת המתקיימת בין שני בעלי התפקידים העוצמתיים האלו * אנטומיה של קונפליקט מובנה
לאחרונה הועלתה יוזמה להעביר את ניהול תקציב המשטרה לידי השר הממונה על משטרת-ישראל. השר לביטחון הפנים, חה"כ גלעד ארדן כנראה תומך בהצעה. לעומת זאת המפכ"ל, רב-ניצב רוני אלשיך, מתנגד לה – מצב המעמיד אותו כנראה לראשונה בתקופת כהונתו בעימות חזיתי עם השר שמינה אותו. היחסים בין השר הממונה ובין המפכ"ל הם יחסים מורכבים מאד. ניתן לומר כי קונפליקט מובנה מתקיים ביחסי הגומלין האלו שבין אישיות פוליטית ובין פקיד ממונה, העומד בראש הרשות הגדולה ביותר לאכיפת החוק במדינה. עיקרו של הקונפליקט הוא מרוץ על אחריות וסמכויות. כל צד מבקש להחזיק בידיו את מירב הסמכויות, ולהעביר לצד השני את מירב האחריות – בעיקר כאשר מתעוררים ליקויים וכשלים. עם זאת לא ניתן להתעלם ממרכיב מהותי נוסף המתווסף למורכבות של מערכת היחסים האלו, והוא סוגיית המעורבות של השר בחקירות. על-פי המצב החוקתי הנוהג בישראל, אמור השר להתנתק כמעט לחלוטין מכל החקירות המתנהלות במשטרה. כאשר מדובר בחקירה "רגילה" אפשר והשר אפילו שמח על כך – מה לו ולביצה הזו. אבל כאשר מדובר בחקירה של עובד ציבור בכיר, בוודאי של אישיות המקורבת לו, המצב מן הסתם הולך ונעשה מסובך יותר. כך או כך מתברר כי לאורך מרבית שנותיה של משטרת-ישראל התקיים עימות בעוצמות משתנות ובחשיפה בידולית בין רוב המפכ"לים ובין חלק גדול מהשרים הממונים עליהם.
מבלי להיכנס לדיון מעמיק על המצב החוקתי בישראל בעניין דנן, נסתפק ונאמר כי על פי החוק בישראל: "המפקח הכללי יפקח על משטרת ישראל, על סדרי ניהולה ועל הפעלתה, ויהיה אחראי להשגחה על כל ההוצאות הכרוכות בה ולאפסניה שברשותה" (סעיף 9 לפקודת המשטרה). אין צורך להתמחות במשפט מנהלי וחוקתי בכדי להבין כי המחוקק הפנים עוד מלפני עשרות שנים – כנראה עוד בימי הבריטים – כי המפקד, המנהל והקברניט של המשטרה הוא המפכ"ל, ולא הדרג הפוליטי שמעליו. המחוקק ההוא הבין מה שהיום רבים כנראה אינם מבינים או אינם רוצים להבין. משטרה אינה עוד גוף במסגרת הרשות המבצעת – היא גוף האחראי בעיקר על רוב רובו של אכיפת החוק במדינה, וככזה היא שונה ומתייחדת משאר הגופים השלטוניים. לכן יש להגן על עצמאותה ואי תלותה ככל הניתן והנדרש.
במאמר נסקור את מערכות היחסים האלו החל מהמפכ"ל החמישי שאול רוזוליו שקדם לחיים תבורי ז"ל שכיהן כאשר התגייסתי למשטרה בשנת 1977, ועד למפכ"ל ה- 18 רוני אלשיך. הטעם הענייני מדוע בחרתי לסרוק את מערכות היחסים האלו החל מהמפכ"ל רוזוליו הוא כי ארבעת המפכ"לים שקדמו לו התמנו למעשה על-ידי אותה מפלגת השלטון העוצמתית, שמן הסתם ידעה לברור היטב את נושאי המשרה הבכירים שיהיו בצלמה ובדמותה. מה עוד שבמרבית אותן השנים, הייתה התקשורת פחות חודרנית וחושפנית ועל כן ניתן להניח כי כלל מערכות היחסים בין ארבעת המפכ"לים הראשונים ובין השר הממונה עליהם הייתה תקינה למדי, או שלא ניתן פומבי לחיכוכים ביניהם. הראיה לכך היא העובדה כי שלושת המפכ"לים הראשונים כיהנו בממוצע 8 שנים כל אחד (יחזקאל סהר 1948 – 1958, יוסף נחמיאס 1958 – 1964, ופנחס קופל 1964 – 1972) – כאשר הרביעי אהרון סלע (23.9.1972 – 1.8.1972) נפטר באופן פתאומי בטרם מלאו חודשיים לכהונתו.
שלמה הלל ושאול רוזוליו
שאול רוזוליו (1992-1923) כיהן כארבע שנים כמפכ"ל החמישי של משטרת־ישראל בין השנים 1972 – 1976. רוזוליו התמנה לכהונה בנסיבות טרגיות – קודמו, אהרון סלע, נפטר באופן פתאומי מהתקף לב לאחר כחודש וחצי מכניסתו לתפקיד. כאשר מונה אהרן סלע לתפקיד תקופת כהונתו לא הוגבלה בזמן אבל סוכם עימו שהוא יכהן 3 שנים ואחריו יתמנה למפכ"ל שאול רוזוליו שמונה בינתיים לסגן המפכ"ל – תפקיד שלא היה עד אז במשטרה (דבר, 16.7.1972, עמ' 2). ככל הנראה גם תקופת כהונתו של רוזוליו לא הוגבלה בזמן אלא שהוא החליט להתפטר מקץ 4 שנים. השמועות שהוכחשו היו כי מערכת היחסים בינו לבין שר המשטרה היו משובשים (מעריב, 10.9.1976, עמ' 1) אך גם היו טענות כי מערכת היחסים בינו ובין קצינים בכירים בחייל היו מעורערים, כנראה על רקע פתיחת שורות המשטרה לגיוס מסיבי של קצינים מהצבא. ככל הנראה חלק מהקונפליקטים בינו ובין השר היו על רקע התערבותו הגוברת של השר, לטעמו של המפכ"ל, בהפעלת המשטרה. כך למשל דווח כי השר החליט להעביר את ניהול תקציב המשטרה למינסטריון שהוא עמד בראשו (מעריב, 17.9.1976, עמ' 19).
