"האם קיים פשע מאורגן בישראל?" ניתוח מקרה של קונפליקט על הגדרת בעיה חברתית

אבי דוידוביץ (1995)

עבודה זו מוגשת כחלק מהדרישות לשם קבלת תואר מוסמך במחלקה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן

אישור הזכאות לתואר השני בהצטיינות - בעיקר בזכות התיזה הזו
אישור הזכאות לתואר השני בהצטיינות – בעיקר בזכות התיזה הזו

 

רמת-גן

תשנ"ה

העבודה נעשתה בהדרכתו של פרופ' ג'רלד קרומר ז"ל (אז ד"ר) מהמחלקה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן

 

מורה גדול מקנה לתלמידיו, מדעת ושלא מדעת,

לא רק גופי תורה, אלא גם – ואולי זה העיקר –

את הצבת, שבה תופסים את הניסיון:

את דרך המדע. יעקב בקר (1961) חכמת החיים של עם ישראל. עמ' 476.

תוכן העניינים

תקציר. 5

מבוא. 7

רקע תיאורטי 10

א. הסוציולוגיה של בעיות חברתיות. 10

1) ויכוחים על הגדרת מציאות. 10

2) מהותן של בעיות חברתיות בראי הגישות הסוציולוגיות. 10

א) הגישה הפונקציונליסטית. 11

ב) קונפליקט הערכים. 11

ג) תיאורית הבנייה. 11

3) היווצרותן של בעיות חברתיות. 12

א) "יצרני" הבעיות ומניעיהם. 12

ב) הפוליטיקה של בעיות חברתיות. 14

ג) תהליך יצירת בעיות חברתיות. 15

4) תפקידה של תקשורת ההמונים ביצירת בעיות חברתיות. 17

א) מאפייני התקשורת בראי הסוציולוגיה של הבעיות החברתיות. 17

ב) מודל ההגברה. 19

5) הרטוריקה ככלי פוליטי 20

ב. הפשע המאורגן בעיני הקרימינולוגיה "הקלאסית". 22

ג. מטרות המחקר והשיטה. 24

1) מטרות המחקר. 24

2) שיטה. 25

ממצאים. 27

א. ראשית הויכוח: 1971 – 1972. 28

1) הרקע לפרוץ הויכוח. 28

2) סדרת הכתבות הראשונה. 29

3) התגובות לסדרת הכתבות הראשונה. 32

4) "דוח שמגר". 33

5) סדרת הכתבות השנייה. 35

6) התגובות לסדרת הכתבות השנייה. 38

ב. הויכוח בשנים 1973 – 1977, "מחביון למהפך". 38

1) "תקופת החביון", 1973 – 1975. 38

2) החזרה לכותרות. 40

3) סדרת הכתבות השלישית. 43

ג. ועדת בוכנר. 45

1) הרקע להקמת הוועדה. 45

2) תיאור דוח בוכנר. 49

3) תגובות לדוח בוכנר. 50

ד. ועדת שימרון – הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל. 53

1) הרקע להקמת הוועדה. 53

2) תיאור דוח שימרון 55

3) מסקנות ועדת שימרון 59

4) תגובות התקשורת על דוח ועדת שימרון 60

5) תגובת המשטרה. 65

6) תגובות פוליטיקאים. 67

7) תגובות מהאקדמיה ומאחרים. 70

ה. רשימת ה- "11" ומשפט הדיבה נגד "הארץ" – שלהי הויכוח. 73

1) רשימת ה- "11". 73

2) משפט הדיבה נגד "הארץ". 74

3) סיום הויכוח. 76

4) תוצאות הויכוח. 77

5) ההתיחסות לפשע המאורגן בישראל מאז שנות השמונים. 79

דיון ומסקנות. 80

א. עיקרי תכלית המחקר, השיטה, והבסיס התיאורטי 80

ב. מהותו של הויכוח על הפשע המאורגן בישראל. 82

ג. תהליך הויכוח. 83

1) הופעת הבעיה: מפרסום סדרת הכתבות הראשונה ועד לדוח שמגר. 84

2) השגת הלגיטימציה לבעיה: מפרסום דוח שמגר ועד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. 84

3) גיוס גורמים שונים לטיפול בבעיה: מראשית 1976 ועד מחצית 1977. 85

4) עיצוב תוכניות רשמיות לפעולה: ועדות בוכנר ושימרון 86

5) ביצוע התוכנית הרשמית: יישום דוח שימרון – קיצו של הויכוח. 87

ד. תפקידה של תקשורת ההמונים בויכוח. 88

ה. הרטוריקה של הויכוח על הפשע המאורגן 89

ו. מסקנות. 93

מקורות. 97

נספח: רשימת המקורות מהעיתונות. 101

Abstract.. 106

 

תקציר

המטרה: המחקר מנתח מקרה של ויכוח על בעיה חברתית ומציג את כוח ההסבר של התיאוריות מהסוציולוגיה של בעיות חברתיות, הרלוונטיות לעימותים על הגדרת מציאות; ומסיק היסקים לגבי הדינמיקה של ויכוחים על בעיות חברתיות. המקרה הנדון הוא הויכוח שהתחולל בשנות השבעים אם קיים בישראל פשע מאורגן. הניתוח כולל בדיקה כיצד פרץ הויכוח, תיאור מהלכו והעמדות שהוצגו בו, אפיון בני הפלוגתא שנטלו בו חלק ומניעיהם, בחינת הסיבות לסיומו של הויכוח ודווח על תוצאותיו.

התחום: העבודה נעשתה במסגרת הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, על בסיס תיאורית הבנייה של קיטסוס וספקטור, על-פי מודלים שנגזרו ממנה הנוגעים לתהליכי היווצרות בעיות חברתיות, לתפקידה של תקשורת ההמונים והרטוריקה בהתהוות ויכוחים על בעיות חברתיות.

עיקרי השיטה: השיטה הנגזרת ממטרות המחקר ומתחומו המדעי מושתת על הנחות היסוד הבאות: בעיה חברתית הינה הגדרה קולקטיבית ומציאות ואינה בהכרח תופעה אוביקטיבית נתונה. לפיכך צריך המחקר האמפירי להתמקד בהיבט הסוביקטיבי של התופעה. תכלית הויכוח נשוא חיבור זה הוא מצד אחד לעורר בעיה חברתית, ומצד שני להורידה מסדר היום. חקר בעיות חברתיות, לרבות חיפוש השחקנים ומניעיהם, חייב להיעשות על רקע הקונטקסט החברתי הרלוונטי. הרטוריקה מהווה אמצעי למימוש אינטרסים ובבואה למניעי המשתמשים בה וליחסים הפוליטיים ביניהם; לכן חומר הגלם העיקרי בעבודה זו הוא הרטוריקה.

פירוט השיטה: ניתוח מקרה באמצעות ניתוח תוכן של כתבות ומאמרים שראו אור בעיתונות, בכתבי עת ובספרים ישראליים; ושל דוחות רשמיים שהופקו על-ידי רשויות ממלכתיות בארץ, הרלוונטיים לויכוח על הפשע המאורגן. ניתוח התוכן נעשה על-פי הטכניקות הרטוריות אשר זוהו ואופינו במחקרים קודמים, בעיקר לפי בסט, שור, והול לגבי מחוללי הויכוח; ולפי איברה וקיטסוס לגבי השוללים את הגדרת המציאות כ"בעיה". כהליך משלים לניתוח התוכן בוצעו ראיונות אישיים לא מובנים עם העיתונאי רן כסלו שחולל את הויכוח, ועם קצין המשטרה בדימוס מיכאל בוכנר שעמד בראש ועדה שנקראה לימים על שמו ומייצג את שוללי ההגדרה.

ממצאים: הויכוח החל מיד עם הופעת "הבעיה", במחצית 1971, לאחר שפורסמה בעיתון "הארץ" סדרת כתבות על הפשע המאורגן בישראל ובהן נטען, בין היתר, כי התופעה התהוותה בגלל מחדלי השלטון והמשטרה ושחיתויות שפשטו בהם. המשטרה שללה הן את קיום הבעיה והן את ההגדרה "פשע מאורגן" לעבריינות המאורגנת בישראל. בספטמבר 1971 הגיש היועץ המשפטי לממשלה, על-פי בקשת שר המשפטים, דוח בו דחה את הטענות על הפשע המאורגן. שנה לאחר מכן התפרסמה סדרת כתבות שנייה בעניין. ההגדרה פשע מאורגן צברה לגיטימיות במידה הנדרשת להתפתחותה של בעיה חברתית ולהחרפה בפולמוס.

בין השנים 1973 – 1975, ככל הנראה בהשפעת מלחמת "יום כיפור", נכנס הויכוח לתקופת חביון. בשנת 1976 חזרה הבעיה לסדר היום ונמשכה המחלוקת על קיומה והגדרתה. חיזוק נוסף למחוללי הויכוח נתקבל מפוליטיקאים אחדים מהאופוזיציה "הימנית". במחצית 1977 עלה "הימין" לשלטון והצפייה לקבלה פורמלית של ההגדרה פשע מאורגן הלכה וגברה. סדרת כתבות שלישית האיצה את ההכרה הרשמית בבעיה. ממצאי ועדת בדיקה פנימית של המשטרה (ועדת בוכנר), שדחתה את ההגדרה לא נתקבלו, והממשלה הקימה "ועדת בירור" (ועדת שימרון) אשר קבעה בתחילת 1978 כי בארץ קיים "פשע מאורגן נוסח ישראל". ההכרה בהגדרת הבעיה הביאה כמעט להיעלמותה זולת רשימת אחד-עשר עבריינים שפורסמה בעיתונות ואשר הוגדרו כראשי הפשע המאורגן בישראל. התרחשות נוספת שהפיחה מעט רוח חיים בבעיה היתה בגין משפט הוצאת לשון הרע שהגיש אחד המוזכרים ברשימת "ה- 11" נגד העיתון. ביולי 1979 ניתן פסק הדין לזכותו של התובע ומאז ירדה הבעיה מסדר היום ונעלמה.

מסקנות: הויכוח היה קונפליקט על הגדרה ויצירת מציאות כבעיה חברתית, במסגרת פוליטיקה של ההגדרה לפי קונרד ושניידר וכביטוי של פוליטיקה על מעמד וסטטוס לפי גאספילד. תחילת הויכוח עם הופעתה של הבעיה, והיעלמותה לאחר שזכתה להכרה מירבית, מאשש את תיאורית הבנייה לפי ספקטור וקיטסוס. המודל של בלומר מסביר היטב את שלבי התהוות הויכוח מהופעת הבעיה במסלול צבירת הלגיטימיות שלה לנוכח המאמץ להקנות לה דה-לגיטימציה. על-פי הממצאים ניתן להצביע על מספר תנאים הכרחיים להתפתחות ויכוחים על בעיות חברתיות: הבעיה חייבת להיתפס כלא מוסרית או מסוכנת; למחולליה חייבת להיות נגישות גבוהה לתקשורת; יש להצביע על הגורם האחראי לקיומה; והיא, כשלעצמה, חייבת להיות בעלת פוטנציאל המביך את הממסד.

מבוא

במהלך שנות השבעים התנהל בארץ ויכוח, אשר נישא בעיקר על-גבי כלי תקשורת ההמונים, סביב השאלה: האם קיים פשע מאורגן בישראל? מצד אחד מצד אחד נטען כי תופעת הפשיעה בישראל הגיעה למימדים בהם התגבשה העבריינות לכדי פשע מאורגן, המאיים על שלטון החוק ומסכן את הסדר הציבורי במדינה בכלל ומערער את הביטחון האישי של אזרחיה בפרט; בשעה שרשויות אכיפת החוק ניצבות חסרות אונים לעומתו – מדעת או שלא מדעת. מצד שני נאמר כי בישראל הבעיה אינה קיימת באשר הפשיעה בה, למרות היקפה וחומרתה, אינה כוללת את ההתארגנות העבריינית הייחודית הנקראת "פשע מאורגן".

הפולמוס שבו נטלו חלק, במידה כזו או אחרת, נציגי סוכנויות אכיפת החוק, עיתונאים, פוליטיקאים ואנשי אקדמיה; פרץ כמעט בן לילה, בשנת 1971, ונדם בקול דממה דקה במהלך שנת 1979. במהלכו ניזומו, בין היתר, דיונים בכנסת ובממשלה; וכוננו, בין השאר, מספר ועדות חקירה. בעטיו נתקבלו החלטות שלטוניות ארגוניות ונתקיימו כמה וכמה דיונים משפטיים. למעשה, ניתן לומר, כי המחלוקת על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל, חבקה גורמים רבים בחברה הישראלית ותפסה "מקום של כבוד" בסדר היום הציבורי באותם שנים.

הויכוח על הפשע המאורגן בישראל, אשר ככל הנראה טרם נחקר, ראוי למחקר מדעי הן בגלל משכו – כעשור שנים; הן לאור היקפו – נגע לכל המדינה; הן משום מורכבותו – פולמוסים בתקשורת, בממסד השלטוני, ובאקדמיה; והן בהתייחס להשלכותיו – החל במינוי ועדות חקירה וכלה בצעדים שננקטו בגינו הלכה למעשה.

נראה כי במהותו לא היה הויכוח אלא קונפליקט על הגדרת מציאות; ובכך לא היה שונה מקונפליקטים אחרים על בעיות חברתיות, שכן הקונפליקטים על בעיות חברתיות הינם חלק ממכלול נרחב של ויכוחים על המציאות האנושית, אשר בשונה מתופעות טבעיות, אינה בהכרח נתונה למדידה ולהערכה אובייקטיבית. כל יחיד בונה את עולמו על-פי האורינטציה שלו; אורינטציה הנובעת, סובייקטיבית, מתוכו הוא. בדומה לכך, בונות קבוצות עולם משותף על-פי אורינטציה קולקטיבית שלהן, אורינטציה הנובעת מהסכמה אינטרסובייקטיבית בין הסובייקטים השייכים לאותה קבוצה. לפיכך, לא רק שהאדם מפרש את המציאות באופן בידולי, אלא לעתים מזומנות הוא יוצרה באורח יחודי לתרבותו, לזמן, למקום, ולמעמדו החברתי. דבר זה טופל בהרחבה על-ידי סוציולוגים פנומנולוגיים כדוגמת ברגר ולקמן. ראייה זו מקובלת גם על-ידי קיטסוס וספקטור, מייסדי ומפתחי הגישה הקונסטרוקטיבית של בעיות חברתיות. כאן מתחייבת הערה בקשר לטרמינולוגיה: הקרוי בפי הפנומנולוגיים "אינטרסובייקטיבי" – קרוי בפי הקונסטרוקטיביסטיים "סובייקטיבי". החיבור דלהלן, ההולך בעקבות הקונסטרוקטיביסטיים, משתמש במונחיהם.

המושג "פשע מאורגן" מייצג דבר אחר זולת הגדרתו ופירושו כפשוטו. הוא מסמל בדרך כלל רוע וסכנה: שחיתות אישית וציבורית, ואלימות ברוטאלית כלפי נפש ורכוש. קיומו נחשב, אליבא דכולי עלמא, ל"בעיה חברתית", שגם מושג זה, מיותר לציין, הינו סמל למצב חברתי שלילי המצריך תיקון, ולעתים גם תגובה סנקציונית כנגד מחולליו. הדיון על הפשע המאורגן בישראל לווה על-פי רוב בעימותים על עצם הגדרת המציאות, דהיינו: אם הוא קיים במציאות – אם לאו. או, במילים אחרות, ניתן לאפיין את הויכוח על הפשע המאורגן בישראל כמקרה פרטי של קונפליקט על הגדרת מציאות כבעיה חברתית.

מאחר ורבות המחלוקות על המציאות החברתית בכלל ועל בעיות חברתיות בפרט, הרי שניתן לראות בקונפליקטים על הגדרת המציאות כבעיה חברתית כתופעה בפני עצמה. דומה כי המובן "בעיה חברתית" זוכה למחקר מדעי נרחב בתחומים רבים (כלכלה, מדעי המדינה, עבודה סוציאלית, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ועוד); כאשר כל תחום עוסק באספקט אחר של המושג, בהתאם לשטח ההתעניינות והמתודולוגיה המאפיינת כל דיסציפלינה. יחד עם זאת נראה כי הויכוחים על הגדרת מציאות כבעיה חברתית – כתופעה כשלעצמה – נחקרים פחות.

מחקר זה נועד לנתח מקרה של ויכוח על בעיה חברתית על בסיס גישה תיאורטית ומתודולוגית שיוצגו להלן; ותכליתו להציג, דדוקטיבית, את כוח ההסבר של התיאוריות מהסוציולוגיה של בעיות חברתיות הרלוונטיות לקונפליקטים על הגדרת בעיות חברתיות; ולשאוף להעשירן על דרך האינדוקציה. המחקר יכלול, בין השאר, בירור כיצד פרץ הויכוח; תיאור הפולמוס כשלעצמו והעמדות אשר הוצגו במהלכו; אפיון בני-הפלוגתא אשר נטלו בו חלק; בדיקה מדוע הסתיים הויכוח; ודיווח על תוצאותיו.

עבודה זו, לרבות איסוף העובדות, עיבודן, הצגת הממצאים והסברם, נעשתה במסגרת הסוציולוגיה של בעיות חברתיות העוסקת, בין השאר, בתופעת הניגודים על הגדרת מציאות בכלל, ובקונפליקטים על קטיגוריזציות ואטיולוגיות של בעיות חברתיות בפרט; לרבות בשאלה מהי בעיה חברתית ואימתי תופעה חברתית כלשהי תוגדר ככזו; וכן מציעה למחקרן שיטה ייחודית.

על-פי רוב רואים התחומים המדעיים האחרים את הבעיה החברתית כמובן אובייקטיבי הניתן לתצפית, למדידה ולניתוח באופן אובייקטיבי. למרות שלעיתים מזומנות הוויה חברתית שהוגדרה כבעיה במקום מסויים ובזמן נתון, אינה מוגדרת כך במקומות ובזמנים אחרים. אולם, דומה כי המכנה המשותף לכל הבעיות החברתיות בעולם הוא דווקא הויכוחים או  על עצם הגדרת המצב כבעיה, או על האטיולוגיה – ובהכרח על האחראים ועל דרכי הפתרון לבעיה הנתונה. ואומנם הפראדיגמה המשמשת כיום את המחקר האמפירי במשקפי הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, תיאורית הבנייה, רואה את ההתנהגות או התופעה המוגדרת כ"בעיה חברתית" כמצב סובייקטיבי התלוי בגורם החברתי המגדיר אותו כבעיה. לאמור: בעיה חברתית אינה בהכרח תופעה אובייקטיבית, אלא היא בעיקר הגדרה קולקטיבית, אינטרסובייקטיבית, של הוויה חברתית אותה מציג או מייצג המגדיר (Kitsuse & Spector, 1973).

לפיכך, מתמקד המחקר המדעי במסגרת זו בפן הסובייקטיבי של התופעה; היינו, לא בחקר התופעה כשלעצמה; אלא בפעולות המכוונות להגדיר מצב כבעיה, ובמניעי הנוטלים חלק בויכוח על ההגדרה – על רקע הקונטקסט החברתי הרלוונטי. המחקר, כאמור, נערך במסגרת התחום: הסוציולוגיה של בעיות חברתיות. לוז המחקר הוא ניתוח מקרה של ויכוח על בעיה חברתית. דומה כי ייחודו נובע לא רק מן העובדה שמעט מחקרים יחסית נעשו בישראל בתחום זה, ושעוסק הוא בבעיה חברתית בנושא שככל הנראה לא נחקר עד עתה, החל מעליית הבעיה ועד לירידתה; אלא בעיקר מן העובדה שהוא מתייחס לויכוח שהתנהל על הגדרת מציאות כבעיה לאורך כעשור שנים ובהיקף ארצי; בשעה שהמחקרים האחרים שנעשו בארץ בתחום זה התמקדו מבחינת הזמן והמקום במימד אחד. לדוגמא: סוהיל חסנין (1990) עסק בבעיית הסמים במזרח ירושלים ו- Ben-Yehuda (1986) טיפל בפאניקת הסמים שהתרחשה בישראל במאי 1982. לפיכך, מצד אחד, נושא המקרה דנן עניין רב להסברן על-ידי התיאוריות שיוצגו ברקע התיאורטי; ומצד שני ניתוחו יכול להוסיף רעיון למודלים התיאורטיים בכל הקשור לחיוניות המאפשרת למגדירים מצב כבעיה חברתית להמשיך ולהניע את טיעונם אל סדר היום הציבורי.

סקירת הספרות לחיבור זה תכלול, בין היתר, את עיקרי תיאורית הבנייה אשר פותחה על-ידי קיטסוס וספקטור המהווה את המסד התיאורטי למחקר זה. כן יוצגו מודלים אחדים המסבירים את התהליכים, הדינמיקות והאמצעים הנוגעים לויכוחים על בעיות חברתיות; לרבות התייחסות לתפקידה של התקשורת ולרטוריקה. בשולי סקירת הספרות יובאו כמה הסברים קרימינולוגיים לתופעת הפשע המאורגן הן במטרה להבהיר כיצד מתייחסת הקרימינולוגיה העיונית-מחקרית לתופעה; ובעיקר על-מנת להמחיש את ההבדלים בין שיטת המחקר "הקלאסית" של תופעות הסטייה החברתית ובין המתודולוגיה הנובעת מהתחום ומהפראדיגמה שבמסגרתם ולפיהם בוצע מחקר זה.

השיטה מושתת בעיקר על ניתוח תוכן. כהליך משלים נעשו שני ראיונות אישיים. התרפים ששימשו את המחקר היו בעיקר מתוך המקורות הבאים: עיתונות עברית, מאמרים מכתבי-עת; ודוחות רשמיים שיצאו בישראל. הראיונות שנעשו הם עם מר רן כסלו, עיתונאי מעיתון "הארץ" שהיה ממחוללי הויכוח; ועם תת-ניצב בדימוס מיכאל בוכנר שהיה, בין היתר, ראש מחלקת המודיעין במשטרת-ישראל ועמד בראש צוות הבדיקה המשטרתי שכונה לימים: "ועדת-בוכנר".

תיאור הויכוח וניתוחו יוצגו בממצאי המחקר על-פי סדר השתלשלות העניינים הכרונולוגית. הויכוח סביב השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל החל בעקבות סדרת כתבות של העיתונאי רן כסלו שפורסמה בעיתון "הארץ" בין החודשים אפריל – יוני בשנת 1971, תחת הכותרת: "פשע מאורגן בישראל". המשטרה מיהרה להכחיש את הטענות של רן כסלו. שר המשפטים הטיל על היועץ המשפטי לממשלה לבדוק את הטענות אשר נדחו באחת בדוח שהגיש לשר בספטמבר 1971. בין אוגוסט לספטמבר 1972 פרסם כסלו סדרת כתבות שנייה בעניין. הויכוח הלך ואסף תאוצה.

בין השנים 1973 – 1975 נכנס הויכוח לתקופת חביון ככל הנראה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים והתהליכים שהתחוללו בארץ בעטייה. בשנת 1976 חזר הויכוח לכותרות כאשר הטיעון שיש בארץ פשע מאורגן זכה לסיוע מצד מפלגות "הימין" שהיו באופוזיציה. באוגוסט 1977 פירסם העיתונאי אבי ולנטין ב"הארץ" סדרת כתבות אשר נקראה: "הפשע המאורגן: המצב עכשיו". עם תחילת פירסום הסידרה מינה המפקח הכללי של משטרת-ישראל צוות לבדיקת תופעות הפשע בישראל שכונה לימים "ועדת בוכנר". בין ממצאיו נקבע כי אין בארץ פשע מאורגן. הדוח זכה לביקורות קשות מצד התקשורת. בעקבות כך החליטה הממשלה, בספטמבר 1977, למנות ועדה ציבורית, שלימים כונתה "ועדת שימרון", שתברר את נושא הפשיעה בישראל. הוועדה מצאה, בין השאר, כי בארץ קיים: "פשע מאורגן נוסח ישראל"; והויכוח החל לאבד גובה. בסמוך לפירסום "דוח שימרון" הודלפה לעיתונות רשימת 11 עבריינים אשר הוכנה על-ידי המשטרה. נטען כי מדובר בראשי הפשע המאורגן בישראל. אחד הנמנים ברשימה, בצלאל מזרחי, הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע נגד עיתון "הארץ". ביולי 1979 ניתן פסק הדין לטובתו של מזרחי. ניתן לומר כי מאז נסתם הגולל על הויכוח, ובעיית הפשע המאורגן בישראל ירדה מסדר היום הציבורי ונעלמה.

הדיון בממצאי המחקר שיחתום את העבודה יכלול, בין השאר, בחינתם על-פי החומר התיאורטי שהוצג בסקירת הספרות והצגת המסקנות העולות מהן.

רקע תיאורטי

א. הסוציולוגיה של בעיות חברתיות

1) ויכוחים על הגדרת מציאות

המחקר דנן עוסק במקרה פרטי של קונפליקט על הגדרת מציאות כבעיה חברתית. לכאורה נראה ויכוח על הגדרת מציאות תרתי דסתרי: הכיצד יכולה להיות הממשות שנויה במחלוקת?! דומה כי Berger & Luckmann (1966) היטיבו להסביר פרדוקס זה באומרם כי ההוויה בה חי האדם הינה ברובה המכריע סוביקטיבית, על-אף שבני האדם מתייחסים אליה כאילו היתה אוביקטיבית, ובלשונם: "עולם הנתפס כמובן מאליו" (World taken for granted); המבטא את התפיסה שכביכול העולם – במובן הרחב של המילה – נתון וקיים באופן אוביקטיבי, תוך התעלמות מכך כי למעשה בני האדם הם אשר יוצרים אותו. לאמור, העולם מורכב מעולמות סימבוליים. כל חברה, תרבות, קבוצות ויחידים בונים לעצמם עולם סימבולי משלהם. בדרך כלל כל אלטרנטיבה עלולה להיתפס ככזו המסכנת את העולם הסימבולי של היחיד או של הקבוצה, המפתחים תחושת עליונות של עולמם על-פני האחרים, ומגינים עליו – לעתים – בכל מחיר. לדעת ברגר ולקמן, כאשר שני עולמות סימבוליים מנוגדים נפגשים – יתפתח תהליך בלתי נמנע של התנגשות. לפיכך כל קבוצה יוצרת לעצמה מנגנונים שתכליתם לשמר את עולמה הסימבולי מפני איומים כלשהם (Machineries of universe maintenance). מנגנוני השימור שזוהו על-ידי ברגר ולקמן הם: התרפיה, היינו, טיפול בסוטה או בשונה והבאתו לידי קבלת העולם הרצוי; והחיסול (Nihilation) המבטל ומכחיש את העולם המאיים.

ויכוחים על הגדרת מציאות ניתן למצוא בנקל לא רק בהקשר של בעיות חברתיות אלא גם בהקשרים אחרים, לדוגמא: עימותים על הגדרת הסטייה החברתית. Becker (1973) גרס כי ככל הנראה אין התנהגות סוטה מסויימת מולדת ולפיכך אין בנמצא התנהגות סוטה אוניברסלית. לכל היותר, קיימות ברמה האוניברסלית תופעות יחודיות של סטייה חברתית המשתנות בתצורתן מעל לעת ומחברה לחברה. היינו, הסטייה החברתית הינה התנהגות ככל התנהגות אחרת, אלא שהיא הוגדרה – מטעמים שונים – כסטייה. ההגדרה, אם כך, תלויה במגדיר ולא בהתנהגות המוגדרת. לכן ההגדרה הינה משתנה תלוי בזמן, במקום, בנסיבות, באינטרסים וביכולתו של המגדיר להשליט את הגדרתו; ובהכרח היא טעונה למירב בפוטנציאל למחלוקות.

2) מהותן של בעיות חברתיות בראי הגישות הסוציולוגיות

בדומה לסטייה החברתית, המחלוקת היא אחד המאפיינים המובהקים של המובן "בעיות חברתיות". לא רק שפולמוסים על הגדרת מציאות כבעיה חברתית, ועימותים בין פרנסי הציבור על האטיולוגיה ודרכי הפתרון לבעיות הם מן המפורסמות, אלא שגם בין המדענים עצמם קיימות דעות שונות באשר להסבר תופעת הבעיות החברתיות; ובעיקרן שלוש גישות: הפונקציונליסטית, קונפליקט הערכים ותיאורית הבנייה.

א) הגישה הפונקציונליסטית

גישה סוציולוגית אחת אשר ניסתה להבהיר את התופעה היא הגישה הפונקציונליסטית של Merton & Nisbet (1971) המגדירה "בעיה חברתית" כחוסר ארגון חברתי הנגרם כתוצאה מאי השגת המטרות האישיות והקולקטיביות בגלל מבנה חברתי לא מתאים. הווי אומר, מדובר בהוויה חברתית בה קיים פער בין המצב החברתי הרצוי ובין המצב המצוי; כאשר רק הסוציולוג יכול לקבוע באופן טכני אם אכן קיים פער כזה, ובכך לשפוט אם אכן קיימת בעיה חברתית, מה טיבה וכיצד ניתן לפותרה.

הגישה הפונקציונליסטית זכתה לביקורת בכל הקשור להיתכנות רה-ארגון החברתי לפי "השיפוט הטכני" שהציעו מרטון וחבריו; וכן לכל מה שנוגע להצעותיהם בדבר השוואת המצב המצוי עם הרצוי: למשל, כיצד יוכרעו מחלוקות על תיאור המצב הקיים או על הגדרת היעדים של החברה? (Kitsuse & Spector, 1973).

ב) קונפליקט הערכים

גישה סוציולוגית אחרת אשר ניסתה לשיטתה להסביר את תופעת הבעיות החברתיות נקראה "קונפליקט הערכים" (The Value Conflict) והיא יוצגה בעיקר על-ידי החוקרים Fuller & Myers (1941), אשר טענו כי בעיה חברתית היא מצב המוגדר על-ידי מספר משמעותי של בני אדם כסטייה מנורמות חברתיות אותם הם מעריכים. לשיטתם, בעוד שהמצב הקיים במציאות ישפט על-ידי מומחים אוביקטיביים, יוגדרו ערכי החברה על-ידי נציגיה שלה.

אומנם נראה כי גישה זו מכסה נקודת תורפה המתגלית בגישה הפונקציונליסטית בנוגע למי יגדיר מהם ערכי החברה, בהכלילה צד סוביקטיבי – נציגי החברה – להגדרת מציאות כבעיה חברתית, אך גם תיאוריה זו זכתה לביקורת שטענה בין השאר כי מצד ייתכנו תופעות שיהיה קשה לכמתן באורח אוביקטיבי, ובכל זאת הן תתפסנה כבעיות חברתיות; ומצד שני מתעורר ספק אם ניתן בכלל להתייחס באופן אוביקטיבי לבעיות חברתיות אשר במהותן לא רק שהן מלוות בפולמוסים, אלא שהן יחסיות לזמן ולמקום (Kitsuse & Spector, 1973).

ג) תיאורית הבנייה

לדעת קיטסוס וספקטור נכשלו שתי הגישות שהוצגו לעיל להסביר את המהות של המובן "בעיות חברתיות". הגדרה של תופעה חייבת להיות מתאימה למחקר המדעי האמפירי ככזו הממצה את יחודיותה ומוציאה את הנבדלות ממנה. לאמור, הגדרה מדעת למושג "בעיות חברתיות" אמורה להבהיר מהי בעיה חברתית ובמה היא נבחנת מקטגוריות סוציולוגיות אחרות. לפיכך, ככל שהמושג בעיות חברתיות יהיה רק שם נרדף למצב פתולוגי, סוטה, חוסר ארגון, דיספונקציונליות וכיוצא באלה – יקטן הסיכוי להגדירו ולפתח תיאוריה אמפירית כלשהי לצורך מחקרו.

לאור השגותיהם של קיטסוס וספקטור על גישת הפונקציונליסטים ועל גישת קונפליקט הערכים, המוצאות – כל אחת ושיטתה – מימד אוביקטיבי בתופעת הבעיות החברתיות, אותו הם כאמור דוחים; וככל הנראה בהשראת תיאורית התיוג החברתי המתייחסת אל התנהגות סוטה כאל התנהגות שהוגדרה כך על-ידי בני אדם, ולפיכך קבוצות חברתיות מייצרות סטייה באמצעות חקיקת חוקים אשר הפרתם נחשבת סטייה חברתית (Becker, 1973); פיתחו Kitsuse & Spector (1973) את תיאורית הבנייה (Constructivism) לפיה בעיה חברתית היא תופעה העומדת בפני עצמה ומהווה מצב אשר בו יחידים או קבוצות טוענים או מתלוננים על מציאות שלדעתם היא קיימת. אשר על כן יש לבחון בעיה חברתית כסוג של פעולה ולא כמצב אוביקטיבי מסוים. לשון אחר, בעיות חברתיות קיימות רק אם ישנן קבוצות מסוימות, או סוכנויות שונות המגדירות מצבים מסוימים כ"בעיה חברתית" ומנסות לעשות משהו בעניין. לכן צריך המחקר להתמקד, בין היתר, בשאלה מה גרם לאותם בעלי עניין להגדיר מציאות מסוימת כבעיה חברתית, וכיצד הם משיגים זאת.

על-פי תיאורית הבנייה לא יבדוק החוקר את התופעה כשלעצמה, אלא את הפעילויות של בני האדם הרלוונטיים מסביב לה; בעיקר את של אלו אשר רוצים להגדיר מצב כבעיה חברתית ולהעלותה על סדר היום הציבורי, לעיתים תוך הצעת פתרונות אפשריים; ולעומתם לחקור את פעולותיהם של אלו המבקשים להורידה מסדר היום. לשיטתם של קיטסוס וספקטור לא רק שניתן להפוך כמעט כל אספקט או מובן בחיים החברתיים לבעיה חברתית, אלא אף ניתן לייצר אותן בבחינת יש מאין.

ניתן לומר כי לדעת קיטסוס וספקטור הבעיות החברתיות הינן מובן סוביקטיבי אשר צריך להיחקר בהתאם באופן אמפירי. למעשה מתייחסת תיאורית הבנייה לפוליטיקה, במובן הרחב של המושג, אשר מתהווה ומתנהלת מסביב לבניין הבעיה החברתית. יש להדגיש כי התיאוריה אינה עוסקת בסוציולוגיה של הפוליטיקה שעניינה הוא בעיקר במפלגות פוליטיות או בקבוצות מהפכניות, או בתנועות אידיאולוגיות אשר מטרתן לתפוס שליטה על מוסדות חברתיים; הואיל ובדרך כלל קבוצות "המייצרות" בעיות חברתיות עושות זאת תוך תביעת דרישות מהמוסדות הקיימים, ואין הן בדרך כלל שואפות לעצב אותן; אם כי יש וקבוצות כאלו יכולות להתיק את פעולותיהן אל תוך מסגרות מפלגתיות.

בשורה התחתונה יצויין כי קיטסוס וספקטור הציעו לראות בגישתם תחום מובחן במדעי החברה שיקרא: סוציולוגיה של בעיות חברתיות, הנושא בחובו הן גישה ותפיסה רעיונית יחודית והן מתודולוגיה ההולמת את הקונספציה אותה הם מציגים; הואיל והאלמנט הסוביקטיבי הוא הקובע והמבדיל את הסוציולוגיה של בעיות חברתיות משאר התחומים, הנוטים בדרך כלל להתייחס את תופעות חברתיות כאל מובן אוביקטיבי ונתון.

3) היווצרותן של בעיות חברתיות 

בהשראת תיאורית הבנייה, אשר ינקה את שורשיה מתיאורית התיוג, הציעו חוקרים הסברים להיווצרותן של בעיות חברתיות הכוללים התייחסות לייצרני הבעיות ולמניעיהם; ליחסים הפוליטיים-חברתיים הבאים לידי ביטוי בתהליך יצירת הבעיה; וכן פותחו מודלים לתהליך בניית בעיות חברתיות שעיקריהם יוצגו להלן.

א) "יצרני" הבעיות ומניעיהם

דומה כי נקודת השקה נוספת בין תיאורית הבנייה ובין תיאורית התיוג של Becker (1973), בנוסף להנחה שבעיה חברתית, בדומה לסטייה החברתית, אינה אלא פונקציה של הגדרה, היא באבחון ואפיון יצרני הבעיות. הוורד בקר כינה את יצרני הסטייה כ"קבלני (או יזמי) מוסר" (Moral Entrepreneurs) כשבראשם נמצאים "צלבני המוסר" הפועלים בסופו של דבר מתוך אינטרסים אישיים, וכלשונו: Moral crusaders typically want to help those beneath them to achieve a better status (שם, עמ' 149). בדומה, טוענים קיטסוס וספקטור כי מחוללי הבעיות החברתיות הם קבוצות אינטרסים בחברה אשר להן יתרון מסוים על-פני האחרים, ויש להם להרויח או להפסיד מיצירת מצב מסוים כבעיה חברתית. ככלל יכולות הקבוצות המגדירות מציאות כבעיה חברתית לעשות כן מתוך אינטרסים או ערכים או משילוב של שניהם. קיטסוס וספקטור מבחינים בין קבוצות ערכיות המעלות בעיות ערכיות, ובין קבוצות אינטרס השואפות לקדם תועלות אישיות וקבוצתיות.