ד"ר יוסף בורג וחיים תבורי
חיים תבורי ז"ל, המפכ"ל ה-6 של משטרת-ישראל 30.12.1976 – 31.12.1979), חווה חוויה שמעט מפכ"לים חוו אותה אם בכלל. במהלך ימי כהונתו לא רק שהתחלף שלטון במדינה – "המהפך" בשנת 1977 – אלא לראשונה בתולדות המדינה משרד המשטרה פורק ומשטרת-ישראל הוכפפה למשרד הפנים בראשות ד"ר יוסף בורג ז"ל. זאת כי כאשר נבחר מנחם בגין ז"ל לעמוד בראש ממשלתו הראשונה הוא יישם את תפיסתו הדמוקרטית כי מיניסטריון כמשרד המשטרה, שאין לו אח ורע באף לא מדינה "מערבית" אחרת, אינו ראוי שיתקיים במדינה דמוקרטית. בכל הדמוקרטיות כפופה המשטרה למיניסטריונים כמו משרד המשפטים ומשרד הפנים ולא למיניסטריון ייחודי. על כן הוא החליט לבטל את משרד המשטרה ולהכפיף את כל הגופים שהיו במסגרתו, ובראשם משטרת-ישראל ושרות בתי-הסוהר, למשרד הפנים. החלטה זו, שבאה מתפיסת עולם נאורה, המציבה את שלטון החוק כערך בפני עצמו, נבעה גם מתמימות וממידה של קוצר ראות. הנה כי כן בשנת 1984 הוקם מחדש משרד המשטרה (בראשות השר חיים בר-לב המנוח). ברבות הימים בלע המשרד – שבשנת 1995 שינה שמו למשרד לביטחון הפנים – שני גופים שהיו במשרד הפנים: אגף רישוי כלי ירייה ושירות הכבאות וההצלה, ואף צימח גופים חדשים כמו הרשות להגנה על עדים מאוימים.
בימי כהונתו של חיים תבורי הגיע לשיאו הויכוח על שאלת קיומו של פשע מאורגן בישראל. כחודשיים לאחר שמנחם בגין הרכיב את ממשלתו, יצא עיתון הארץ בסדרה בת 8 כתבות מאת אבי ולנטין על הפשע המאורגן בישראל. נראה כי בעקבות "המהפך" ציפה העיתון כי הממשלה החדשה, שרבים מחבריה ותומכיה תמכו ברעיון כי בישראל קיים פשע מאורגן, תתנתק מהעמדה המסורתית של השלטון הקודם, ותכיר בהגדרת המציאות ש"הארץ" הגדיר עוד משנת 1971. במהלך הימים בהם הופיעה סדרת הכתבות, ב- 7.8.1977, מינה המפכ"ל תבורי צוות "לבירור תופעות הפשיעה בישראל" שעיקר תכליתו היה למעשה ליתן מענה לטענה החוזרת ונשנית של העיתון. הצוות בראשותו של ניצב-משנה (כדרגתו אז) מיכאל בוכנר ז"ל, חזר למעשה על העמדה המסורתית של משטרת-ישראל, שנשענה בין היתר על הדוח בעניין שהגיש היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר בשנת 1971, לפיו בישראל אין פשע מאורגן. הצוות הגיש את הדוח שלו למפכ"ל ב- 31.8.1977. המפכ"ל תבורי אימץ את הדוח. הוא ככל הנראה לא הפנים את כל המשמעויות של חילופי השלטון בישראל, ובכלל זה את המצב החדש שנוצר כי לא רק שלממשלה הנוכחית אין כל קושי להודות בקיומו של פשע מאורגן שנוצר במהלך השלטון הקודם, אלא גם שלמעשה רבים מחבריה ומחברי הכנסת של הקואליציה, הצטרפו לעמדת העיתון זה מכבר. כך נוצר מצב שבתאריך 25.9.1977, עוד לפני שיבש הדיו "מדוח בוכנר", היינו פחות מחודש מיום הגשתו, יצא כתב מינוי ל"וועדת בירור ממשלתית בנושא הפשיעה בישראל", בראשות עו"ד ארווין שימרון ז"ל. לית מאן דפליג כי ייעודה ותכליתה של הוועדה היה "בירור" בשאלת הפשע המאורגן, היינו דחייה של דוח בוכנר. ברור כי חברי הוועדה נבחרו בידיעה ברורה כי "הסחורה תסופק". מינוי ועדת שימרון כאמור היה למעשה סוג של סתירת לחי למפכ"ל והבעת חוסר אמון בו. אין כאן המקום להרחיב בעניין דוח שימרון אך נסתפק ונאמר כי חברי הוועדה הטביעו הגדרה מעניינת למצב לפיו "בישראל קיים פשע מאורגן נוסח ישראל". אין הגדרה גאונית ואווילית מזו. "גאונית" על שום העובדה כי כל צד בויכוח יכול היה לחיות איתה בשלום. "אווילית" – כי אין חיה כזו.
אין לקנא במפכ"ל מכהן המוצא עצמו תחת שלטון אשר ככל הנראה רואה בו כ"איש" – במובן הרחב של המושג "איש" – של השלטון הקודם, ובין היתר דואג להוצאת דוח שיזרוק לפח דוח שהוא, המפכ"ל, "חתום" עליו.
ד"ר יוסף בורג והרצל שפיר
הרצל שפיר, המפכ"ל השביעי, היה המפכ"ל הראשון שהוצנח לתפקיד מבלי ששרת קודם לכן במשטרת-ישראל[1]. שפיר היה אלוף מוערך בצה"ל ואף התמודד על כס הרמטכ"ל. יש להניח כי המניע להביא מפכ"ל מבחוץ נבע מן העובדה כי מרבית הניצבים שכיהנו אז נתפסו על-ידי ממשלת "המהפך" ככאלו שמונו על-ידי השלטון הקודם, ועל כן התאים לממשלה החדשה להביא אדם מן החוץ, שאינו "חשוד" כאיש של השלטון הקודם. טיעון זה מתבסס בין היתר על העובדה כי באותם ימים היו מבין הניצבים המכהנים כמה וכמה שיכלו להתמנות לתפקיד הרם. הנה שניים שבסופו של דבר אכן התמנו למפכ"לים – אריה איבצן ודוד קראוס ע"ה.