Gusfield (1963) הבחין בין שלושה מישורי מניעים אשר בהם קבוצות האינטרסים פועלים במטרה לקדם בעיה חברתית:

(1) המישור המקצועי: במישור זה פועלים יחידים או קבוצות מתוך מוטיבציה לקדם אינטרסים מקצועיים, ובכך להרחיב את תחום התעסקותם המקצועי.

(2) המישור המעמדי: במישור זה פועלים כוחות במטה לקדם אינטרסים חומריים-כלכליים במסגרת מה שכינה גאספילד "פוליטיקה מעמדית" (Class Politics).

(3) המישור הקבוצתי: במישור זה פועלים יחידים או קבוצות במטרה להצדיק את סגנון החיים שלהם ולהציגו כדרך החיים הנכונה יותר. גאספילד כינה את הויכוחים הפוליטיים במישור זה כ"פוליטיקה של הסטטוס" (Status Politics).

Ben-Yeuda (1986) הבחין בין שתי קבוצות אינטרסים היכולים להניע פאניקה מוסרית שתכליתה להגן על אינטרסים חומריים במונחים ומושגים מוסריים. הראשונה מגינה על אינטרסים כלכליים מפני איום ממעמד נחות (General political interests of system level). כך למשל דיווח בן-יהודה כי "מסע הצלב המוסרי" הראשון נגד האופיום בארצות-הברית, שהתנהל בסמוך לשנת 1870, כוון נגד הפועלים הסיניים, שהובאו לשם ככוח עבודה זול, וכתוצאה מכך איימו על הביטחון הכלכלי של בני מעמד העובדים הלבנים. הרצון לסלק אותם מכוח העבודה לבש אצטלה אידיאולוגית-מוסרית שבעקבותיו נחקקו בקליפורניה החוקים הראשונים נגד האופיום.

הקטגוריה השנייה של קבוצות אינטרסים המניעים מאבק מוסרי מתוך מניעים חומריים היא הפקידות הציבורית או בעלי מקצוע מסוימים המגנים על מעמדם Middle level bureaucratic) (and / or occupational interest. במסגרת פוליטיקה זו ציין בן-יהודה כמה מקרים הנוגעים במידה זו או אחרת לחיבור זה. כך לדוגמא נמצא כי במדינת נבדה של ארצות-הברית התקיימו מאבקים ערכיים רבים מתוך מניעים כלכליים ברורים של פרנסי הציבור שם התגלו מאמצים למנוע חקיקה שיכלה לפגוע בהכנסות כתוצאה מהימורים, מהזנות (במרבית המחוזות) וממנגנוני נישואין וגירושים מהירים; בשעה שנחקקו חוקים נוקשים נגד מריחואנה, נערמו קשיים רבים להרשאת הלוטו, והוכרזה מלחמת חורמה על הזנות בלאס-ווגס. וכן התברר כי דיווחי התקשורת על "גל" פשיעה נגד קשישים בניו יורק ניזומו על-ידי עובדי ציבור מסוימים, שתרומתם למניעת התופעה נחשבה כשולית, ושנזקקו ליצירת פאניקה מוסרית להצדקת המשך קיומם; בשעה שהנתונים הרשמיים הוכיחו כי דווקא היתה ירידה ברורה בעבריינות זו. או יוזמות לחקיקה נגד סמים בארצות-הברית שמאחוריהן עמדו קברניטי סוכנות הסמים הפדרלית שהתמודדו עם סביבה חברתית לא תומכת שהביאה, בין השאר, לקיצוצים תקציביים שאיימו על המשך קיומם ומעמדם.

ככלל, יתכנו חפיפות בין המישורים ועל-פי רוב הויכוחים במסגרתם יהיו במונחים ערכיים. מבין שלושת המישורים שנמנו לעיל, ראוי להרחיב את היריעה במישור המקצועי, באשר לו זיקה רבה לנושא מחקר זה. Conrad & Schneider (1980) בהציגם הסבר מפורט לתהליך אותו הם מכנים: "מדיקליזציה של הסטייה – מרוע לחולי", לפיו תופעות סטייה מסויימות אשר נחשבו בעבר כמעשים פליליים מרושעים המחייבים עונש ונקם, נחשבים היום כ"בעיות רפואיות" המצריכות טיפול ושיקום; מסבירים את המניע לתהליכים אלו, בין היתר, כנובעים מאינטרס של אנשי מקצוע הרפואה להרחיב את תחום האמפירה שלהם מחד, ולתבוע "בעלות" על "הבעיה" מאידך.

דוגמא אחרת לסקטור מקצועי השואף להרחיב את התחום המקצועי שלו על-ידי יצירת בעיה חברתית סיפק Whannel (1979). במחקרו על כדורגל באנגליה והתנהגות הקהל והמדיה, תאר הוא וניתח כיצד כתבי ספורט אחדים במספר עיתונים, במטרה להבליט את הידיעות והכתבות שלהם בעיתון ולהרבות בדיווחים לאורך כל השבוע, חוללו פאניקה מוסרית (Moral Panics) בה מציאות שהוגדרה על ידם כבעיה (במקרה דנן: אלימות במגרשי כדורגל), עולה פתאום לסדר היום הציבורי, וכעבור פרק זמן מסוים יכולה היא לרדת מהכותרות; כאשר אין בהכרח קשר בין ההיקף "העובדתי" של "הבעיה" וחומרתה "האוביקטיבית", לשיעור הצעקה הנלווית אליה.

ב) הפוליטיקה של בעיות חברתיות

מאפיין שלישי המשיק לסטייה החברתית ולבעיות חברתיות הוא ששניהם הינם תוצרים של יחסים פוליטיים בחברה באשר כל צד מעוניין להנחיל את שיטתו בהתאם לעולמו הסימבולי וכפועל יוצא ממעמדו ומהאינטרסים שלו, ובכפוף לכוחו היחסי בחברה ולאמצעים הזמינים לו. הפוליטיקה סביב הבעיות החברתיות באה לידי ביטוי, בין השאר, במהות הקונפליקט ובתכליתו. באשר למהות ציינו Conrad &Schneider (1980) כי בתהליך הפוליטי של יצירת מצב או תופעה מסויימת כבעיה חברתית ניתן להבחין בשני אלמנטים של עימותים פוליטיים, כאשר כל צד בויכוח מנסה לשכנע כי הדרך שבה הוא רואה את המציאות היא הנכונה. האלמנט הראשון הוא הפוליטיקה סביב ההגדרה (Politics of Definition), הכולל את הויכוחים בין אלו הרוצים להגדיר נושא מסוים כבעיה לבין השוללים את ההגדרה. לתהליך ההגדרה יש, אפוא, אופי תחרותי: מי יצליח לאכוף את הגדרתו על השלטון. ולכן, כמו הגדרת כל פשע גם הגדרת פשע מאורגן היא הגדרה פוליטית, שכן היא כרוכה במאבק בין קבוצות אינטרסים כדי לאכוף את הגדרתם, קרי: כדי להאשים אנשים, ארגונים ופעולותיהם כפליליות (אמיר, 1994); או כדי להאשים מוסד מסוים באחריות לגרימת הבעיה.

האלמנט השני על-פי קונרד ושניידר הוא הפוליטיקה סביב האטיולוגיה (Politics of Designation), הכולל את הויכוחים על השאלה מה גרם לבעיה. ראוי להדגיש כי בציון הגורמים לבעיה טמונים גם הפתרונות שלה; וכאשר משכנע בעל עניין מסוים כי גורמים כאלו ואחרים גרמו לבעיה, הרי מצליח הוא גם לשכנע כי אלו ואלו הם הפתרונות לה. אמיר (1994) הציע לראות בפוליטיקה של הדזיגנציה אמצעי היכול להשלים את הפוליטיקה של ההגדרה הואיל וכל קבוצה יכולה לרכוש כוח להגדרתה אם תוכל לשכנע בצדקתה, לא רק על בסיס חומרת התופעה אלא גם על בסיס ההסבר הסיבתי של עלייתה וקיומה.

באשר לתכלית הקונפליקט על בעיות חברתיות נמצא כי הטלת האחריות להתהוות הבעיה או לפתרונה הוא תנאי הכרחי להתפתחות ויכוחים על בעיות חברתיות. Gusfield (1981) ציין בהקשר זה כי כאשר נושא מסוים מועלה כבעיה חברתית נוצרת מיד תחושה שמישהו צריך לעשות משהו על-מנת לפתור את הבעיה. לדעתו, נודעת חשיבות כיצד מסבירים את היווצרות המציאות המוגדרת כבעיה מאחר וביסוד ההסבר הסיבתי לבעיה טמון הרעיון איזה מוסד חברתי יטפל בה. לכן יימצאו הסברים שונים לבעיה בהתאם למספר המוסדות אשר יתבעו בעלות עליה; היינו, "אחריות" על הבעיה במובן הרחב של המושג. לעיתים נאבקים ביניהם מספר גורמים על הגדרת הבעיה, כאשר כל צד מבקש כי הגדרתו תשלוט. "הבעלים" של הבעיה יכולים להציע לה פתרונות ובדרך כלל ידרשו מלוא הסמכויות בעניין.

בצד אלו הפועלים להשיג בעלות על בעיה חברתית ניתן למצוא לעיתים כאלו המבקשים להתעלם מכך כי הם אלו אשר האחראים ליצירת הבעיה או לפתרונה, תוך שהם ישללו טענות כי הבעיה היא שלהם או בגללם (Disownership of Social Problem). גאספילד הבחין בין שני סוגים של אחריות על בעיות חברתיות:

  1. אחריות רגילה: זו אחריות סיבתית – קוזלית – הכוללת הסבר סיבתי למצב, הנובע מידיעת המאורעות והעונה בעיקר על השאלה: "כיצד".
  2. אחריות פוליטית: זו האחריות הכוללת בעיקר הצבעה על האדם או הגוף האחראי על המצב או על הפתרון, והיא במהותה פוליטית, בין השאר, הואיל ובבסיסה גם מענה לשאלה: "מה צריך לעשות".

יש ויימצא קשר בין שני סוגי האחרויות האלו בעיקר כאשר ההסבר הסיבתי מצביע על האחראי, או כאשר בעלי האחריות הפוליטית קובעים את האחריות הקוזלית באופן אשר בדרך כלל ישרת את האינטרס שלהם. אחריות פוליטית על הבעיה, תסביר, קרוב לוודאי, כי התאונות נגרמות בגלל הגורם האנושי ולכן תטען שיש צורך ביותר שוטרים על-מנת לטפל במשתמשים בדרך: משתנה אשר ללא ספק הינו נשמת אפו של הארגון.

ג) תהליך יצירת בעיות חברתיות

בדומה לקיטסוס וספקטור, הניח Blumer (1971) כי בעיות חברתיות ביסודן תוצר של הגדרה קולקטיבית. לאמור, ההתנהגות או התופעה המוגדרת כבעיה חברתית הינה מצב סוביקטיבי התלוי בגורם החברתי המגדירו כבעיה. הבעיה אינה בהכרח תופעה אוביקטיבית אלא היא בעיקר תוצאה של הגדרה אינטרסוביקטיבית של מציאות אותה מציג או מייצג המגדיר. לכן חשוב לדעתו להצביע על התהליך אשר מביא את הציבור להכיר בתופעה מסויימת כבעיה חברתית. התהליך, לשיטתו, מורכב מחמישה שלבים עיקריים:

(1) הופעת הבעיה: לא כי בעיה הופכת לבעיה חברתית זולת אם תוגדר היא כך על-ידי ציבור מסויים. לכן תנאי הכרחי ליצירת בעיה הוא השגת ההבנה שהבעיה אינה אישית.

(2) מתן לגיטימציה לבעיה החברתית: ההכרה החברתית היא המולידה את הבעיה החברתית. אולם, על-מנת שבעיה תמשיך להתקיים היא זקוקה ללגיטימציה חברתית אשר תושג באמצעות התקשורת, מוסדות החינוך וארגונים שונים.

(3) גיוס גורמים שונים להכרה וטיפול בבעיה: אם בעיה חברתית מצליחה לעבור את שני השלבים הקודמים, אזי נכנסת היא לשלב חדש במהלך "חייה" ובו היא תהווה מוקד לויכוחים, מחלוקות ותיאורים שונים. אלה המבקשים לשנות מצבים מסוימים בהתאם לתפיסתם את הבעיה, מתנגשים עם בעלי אינטרסים המשתדלים להגן על המצב הקיים. לפיכך טענות מוגזמות ותיאורים מבולבלים המשרתים את האינטרסים השונים נעשים נפוצים. בדרך כלל ינקטו הצדדים במהלך הויכוחים לשון עשירה בביטויים ערכיים-מוסריים.

(4) עיצוב תוכנית רשמית לפעילות: שלב זה מתייחס לדרך בה החברה בכלל והממסד בפרט יגיבו ויתייחסו לבעיה. בדרך כלל תצאנה לאור תוכניות רשמיות לטיפול בבעיה שגם הן לרוב תוצר של מיקוח, פשרות וויתורים, בכפוף לכוחות הפועלים סביב הבעיה. ראוי לציין כי על-פי שיטתו של Blumer (1971), עיצוב תוכנית רשמית לפעולה יכולה לבוא לידי ביטוי, בין היתר, על-ידי הקמת ועדות חקירה, שעצם הקמתן היא תוצאה של מיקוח שבו מעומתים היבטים שונים ואינטרסים מנוגדים במטרה ליצור פשרה ולהשיג ויתורים מבני הפלוגתא ביצירת הבעיה: אם לגבי הגדרת המצב (פוליטיקה של ההגדרה); מניית סיבותיו; או בנוגע להצעות לפתרון הבעיה השנוייה במחלוקת (פוליטיקה של האטיולוגיה). הפשרה שתושג והויתורים שיעשו יהיו משתנים התלויים ביחסי הכוחות של הצדדים לויכוח, כאשר תכליתם תהיה מצד אחד "להשקיט" את הצלבנים המוסריים או את הפאניקה המוסרית, ומצד שני – להשיג הכרה, כזו או אחרת, בקיומה של הבעיה. לפיכך ניתן לראות במוסד ועדות החקירה אמצעי לקידום אינטרסים. מצד אחד אפשר ומחוללי הבעיה ידרשו כינון ועדת חקירה במטרה לאכוף על הרשויות בדרך זו לקבל את תפיסת המציאות שלהן; ומצד שני יכול השלטון להשתמש בוועדה ככלי להשתקת בעיות. החשש מפני "השקטת" בעיות חברתיות, בדרך של הקמת ועדות חקירה, ניכר גם בדיון בכנסת בעת חקיקת חוק ועדות חקירה תשכ"ט – 1968; כאשר מספר חברי כנסת, ובעיקר מר קלינגהופר מגח"ל, דאגו להכיל סעיפים שונים בחוק, כגון קביעת "סופיות הדיון", במטרה למנוע מהממסד השלטוני לתעל את ועדות החקירה ולהשתמש בהן ככלי שרת ל"טיוח" בעיות (ישראל, 1971).

(5) ביצוע התוכנית הרשמית: לדעת בלומר, יתקיים פער משמעותי בין התוכנית הרשמית כפי שעוצבה כאמור, ובין מימושה בפועל, הואיל ועל התוכנית ויישומה ממשיכים ללחוץ קבוצות האינטרסים השונות.

דומה כי המודל שהוצע על-ידי בלומר מתאר היטב את תהליך ההתפתחות, על שלביו, של האופן בו נוצרת בעיה חברתית מסויימת. אולם נראה כי חסרונו של המודל הוא באי יכולתו להסביר מדוע הצליחה דווקא בעיה פלונית לעלות לסדר היום הציבורי בשעה שעניינים אחרים, שאינם פחות מסוכנים או חשובים לציבור, היכולים להיחשב כבעיות חברתיות, אינם זוכים לתשומת הלב הציבורית. במילים אחרות ניתן לומר כי המודל של בלומר מתעלם מן העובדה כי במקביל לקריירה של בעיה חברתית מסויימת, קיימות בעיות נוספות הזוכות, או אינן זוכות, לתשומת לב ציבורית במידה כזו או אחרת, וייתכן ובין הבעיות מתקיימים יחסי גומלין כל-שהם. אשר-על-כן הניחו Hilgartner & Bosk (1988) כי ניתן להצביע על "תחרות" בין בעיות חברתיות על הזכות לתפוס את תשומת הלב הציבורית; ולפיכך, זו שעלתה לסדר היום – שזכתה בתחרות – דחקה בהכרח רבות אחרות. הילגרטנר ובוסק הסיקו כי תשומת הלב הציבורית היא "שדה הפעילות" של בעיות חברתיות. שדות אלו, בלשונם Public Arenas, הינן משאב נדיר לעומת האוכלוסיה העצומה של המספר הפוטנציאלי של הבעיות החברתיות. הקיבולת של כל שדה של תשומת הלב הציבורי צרה מלהכיל אפילו מקצת הנושאים שמבקשים להגדירם כבעיות חברתיות. לכן, על הבעיות החברתיות להתחרות לא רק על כרטיס הכניסה לשדה אלא להיאבק על הזכות להישאר שם. מכאן כי הנושאים שהוגדרו והוכרו כבעיות חברתיות אינם רק פונקציה של הסכנות הטמונות בהם, ופונקציה של היכולת הפוליטית של מחולליהם לזכות בלגיטימציה לטיעוניהם, אלא גם פונקציה של יכולת הנשיאה – הקיבולת – של שדה תשומת הלב הציבורי לנוכח הנושאים האחרים והבעיות האחרות שעל סדר היום.

ברוח משנתם של הילגרטנר ובוסק ניתן לציין כי Ben-Yehuda (1986) מצא במחקרו על פאניקת הסמים שהתחוללה בישראל במהלך חודש מאי בשנת 1982 כי היה זה מבצע "שלום הגליל" (מלחמת לבנון), שהחל ב- 6.6.1982, שהביא ל"חיסולה" של הפאניקה. גם ברנשטיין (1979) טענה במחקרה על "הפנתרים השחורים" בישראל כי התפרצות התופעה התאפשרה, בין היתר, על רקע רגיעה ביטחונית יחסית שהשתררה בתקופה ההיא בישראל בעקבות סיומה של מלחמת ההתשה באוגוסט 1970. לפיכך, כאשר בוחנים את הקונטקס החברתי הרלוונטי לבעיה החברתית הנצפית, ראוי לנסות לברר מול אילו בעיות אחרות "התחרתה" הבעיה הנדונה ובאם התקיימו יחסי גומלין ביניהן ומה טיבן; שהרי יש ובתחרות זו כדי לסייע בהבנת תהליך עליית הבעיה על סדר היום הציבורי או בירידתה משם.

4) תפקידה של תקשורת ההמונים ביצירת בעיות חברתיות 

במהלך חמשת העשורים האחרונים התפתחו מספר גישות ביחס להשפעתה של תקשורת ההמונים (The Mass Media, להלן: התקשורת) על קהל צרכניהם. מחקרים הציגו מקרים רבים בהם השפעתה מכרעת. למשל: כאשר מעורבת אינפורמציה ולא הבעת עמדה או דעה; כאשר מקורות המידע הם אמינים או אהודים; כאשר מדובר בנושא רחוק מהניסיון האישי או מהעניין האישי של הקולט; או כאשר הקשרים האישיים אינם מנוגדים לכיוון המסר (קורן, 1987). סקירת הספרות בפרק זה תעסוק בקשר בין המדיה ובין ויכוחים על בעיות חברתיות.

א) מאפייני התקשורת בראי הסוציולוגיה של הבעיות החברתיות

לתקשורת ההמונים ולכליה נודע תפקיד חשוב ביצירת בעיות חברתיות, בקידומן ובחיסולן. כך לדוגמא תיאר Whannel (1979) כיצד יצרה המדיה באופן מלאכותי בעיה חברתית: אלימות במגרשי כדורגל. Blumer (1971) ציין כי על-מנת שבעיה חברתית תמשיך במהלכה חייבת היא להשיג לגיטימציה חברתית על-מנת שהיא תילקח ברצינות ותמשיך "בקריירה" שלה. הבעיה, לדעת בלומר, חייבת לרכוש מידה מסוימת של "כבוד" אשר יאפשר לה לתפוס מקום בויכוח החברתי. לתכלית זו נועדה לתקשורת תפקיד מרכזי.

Bennet (1982) טען כי בחברה המודרנית אין לפרטים קשר אישי למרבית התופעות והמצבים בעולם; וכי רוב הידע והמידע שיש ליחיד מקורו מהתקשורת. אולם הדימוי המתקבל מהמדיה אינו נכון לגמרי. קיים פער בין המציאות ובין הדיווח אודותיה בכלי התקשורת. לפיכך, מהווה המדיה מעין "ראי מעוות" של המציאות אם בכיוון של הגזמה או בכיוון של המעטה. התקשורת אינה מספקת, ואינה יכולה לספק, את כל "החדשות" והידיעות. לכן, נאלצת היא לערוך סלקציה במידע המנופק לציבור. העורכים והעיתונאים מחליטים למעשה מה יפורסם ומה לא, כאשר הקו המנחה אותם אינו רק מה מעניין יותר ומוכר יותר את העיתון, אלא הם גם נתונים לפיקוח של אליטות פוליטיות אשר רוצות להשליט את גישותיהן ודעותיהן (Gitlin, 1980).

תהליך הסלקציה הינו אחד מאבני היסוד לבניין הראי המעוות והוא כולל, בין היתר, שני מרכיבים עיקריים – הפשטה והשוואה לאירועים אחרים (Halloran ואח', 1970; Hall, 1978):

(1) ההפשטה: התמונה של האירועים אותה מציגה המדיה לציבור נוטה לפשטנות ושטחיות, בין היתר, בגלל הרצון להקל על הציבור להבין את המתרחש. ההפשטה באה לידי ביטוי באחד משלושת האופנים הבאים או בכמה מהם יחד:

  • (א) מיידיות: החדשות צריכות להיות "טריות". לכן מתייחסת המדיה יותר למה שקורה בפועל "בשטח" ופחות להתפתחויות ולתהליכים שבטווח הארוך (Halloran, 1970).
  • (ב) דרמטיזציה: ההתיחסות בדיווחים היא יותר ל- "Action" המלווה את הארועים ופחות לתוכן, למניעים וההקשר החברתי אשר עשוי להסביר את הפעולה (Cohen, 1972).
  • (ג) פרסונליזציה: קיימת נטייה בתקשורת לראות את הארועים ברמה האישית ולא ברמה הכללית, לעיתים תוך התייחסות סטריאוטיפית (Bennet, 1982).

(2) השוואה לארועים אחרים: כאשר מדווחת התקשורת על ארועים חדשותיים – אקטואליים – מרכזיים, נוהגת היא, מעת לעת, לערוך השוואה בינם ובין ארועים היסטוריים "ידועים" שתכליתה היא להסביר באמצעות אותם ארועים היסטוריים, שהם בדרך כלל שגורים בתודעה הציבורית, את הארועים החדשותיים. לעיתים קרובות ההשוואה אינה במקומה והיא אך מפריעה להבין כהלכה את מה שמתרחש. ההשוואה יכולה להעשות באמצעים הבאים:

  • (א) השוואה למקום אחר: מדובר בטכניקה ש- Hall (1978) מכנה "Referential Context" שבה משוים מציאות בכלל ובעיות חברתיות בפרט למקומות אחרים בעולם, בעיקר לארצות-הברית. לדעת הול השוואות אלו עלולות ליצור דימוי פשטני המפריע למעשה להבין את המצב לאשורו.
  • (ב) מבנה של גזירה שווה: Halloran ואח' (1970) טוענים כי יש והתקשורת משתמשת בטכניקה אותה מכנים הם בשם גזירה שווה (Inferential Structure) המספקת תרחישים אפשריים לארוע מסויים, בהנחה שהוא דומה לארוע אחר. כדוגמא מביאים הולרון וחבריו את סיפורה של הפגנה גדולה שהתקיימה באנגליה ב- 27.10.1968 נגד מלחמת וייטנאם. העיתונות החלה לעסוק בהפגנה זמן רב לפני קיומה, בהעריכה שההפגנה תיהיה אלימה, בדומה להפגנות אחרות שהיו באותו עניין בצרפת ובשיקגו בשנת 1968. השלטונות, ככל הנראה בהשפעת תחזיות התקשורת, נערכו בכוחות אדירים ונקטו בשורה של צעדים במטרה לשמור על הסדר הציבורי. בסיום ההפגנה התברר שהיא כלל וכלל לא היתה אלימה וכל התחזית של העיתונות התבדתה. במטרה להחלץ "מהמצוקה היוקרתית" אליה נקלעה העיתונות בעקבות כך, מציינים הולרון וחבריו כי העיתונות נקטה בשתי גישות: האחת, כללה דיווח כי אכן היתה אלימות בהפגנה תוך שימת דגש וכיסוי, מעבר לכל פרופורציה למה שהתרחש, לקבוצה קטנה ושולית שהפרה את הסדר – במטרה להצדיק את הניבוי של העיתונות. הגישה השנייה כללה הסבר כי ההשוואה שנעשתה עם ההפגנות האלימות בצרפת ובשיקגו היתה במקומה, אולם הטעות בניבוי נבעה מן העובדה כי המשטרה התנהגה באיפוק ובאדיבות לכל אורך ההפגנה.

ב) מודל ההגברה

כאמור, רוב המידע על העולם שיש לפרטים בחברה נובע מהתקשורת אשר מספקת דימוי בידולי ויחסי של המציאות (הראי המעוות). לפיכך, אין בני-האדם מגיבים למציאות כפי שהיא אלא לדימוי שהם מקבלים מהמדיה. Cohen (1972) השתמש במונח "ספירלת ההגברה" (Amplification Spiral) לתאר כיצד זוכה נושא מסוים, אשר הוגדר כבעיה על-ידי התקשורת ועל-ידי מוסדות חברתיים נוספים, לפיתוח גובר. היוצא מכך הוא כי החברה, ובעיקר סוכניה, מגיבים ל"מציאות" שנוצרה ונוקטים בצעדים כאלו ואחרים על-מנת לתקן את "המצב". התקשורת מכסה בהרחבה את התגובה בכיוון הרצוי ומתווספת עוד לולאה לספירלה. בכך גם מתקבל מעין "אישור" לקיומה של "הבעיה" אודותיה "דיווחה" המדיה. למעשה נושא תהליך ההגברה פוטנציאל לתופעה הידועה בשם: "נבואה המגשימה את עצמה".

המחשה נאותה למודל ההגברה ניתן למצוא במספר מחקרים שנעשו וביניהם עבודתו של Cohen (1972) על העיסוק של אמצעי התקשורת בחבורות ה- "Mods" וה- "Rockers" בשנת 1964 בערי הקייט Marate ו- Eastbourne באנגליה; שם דווח בדרמטיות על התנגשויות שהתרחשו שם עם החבורות האלו. העיתונות המקומית ומספר "צלבנים מוסריים", ביניהם נציגי מועצות הסוחרים, שחששו מפני צימצום היקף עסקי הקיץ שלהם, התמסרו ל"בעיה" וקראו למשטרה ולבתי-המשפט לאמץ אסטרטגיות נוקשות יותר. המשטרה הגיבה בכך שאימצה אמצעי שיטור חדשים שהביאו לעלייה במספר המעצרים. השופטים הגיבו "למצב" בעת שדנו בענייני הנאשמים בדבריהם ובהחלטותיהם בדרמטיות שדווחה בהרחבה באמצעי התקשורת כאישור ל"מציאות" שהיא יצרה.

בדומה, מצא Whannel (1979) במחקרו על הכדורגל והתנהגות הקהל והעיתונות באנגליה כי המדיה, מתוך אינטרסים במישור המקצועי, העלתה תופעה קיימת מימים ימיה של גילויי אלימות מגרשי כדורגל, אל סדר היום הציבורי תוך בניית מציאות של אלימות ובריונות סביב המשחקים באמצעות יצירת סטריוטיפ שנקרא "חוליגן הכדורגל", שתואר כייצור רפה שכל, מופרע, שאינו אוהד אמיתי של מועדון מסויים – אלא הינו סתם בריון המבקש לעצמו מקום להתפרע. תהליך בניית הסטריוטיפ מחד, והגברת הספירלה מאידך, נעשה בין השאר על-ידי ציטוט אנשים שונים, בעיקר בעלי תפקידים הקשורים לכדורגל ולשמירה על הסדר הציבורי במגרשים; כאשר המצוטטים מתייחסים לארועים יותר מאשר מתארים אותם, על-סמך "המידע" שהגיע אליהם בעיקר מתוך כלי התקשורת. העיתונות, בהסתמכה על בעלי התפקידים שצוטטו, האשימה את הסטריוטיפ שבנתה כגורם ל"בעיה" ודרשה במרץ מהרשויות לפעול לביעור "הנגע". בתגובה לפאניקה המוסרית שנוצרה, הגיבו סוכנויות הפיקוח בתגבור כוחות המשטרה וכיוצא באלה, ובדיווח לתקשורת על היקף פעולותיהם ותוצאותיהם. בכך למעשה קיבלה המדיה אישור לקיום "הבעיה". וונהל מסכם דיונו בסוגיא במסקנה המתבקשת מאליה כי התהליך שתיאר גרם לנבואה שתגשים את עצמה.

5) הרטוריקה ככלי פוליטי

עד לכאן עסקה סקירת הספרות בעיקר בשאלות: מהן "בעיות חברתיות"; מדוע הן נוצרות ועל-ידי מי. נאמר כי על-פי תיאורית הבניה העניין שהוגדר כבעיה אינו מצב אוביקטיבי אלא הוא מצג סוביקטיבי (Kitsuse & Spector, 1973) ותוצר של הגדרה קולקטיבית כפי שחידד Blumer (1971). אי-לזאת נשאלת השאלה כיצד קבוצות האינטרסים השונות משכנעות את קבוצות היעד שלהן בקיומה של הבעיה ובסיבותיה לשיטותיהן; וכיצד טוענות קבוצות האינטרס השוללות את ההגדרות כנגד המצג הרלוונטי. היוצא מכך הוא כי ויכוחים על בעיות חברתיות נעשים בעיקר באמצעות הרטוריקה. הרטוריקה הינה דיבור – במובן הרחב של המילה – הנועד להשפיע על הזולת. הרטוריקה אינה רק אמצעי אלא גם בבואה של המשתמשים בה. לכן, על החוקר המדעי לחקור הן את התכנים והן את הסגנון במטרה למצוא לא רק חוקיות לגבי אופן השימוש ברטוריקה, אלא גם להיעזר בממצאים במטה להסיק היסקים על מניעי בני הפלוגתא. לשון אחר, הויכוחים על בעיות חברתיות מבטאים, בין היתר, יחסים פוליטיים בחברה, והרטוריקה הינה כלי בפוליטיקה הזו.

מלומדים פיתחו קריטריונים לסווג ולמיין שיטות וטכניקות רטוריות. ככלל, ניתן להבחין בין הטכניקות הננקטות על-ידי מחוללי הבעיות החברתיות ובין השיטות שמתנגדיהם משתמשים בהן, היתרון במיון השיטות הוא בכך שעל פי סוג הטיעון כשלעצמו, ניתן להעריך מה עמדתו של הטוען והמוטיבציה המניעה אותו; וכפועל יוצא מכך ניתן לנבא על-פי האינטרסים של כל צד בפולמוס באילו טכניקות רטוריות ישתמש הוא במהלך העימות.

Blumer (1971) ראה בויכוח מאבק בין השגת לגיטימציה לטענה על קיומה של בעיה מחד, ודה-לגיטימציה לטענה, או לטוענים מאידך. תנאי הכרחי להכרה בהגדרת המציאות כבעיה הוא השכנוע שהבעיה אינה אישית. באשר לרטוריקה השגורה אצל "יצרני" הבעיות הציג Best (1987) שתי שיטות רטוריות עיקריות המופיעות בויכוחים על בעיות חברתיות: רטוריקת היושר וההגינות (Rhetoric of Rectitude) ורטוריקת השכלתנות (Rhetoric of Rationality). רטוריקת היושר וההגינות עושה שימוש במהלך המחלוקות בטיעונים מוסריים-ערכיים קונצנזוסאליים, הכוללים בין השאר התייחסות למוסרי; לראוי; לצודק ליאה והנאה; ובהכרח להפכיהם (Associated Evils).

רטוריקת השכלתנות נושאת מובנים סיבתיים – קוזליים, התייחסות לסיבה ולמסובב; לרווח והפסד ולכיוצא באלה. Schur (1983) תיאר את הטיעונים אותם כינה בסט "שכלתניים" כ"דוקטרינת התוצאות הנוראות" (Doctrine of Horrible Consequences) שבאמצעותה מתארים התנהגות לא רצוייה אשר תביא בהכרח, לדעת הטוען, לתוצאה הרת אסון. דוקטרינה זו מזכירה במידה רבה את התפיסה של המדרון החלקלק (Slippery Slope) המבטאת תהליך של הסלמה והדרדרות שאין אלא לעצרו מראשיתו.

טכניקה נוספת אופיינה על-ידי Hall (1978) כ"גזירה שווה", באמצעותה משווים מצג מסויים למדינות אחרות, בעיקר לארצות-הברית, או לזמנים אחרים.

כאשר יחידים או קבוצות חשים שמתרגש איום על עולמם הסימבולי לפי Berger & Luckmann (1966), או כאשר מתחולל מאבק שתכליתו לשלול הגדרת מציאות כבעיה חברתית במסגרת הפוליטיקות השונות, או להסיר אחריות פוליטית לשיטתו של Gusfield (1981), ינקטו "המתגוננים" ברטוריקת נגד במטרה ליצור דה-לגיטימציה להגדרה או למגדירים; שניתן בדרך כלל לסווגה לשלוש "אסטרטגיות מגננה", והן: הגנה עצמית, ביקורת עצמית וטפיחה עצמית (קרומר, 1990):

הגנה עצמית (Self Defense) – הרעיון הוא לגמד את תיאור הבעיה (למשל ביחס למדינות אחרות או זמנים אחרים) או לייחסה לבודדים ולא לקבוצה או לשיטה.

ביקורת עצמית (Self Criticism) – זו שיטה המודה בהגדרת המצב אך קוראת לנקיטת צעדים המתיישבים עם האינטרסים של המתגוננים. לדוגמא, מול טענות על החרפה בפשיעה תודה המשטרה בהגדרה אך תטען שהיא נובעת מחסר בהקצאת אמצעים ותדרוש תגבור נוסף.

טפיחה עצמית (Self Congratulation) – בשיטה זו לא רק ששוללים את הגדרת המצב, אלא אף מתגאים בו.

Ibarra & Kitsuse (1993) הציעו קטגוריות מפורטות יותר לרטוריקת הנגד אותן כינו "אסטרטגיות של רטוריקת נגד" (Counter Rhetorical Strategies) שתכליתן לחסום ולסכל את הנסיונות להגדיר מציאויות כבעיה חברתית; והן נחלקות לשתי קבוצות ראשיות – רטוריקה נגדית אוהדת ורטוריקה נגדית עויינת:

רטוריקה נגדית אוהדת (Sympathetic Counter Rhetoric): זו טכניקה לפיה מסכימים לגמרי או במקצת עם הגדרת המציאות כ"בעיה" אבל למעשה דוחים את הדרישות לביצוע פעולות כלשהן בעניין. במסגרת טכניקה זו נמנים כמה שימושים וביניהם: "כך טבעם של דברים" (Naturalizing), כשמקבלים את ההערכה על המציאות אבל דוחים את הקריאה לנקיטת פעולה על-ידי "נרמול" המצב. לדוגמא, במקרה של טענה על אלימות הולכת וגוברת בחברה ודרישה לנקיטת צעדי מנע, תהיה תגובה: "למה אתה מצפה, מובן שהחברה היא אלימה, העולם תמיד היה אלים, ותמיד יהיה…". או "ערוב העלויות" (The Costs Involved), כשטענת הנגד היא שמוטב ו"הבעיה" תישאר על-פני חיסולה על-פי הצעדים המוצעים שהם כשלעצמם אינם רצויים; שהרי שני דברים רעים אינם יוצרים דבר טוב אחד. לדוגמא, חיסול "נגע" הפורנוגרפיה יביא לפגיעה בחופש הביטוי. וכן "הצהרת אין אונות" (Declaring Impotence), כשמקבלים את הגדרת המצב אבל מצביעים על חסר במשאבים לטפל בנושא: "חסר בזמן", "העדר סמכויות" או "מצוקות תקציב" ו"סדרי עדיפויות". כך למשל יתגונן מפקד במשטרה על טענות בדבר התגברות בפשיעה בתארו את המחסור בכוח אדם ביחידתו. יצוין כי במידה רבה מזכירה גישה זו יסודות אחדים מרטוריקת "הביקורת העצמית" שתוארה קודם.