כמפכ"ל, נאלץ הרצל שפיר לסיים תפקידו בסוף שנת 1980, כעבור שנה מהיום שקיבל את הפיקוד על המשטרה, על רקע משבר אמון כבד שנתגלע בינו ובין השר הממונה עליו, שר הפנים ד"ר יוסף בורג ז"ל. שפיר טען כי הוא הודח בגלל "תיק אפרסק". תיק אפרסק היה מעטפה שהכילה מספר ידיעות על שחיתויות שנקשרו באישים שהיו מזוהים עם המפד"ל, מפלגתו של ד"ר בורג המנוח. יודעי דבר יודעים לספר כי היחסים בן האישים הגיעו לפיצוץ עוד קודם לכך על רקע הכפיפות של המפכ"ל. בימים בהם הייתה המשטרה כפופה לשר הפנים, מינה השר בורג את מר יעקב מרקוביץ' לראש אגף המשטרה במשרדו. למפכ"ל הרצל שפיר מציאות זו כנראה לא הייתה קלה ורק הוסיפה לניכור שנוצר בינו ובין השר הממונה. מקור נוסף למשבר האמון שנתגלע בין שפיר ובורג הוא מערכת היחסים הלא תקינה שהתקיימה בין הרצל שפיר ובין חלק גדול מצמרת המשטרה באותם ימים. מדובר היה בהתמרמרות גוברת והולכת של ניצבים שהגיעה בסופו של יום גם לאוזניו המחודדות של ד"ר בורג. ראשיתה של ההתמרמרות הזו הייתה ממש מהיום הראשון שהרצל שפיר התחיל את כהונתו ב- 1.1.1980 – אחרי שכחודשיים קודם לכניסתו לתפקיד הוא ביקר ביחידות המשטרה ונפגש עם בעלי תפקידים רבים. לישיבה הראשונה עם חברי סגל הפיקוד הכללי – ספ"כ – מונח שהוטבע אז לראשונה במשטרה – הגיע שפיר עם "אני מאמין" ארגוני סדור, אותו כמובן הביא מצה"ל. המסר שלו לספ"כ היה פחות או יותר כך: עד היום עבודת המטה שלכם לא הייתה נכונה – מהיום תלמדו ואני הוא שאלמדכם. זאת כאשר בספ"כ לא ישבו אז דגי רקק. הזכרתי שניים מהם שלימים נעשו מפכ"לים, אך לרשימה יש להוסיף עוד כמה "כרישים" ובהם יחזקאל קרתי שהיה ראש אגף החקירות ומ"מ המפכ"ל, משה טיומקין, מפקד מחוז תל-אביב, צבי בר, מפקד מג"ב ועוד.
מערכת היחסים העכורה שהתקיימה בין הרצל שפיר ובין צמרת המשטרה עד כדי חוסר אמון של ממש באה לידי ביטוי בין היתר בפרשת הריסת בית גרייבר[2]. רק 10 שעות לפני שעת ה"ש" הודיע המפכ"ל למפקד המחוז שהבית ייהרס על פי תוכנית שלו, שאת פרטיה לא ידעו גם קצינים בכירים ביותר במשטרה[3]. אירוע נוסף שהעיב על היחסים בצמרת המשטרה והקרין גם למערכת היחסים שבין המפכ"ל לשר היה פרשת "הפריצה השקטה" למפעל בר בקר בבת-ים במסגרת חקירת "הרצח הכפול" של עמוס אוריון ועזר כהן על-ידי טוביה אושרי ורחמים אהרוני. שבוע אחרי הרצח כאשר בידי המשטרה כבר היה קצה חבל לגילוי הרצח, היא ביצעה "פריצה" שקטה למפעל הבשר שם התבצע הרצח, שהיה בבעלותם של אושרי ואהרוני, במטרה לאשש את החשדות שהיו לה. במהלך ההליכים המשפטיים, כאשר נודע על הפעולה, נטען כי היא נעשתה באישור המפכ"ל הרצל שפיר[4] – כאשר ספק היה אם המפכ"ל הבין את מהותה או אם בכלל אישר אותו למפרע. לבסוף נודע כי המפכ"ל נטל על עצמו את האחריות על המעשה[5] שהשר כנראה הסתייג ממנו.
בׁ־9 בינואר 2021 פרסמתי מחקר בשאלה 'האם נסיבות פיטוריו של המפכ"ל הרצל שפיר היו סבירים ומוצדקים?' בו ניתן למצוא הרחבה על כל מארג היחסים בין השר בורג ובין הרצל שפיר.
ד"ר יוסף בורג ואריה איבצן
המפכ"ל ה-8, אריה איבצן (5.1.1981 – 31.3.1985), מצא עצמו במציאות לא פשוטה עם מינויו של דוד קראוס כסגן המפכ"ל, מינוי אשר נכפה עליו על-ידי השר הממונה עליו ד"ר בורג.
דוד קראוס היה ראש אג"ם ואחרי פרשת "התפטרותו" של הרצל שפיר ראה עצמו כמועמד ברור לכהונת המפכ"ל. ד"ר בורג אשר ככל הנראה שבע מרורים מחוויית הכהונה של הרצל שפיר ביקש למזער זעזועים בצמרת ולנטרל מוקדי כוח בקרבה. על-כן כשהחליט למנות את איבצן למפכ"ל, הבטיח לקראוס שידאג לעתידו ולמעמדו בארגון בכדי למנוע את פרישתו – פרישה אשר עלולה הייתה ככל הנראה להסב לו מבוכה נוספת. היחסים בין המפכ"ל איבצן ובין סגנו קראוס היו מעורערים עוד מלפני מינויו של איבצן למפכ"ל, אך עם המינוי הם הגיעו לקרע ונתק גמור[6]. יודעי דבר ידעו לספר כי לאורך תקופה ממושכת העדיף סגן המפכ"ל קראוס לעבוד בלשכתו בתל-אביב-יפו ולא בלשכתו במטה הארצי בירושלים, וזאת על-מנת להימנע ממפגש עם המפכ"ל איבצן. לבסוף החליט השר על "הפרדת כוחות" ומינה את סגן המפכ"ל קראוס לתפקיד נשיא בית הדין למשמעת של המשטרה, תפקיד שנראה מגוחך למועמד למפכ"ל אך מבטיח באופן מובהק נתק בין הניצים[7]. לא נעים למפכ"ל לעבוד כשלפחות ניצב אחד נושף בעורפו אם לא תוקע סכין בגבו, וזאת בחסותו לכאורה של השר הממונה – עובדה הנוטעת בלב המפכ"ל תחושה שהוא אינו זוכה לגיבוי ואמון מלא מצדו של השר הממונה עליו.
משה שחל ויעקב טרנר
שני טיטנים שהתנגשו זה בזה היו משה שחל ויעקב טרנר. ככל הנראה מדובר בקונפליקט החריף ביותר שנתגלע בין מפכ"ל ובין השר הממונה עליו. שחל, פוליטיקאי ותיק ומנוסה עוד מהיום הראשון שנכנס לפוליטיקה ומשפטן בעל שם, היה שר המשטרה ובהמשך עם שינוי שם המשרד השר לביטחון הפנים – בשנים 1992-1996. טרנר, תת-אלוף במילואים וטייס קרב בעל עבר מרשים של לחימה ופיקוד בחיל האויר, שגויס למשטרה בדרגת ניצב, כיהן כמפכ"ל העשירי (1.4.1990 – 31.3.1993). בתאריך 15.2.1993 הודיע השר שחל למפכ"ל טרנר כי עליו לסיים את תפקידו לאלתר. ביום הקודם התפרסמו בתקשורת ידיעות על כי מזכ"ל מפלגת העבודה, מר ניסים זוילי, נפגש עם טרנר והציע לו לרוץ לראשות עירית תל-אביב מטעם מפלגת העבודה. שחל טען כי מרגע זה נעשה טרנר "למפכ"ל פוליטי" והחליט מיד להדיחו.
טרנר, לעומת זאת, טען כי שחל מבקש להיפטר ממנו כי סרב לבקשתו המפורשת של שחל, להחליף את צוות החקירה בפרשת אריה דרעי, מהלך שהיה פוגע אנושות בחקירה. העימות בין השניים הגיע למבקרת המדינה, מרים בן פורת ז"ל, אשר נתבקשה להכריע בסוגיא. בתום בדיקתה היא העדיפה את גרסתו של שחל על פני טרנר. טרנר מיהר לעתור לבג"ץ וזכה, בעיקר בגלל פגמים שנפלו בהליך הבדיקה של בן פורת, ובעיקרם העובדה כי ממצאי הבדיקה לא הועברו לטרנר להתייחסותו, לפני פרסומם[8]. הקרב בין השניים הוכרע לכאורה בשדה המשפטי – כל צד טען שניצח.
אביגדור קהלני ואסף חפץ
מפכ"ל נוסף שמצא עצמו מתעמת עם השר הממונה עליו היה אסף חפץ, המפכ"ל ה- 12 (1.5.1994 – 31.12.1997). השר לביטחון הפנים היה תת-אלוף (במיל') אביגדור קהלני. היחסים בין שני האישים היו מורכבים ולא פעם הגיעו לעימות. כך למשל היה כאשר אסף חפץ רצה למנות את ניצב סנדוּ מזור לראש אגף החקירות וקהלני התנגד, עד שהתרצה, בגלל עמדתו התקיפה והבלתי מתפשרת של חפץ. מעשה שהיה כך היה – באותם ימים סנדוּ מזור היה בדרגת ניצב בתפקיד ראש אגף האפסנאות (לימים שונה השם לאגף לתמיכה לוגיסטית). המפכ"ל חפץ ביקש למנותו לתפקיד ראש אגף החקירות, בהיותו איש חקירות ותיק ומוערך על רוב רובה של צמרת המשטרה ומחוצה לה, וקיבל את אישורו של השר משה שחל שאף חתם על המינוי. אחרי הבחירות בשנת 1996 הוקמה ממשלתו הראשונה של נתניהו ואביגדור קהלני התמנה לשר לבט"פ. המפכ"ל חפץ נועד עם השר ומסר לו כי בכוונתו להוציא אל הפועל את המינוי של סנדוּ. קהלני השיבו שלפני שייתן את הסכמתו הוא מבקש להיוועץ עם ראש הממשלה. כשחזר קהלני אל חפץ הודיעו כי רה"מ מתנגד למינוי בטענה כי מדובר במינוי של משה שחל, מהשלטון הקודם. חפץ הסביר לקהלני כי סנדוּ מחזיק בידו מינוי כדין, וביטולו בנסיבות דנן עלול להביא את סנדוּ לעתירה לבג"ץ, והוסיף ואמר לו בטון שאינו משתמע לשתי פנים, שיגיד לרה"מ שאם הוא יתנגד למינוי הזה יהיה לו עסק גם איתו. קהלני השיבו כי ידבר עם נתניהו ויחזור אליו כפי שאכן עשה, והודיעו כי רה"מ אינו מתנגד למינוי של סנדוּ מזור.
נקודת שבר נוספת ביחסים ביניהם נוצרה ככל הנראה בעטיה של החקירה בפרשת מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. בפרשה זו נחקרו כחשודים מספר אישים רמי מעלה וביניהם אריה דרעי (שר לשעבר), אביגדור ליברמן (מנכ"ל משרד ראש הממשלה), צחי הנגבי (שר המשפטים), ובנימין נתניהו (ראש הממשלה). הנחרצות שגילתה המשטרה בחקירה זו הייתה כנראה לצנינים בעיני רבים. בתוך כך פנה השר קהלני לאנשי משטרה, ביניהם החוקרים בפרשת בר-און, ואמר להם כהאי לישנא: "האמת חשובה. אם אין כלום, אל תמציאו. אם יש – תחשפו". ראוי להבהיר, השר לביטחון הפנים מצא לנכון להזכיר לחוקרים, שעמדו לקראת סיום החקירה בתיק שעסק בחשדות לשחיתות ציבורית חסרת תקדים, כי האמת חשובה וכי אל להם להמציא אותה, היינו לבדות ראיות או לזייף מסמכים! במילים אחרות, מבחינת השר קהלני הייתכנות כי צוות חקירה, הכפוף ישירות לראש אגף החקירות, יעשה מלאכתו פלסתר היא אפשרית בהחלט. לא זו אף זו, השר קהלני מצא לנכון להעביר את המסר הנואל הזה לא בפורומים פנימיים סגורים, אלא דווקא בכינוס אליו הוזמנו גם עיתונאים רבים. נראה כי חשוב היה לו כי מאזיניו יהיו גם כאלו שאינם משרתים במשטרה, אלא במקומות אחרים.