רטוריקה נגדית עויינת (Unsympathetic Counter Rhetoric): בשיטה זו דוחים את הגדרת המצב, ובהכרח את הפתרונות המוצעים לבעיה, בין השאר, באופנים הבאים: "שלילת הדוגמא" (Anti-Pattering), כשבלוז טיעון זה טמון הרעיון שאין מדובר בבעיה בקנה מידה קבוצתי או חברתי, אלא מדובר לכל היותר במקרים "בודדים". בדרך כלל תלווה אמירות אלו בטענות שמגזימים בתיאור התופעה, או לא מבינים נכונה את מהותה; בדומה לטכניקת ה"הגנה העצמית" שהוזכרה לעיל. או על-ידי "סיפור מעשה" (Telling Anecdote), כשתוקפים טענה על-ידי סיפור מעשה המטיל דופי בטוען או בטענה. למשל על תלונות שלא בטוח היום להתהלך ברחובות בלילות, תבוא תגובה נגדית עם סיפור בנוסח: "אני עושה זאת שנים בלי שום בעיה". ניתן למצוא דמיון בין דרך זו לטכניקת "הטפיחה העצמית". או "חוסר כנות" (Rhetoric of Insincerity), בכך שהתלונות הינן מפוקפקות כי הן מסתירות דברים; או שהמתלוננים מונעים ממוטיבציות אישיות. בהקשר זה ראוי להזכיר כי Blumer (1971) הדגיש כי תנאי הכרחי להשגת לגיטימציה להגדרת מציאות כבעיה הוא השכנוע שאין מדובר בעניין אישי-פרטי. ובמקרה זה ההיפך – דה-לגיטימציה – הוא נכון: יחוס מניע אישי. אמירה נוספת במסגרת רטוריקת הנגד העוינת היא ה"היסטריה" (Counter Rhetoric of Hysteria), כששוללים את הגדרת המצב בטיעון כי המגדירים מושפעים מדברים לא הגיוניים או אמוציונליים.

במערכה הרטורית המתפתחת במהלך ויכוחים ציבוריים נוקטים הצדדים בטקטיקות רטוריות שונות בהתאם לעניין, לאינטרסים אותם הם מייצגים, ולנסיבות, כמתואר לעיל. Hunter (1991), כאשר ניתח ויכוחים ציבוריים, מצא כי בסופו של דבר ניתן להיווכח כי כל הטכניקות הרטוריות הננקטות על-ידי בני-הפלוגתא יוצרות למעשה "סימטריה רטורית" באשר כל צד טוען כי הוא מייצג את הדרך הנכונה, הוא הרואה את המציאות כדבעי, ודעתו היא הלגיטימית. ובהתאם, מאשים כל צד את יריביו בחוסר הבנה ומייחס לדרכם סכנות ונזקים. הואיל וכל צד טוען לצדקת דרכו ומתמיד על-פי רוב בגירסתו, הרי שויכוחים יוכרעו בדרך כלל על-ידי הצד שיהיה בכוחו לגייס את הלגיטימציה המירבית לטענותיו, ולייחס ליריביו את מידת הדה-לגיטימציה הנדרשת למצער להוכיח את צדקתו על דרך השלילה, היינו – על-ידי "הוכחת" שגיאותיו של היריב.

ב. הפשע המאורגן בעיני הקרימינולוגיה "הקלאסית"

מחקר זה מבקש לעסוק בויכוח על הגדרת מציאות כבעיה חברתית, במקרה של הפולמוס שהתנהל בארץ בשנות השבעים על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל; במסגרת הסוציולוגיה של בעיות חברתיות המתייחסת לסטייה החברתית בכלל, ולבעיות חברתיות בפרט, כאל מצג סוביקטיבי התלוי במגדיר. לעומתה, הקרימינולוגיה "הקלאסית" שמרבית מחקריה עוסקים בחקר סטיות ובעיות חברתיות במישור האוביקטיבי, יוצאת מתוך הנחה ברורה שתופעות אלו קיימות במציאות כשלעצמן וצריכות להחקר אמפירית ככל תופעה נתונה כשלעצמה. במטרה להאיר את השוני הקונצפטואלי והמתודולוגי שבין הסוציולוגיה של בעיות חברתיות ובין הקרימינולוגיה "הקלאסית" מחד, ועל-מנת להמציא הסבר קרימינולוגי על קצה המזלג לתופעת הפשע המאורגן מאידך, ייוחד פרק זה לפשע מאורגן בראי הקרימינולוגיה הקלאסית.ראשית ראוי להקדים ולציין כי במושג פשע מאורגן נעשה לעיתים שימוש הן לתאר סוגים מסוימים של ארגונים פליליים – על בסיס המבנה הארגוני (היררכיה, חלוקת עבודה, קביעות וכד'); והן לתאר פעולות של יחידים או קבוצות על בסיס מימד התכנון (אמיר, 1978). לאמור: המונח פשע מאורגן מבטא לפעמים צורה של התארגנות פלילית, ולפעמים סוג של פשיעה.

הקרימינולוגים, בהכירם כי כמעט כל העבריינות היא מאורגנת – מלשון תכנון ועריכה – במידות ובאיכויות שונות, היינו התנהגות פלילית רצונית ושיטתית היכולה להעשות הן על-ידי היחיד והן על-ידי הקבוצה, מייחדים את המונח פשע מאורגן לצורה ומבנה של ארגון פלילי הממוקמת בקצה הרצף של העבריינות המאורגנת. מכל האמור לעיל עולה כי פשיעה מאורגנת יכולה להתקיים ללא פשע מאורגן, בשעה שמצב הפוך לא ייתכן.

גם הקרימינולוגיים "הקלאסיים" חלוקים, בינם ובין עצמם, על אופן הגדרת המושג פשע מאורגן. המערכת המשפטית מעולם לא הגדירה פשע מאורגן מהו. Cressy (1971) הסביר זאת כסימפטום לתודעה של המערכת המשפטית במדינות הדמוקרטיות המתייחסת לתופעת הפשע כאל עניין אינדיבידואלי, מבלי שיתייחסו לארגון העברייני. לכן עוסקים אנשי סוכנויות האכיפה במדינות אלו בעיקר באיסוף ראיות נגד יחידים מאשר באיסוף עובדות וממצאים אודות היחסים בין העבריינים, או אודות המבנה והאופי של הארגונים הפליליים. לדעת קריסי, ייתכן וזו הסיבה שגם מרבית המחקרים הקרימינולוגיים מתייחסים לעבריין היחיד ולאישיותו; ורק מקצתם, יחסית, נעשים על ההתארגנות הפלילית.

גורם נוסף המקשה על הגדרת תופעת הפשע המאורגן נעוץ, קרוב לוודאי, בקשיים המתודולוגיים שבמחקרה בעיקר בגלל מקורות המידע המהימנים המעטים והמוגבלים העומדים לרשותו של החוקר.

פשע מאורגן הוא מונח המבטא, לדעת מרבית הקרימינולוגיים, צורה יחודית של פשיעה מאורגנת הממוקמת בקצה הרצף של ההתארגנות הפלילית. אולם, לשיטתו של אמיר (1978) הפשע המאורגן נמצא על-פני הרצף בדרגה אחת לפני הסינדיקט הפלילי, המהווה לדעתו את הדוגמא "הטהורה" – הקיצונית – של פשע מאורגן. אמיר (1978) הגדיר פשע מארגן בשלב הסינדיקט כהי-לישנא: "ארגון סודי קבוע, בעל חלוקת עבודה והיררכיה אשר מטרתו היא השגת רווחים ונכסים קבועים, אם אפשר גבוהים ובלעדיים (מונופוליסטיים) באמצעים בלתי חוקיים. זאת, על-ידי ייצור, מכירה והפצה, בשווקים לגיטימיים ובלתי לגיטימיים, של מצרכים ושירותים אסורים, או שהמס עליהם גבוה, או שיש לגביהם קיצוב, או על-ידי חדירה לעסקים חוקיים. מטרות אלו מושגות על-ידי ניצול חולשות ההסדרים הכלכליים ופגמים של מערכת החוק ואכיפתו; ועל-ידי שימוש באלימות ונטרול המערכת הפוליטית על כל שלוחותיה".

שמגר (1972) המסתמך על Cressey (1971) הציע הגדרה קצרה יותר לפיה: "פשע מאורגן היא מסגרת פורמלית מאורגנת של עבריינים, המקיימת מבנה היררכי מוגדר, מערכת נורמות מיוחדת, והעוסקת במתן שירותים בלתי חוקיים לקהל צרכנים מן הציבור הרחב, תוך כדי הסתייעות ברשויות השלטון".

על-פי ההגדרה שהציע מנחם אמיר עולה כי הסינדיקט פועל בחברה בה אכיפת החוק אינה יעילה ותוך נטרול המערכת השלטונית, היינו – עיקור כוחן והפיכתן לפאסיביות נוכח התופעה. לעומת זאת טען מאיר שמגר כי הפשע המאורגן פועל תוך כדי הסתייעות אקטיבית באנשי שלטון. הוי-אומר כי שמגר ראה בהשחתת עובדי הציבור תנאי הכרחי לקיום הפשע המאורגן. דומה כי הגדרתו של מאיר שמגר דווקנית יותר באשר היא מציגה את ההבדל הברור בין תופעת הפשע המאורגן ובין כל פשיעה מאורגנת אחרת. כל עוד ארגון פלילי – ויהיה מתוחכם, מקצועי ומסוכן, ככל שיהיה – לא נעזר באופן פעיל באנשי שלטון, הוא לא יחשב כפשע מאורגן, אפילו אם הוא פועל בתקופה ובמקום שבהם סוכנויות האכיפה נמצאות "בפשיטת רגל" מוחלטת. אם יצליח ארגון פלילי להשחית עובדי ציבור, או להחדיר עובדים למערכת השלטונית כ"סוכנים שתולים", ולגייסם לפעילות של ממש, החל בעצימת עין מכוונת וכלה במעשה מוחשי (כגון: סגירת תיקים וכד'), הרי יהיה זה פשע מאורגן.

עם זאת דומה כי ההגדרה שמציע מאיר שמגר לוקה בחסר בכמה עניינים, כמו למשל המונח: "מסגרת פורמלית מאורגנת של עבריינים" שאינו מדויק על-פי הטרמינולוגיה הסוציולוגית, וכן העדר מימד החשאיות והמונופוליות; או העובדה שזרועות של הפשע המאורגן נוטלים חלק בעסקים חוקיים לחלוטין. לפיכך ניתן להציע הגדרה נוספת לפשע מאורגן הנשענת על שתי ההגדרות שהוצגו לעיל: ארגון חשאי, בלתי פורמלי, של פשע מקצועי, העוסק הן במתן שירותים בלתי חוקיים, לקהל צרכנים מן הציבור הרחב תוך חתירה למונופוליזם, והן בגיוס חוקי ובלתי חוקי של אמצעים, במטרה להשיג לארגון ולחבריו רווחים קבועים, תוך כדי הסתייעות בבעלי תפקידים מרשויות השלטון (דוידוביץ, 1993).

לאור כל האמור לעיל דומה כי ניתן לסכם ולומר שבשעה שהקרימינולוגיה "הקלאסית" עוסקת בתיאוריות להיווצרות תופעת הפשע המאורגן ובתאורה הפנומנולוגי, במישור האוביקטיבי, בוחנת הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, בהקשר זה, את תופעת העימות על הגדרת מציאות כבעיה כאשר מתגלה לדוגמא ויכוח על השאלה אם קיים ופועל פשע מאורגן, לרבות בירור השאלות מי נוטל חלק במחלוקת, מדוע וכיצד – במישור הסוביקטיבי – מבלי להתייחס כלל לשאלה האוביקטיבית אם אכן קיים פשע מאורגן, מה טיבו וכדומה.

ג. מטרות המחקר והשיטה

1) מטרות המחקר

במחקר דנן ינותח מקרה של ויכוח על הגדרת מציאות כבעיה חברתית בראי הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, על-פי תיאורית הבנייה של Ibarra & Kitsuse (1993), באמצעות מתודולוגיה אשר תוצג להלן; ותכליתו להציג, דדוקטיבית, את כוח ההסבר של התיאוריה והמודלים שנגזרו ממנה, ולהעשירן על דרך האינדוקציה. המקרה אשר ינותח הוא הויכוח שהתחולל בשנות השבעים על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל. בין השאר, יענה המחקר על השאלה כיצד פרץ הויכוח; יתאר את הפולמוס כשלעצמו ויציג את העמדות והטיעונים שליווהו; יאפיין את בני הפלוגתא שנטלו חלק במחלוקת; יבדוק מדוע הסתיים הויכוח וידווח על תוצאותיו.

ייחודה של עבודה זו נובעת הן מן העובדה שיחסית נעשו בארץ מעט מחקרים בתחום זה; והן מכך שהיא עוסקת בויכוח ציבורי נרחב, אשר ככל הנראה לא נחקר עד עתה, ובוחנת אותו אמפירית החל מראשיתו ועד אחריתו. הויכוח על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל התנהל לאורך כעשור שנים ונגע לכל המדינה; בשעה שמחקרים אחרים שנעשו בארץ בתחום זה התמקדו מבחינת הזמן והמרחב במימד אחד. לדוגמא: סוהיל חסנין (1990) עסק בבעיית הסמים במזרח ירושלים; Been-Yehuda (1986) טיפל בפאניקת הסמים שהתרחשה בישראל במאי 1982; וקורן (1987) בדקה את הכיסוי של יום האדמה (1976) בעיתונות הישראלית, בין היתר, בהתייחס לתפקיד התקשורת בהגדרת מציאות.

2) שיטה

שיטת המחקר – לרבות איסוף העובדות, עיבודן והצגת הממצאים – מושתת על ארבע הנחות יסוד אשר נגזרו ממטרות המחקר:

א) בעיה חברתית הינה הגדרה אינטרסוביקטיבית למצב סוביקטיבי ואינה בהכרח תופעה אוביקטיבית נתונה. לשון אחר, בעיה חברתית הינה מצב אשר יחידים או קבוצות טוענים או מתלוננים על דבר אשר לדעתם הוא קיים. אשר-על-כן יש להתייחס אל בעיות חברתיות כאל סוג של פעולה ולא כאל מצב אוביקטיבי מסוים. לפיכך, צריך המחקר האמפירי להתמקד בהיבט הסוביקטיבי של התופעה, לאמור: לא חקר התופעה כשלעצמה, אלא את הפעילויות של בני האדם מסביב לה (Ibarra & Kitsuse, 1973).

ב) הרטוריקה מהווה לא רק אמצעי למימוש אינטרסים, אלא גם בבואה למניעים וליחסים הפוליטיים של המשתמשים בה; באשר מרבית הפעילויות מסביב לבעיה נעשות על-ידי הרטוריקה. לכן חומר הגלם העיקרי למחקר בתחום זה הוא הרטוריקה: מה נאמר ואיך – תכנים וסגנון (Schur, 1983; Best, 1987; Gusfield, 1963).

ג) חקר בעיות חברתיות בכלל, וויכוחים פוליטיים על הגדרת מציאות בפרט, לרבות חיפוש השחקנים ומניעיהם, חייב להעשות על רקע הקונטקס החברתי הרלוונטי (Whannel, 1979; Halloran ואח', 1970).

ד) תכלית הויכוח, נשוא חיבור זה, הוא מצד אחד לעורר בעיה חברתית על-ידי הגדרת מציאות כבעיה; ומצד שני, להורידה מסדר היום – היינו, לשלול את הגדרת המצב כבעיה; כמשתמע מתיאורית הבנייה של קיטסוס וספקטור ועל-פי המודלים של Blumer (1971) ושל Conrad & Schneider  (1980). לפיכך, נודעת גם חשיבות לבחינת תוצאות הויכוח והשלכותיו.

לאור כל האמור לעיל, מושתת השיטה על ניתוח מקרה באמצעות ניתוח תוכן וכן על-ידי ראיונות אישיים. ניתוח תוכן הינו שימוש מדעי בחומר כתוב בכדי להסיק מסקנות על התנהגות אנושית. ניתוח התוכן יעשה להסקת היסקים באמצעות זיהוי שיטתי ואוביקטיבי של תכונות מוגדרות מהרטוריקה, על יסוד כללים מפורשים המאפשרים לחוקרים שונים לקבל אותן תוצאות מאותו חומר גלם טקסטואלי (נחמיאס ונחמיאס, 1982); כאשר הכללים הם השיטות והטכניקות הרטוריות שהוצגו ברקע התיאורטי לפי בסט, שור והול; בעיקר מהצד של אלו המתלוננים על מצב מסויים שהוא בעיה; ולפי איברה וקיטסוס מהצד של אלו השוללים את הגדרת המציאות כבעיה חברתית.

ניתוח התוכן שנעשה בעבודה זו הינו ניתוח איכותי ולא כמותי. לפי Burgelin (1972) אין סיבה להניח שהפריט המופיע בתדירות הגבוהה ביותר הוא החשוב או המשמעותי ביותר, מאחר והטקסט הוא מכלול מובנה וביקורת ספרותית-בלשנית וניתוח שיטות סגנוניות יעילים יותר בחדירה למשמעויות החבויות של הטקסט, מאשר מניין מספר הפעמים בהם ביטוי כזה או אחר חוזר ונשנה, או כימות מיקומו בדף העיתון.

רק בשיטה זו יכול החוקר לצפות ברטוריקה שננקטה בעבר ובאמצעותה לאסוף נתונים אודות אנשים ופעולותיהם. הנחקרים אינם יודעים כי התנהגותם עתידה לשמש אובייקט למחקר ולכן אין הם מבקשים להתאים התנהגותם לציפיות החוקר. "ההתנהגות הנחקרת" – העדויות הכתובות – שמורה וקבועה ולפיכך כל חוקר יכול לערוך עליה אותן "תצפיות" בכל זמן – עובדה התורמת למהימנות שחזור גבוהה.

אומנם לשיטה זו מגבלות אחדות ובעיקרן העובדה כי לא ניתן לדעת אם המדגם (התרפים שנבחרו לניתוח) אכן מייצג, באשר אוכלוסיית התכנים וגבולותיה למעשה אינה ידועה. משתנה נוסף היכול להשפיע על מידת תקפות השיטה הוא מידת הכרת ההקשר – הקונטקסט החברתי – בו נכתבו הדברים בכדי לפרשם בצורה תקפה (פרס ויציב, 1986).

מתודולוגיה זו היא המקובלת במחקרים בתחום זה כפי שנעשו למשל על-ידי Whannel (1979), Ben-Yehuda (1986), חסנין (1990), וקורן (1987). התרפים ששימשו את המחקר היו בעיקר מהמקורות הבאים: עיתונות עברית שיצאה בישראל בתקופה הרלוונטית, מאמרים שפורסמו בכתבי-עת בארץ, כתובים רשמיים של רשויות כגון: הכנסת, משטרת-ישראל, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, ועדות חקירה וכיוצא באלה.

בשולי הדברים יצוין כי לעתים מועבר המסר השלם באמצעות קונפיגורציה של מלל ותמונה, כאשר תכנים רבים מלווים בציורים, בתצלומים או בקריקטורות. ככלל, התמקדה עבודה זו בניתוח טקסטים מילוליים בלבד, למעט מקרה אחד בו ניתנה תשומת לב לתמונות שליוו כתבה שהופיע באחד העיתונים. במטרה להדגים מובנים מסויימים על-מנת לאשש טיעונים כלשהם או להמחישם, יכלול חיבור זה ציטוטים מהמקורות השונים, לעתים עם הדגשות שאם לא צוין אחרת הן אינן מופיעות במקור.

הראיון האישי כשיטת מחקר הינו הליך משלים לניתוח תוכן ומשמש, בין היתר, כאמצעי יעיל לגלות את המניעים של המשתתפים בויכוחים על בעיות חברתיות ולחזק את ידיעת הקונטקסט החברתי. הראיונות במחקר זה נעשו עם שתי דמויות מרכזיות בויכוח: העיתונאי רן כסלו מ"הארץ", ממחוללי הויכוח מחד; ותת-ניצב בדימוס מיכאל בוכנר, אשר עמד בראש צוות הבדיקה המשטרתי שכונה לימים "ועת בוכנר", המייצג את שוללי הגדרת המצב מאידך. הראיונות היו לא מובנים ולא מכוונים, כאשר השאלות שהוצגו למרואיינים אפשרו להם לספר על התנסותם בויכוח ולתאר את האירועים הנראים חשובים בעיניהם, ולספק בעצמם את הגדרותיהם למצב ולגלות את דעותיהם ועמדותיהם כטוב בעיניהם (נחמיאס ונחמיאס, 1982).

כאמור, מחקר זה הינו ניתוח מקרה (A case study) של ויכוח על הגדרה של מציאות כבעיה חברתית, ותכליתו, בין השאר, לענות על השאלה כיצד פרצה המחלוקת; לתאר את הפולמוס כשלעצמו; ולבדוק מדוע הסתיים הויכוח. התצפית על התופעה הנבדקת – הויכוח על ההגדרה פשע מאורגן בישראל – תצפית שנעשתה כרונולוגית לאורך התקופה מבתר הפולמוס ועד אחריתו , במתודה שתוארה לעיל, אפשרה, בין היתר, לעמוד על התפתחות הויכוח והדינמיקות שאפיינו אותו. לפיכך הצגת הממצאים תעשה על בסיס הכרוניקה של המחלוקת בדומה לשיטת איסוף העובדות והצגתן במחקרים אחרים שנעשו בתחום זה: חסנין (1990) בעניין בעיית הסמים במזרח ירושלים; קורן (1987) בקשר לתגובה החברתית לארועי "יום האדמה" בשנת 1976; Ben-Yehuda (1986) שחקר את הפאניקה המוסרית שהתחוללה סביב בעיית הסמים באמצע שנת 1982; Best (1987) שבדק את הבעייה של הילדים הנעדרים שנוצרה בארצות-הברית במחצית שנות השמונים; Cohen (1972) שסקר את בניית הבעייה בקשר לחבורות הפרחחים בעיר הקייט באנגליה; Gusfield (1981) שחקר כיצד ומדוע נוצרה בעייה של נהגים שיכורים בארצות-הברית; Halloran (1970) וחבריו שכתבו על ההפגנה הגדולה שארעה באנגליה בשנת 1968 נגד מלחמת וייטנאם; ו- Whannel (1979) שפרסם מאמר מחקרי על בעיית פורעי הסדר במגרשי הכדורגל באנגליה.

ממצאים

הממצאים מגלים כי ניתן לתאר את הויכוח באמצעות רישום כרוניקה סדורה הודות לעובדה כי לית מאן דפליג על זיהוי המועדים והנסיבות בהם החלה ונסתיימה המחלוקת על קיומו של הפשע המאורגן בישראל. עם זאת, אין הסכמה בין הנוגעים בדבר על הסיבות לתחילת הויכוח ולסיומו. קודם לתחילת הפולמוס, במחצית 1971, כמעט ולא נעשה שימוש במושג פשע מאורגן בכדי לתאר עבריינות כלשהי במדינה, למרות שלכאורה היו "הזדמנויות" לא מעטות לכך: אם בהשראת הדיונים על הפשע המאורגן בארצות-הברית או בהקשר לעניינים מקומיים. העיסוק בתופעה בארצות-הברית היה בדרך כלל "תקשורתי" ובין השאר, מרבית דיוני ועדות החקירה שדנו בסוגיא סוקרו בהרחבה בתקשורת. כך למשל שודרו בטלויזיה כל דיוני ועדת קיפובר (Kefauver) שחקרה בין השנים 1950 – 1951 את גילויי הפשע המאורגן בארצות-הברית ובמהלכם נחשפו כל ראשי סינדיקטי הפשע לציבור הרחב (מסיק, 1972). גם בישראל הזדמנו לכאורה ארועים בעלי פוטנציאל להעלות את סוגיית הפשע המאורגן בארץ לתודעה הציבורית. דומה כי דוגמא בולטת לכך היא הגעתו של מאיר לנסקי לארץ, שעליו נאמר שאם היה אי-פעם "סנדק" במאפיה האמריקנית, הרי שהוא היה יהודי ולא איטלקי ושמו לנסקי (רוקאווי, 1990).

לנסקי הגיע לראשונה לארץ "בעור שיניו" בשנת 1962 ("ידיעות אחרונות", 3.10.1962) ולאחר שלא זכה לאשרת עולה ומשרד הפנים לא האריך את רשיון שהותו מעבר לשלושה חודשים, נאלץ לעזוב את הארץ. בשנת 1970, כתוצאה ממאמץ מרוכז של הממשל הפדראלי בארצות-הברית להביא את לנסקי לדין, ברח הוא שוב לארץ. בחמישי בנובמבר 1972, לאחר דיון ציבורי ומשפטי ארוך, אולץ הוא לעזוב את ישראל ("ידיעות אחרונות", 8.11.1972), אליה לא חזר עד יום מותו בשנת 1983.

כאמור, מצביעים הממצאים כי גם הגעתו של מנהיג המאפיה, לא עוררה כל תגובה שהגדירה תופעה כלשהי בארץ כפשע מאורגן; עד שנעשה הדבר (ללא קשר ללנסקי) במחצית 1971, והביא לויכוח שניטש עד שנת 1979, כפי שיתואר כרונולוגית להלן החל מדיווח על הרקע לפרוץ הויכוח וכלה בסיומו. אשר-על-כן יוצגו ממצאי המחקר בחמישה פרקים. הראשון יתייחס לראשית הויכוח. הפרק השני יתאר את הפולמוס בשנים 1973 – 1977. למרות שהעניינים שיעסקו בהם הפרקים ג' וד' התרחשו בעיקרם במהלך שנת 1977: ועדת בוכנר וועדת שימרון, ייוחד לכל אחד מהם פרק נפרד בגלל מרכזיותם בויכוח. הפרק החמישי והאחרון בהצגת הממצאים יעסוק בתקופה בתר הויכוח.

א. ראשית הויכוח: 1971 – 1972

1) הרקע לפרוץ הויכוח

אין חולק כי הויכוח סביב השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל החל בעקבות הסידרה בת שלוש-עשרה הכתבות פרי עטו של העיתונאי רן כסלו, אשר ראתה אור בעיתון "הארץ" בין התאריכים 15.4.1971 – 4.6.1971, תחת הכותרת: "פשע מאורגן בישראל", כמפורט בלוח מספר 1.

הכתבות תארו מצב אשר לפיו פועל בישראל בכלל, ובתל-אביב בפרט, פשע מאורגן המאגד עבריינות אינטנסיבית במרבית סוגי הפשיעה. בראשו עומדים אנשים אשר להם קשרים ענפים עם אישים הן ממפלגת השלטון ("מפא"י" – לימים "המערך") והן מרשויות רשמיות כמו עירייה; משטרה וכיוצא באלה; כאשר לנוכח כל אלו עומדת משטרה לא יעילה הכוללת שוטרים וקצינים מושחתים.

כסלוב (1990) תאר את נסיבות כתיבת המאמרים ומסר כי בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים היה כתב לענייני משטרה בעיתון "הארץ". בתוקף תפקידו הכיר עורכי-דין רבים. בסמוך למועד פירסום הכתבה הראשונה, פנה אליו אחד מעורכי הדין "החשובים" באותה תקופה, כהגדרתו, ומסר לו מידע בנושא פשע מאורגן בישראל; מידע אשר נראה לו חמור ומצריך כתיבת כתבות מחד והמשך איסוף חומר מאידך. כך, לדברי רן כסלו, לגמרי באקראי, באה סידרת הכתבות אל הדפוס.

 

לוח מס' 1. רשימת הכתבות בסדרה הראשונה: "פשע מאורגן בישראל" מאת רן כסלו.

מס"ד התאריך שם הכתבה
1 15.4.71 רצח ללא מניע – אם הנצח עזרא שם-טוב תובעת חקירה
2 18.4.71 כל אנשי המלך – עלייתו ונפילתו של עזרא שם-טוב מזרחי
3 19.4.71 מפיה תוצרת בית – שטחי הפעולה: מתן חסות, הסדרת חובות ומועדוני הימורים
4 20.4.71 הסנדק – מנטש (מרדכי צרפתי), משרתם של מפא"י  ורפ"י
5 21.4.71 קשרים בצמרת – המשטרה: פרק מיוחד בדברי האימפריה של מנטש
6 23.4.71 מנטש מספר על עצמו – קשרים עם שרים: נמיר, רבינוביץ, קצינים. פעיל במפלגה.
7 25.4.71 קנר אינו זוכר – "שר המשטרה המנוח לא היה זז בלי מנטש"
8 7.5.71 מלחמת הסטיקיות בתל-אביב – קשרים מיוחדים למנטש במחלקת הרישיונות בעירייה
9 9.5.71 ג'ונגל בשוק הכרמל – מנטש, קנר, האחים נגר ועירית תל-אביב
10 14.5.71 ממלכת הספורט – המונופול לאספקת סדרנים למשחקים, בידי מנטש
11 21.5.71 קליטתו של מאיר לנסקי – ישראל דנוך: מלך הדיסקוטקים וגובה החובות
12 28.5.71 אל-קפונה של תל-אביב – יעקובל'ה (יעקב כהן): שליט הזונות והסרסורים
13 4.6.71 המעגל נסגר

בהקשר לעיתוי של פרסום סדרת הכתבות הראשונה ראוי לציין מספר עובדות. ראשית, מדובר בתקופת רגיעה יחסית מבחינה בטחונית אשר אפשרה התפרצויות של בעיות חברתיות שונות כגון "הפנתרים השחורים", שהפגנתם הראשונה ארעה ב- 3.3.1971; כאשר מלחמת "ההתשה" אשר החלה כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, הסתיימה ב- 7.8.1970 (ברנשטיין, 1979).

העובדה השנייה שניתן לציין בהקשר לקונטקסט החברתי בעת פירסום הסדרה הראשונה קשורה לספרו של מריו פוזו "הסנדק: דון קורליאונה איש המאפיה", אשר תורגם לעברית ויצא במהדורה הראשונה בארץ בשנת 1969 והפך ל"רב-מכר". הסיפור, על אף שלא היה בעל ערך דוקומנטרי כלשהו, אלא היה יצירה ספרותית פופולרית לכל דבר, שימש, בין היתר, כמקור למושגים הקשורים בפשע מאורגן כמו: "סנדק" "מאפיה" וכדומה; מושגים שנעשה בהם שימוש למכביר בסדרת הכתבות ומאוחר יותר. כסלוב (1990) הסביר כי השימוש במושגים ספרותיים או קולנועיים מקל על העברת המסרים לקוראים בכך שהם "מדברים" אליהם. אמיר (1994) ייחס להופעת הספר משקל רב שהביא לכתיבת המאמרים: "… הופעתו של הספר "הסנדק" אפשר לעיתונאי רן כסלו לפרסם סדרת מאמרים…".

בוכנר (1990) נדרש לשאלה מדוע הפרסומים החלו דווקא בעיתון "הארץ", והיפנה את תשומת הלב לכך ש"הארץ" פירסם לא אחת כתבות בקורתיות כנגד המשטרה. הדברים הגיעו עד כדי כך שבשנת 1966, בעקבות מספר פרסומים על יחס משפיל של המשטרה לעצירים, ועל התעלמות  מהפרסומים האלה במשך תקופה ארוכה מדי, וכן בחוסר מעש בחקירת העניין ובהשתקת הדבר שלא יוודע לציבור; הגיש המפכ"ל דאז, פנחס קופל, תלונה למועצת העיתונות נגד העיתון. בתום בדיקה של ועדת בירור בראשות שופט בית המשפט העליון מר אולשן, נמצאה התלונה מוצדקת בעיקרה. הוועדה קבעה כי הביקורת אשר נמתחה על המשטרה לא היתה מוצדקת וכי עיתון "הארץ" נקט בגישה לא הוגנת כלפי המשטרה ("מעריב", 22.8.1966). מיכאל בוכנר מעלה כאפשרות כי ייתכן וארוע זה, בו נפגמה יוקרתו של העיתון, תרם לא במעט להמשך המגמה הביקורתית של "הארץ" נגד המשטרה.

בנוסף, ציין בוכנר (1990) כי העובדה שעיתון "הארץ" הוא שהצליח לחולל את הויכוח נעוצה גם באפיון קהל קוראיו הקבועים (המנויים) הכולל שרים, חברי-כנסת, פקידי ממשלה וקצינים בכירים בצבא ובמשטרה וכיוצא באלה. הואיל והביקורת הקשה שנמתחה על קברניטי המשטרה ואישי ציבור אחרים, הגיעה באופן בלתי אמצעי לידיהם, היא חייבה את תגובתם.

ייתכן וגם לאוריינטציה המפלגתית-אידיאולוגית של עיתון "הארץ" נודעת משמעות לכך שנעשה ל"נושא הדגל" בויכוח על הפשע המאורגן. לאורך עשרות שנים נחשב עיתון "הארץ" ל"בלתי מפלגתי" אולם הוא נשלט וזוהה כמקורב יותר לחוגים "הליברליים" בישראל ("ציונים כלליים" ואחרים), וכמרוחק בתכלית מהזרמים הסוציאליסטיים שפעלו במדינה והנהיגוה לפחות עד למחצית השנייה של שנות השבעים (קרסל, 1970). ככל הנראה, עובדות אלו צמצמו את מידת המחוייבות של העיתון כלפי הממשלה ומשרדיה.

2) סדרת הכתבות הראשונה

הסידרה הראשונה,שפרקיה מפורטים בלוח מס' 1, הופיעה תחת הכותרת: "פשע מאורגן בישראל", אשר היא כשלעצמה מעלה את הקביעה כי פשע מאורגן אכן קיים בארץ. נראה כי על-מנת להמחיש לקורא כי הכתבות עוסקות ממש בפשע המאורגן, המוכר לו "היטב" בעיקר מן הספרים והסרטים, רבים בהן התיאורים והדימויים הלקוחים מהמאפיה האמריקאית; כשם שצויין בדוח שימרון כי: "חלק לא מבוטל מהדאגה נעוץ בתדמית הפשע המאורגן כפי שקיבלנו מהספרות האמריקאית, המדעית והקלה כאחד, ומסרטי הקולנוע" (ישראלא, 1978; עמ' 45).

דומה כי ההשוואות ל"מאפיה" האמריקאית הולמות את הטכניקות הרטוריות מקטגוריית ההשוואה למקומות אחרים לפי Hall (1978), וגזירה שווה לפי Halloran וחבריו (1970); והן חוזרות לאורך כל הסדרה. לדוגמא: "… התמונה הסופית שנתקבלה בסוף חקירתי הפחידה גם אותי… המדהים ביותר הוא כי למרות הבדלים כה ניכרים ברקע ובתנאים, הזכירה לי התמונה את המאפיה האמריקאית המפורסמת. גם אצלנו מבוסס הארגון על…" ("הארץ", 15.4.1971; הכתבה הראשונה: "רצח ללא מניע"); או: "הדמיון למאפיה האמריקאית לפחות בשלבי התפתחותה הראשונים – מפתיע אך אינו מקרי" ("הארץ" 4.6.1971; הכתבה האחרונה: "המעגל נסגר").

יתרה מזאת, גם ארבע מתוך שלוש-עשרה הכתבות הופיעו תחת כותרת הקושרת בקשר אסוציטיבי ישיר את נשוא הכתבה למאפיה האמריקאית: "מאפיה תוצרת בית"; "הסנדק"; "קליטתו של מאיר לנסקי"; ו"אל-קפונה של תל-אביב".

תנאי הכרחי להגדרת מציאות כבעיה, או להיתכנות התפתחות ויכוחים על ההגדרה, הוא העלאת נושא בעל קונוטציה שלילית המסכנת את החברה, והיוצרת מיד תחושה שמישהו צריך לעשות משהו על-מנת לפתור את הבעיה (Gusfield, 1981). הפשע המאורגן כשלעצמו נתפס כמובן מאיים המסכן את החברה והיחיד (בר, 1977). במטרה לחדד את הסיכון נוקט כסלו, במסגרת רטוריקת השכלתנות לפי Best (1987), ובמיוחד בדוקטרינת התוצאות הנוראות (Schur, 1983) בגישה הקוראת לפעולה תכופה נגד הבעיה. לדוגמא: "ייתכן שכיום ניתן לחסל אותו באמצעים פשוטים למדי. אך ייתכן גם שבעוד שנה או שנתיים נגיע למצב אליו הגיעה החברה האמריקאיתהמאפיה בארצות-הברית אינה ניתנת לחיסול" ("הארץ", 15.4.1971); וכן: "יתכן כי בישראל עדיין קיימת אפשרות לחסל את הארגון. אך אם ניתוח זה לא יבוא בהקדם, אנו עלולים לאחר את המועד" ("הארץ", 4.6.1971).