בהמשך יטען השר קהלני כי שמע על המלצות המשטרה בסיום חקירה זו אך מהתקשורת, והאשים את המפכ"ל בדיווח לא תקין אליו.
אסף חפץ, שקיווה כי כהונתו כמפכ"ל תוארך במספר חודשים, עד אחרי יום העצמאות ה- 50, בדומה להארכה שזכה מקבילו בצה"ל, הרמטכ"ל רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, אולץ לסיים כהונתו בסוף שנת 1997, מבלי שזכה להארכה של מספר חודשים כפי שציפה לקבל.
פרופ' שלמה בן-עמי ויהודה וילק
מערכת יחסים בעייתית נוספת שהתקיימה בין מפכ"ל ובין השר הממונה עליו הייתה בעת שיהודה וילק שרת כמפכ"ל ה-13 (1.1.1998 – 31.12.2000) ופרופ' שלמה בן-עמי כיהן כשר לביטחון הפנים בין השנים 1999 – 2001. אירועי אוקטובר 2000, המהומות הקשות שפרצו במגזר הערבי, וועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעטיין, חשפו מערכת יחסים עכורה בין מפכ"ל חזק ודעתן ובין פוליטיקאי שהמשרד האחרון שהוא רצה לעמוד בראשו – אם בכלל – היה המשרד לביטחון הפנים. ראש הממשלה אהוד ברק, שככל הנראה ביקש להחליש את בן-עמי שהלך וזהר בשמי הפוליטיקה הישראלית, מינה אותו לשר לביטחון הפנים כדי להבטיח את התרסקותו הפוליטית של הפרופסור השנון להיסטוריה.
לשר שלמה בן-עמי היו טענות קשות נגד המשטרה ובעיקרן כי לא קיבל דיווחים כראוי, הן בכל הנוגע למוכנות משטרת-ישראל להתמודד עם הפרות סדר, והן לגבי מהלכים שהתרחשו במהלך ההתנגשויות בין האזרחים הערבים ובין כוחות הביטחון. "ועדת אור", ועדת החקירה הממלכתית לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון לבין אזרחים ישראליים, באוקטובר 2000, מצאה ליקויים בתפקודו של בן-עמי והמליצה כי לא יחזור למלא את תפקיד השר לביטחון הפנים. לגבי המפכ"ל וילק, הוועדה קבעה כי הוא נכשל בשורה של עניינים, והמליצה כי לא יימלא תפקידים בתחום ביטחון הפנים. המלצות הוועדה ניתנו אחרי ששני האישים סיימו את כהונתם. וילק לא תכנן לשוב ולעסוק ביטחון פנים, בן-עמי לא העלה על דעתו לחזור למיניסטריון ממנו יצא מוכה וחבול פוליטית.
אבי דיכטר ומשה קראדי
השר אבי דיכטר הגיע לכהונת השר לביטחון הפנים לאחר שסיים שרות מזהיר בשב"כ, שבשיאו כיהן כראש השירות. משה קראדי התמנה למפכ"ל ה-15 (1.8.2004 – 30.4.2007) על-ידי השר צחי הנגבי, מינוי שהפתיע לא רק את צמרת המשטרה, אלא גם את קראדי עצמו. במהלך כהונתו של קראדי נחשפה פרשת פריניאן שהביאה לסיום תפקידו של קראדי בטרם עת.
במרכזה של הפרשה עמד הרצח המאפיוזי של העבריין פנחס בוחבוט בשנת 1999, בבית החולים תל-השומר. הרצח בוצע על-ידי צחי בן-אור, שהיה אז שוטר, ביחד עם עבריין נוסף. על-פי החשד האחים עודד ושרון פריניאן, ממושב הודיה, הם שהזמינו את החיסול האכזרי. מאוחר יותר נעצר בן-אור, כשכבר לא היה שוטר, בגין התפרצויות לדירות, ובין היתר סיפר לחוקריו על רצח בוחבוט ועל פעולותיו של קצין משטרה בכיר לטובת האחים פריניאן. בן-אור הסכים לשמש עד מדינה בפרשה, אך מטעמים שונים ובעיקר משונים נדחתה הצעתו. הוא ברח למקסיקו ושם נרצח. הפרשה הלכה והסתבכה עד שנחשפה בתקשורת בהקשר של שחיתויות חמורות במיוחד. כמה עניינים מהפרשה התרחשו בעת שקראדי שימש כמפקד בכיר – במקרה אחד מפקד מרחב לכיש ובעניין אחר מפקד המחוז הדרומי.
"ועדת זיילר", ועדת הבדיקה לבחינת מערכת אכיפת החוק בפרשת פריניאן והשוטר צחי בן-אור ז"ל, מצאה כי בתפקודו של קראדי כמפקד התגלה חוסר ידיעה, התמצאות, פיקוח ושליטה על הנעשה בתחומי מרחב או מחוז עליהם היה מופקד. המלצתה הייתה כי קראדי יסיים את הקדנציה שלו כמפכ"ל, קדנציה שנמצאה לקראת סופה, וכי כהונתו לא תוארך[9].
כשקיבל דיכטר את דוח ועדת זיילר הוא התכוון לפטר את קראדי על אתר. קראדי, שככל הנראה רצה לחסוך מעצמו את ההשפלה שבפיטוריו, הקדים את דיכטר בכמה שעות והתפטר. מיד לאחר מכן יצא דיכטר בהודעה דרמטית בה בין היתר מתח ביקורת קשה על תפקודם של קראדי ושל סגנו. לדבריו, הוראותיו המפורשות שניתנו למפכ"ל בסמוך לכניסתו לתפקידו, 8 חודשים קודם לכן, בכל הנוגע להפעלת המשטרה, לא בוצעו. לפיכך הוא הגיע למסקנה כי כדי שהוראותיו יקוימו הוא חייב להציב בראש הארגון פיקוד עליון אחר, וכך עשה. משהקדימו קראדי והתפטר ביוזמתו, לא נותר לו לדיכטר אלא להסתפק רק בהדחת סגן המפכ"ל, ניצב בני קניאק. יחד עם זאת הוא הציע לו להתמנות לנציב שירות בתי הסוהר, ויועלה לדרגת רב-גונדר. יודגש ויובהר כי לניצב בני קניאק לא היה כל קשר לפרשת פריניאן. דיכטר גם הודיע באותו מעמד כי החליט למנות את רב-גונדר יעקב גנות למפכ"ל, ואת הניצב בדימוס מיקי לוי לתפקיד סגן המפכ"ל.
אבי דיכטר ניסה לתרץ בהודעתו כמה קושיות העולות מסדרת החלטותיו. הטעם שנתן כי לא הדיח עוד קודם את הפיקוד העליון של המשטרה, משהתברר לו שפיקוד זה לא רק שנכשל במילוי תפקידו אלא גם לא מילא אחר הנחיותיו – או לא קיים את מדיניותו כלשונו – היה טעם רע. לדבריו, הוא נמנע מלהדיח את קראדי וקניאק עוד קודם מתוך כבוד והערכה לוועדת זיילר, ולכן המתין לפרסום הדוח, בשל הסיכוי הקלוש, שמא הוועדה תראה את פני הדברים באור שונה מזה שהוא ראה אותם. יש לומר כי אם סבר כי המפכ"ל וסגנו נכשלו לא רק בכך שלא עמדו ביעדים שהציב להם, אלא שהם גם אינם מסוגלים "לשפר את ביצועיהם של 28 אלף אנשי משטרת ישראל" כפי שקבע, הרי בכל רגע שהוא השאירם בתפקיד – הפר הוא את אמון הציבור.
לא זו אף זו, הוצאתם של קראדי וקניאק מהקומה החמישית בבניין המטה -ארצי, במקביל לעבודת ועדת זיילר, בגלל תפקוד לקוי להבנתו של דיכטר כאמור, לא יכלה להשפיע כהוא זה על ועדה מקצועית שדנה בעניין אחר לגמרי, ושגם אינו נוגע בכלל לקניאק. העובדה כי דיכטר כבר היה מוכן עם מועמדים לתפקידי מפכ"ל וסגן מפכ"ל לרגע שיפורסם הדוח, מצטרפת להנחה כי ועדת זיילר לא הייתה אלא קרדום לחצוב בו בידי דיכטר.
המינוי של יעקב גנות למפכ"ל לא צלח בגלל ביקורת ציבורית נוקבת סביב עברו של גנות בו נמצא רבב ערכי. אין אלא להצטער על כי דיכטר לא גילה את הרגישות הנדרשת כדי להבין שמי שאמור לעמוד בראש הסוכנות הגדולה והעיקרית לאכיפת החוק במדינה, אמור להיות לא רק נקי מכל כתם מוסרי, אלא גם להוות דוגמא וסמל לשלטון החוק ולטוהר המידות. מצערת עוד יותר העובדה כי היועצים המשפטיים בהם נועץ דיכטר בעת שתכנן את המהלך, הרכיבו את המשקפיים הישנות שלהם, ולא את החדשות, החדות ובעלות שדה הראיה הרחב. בסופו של דבר מונה לתפקיד דודי כהן, וסגנו – ניצב שחר איילון. כך גם נגנז הרעיון למנות את מיקי לוי לסגן המפכ"ל.
יצחק אהרונוביץ ודודי כהן
אהרונוביץ היה מפקד נערץ במשטרת-ישראל בכלל ובמשמר-הגבול בפרט. כשהתמודד על תפקיד המפכ"ל בשנת 2004, נחל הוא ושלושת עמיתיו[10] שהתמודדו על התפקיד הנכסף אכזבה קטנה והשפלה גדולה. צחי הנגבי, שהיה השר לביטחון הפנים, סיכם בחשאי עם קראדי כי הוא – הצעיר שבחבורה – ימונה למפכ"ל ה-15. צמרת המשטרה כולל המפכ"ל היוצא, שלמה אהרונישקי, לא ידעה על הנבחר עד שהנגבי כינס את כולם לישיבה הזויה במשרדו, והנחית עליהם כרעם ביום בהיר את ההודעה על מינויו של קראדי. אהרונוביץ החליט על אתר לפרוש מהמשטרה – יצא "לאזרחות" ועשה חיל. הבחירות לכנסת ה- 18 בתחילת שנת 2009 הביאו את אהרונוביץ למשרת השר הממונה בין היתר גם על המפכ"ל. מי שלא רצה אותו כמפכ"ל קיבל אותו כשר לביטחון הפנים.
דודי כהן היה קצין שאפתן ונמרץ. דומה כי כל תפקיד שקיבל היה לו כמקפצה לתפקיד הבא. לכס המפכ"ל ה-16 (1.5.2007 – 1.5.2011) הגיע רק אחרי שדיכטר לא הצליח למנות את יעקב גנות לתפקיד. מינויו נתפס במידה רבה כמינוי של ה- Second Best. כמפכ"ל הוא החליט לפגוע בקריירה של ניצב אורי בר-לב, שהיה מפקד המחוז הדרומי ולהוציאו ללימודים. "יציאה ללימודים" היא הקוד לחיסול ממוקד לקריירה של קצין הרץ קדימה במעלה סולם הדרגות. בר-לב סרב למהלך. כהן, הזקוק לשר כדי למנות או להדיח קצין בכיר, קיבל את מלוא הגיבוי מהשר אבי דיכטר, שהחליט לפטרו. בר-לב הגיש עתירה לבג"ץ. בינתיים התחלפה הממשלה ויצחק אהרונוביץ התמנה לשר לביטחון הפנים. עורך-הדין שייצג את אורי בר-לב, יעקב נאמן, התמנה לשמש כשר המשפטים. כך נמצאה נוסחא גואלת. אורי בר-לב מצד אחד, ואהרונוביץ וכהן מצד שני הגישו לבג"ץ הודעה משותפת שהביאה קץ לעימות בין בר-לב לכהן. בר-לב הודיע בין היתר כי הוא מקבל ללא עוררין את מרותו של המפכ"ל, כמפקדו הישיר וכמפקדה של משטרת ישראל כולה, ומצר על כל פגיעה בארגון ובעומד בראשו. ברור לכולי עלמא כי זו הייתה קבלת מרות מותנית, אינטרסנטית וטקטית. את הנעשה אין להשיב וגם הודעה מתוחכמת לבג"ץ אינה יכולה לשנות את העובדות. בר-לב לא קיבל את מרות המפכ"ל והשר. אפשר ואהרונוביץ, שבא כאמור במקומו של דיכטר, ביקש למנוע את התערבות הבג"ץ בשיקול הדעת של השר בכל הנוגע למינוי קצינים בכירים. מתוך אהדה רבה לבר-לב, מצא הוא פתרון שהוסכם על בר-לב ונכפה על כהן: בר-לב ייצא לגולה הדוויה בארצות-הברית לשמש כנציג המשטרה בצפון אמריקה. הרוח הדוחפת את בר-לב מערבה, לוושינגטון הבירה, תדחוף אותו גם לקומה החמישית בבניין המטה-הארצי. דודי כהן שהאמין בכל ליבו שדינו של קצין הממרה את פי הממונה עליו הוא סילוקו מהארגון, נאלץ לבלוע את הגלולה המרה שהומתקה לו בכך שלא יצטרך לפגוש את בר-לב מדי יום שני, בישיבה השבועית של סגל הפיקוד הבכיר. האלטרנטיבה שהייתה לכהן – להתפטר – לא באה בחשבון. ככלות הכול לפעמים סופג מפכ"ל סתירת לחי מהשר אך הוא יודע להמשיך הלאה. יודעי דבר יגדירו את סתירות הלחי האלו בשם "קונפליקט מובנה". בצבא קוראים לזה "זובור".