מוטיב רטורי דומיננטי נוסף המתגלה בכתבות הוא הפרסונליזציה, תוך התייחסות סטריוטיפית שתכליתה לבנות את דמויות ראשי הפשע המאורגן, שלפי רן כסלו היו: "מנטש" מרדכי צרפתי, יעקב כהן ואחרים – בצלמם של "הבוסים" הגדולים של "המאפיה" האמריקאית, הן האמיתיים, כמו אל-קפונה, והן הדמיוניים, כמו "דון קורליאונה" של מריו פוזו (1969). בכתבה מ- 20.4.1971, "הסנדק", דווח כסלו כי: "לפי דבריו שימש מנטש (מרדכי) צרפתי סנדק ל- 100 ילדים לפחות. "אנשים באים אלי ומבקשים ממני לקחת את הכבוד הזה" – סיפר לי…".

התיאור והכותרת מעלים קשר אסוציטיבי פשוט בין מנטש ודון קורליאונה. כסלו, ביקש להציג את דמותו של מנטש בדומה לדמותו של דון קורליאונה, אם בהדגשת מוצאו הסלוניקאי ושליטתו בעדה זו – בדומה לסנדק הסיציליאני, או אם בקשריו הענפים עם אנשי שלטון. לתכלית זו, ככל הנראה, מספר כסלו על מכתב התודה ששלח נציב שירות בתי-הסוהר למנטש בגין הספקת חבל התלייה לאייכמן. ודי לחכימא ברמיזא.

דוגמאות נוספות לפרסונליזציה של הארועים ולתהליך בניית סטריוטיפ "בוס במאפיה" הן: בכתבה מה- 28.5.1971, הנקראת כאמור "אל-קפונה של תל-אביב", המתייחסת במישרין ל"יעקובל'ה" – יעקב כהן. ההשוואה לאל-קפונה משאירה מקום מועט ביותר לטעות בקשר לדמותו של "יעקובלה". או בכתבה מ- 18.4.1971 מתאר כסלו כיצד דאג מנטש להשיג לעזרא שם-טוב, מחייליו של מנטש שנפל "במילוי תפקידו", מקום קבורה ומצבה מפוארים, בדומה למנהגי המאפיה האמריקאית.

קטגוריה רטורית אחרת שנראה שנעשה בה שימוש בכתבות היא הצגת מצג של אמינות והתמחות מקצועית של הסופר בנושא הפשע המאורגן, ככל הנראה, על-מנת לשכנע את הקורא כי המידע המסופק לו הינו רציני ומבוסס. Blumer (1971) ציין כי תנאי הכרחי ליצירת בעיה הוא השגת הבנה שהבעיה אינה אישית. נראה כי בהקשר הפשע המאורגן יכל כסלו לדלג בקלות על משוכה זו. המכשול הרציני ב"מסע הצלב" שלו יכל להיות שונה, ובעיקרו הטענה כי המידע המוצג אינו נכון וכי המדווח כלל אינו מתמחה בתחום. לשון אחר, במטרה לנטרל מראש רטוריקה נגדית עויינת לפי Ibarr & Kitsuse (1993), התייחס כסלו הן להתמחותו בתחום והן למקורותיו המהימנים. לדוגמא: "משך חמשת החודשים האחרונים ניהלתי עשרות שיחות בנושא. דיברתי עם קציני משטרה בכירים, עם ראשי משטרה לשעבר, עם עורכי-דין, אנשי עסקים, פוליטיקאים, אנשים הנמצאים על הגבול הפלילי ועם אנשי העולם התחתון" (הארץ, 15.4.71). וכן בכתבה מ- 19.4.1971 תחת כותרת המשנה: "מה זה פשע מאורגן" כתב כסלו כי: "אזרח תמים בישראל רואה עדיין את הפשע  המאורגן לפי גירסה הוליוודית – טלוויזיונית. אין דבר רחוק יותר מהמציאות של הפשע המאורגן בארה"ב. מושג כלשהו על כך נתנה עדותו של אחד מאנשי המאפיה – ואלאצ'י – בוועדת הסנאט של ארה"ב. באחרונה יצא סיפרו של מריו פוצו "דון קורליאונה – איש המאפיה", הנותן גם הוא תמונה נאמנה על שיטות הפשע המאורגן."

בהמשך הקדיש רן כסלו כמאה וחמישים מילים לתיאור המבנה הארגוני והמאפיינים של ה"מאפיה". כך, לצד המסר כי אין הכותב ניזון מעולם הסרטים אלא מאינפורמציה מהימנה (עדות ואלאצ'י), מופנה הקורא לסיפרו של פוזו, "הסנדק", לקבל תמונה "נאמנה" על "הפשע המאורגן".

למעשה ההסתמכות של עיתונאי על מקורות מידע כאלה תואמת את טענותיהם של Hall (1978) ושל Halloran וחבריו (1970) על הפשטנות והשטחיות בדיווח ובניתוח של ארועים, על-ידי המדיה, לרבות בכל הקשור בתהליך יצירת בעיות חברתיות. זאת לדעת כי סיפורו של פוזו כאמור, עסק בדמות דמיונית; ואילו על עדותו של ואלצ'י נאמר עוד בשנת 1963, על-ידי ועדת חקירה על הפשע בשיקגו כי יש להתייחס אליה בספקנות ובזהירות: "בעקבות עדותו של ואלאצ'י, מקובל היה לראות את הפשע המאורגן בארצות-הברית כנתון לשליטת "לה קוזה נוסטרה" על פולחני הקבלה הסודיים שלה, הכוללים הקזת דם. זו תמונה מופשטת מדי ואינה משקפת את הפשע המאורגן כמות שהוא. העובדות הידועות מפריכות בברור כל ניסיון להעמיד את הפשע המאורגן על בסיס לאומי או אתני יחיד. כאשר בוחנים את עדותו של ואלאצ'י ומבקשים לקבל תמונה מדויקת של הפשע המאורגן בארצות-הברית, יש לזכור כי הוא עצמו הודה שלא היה לו מידע ממקור ראשון על הנעשה ברוב הערים, לרבות שיקאגו, בהן פרח הפשע המאורגן. נסיונו הוגבל לניו יורק שם היה – על-פי הודאתו שלו – רק אחד העובדים, או החיילים, בשורות הפשע המאורגן" (מסיק, 1972, עמ' 163).

מכל מקום, כיאה ל"צלבן מוסר" הנלחם ללא מורך על צדקתו, סיפק כסלו "הוכחה" נוספת לשכנוע הקורא באמינות תוכן הכתבות מספק כסלו בתיאור איומים, כאלו ואחרים, שהופנו אליו אישית בגין "חשיפותיו": "התמונה הסופית שנתקבלה בסוף חקירתי הפחידה גם אותי. לא בגלל "העצות הטובות" שהועברו אלי בצינורות שונים כדי שאפסיק את התעניינותי בנושא…" ("הארץ", 15.4.1971). או: "אחד הדברים המדאיגים ביותר שקרו בזמן פירסום הסידרה הזאת לא היה קשור דווקא בנסיונות ההפחדה, אלא בהפסקתם. ביום בו פורסמה הכתבה הרביעית… התחיל מסע הצלב הטלפוני של לוחמים אלמוניים. הטלפון בדירתי צלצל בתדירות של כ- 20 פעם ביממה. ומספר אנשים שהתחלפו מדי פעם מסרו צרורות של איומים וגידופים, שתוכנם אינו יפה לדפוס…" ("הארץ", 14.5.1971).

במטרה לשכנע את הקורא כי אכן הכתבות עוסקות ב"פשע מאורגן", תופעה אשר לה דימויים של חיסולים והשתקות, נקט כסלו בטכניקה רטורית נוספת והיא הדרמטיזציה לפי Cohen (1972). כך למשל מתואר, לעתים בדרמטיות, כיצד רבים מהאנשים שאליהם פנה במהלך הכתבות פחדו לדבר שמא יבולע להם: "לעתים קרובות סגרה שאלתי הראשונה, או שם האיש שאליו הובילו החוטים בחקירתי, את פיהם של המרואיינים. אחרים ביקשו בפרוש שאניח להם כי הם פוחדים לדבר…"  (הארץ, 15.4.1971). וכך מתאר כסלו בכתבה מ- 25.4.1971 את הראיון שקיים עם יעקב קנר (לשעבר מפקד מחוז תל-אביב של המשטרה) ומציין כי מזכירתו של קנר נכחה במהלך הראיון "בהתחשב בנושא … מנטש", וכי: "הפגישה עצמה קויימה לאחר דחיות מרובות שבאו מצידו". ראש עירית תל-אביב סרב להיפגש עימו לאחר שנודע לו נושא השיחה. ואילו: "ראש העיריה הקודם  מר מרדכי נמיר, הסכים להפגש איתי, אך זכרונו בגד בו … כל מה שהיה קשור עם מנטש… פרח מזכרונו". המפכ"ל, פנחס קופל, סרב להיפגש איתו בנושא מנטש. קצין אחר (סגן ניצב וולפסון שנחשד בטוהר מידות) סרב אף הוא להיפגש עימו.

3) התגובות לסדרת הכתבות הראשונה

דוברי הרשות המבצעת בכלל, והמשטרה בפרט, הכחישו בתוקף את הטענה של כסלו כי בארץ קיים פשע מאורגן. דומה כי הודאה בדבר קיומו של פשע מאורגן בישראל היתה למעשה כרוכה בהודאה בכשלונה של המשטרה בטיפול בבעיה והראיה לכך, אליבא דעיתונות, היא לא רק העובדה שלא המשטרה חשפה את התופעה החמורה הזו, אלא שהיא הסתירה אותה מעיני הציבור. יתרה מזו, קבלת ההגדרה של רן כסלו כי בארץ קיים פשע מאורגן היתה יכולה להתפרש, מבחינתה של המשטרה, כהסכמה עם כל תוכן כתבותיו, לרבות הטענות על אוזלת ידה בלחימה בפשיעה ועל השחיתות אשר פשטה בקרב אנשיה. גם לממשלה, ובמיוחד למינסטריון הממונה על המשטרה – משרד המשטרה, היה אינטרס חיוני, מבחינתם, לשלול את הגדרת המציאות של רן כסלו ולש אלו שהלכו והצטרפו אליו. אנשי שלטון בישראל, בדחותם את ההגדרה כי תופעת הפשיעה בישראל הגיעה למצב בו התגבש פשע מאורגן, עשו כן, ככל הנראה, בעיקר בגלל החשש שקבלת ההגדרה עלולה להכתימם ולסכן את מעמדם. דומה כי הודאה בקיומו של פשע מאורגן עלולה להסב מבוכה רבה לשלטון, הואיל ולהגדרה זו מתקשרים מובנים כמו השחתה של עובדי ציבור ואוזלת יד של סוכנויות האכיפה בכלל.

למעשה, מכאן ואילך, התפתח ויכוח פוליטי אינטנסיבי על הגדרת מציאות כבעיה חברתית: מה שנקרא "פוליטיקה של הגדרה" (Politics of Definition) לפי Conrad & Schneider (1980); כאשר תכליתו, מחד גיסא, להעניק לגיטימציה להגדרה ולייצר בעיה חברתית; ומאידך גיסא, לשלול את ההגדרה ולשמר את המצב הקיים. ניתן לומר כי בשלב הזה של התהליך נראה כי בני הפלוגתא היו בעיקר העיתונות מצד אחד והמשטרה מצד שני. רטוריקת הנגד של המשטרה, לפי Ibarra & Kitsuse (1993), התמקדה בעיקר בהכחשה נמרצת של הגדרת המציאות, ובהגנה על "שמה הטוב" באופנים הבאים:

א) "הצהרת אין אונות" (Declaring Impotence):

בדרך זו התמקדה הרטוריקה בה נקטה המשטרה ב"הגנה עצמית", בהסכימה עם ההערכה הכללית על המציאות – בייחוד מול הצגת נתונים ועובדות על ממדי הפשיעה – מבלי להתייחס במישרין לסוגיית הגדרת המציאות כפשע מאורגן. הרעיון היה לטעון שהמשטרה עושה כמיטב יכולתה בתנאים שבה היא פועלת, ולהצביע על חסר במשאבים; כפי שביטא זאת למשל שר המשטרה שלמה הלל: "הבעיה הקשה ביותר שבה מתלבטת משטרת ישראל היא המחסור בכוח אדם" ("מעריב", 15.6.71).

ב) שלילת הדוגמא (Anti Patterning):

הרעיון הוא שלא רק שהטענות נגד המשטרה אינן נכונות אלא המצב הוא ההפך הגמור ממה שמצטייר מהן. לדוגמא: ב"מעריב" 3.9.1971 מצוטט שר המשטרה בקשר לחשדות שהועלו לאחרונה כלפי מספר קצינים: "יש לנו חיל משטרה טוב וקצונה טובה ומסודרת והחתך שלה יכול להתמודד עם כל משרד ממשלתי או גוף אחר העוסק בענייני ציבור". או בראיון ל"הארץ" מ- 17.9.1971, אמר בין היתר השר: "לבי כבד שבמקרה הנדון עשה "הארץ" ניסיון לפגוע באדם ובחיל מסורים ונאמנים בלי לבדוק מספיק אמיתות הדברים". באמירות אלו לא רק שדוחים את טענות היריב, בין השאר על-ידי דה-לגיטימציה לדבריו, אלא אף משלבים בהם קורטוב של "טפיחה עצמית".

ג) "כך טבעם של דברים" (Naturalizing):

בשיטה זו מקהים את מידת האחריות הפוליטית המגוללת לפתחו של המתגונן על-ידי נרמול "המצב", בשילוב ביקורת עצמית העולה בקנה אחד עם האינטרס של המשטרה "לפזר את האש בין מספר מטרות". לאמור, רעיון זה מבטא תפיסה המודה בקיום ליקויים מסוימים ובצורך לתקנם, כשם שניתן לראות זאת למשל בדברי שר המשטרה, הלל, בכנסת בעת דיון על העליה בפשיעה ("מעריב", 22.12.1971): "אין לתלות את הקולר רק במשטרה. זוהי מסכת חברתית סבוכה שיש לה נגיעה ישירה לבעיות חינוך, סעד, שירותים מוניציפליים…"

יחד עם ההכחשות של המשטרה לקיומו של פשע מאורגן בישראל, הטיל שר המשפטים, מר יעקב שמשון שפירא, על היועץ המשפטי לממשלה, מר מאיר שמגר, לבדוק את הטענות אשר הועלו בסדרת הכתבות. משך הזמן שנדרש לבדיקה, איפשר לשוללי ההגדרה לעקוף את הויכוח בטענה שיש להמתין לתוצאותיה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי לדוגמא בדברי שר המשטרה בראיון שערך עוזי בנזימן: "שאלה –  היו ידיעות על הפשע המאורגן בישראל. אתה כופר בקיומו? תשובההיועץ המשפטי מכין על-כך דוח מפורט. יש להגדיר מה זה פשע מאורגן…"  ("הארץ", 17.9.1971).

4) "דוח שמגר"

בספטמבר 1971 הגיש היועץ המשפטי לממשלה, לשר המשפטים, את ממצאי בדיקתו בקביעתו, בין היתר, כי אין ראיה לקיומו של פשע מאורגן בישראל: "כפי שציינתי בראשית דברי, שניים המישורים אליהם התייחסתי בסקירתי זו: תחילה פניתי לבחינת השאלה אם צודק מר רן כסלו כאשר הוא מעלה את התיזה שלו בדבר קיום פשע מאורגן, הפועל, כפי שהוא חוזר ומדגיש פעמים אין ספור ובייחוד בכתבה י"ג בידיעת המשטרה ובהסכמתה האילמת… תשובתי במישור הראשון הינה שלילית". באשר לשאר הטענות שהועלו נגד המשטרה, סיכם מאיר שמגר כי: "האשמות אלה נגד המשטרה הן חסרות יסוד ובחזרות הרבות עליהן בכתבות השונות ובייחוד בכתבה י"ג, אין כדי להוסיף להן משקל… על כן להצטער על-כך שהאשמות אלו נגד המשטרה בכלל ראו אור" (שמגר, 1971. שמגר, 1972).

כסלוב (1990) ובוכנר (1990) מדווחים כי בשעתו מעמדו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה בכלל ושל מאיר שמגר בפרט היה רם ונשגב. על-כן לא יפלא כי מסקנותיו לא זכו לביקורות ישירות ונוקבות. יתר על כן, עמדתו בנושא שימשה למשטרה כמשענת איתנה לטענתה כי בישראל אין פשע מאורגן, וכבסיס טוב לנסות ולהוריד את הנושא מסדר היום, בטיעונים שונים כאשר העיקריים שבהם היה הטיעון כי הויכוח הינו עקר, ולא רק שאינו מביא תועלת אלא הוא אף מסב נזק למשטרה ולציבור עצמו, כפי שהתבטא השר הלל בראיון שהעניק לרפאל בשן ב"מעריב" בתאריך 24.9.1971: "אני חושב שהדוח הזה היה חשוב כדי להביא אותנו לטפל בדברים האמיתיים ולא בדברים המדומים… במשך חודשים היתה הארץ כמרקחה על קיומו כביכול של פשע מאורגן בישראל, וזה הסיט את תשומת הלב שלנו מהדברים עליהם אנו אחראים… אני מעריך, שהציבור הזה היה לו נזק מסוים מכל הדיבורים האלה… אמרנו פשע מאורגן ועכשיו מסתבר פתאום שאין… התיאורים המשתמעים על שיתוף פעולה של המשטרה עם עולם הפשע ועל כך שהמשטרה מסתירים מדעת את עובדת קיומו של פשע מאורגן – פוגע בהרגשה ובאמינות של המשטרה". או בראיון אחר, לרם עברון, אמר שר המשטרה ("דבר", 17.3.1971) כי: "האוירה מגבירה את ממדי הנשירה ממשטרת ישראל".

כאמור, התקשורת נקטה, בדרך כלל, לשון מאופקת יחסית בכל הנוגע לביקורת על דוח שמגר; למעט עיתון "הארץ" ובמיוחד סופרו רן כסלו שתקפו את הדוח בתקיפות, ככל הנראה, הואיל ושמגר פסל למעשה את כל "התיזה" שלהם על קיומו של פשע מאורגן בישראל. ב- 16.9.1971 דיווח נתן ריבון ב"הארץ" כי "שר המשפטים קיבל הדוח על חקירת הפשע המאורגן – אישור בדוח לחלק מהעובדות שחשף רן כסלו במאמריו ב"הארץ". ריבון ציין בין השאר כי השר טרם קרא הדוח. מתוכן הידיעה נראה כי גם הכתב לא קרא את הדוח במלואו – עובדה שלא הפריע לעיתון לקבוע נחרצות כי הדוח מאשר חלק מהעובדות ש"חשף" כסלו. גם ב- 19.9.1971, כאשר דיווח ריבון לראשונה כי שמגר מצא שאין פשע מאורגן בישראל, ותאר בהרחבה את כל הדוח, הדגיש העיתון כי שמגר "מאשר חלק ניכר מגילויי הסידרה על הפשע המאורגן". אפשר והעיתון מצא לנכון להציג מצג של אמינות ולהגן על טיעוניו לנוכח ממצאי שמגר.