לא חלפו חודשים רבים והכאב הצורב מסתירת הלחי שספג דודי כהן חלף כלא היה, והחיוך חזר אל פניו כאשר תקופת כהונתו עמדה להסתיים. הניסיון המיותר של אהרונוביץ למנות את אורי בר-לב למפכ"ל ה- 17 לא צלח בגלל פרשה מביכה שנקראה ד"ר אורלי אינס. בר-לב נאלץ לגדוע קריירה מפוארת בשירות הביטחוני עם כתם קטן[11]. דודי כהן סיים את תפקידו בכבוד ויקר. מבחינתו – הצדק נעשה. מבחינתנו – נגרם נזק נוסף לתרבות הארגונית הראויה.
יצחק אהרונוביץ ויוחנן דנינו
יוחנן דנינו, המפכ"ל ה־17 (1.5.2011 – 30.6.2015) היה ככל הנראה המועמד השלישי או הרביעי של השר לבט"פ אהרונוביץ להתמנות למפכ"ל. לבסוף, כשהתברר לו שהמועדף עליו אורי בר-לב לא יכול להתמנות בגלל פרשת ד"ר אורלי אינס, ועל מועמדו השני, ניצב אילן פרנקו, רבצו הדברים שהתבררו בוועדת זיילר[12], החליט אהרונוביץ למנות את דנינו, שנכנס לכהונה עם תווית של ה- Second Best[13]. לבסוף עלתה משך כהונתו על זו של כל 7 המפכ"לים שקדמו לו. מערכת היחסים הבין אישיים בין אהרונוביץ ובין דנינו עלתה עד מהרה על שרטון שהיה בנוי בין היתר מההרכב של צמרת המשרד לביטחון הפנים שלא הבטיח חיים קלים למפכ"ל. הן השר – חה"כ יצחק אהרונוביץ – והן מנכ"ל המשרד – רב-גונדר בדימוס יעקב גנות – היו בעברם ניצבים במשטרת-ישראל ומועמדים לתפקיד המפכ"ל, תפקיד אשר בוודאי לטעמו של כל אחד מהם נגזל ממנו שלא בצדק. לאהרונוביץ ולגנות גם רקע משותף בשירות במשמר-הגבול, שניהם גם פיקדו על החיל, ודומני כי בעבר הרחוק היה גנות אף מפקדו של אהרונוביץ. לנוכח חזית כזו מובטחת למפכ"ל הנכנס לתפקידו עם תוית של ה- Second Best, תקופת כהונה מאתגרת – בלשון המעטה. כך התגלעו חילוקי הדעות שדומה כי הפכו לעֶבְרָה של ממש בין השניים. הביטויים לכך שהתפרסמו ברבים היו קשים ומטרידים.
הסמכות הבלעדית הנתונה לשר לביטחון הפנים למנות את הקצונה הבכירה של משטרת-ישראל, ובראשם את הניצבים. רב-ניצב יוחנן דנינו אמר בראיון לכלי התקשורת כי עמדתו בה הוא מחזיק מזה שנים רבות היא כי מינוי קצינים בכירים על ידי השר הממונה, שהינו איש פוליטי, אינו ראוי. דנינו הדגיש כי את דעתו זו הוא מביע לא בהקשר של השר הנוכחי, יצחק אהרונוביץ, אלא מתוך תפיסת עולמו המקצועי והערכי. דנינו נגע באחד מקצות העצבים הרגישות ביותר במערכות היחסים בין מפכ"ל המשטרה ובין השר הממונה עליו – סוגיית מינוי הקצונה הבכירה של משטרת-ישראל. ניתן להניח כי גישתו של דנינו לא הייתה מקובלת על השר לביטחון הפנים ובוודאי שההתבטאות הפומבית שלו הייתה לצנינים בעיניו.
בספטמבר 2011 דווח ברשת ב' על מתיחות בין המפכ"ל ובין השר שעיקרו היה תחרות ביניהם על הקרדיט להעלאת שכר השוטרים, אלא שחילוקי הדעות ביניהם הגיעו עד כדי סוג של מכשול לתפקוד התקין של המשטרה, ובעיקר מדובר בשיהוי של מינוי קצינים בכירים – עד אשר הצליחו השניים להגיע להסכמות ביניהם – מן הסתם תוך ויתורים הדדיים. כך למשל מינוי ממ"ז ש"י. דנינו רצה את תנ"ץ דוד ביתן שהיה סממ"ז דרום, ואילו אהרונוביץ רצה את תנ"ץ משה "צ'יקו" אדרי שהיה ראש המטה המבצעי שליד השר[14]. רק בתום חודשים לא מעטים שהתפקיד לא אויש, הוכרע המינוי ושלישי זכה בו – קובי כהן.
באוקטובר 2014 הביע דנינו את עמדתו בראיון לעיתון כי על המפכ"ל הבא להיות אחד שבא משורות המשטרה הגיב השר בכעס כי זו אמירה אומללה, על דנינו להתעסק בעניינו ולא לתת לו עצות[15]. התבטאות זו הביאה את מערכת היחסים ביניהם לשפל כה עמוק עד שנדרשה פגישה הבהרה ביניהם והוצאת הודעה משותפת ובה בין היתר הוצהר כי: "… כי לא יהיה יותר דיון פומבי בסוגיית מינוי המפכ"ל הבא…"[16].
גלעד ארדן ובנצי סאו
בנצי סאו הוא הניצב היחידי במשטרת-ישראל שמונה על-ידי הממשלה לשמש כממלא מקום המפכ"ל, כיהן בתפקיד חמישה חודשים תמימים ולבסוף לא מונה לכהונה הרמה. ככל הידוע הניצב האחר ששימש כממלא מקום התמנה אחר כך למפכ"ל והוא שאול רוזוליו שהיה מ"מ משך כחודש ימים בעקבות מותו הפתאומי של קודמו אהרון סלע. אי מינויו של סאו למפכ"ל היתה החמצה גדולה.
***
כאמור מערכות היחסים בין המפכ"ל ובין השר נושאים בחובם פוטנציאל מובנה לעימותים לא פשוטים. עם זאת יש להדגיש כי היו גם כאלו, יוצאים מן הכלל, שככל הידוע הסתדרו היטב זה עם זה. כך למשל ניתן לציין את מערכת היחסים הטובה ששררה לאורך למעלה מארבע וחצי שנים של עבודה משותפת בין השר חיים בר-לב ובין דוד קראוס המפכ"ל ה- 9. רק מחקר מעמיק יוכל אולי להשיב לשאלה האם מערכות יחסים תקינות שכאלו נבעו מגדלות רוחו של האחד, או של שניהם, או מטעמים אחרים.
הערות
[1] ליתר דיוק יש לציין כי שני המפכ"לים הראשונים – יחזקאל סהר ויוסף נחמיאס – גם לא שרתו קודם במשטרת-ישראל.
[2] גד גרייבר בנה בראשית שנות ה- 70 חוילה על אדמת מדינה שאינה שלו שנועדה להיות אדמה חקלאית. למרות אזהרות ופסקי דין הוא המשיך בשלו והצליח לגייס תומכים רבים. עניין הריסת הבית נהפך לפולמוס ציבורי ופוליטי גדול באותם ימים. ראה פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 27.10.1980 עמ' 186-191.
[3] ראובן שפירא, 26.12.1980, דבר, עמ' 20.
[4] אבי רז, 24.11.1980, מעריב עמ' 1.
[5] אבי רז, 4.12.1980, מעריב, עמ' 17.
[6] ראובן שפירא, 13.1.1982, דבר, עמ' 1.
[7] ראובן שפירא, 25.12.1983, דבר, עמ' 6.
[8] בג"ץ 4914/94 טרנר נגד מבקרת המדינה.
[9] ועדת בדיקה לבחינת התנהלות מערכת אכיפת החוק בפרשת האחים פריניאן והשוטר צחי בן אור, "ועדת זיילר (2007).
[10] הניצבים יוסי סדבון, יעקב בורובסקי ומיקי לוי.
[11] ד"ר אורלי אינס הייתה יועצת במשרד לביטחון הפנים וריכזה את הפרויקט עיר ללא אלימות. במהלך תלונה שהגישה נגד מי שהיה מנכ"ל המשרד לבט"פ חגי פלד, התברר כי נפלה קורבן להטרדה מינית מצידו של אורי בר-לב, שנאלץ בסופו של דבר להתנצל בפניה ולפרוש מהמשטרה.
[12] ניצב אילן פרנקו כשל בשיקול הדעת בפרשת האחים פריניאן והשוטר צחי בן אור, כפי שהתברר ב"וועדת זיילר", ראה הערה מס' 9. כראש אגף המודיעין הוא לא ראה פגם ופסול במפגשים עם מקורות המתבצעים בבית המקור, בנוכחות משפחת המקור וכש"פותחים שולחן" – כאילו היה זה מפגש חברי. הוא גם לא ראה פסול בכך שדרג שאינו אמור להפעיל מקורות מפעיל מקורות לאורך זמן. בכל הנוגע להליך מינוי קצין לתפקיד רגיש כראש ימ"ר ובדיקת מהימנותו, גילה אילן פרנקו חוסר שיקול דעת מהותי לגבי איתור סימנים המעידים על פגמים באמינותו של המועמד. ועדת זיילר סכימה את הדיון בעניינו של ניצב אילן פרנקו כהאי לישנא: "דבריו היום כמו גם התנהלותו בעבר, מצביעים על כך שניצב אילן פרנקו עדיין איננו בשל לתפקידים בכירים יותר, וזה המינימום. נוכח העובדה שמדובר בקצין מוכשר שכלל מעשיו, ככל שידיעתנו מגעת, נכוחים, ניתן להסתפק בהמלצה כי למינוי הבא של מפכ"ל למשטרה הוא לא יהיה מועמד. אנו רוצים לקוות ששהייה נוספת בתפקידי רוחב התואמים את דרגתו הנוכחית, ואולי גם הפנמת הדברים האמורים כאן, יביאו אותו בעתיד לשקילה ולבחינה של דברים בדרכים התואמות יותר היגיון ונורמות מקובלים".
[13] מועמד נוסף היה ניצב שחר איילון אשר התמנה לבסוף לניצב הכבאות וההצלה הראשי.
אבי דוידוביץ 
אבי חבר יקר. מאמר מרשים הממחיש את כוחה של המשטרה, לטוהר ייעודה.
אהבתיאהבתי
[…] אבי דוידוביץ' (2017), השר לביטחון הפנים והמפקח הכללי – תורת… […]
אהבתיאהבתי
[…] ראה מאמרי "השר לביטחון הפנים והמפקח הכללי – תורת היחסים" מיום 9.…. ראוי לציין כי במאמר זה התחלתי את הסקירה משנת 1977 (השר […]
אהבתיאהבתי
[…] […]
אהבתיאהבתי