הביקורת לשמה החלה לראות אור בעיתון רק כשבוע לאחר פירסום הידיעה הראשונה על הגשת הדוח לשר. ב- 22.9.1971 יצא "הארץ" במאמר מערכת חריף תחת הכותרת "שמגר כופר ומאשר" ובו טיעונים שונים המנסים לקעקע ולכרסם באמינותו של הדוח. כך לדוגמא פתח המאמר בקביעה כי "היועץ המשפטי לא פעל כוועדת חקירה" ללמדך כי הבודק לקה בחסר סמכויות, בכל הנוגע להזמנת עדים ולחובתם להעיד אמת, והן בחסר אמינות הואיל ורק אדם אחד, ויהיה אשר יהיה, בדק את הנושא במקום ועדת מומחים. בהמשך ניסה העיתון מצד אחד לגמד את קביעת שמגר בכל הנוגע לפשע המאורגן; ומצד שני לרומם את תפקידו וחשיבותו של העיתון: "… לדידינו השאלה העיקרית אינה אם יש בישראל ארגונים מסוג זה דווקא, וכמו-כן אין אנו מעוניינים בשאלה הסמאנטית באם גילוייו של רן כסלו מצביעים על קיומו של פשע מאורגן במובן המקובל על הקרימינולוגים. די לנו בחומר העובדתי שהתגלה המעיד על קיומו של פשע כעסק מאורגן… 'הארץ' נלחם זה שנים רבות למען שמירת החוק ברשות הרבים… הבה נקווה כי מעל ומעבר לאי ההתאמה שיש בין כמה חלקים בדוח של היועץ המשפטי וטענות 'הארץ'… ישמשו דבריו של היועץ המשפטי אות לשינוי גישה…"

כעבור מספר ימים פירסם רן כסלו ב"הארץ" שתי כתבות (ב- 24 וב- 27 בספטמבר 1971) תחת המסגרת "סידרה". הכתבה הראשונה נשאה את הכותרת: "דוח שמגר והפשע המאורגן" שממנה משתמע כי אין כסלו נסוג מהגדרתו וקביעתו כי פועל בארץ פשע מאורגן. בהמשך דבריו התפלמס כסלו עם הדוח ובין היתר טען כי שמגר הגיע למסקנה קודם לבחינת העובדות וכי "ייתכן שזו הסיבה שבגללה אפשר למצוא בדוח היועץ המשפטי לממשלה סתירות פנימיות לא מעטות". בכתבה השנייה רשם כסלו בין השאר כי "היועץ המשפטי התעלם משורה ארוכה של עובדות שבלעדיהן מסקנותיו אינן שלמות…"

דומה כי המשטרה קיוותה כי לאחר פרסום דוח שמגר יירד הנושא מסדר היום וירווח לה. נציגי המשטרה הקפידו לא לשרבב לטרמינולוגיה שלהם כל מינוח המתקשר עם המושג פשע מאורגן. לדוגמא ב"מעריב" 9.12.1971 נאמר כי מפקד משטרת חיפה נשאל במסיבת עיתונאים על נגע הברחות הימאים ועל המסחר בסחורות מוברחות ובין היתר השיב: "אני יכול לומר בבטחה שאין כל מערכת פשע מאורגנת בנושא ההברחות".

אולם התקשורת סברה אחרת.

5) סדרת הכתבות השנייה

סדרת הכתבות השנייה פורסמה בעיתון "הארץ" בין התאריכים 18.8.1972 – 29.9.1972 וכללה תשע כתבות, גם הן מפרי עטו של רן כסלו, כמפורט בלוח מס' 2.

לוח מס' 2. הסדרה השנייה: "פשע מאורגן בישראל" מאת רן כסלו.

מס"ד התאריך שם הכתבה
1 18.8.72 דור חדש בא – הצעירים דורשים את חלקם בנטל אך לא הם המושכים בחוטים
2 22.8.72 בוסי, מלך אילת – עבריינים זורמים לעיר הדרומית וקונים בה מעמד מיוחד
3 25.8.72 המוסד של משפחת סחה
4 29.8.72 שביל הזהב של ההברחות
5 1.9.72 המוות הלבן
6 8.9.72 המסלול החדש של ההרואין
7 15.9.72 כנופיית הכרם
8 22.9.72 הארגון הצרפתי
9 29.9.72 שלב חדש בהתארגנות – מאמר אחרון בסדרה המסכם את נסיבות הפשע המאורגן בישראל

נראה כי המחבר ראה לנכון, בתחילת הכתבות, להתמודד עם מסקנות דוח שמגר. מחד, היה עליו לקעקע את מסקנות דוח שמגר על-מנת להגדיל את כובד משקלם של דבריו על הפשע המאורגן. מאידך, הוא נאלץ לעשות זאת בטקט, הואיל ובעת ההיא איש לא "העז" לתקוף אישית את היועץ המשפטי לממשלה. כסלו נחלץ מדילמה זו בכך שהוא רשם את דברי הביקורת על דוח שמגר כדברים אשר נאמרו על-ידי אחרים, ברם מבלי לזהותם שמית. גם מילות הביקורת עצמן נרשמו, יחסית, בלשון המעטה ובצורה העוקפת את שמו או תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה: "אנשים המקורבים לנושא, בחלקם אלה השייכים למערכת החוק במדינה – כולל קציני המשטרה בעמדות מבצעיות ולאו דווקא הפיקוד העליון – הצביעו על מגרעות וליקויים רבים בממצאים הרשמיים" ("הארץ", 18.8.1972).

הרושם המתקבל מקריאת סדרת הכתבות השנייה הוא כי "ציור המצב" של הפשע המאורגן נעשה בצבעים בהירים יותר מאשר בסדרה הראשונה ו"טון" הדברים מינורי יותר. ואולי, ניתן לומר כי אפילו היתה נסיגה במשהו מדברים שנכתבו אז. אין להוציא מכלל אפשרות כי ממצאי דוח שמגר השפיעו על מחבר הסדרה במיתון ניסוחיו. לדוגמא: במאמר הראשון בסדרה השנייה (18.8.1972) נרשם כך: "בממצאים שפורסמו בסידרת הכתבות הראשונה על הפשע המאורגן הצטיירה תמונה של ארגון רופףאין בארגון הזה… חלוקת תפקידים מוגדרת בין "ראש גדודים", "קצינים" ו"חיילים" במתכונת האמריקאית…".

עיון חוזר בסדרת הכתבות הראשונה מגלה כי שם דווקא הוצג ארגון "יעיל ורציני". כדוגמאות המפורטות להן: ב"הארץ" 14.5.1971: "…מפליאה גם המשמעת – כלפי האדם המארגן את המבצעים". ובהמשך בעניין אחר: "… הופכים לחיילים ממושמעים כאשר הם מתייצבים במגרש… כסדרנים מטעמו של מנטש". ב"הארץ" 21.4.1971: "השפעתו של מנטש… בנויה על שני יסודות: קשרים הדוקים עם רבים מאנשי הצמרת וקשרים נמרצים ורב גונים עם מאות אנשים הנמצאים תחת חסותו והמשתייכים לעולם התחתון… נותנת לו כוח השפעה לא מבוטל על חייליו ועל בעלי חזקות כמו…". ב"הארץ" 19.4.1971: "באותו שטח של "מתן חסות"… פועל מזה כמה שנים ארגון יעיל למדי…". ב"הארץ" 18.4.1971: "מנטש נשאר נאמן לחייליו וידידיו… גם אחרי מותו של שם-טוב לא הסיר מנטש את חסותו מהחנויות. הוא מונה גם כאפוטרופוס חוקי לירושתו של מזרחי, ומטפל בילדיו ובאלמנתו…".

זאת ועוד, נראה כי הדברים אשר נרשמו במאמר האחרון בסידרה הראשונה (4.6.1971), אינם עומדים בקנה אחד עם התיאור המינימליסטי של "ארגון רופף" המופיע בסידרה השנייה: "… הרושם המדכא שנתקבל מפירסום הסדרה… העובדות חמורות מאוד ומדאיגות מאוד… קיימת בתל-אביב רשת של בתי הימורים. קיומם עושה את חוקי המדינה לבדיחה… רוב המועדונים קשורים זה בזה דרך האנשים המנהלים אותם ודרך האיש המממן את ההימורים. ספק אם יכול לקום קלוב מחוץ למסגרת זאת… קיימת כמעט בגלוי רשת החסות – פרוטקשן… מצליחה בתל-אביב רשת למתן הלוואות בריבית קצוצה ורשת יעילה לגבות תשלומים… בשווקים עירוניים… פועלת בהצלחה רשת החסות… פועלת בתל-אבי רשת בתי זונות והוחל בארגון רשת לניהול זנות ברחובות… פועל כוח מאורגן המבוסס על… המסוגל לגייס מאות "חיילים" למילוי תפקידים אפלים. כוח זה מבוסס גם על קשרים הדוקים עם אנשי צמרת במימסד… האדם העומד בראש הכוח מעניק חסותו לרבים מראשי העולם התחתון, מקשר בין עולם הפשע ושטחים שונים בפשע המאורגן לבין צמרת המדינה… האיש הוא בעל כוח רב מאוד, מהווה בזעיר אנפין רשות עליונה בחלק מסוים של החברה הישראלית…".

יש לשים לב כי השימוש במונח "רשת של…" אינו מקרי. המושג "רשת", כהגדרתו הלשונית הוא "כלל המוסדות, הסניפים וכדומה הנמצאים באזור מסוים והקשורים זה בזה בהנהלה מרכזית אחת או בתכנית ארגונית כללית". המונח "רשת של…" מתקשר עם המושג "ארגון" על כל המשתמע ממנו, בניגוד למונח "כנופיה של…" המתקשר עם תופעה ספורדית.

דומה כי תיאורים אלו אינם עומדים בקנה אחד עם האמור בכתבה הראשונה בסדרה השנייה על כך שבסדרה הראשונה הצטיירה תמונה של ארגון "רופף" וכו'. ככל הנראה המגמה ל"מינוריות" בסדרה נובעת, כאמור, מההשפעה של דוח שמגר.

מסר נוסף המועבר בתחילת הסדרה השנייה הוא המסר שהסדרה לא היתה לשווא ומיותרת כפי שטענה כנגדה המשטרה, אלא, נהפוך הוא, הסדרה, בין היתר, תרמה תרומה של ממש והביאה לירידה בכוחו של הפשע המאורגן. כסלו בכתבה מ- 18.8.1972 תחת ראש הפרק "תמורות בעקבות הפרסום" מפרט בהרחבה כיצד.

דוגמא נוספת להתמתנות המסוימת שהחלה בסדרה השנייה היא בעוצמת הביקורת נגד המשטרה. בשעה שבסידרה הראשונה תוארו מקרי שחיתות במשטרה וקשרים של הפשע המאורגן איתה, הרי לאורך הסידרה השנייה אין תיאורים על שחיתויות במשטרה אלא על חוסר אונים למירב. לדוגמא: בשעה שבכתבה מס' 5 מהסידרה הראשונה מתואר קשר בין סגן מפקד מחוז תל-אביב לבין מנטש, מסופר על מנטש שיכול לסדר שיסגרו לחשודים תיקים במשטרה או להקל עליהם בדרך אחרת; שיכול הוא לסדר חופשות לאסירים, וכן מסופר על קשריו עם שר המשטרה בכור שטרית, עם מפקד מחוז תל-אביב וראש אגף התביעות של משטרת תל-אביב; ובשעה שבכתבה מס' 13 מהסידרה הראשונה מוזכרים הקשרים בין הפשע המאורגן למשטרה, הרי שבסדרה השנייה הביקורת החריפה ביתור נגד המשטרה מופיעה בכתבה מ- 15.9.1972 בזו הלשון: "מול הארגון הזה – ככל שיהיה פרימיטיבי – נמצאת המשטרה במצב של חוסר אונים כמעט מוחלט…"

כאמור, לאורך הסדרה השנייה אין תיאורים של שחיתות והשחתה במשטרה כמו בסידרה הראשונה, אלא לכל היותר ביקורת על אוזלת יד, למעט בכתבה המסכמת של הסדרה השנייה        (29.9.1972) אשר בה שוב מוזכרים על גבי תרשים קשרים בין המשטרה ובין "המאפיה התל-אביבית", וכן ביקורת ישירה על-כך שלאורך השנים האחרונות הקדישה המשטרה "מאמצים רבים לטיוח המציאות". ייתכן ומה שנראה כחזרה לסגנון של הסדרה הראשונה נובע מהריחוק מהשפעת דוח שמגר ומהיתרון שלכאורה יכול היה להצטבר לזכות דעתו של רן כסלו הודות לפירסום סדרת הכתבות השנייה.

הסידרה השנייה החלה להופיע לאחר שהסרט "הקשר הצרפתי", שהיה ל"שובר קופות", הוקרן בארץ (ההקרנות הראשונות החלו בפברואר 1972), ובסמוך לתחילת הקרנת הסרט הנודע "הסנדק" (ההקרנות הראשונות החלו בספטמבר 1972) המבוסס על סיפרו של מריו פוזו (1969). גם סדרת הכתבות השנייה מתאפיינת בהשוואת "המציאות" כפי שהכתבות מבקשות להציג, לסרט קולנוע מפורסם, או לספר ידוע. בסדרה הראשונה היה זה "הסנדק". בסידרה השנייה – "הקשר הצרפתי" אשר הוחל בהקרנתו בארץ בפברואר 1972, ונעשה בו שימוש בכתבות מתאריך 8.9.1972 ("שיבוש בקשר הצרפתי") ומתאריכים 22.9 ו- 29.9.1972 ("הארגון הצרפתי"). השוואות אלו מבוססות על טכניקת הגזירה השווה לפי Halloran וחבריו (1970) והן טעונות בדרמטיזציה לתכלית כפולה מבחינתה של התקשורת. מצד אחד, התיאור הפשטני מקל על העברת המסר לציבור; ומצד שני, ההשוואות לסרטים יכולות לאפשר למדיה – בעת מצוא – לטעון להגנתה כי מדובר בתיאורים כלליים ולא מדוייקים, שהרי מדובר רק בסרטים ולא בעובדות בדוקות.

6) התגובות לסדרת הכתבות השנייה      

בעוד שהמשטרה המשיכה לשלול את הטענה כי בארץ פועל פשע מאורגן, תוך השענות על ממצאי דוח שמגר, אימצה התקשורת את המונח ובכל הזדמנות היתה משתמשת בו בעיקר בעת סיקור דברים שנאמרו על-ידי "אישי ציבור" ובעלי תפקידים בממסד. כסלוב (1990) מסר כי בעקבות פרסום שתי הכתבות הוזמן להרצאות רבות בקיבוצים ומועדונים שונים ("רוטרי", "ג'ייסי" וכד'), וגם ברדיו הוא רואיין לעיתים קרובות. בטלויזיה הוא לא רצה להופיע, למרות שנתבקש לכך, מאחר ולטענתו לא רצה להיחשף בפני "העולם התחתון".

נראה כי הויכוח נכנס לשלב של "מלחמת עמדות" סטטית. כל צד התבצר בגישתו. המשטרה ביקשה להוריד הנושא "מסדר היום" ואילו התקשורת רצתה ההיפך. לכאורה היה "המשחק" במצב של "תיקו", אולם דומה כי התקשורת, אשר בהצלחתה לזכות שוב ושוב במשחק ב"הארכת זמן", הלכה וצברה נקודות יתרון על פני המשטרה והממשלה.

התגבורת המשמעותית לגישה של המדיה באה מצד פוליטיקאים מחוגי הימין במדינה. בשעה שהחרדים והשמאל כלל לא התעניינו בנושא ולא היו גורם בויכוח, הימין: "גח"ל" ו"המרכז החופשי" (בראשות שמואל תמיר) החלו ל"דחוף" את הנושא קדימה (כסלוב, 1990).

האינטרס של מפלגות הימין לדחוף את הנושא קדימה נראה בברור. עד 1977 חבש הימין את ספסלי האופוזיציה בכנסת. סדרת הכתבות, בייחוד הראשונה, קשרה את "מנטש" ואחרים מהפשע המאורגן למפא"י – מפלגת השלטון. שר המשטרה, שלמה הלל, אשר הגן על עמדת המשטרה כי אין פשע מאורגן בארץ, גם היה ממפא"י. אשר-על-כן אין פלא ש"הימין" אימץ את הגישה כי יש פשע מאורגן הנובע, בין היתר, לשיטתו, משלטון מסתאב הקשור אליו.

התקשורת החרדית, כאמור, כמעט ולא התערבה בויכוח שנראה לה כעניין "חילוני" מובהק, כפי שמשתקף במאמר המערכת של עיתון "אגודת-ישראל" – "המודיע" – מיום 1.9.1977, אחד הימים בו הגיע הויכוח למידת בולטות גבוהה מאוד: לאחר פירסום דוח בוכנר וערב הקמת ועדת שימרון: "אין כל חשיבות לשאלה: האם הפשע מאורגן או מבולגן, אם המאפיה הישראלית פועלת על-פי שיטות אמריקאיות או אירופאיותאומנם, אין עיתוננו מקדיש מקום רחב לכל הפשיעה ולא רק כדי להרחיק מן הכעור ומן הדומה לו…"

יוצא אפוא כי בתום התקופה הראשונה לויכוח (1971 – 72) הרעיון כי בישראל ישנה בעיה חברתית מסוג של פשע מאורגן זכה ללגיטימיות הנדרשת על מנת להמשיך ולהתקיים. אולם נראה כי עדיין רחוקה הדרך עד שהרעיון יזכה להכרה וללגיטימיות הרשמית מצד רשויות השלטון בארץ. אשר-על-כן היה צפוי כי הויכוח ילך וימשיך. אולם מלחמת "יום הכיפורים", שפרצה כרעם ביום בהיר, דחקה את הפולמוס לקרן זוית, כפי שיתואר בפרק הבא.

ב. הויכוח בשנים 1973 – 1977, "מחביון למהפך"

1) "תקופת החביון", 1973 – 1975

בשישה באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים אשר נמשכה תשעה עשר ימים וחוללה התפתחויות משמעותיות בחברה ובתרבות הישראלית. בין השאר המילים: "סבירות נמוכה" (בהקשר להערכת המודיעין ערב המלחמה לאפשרות שיפרצו קרבות), או "מחדל" (בהקשר לליקויים החמורים שנתגלו במוכנות צה"ל למלחמה), הפכו לסמלים מרכזיים בתודעה הקולקטיבית של ישראלים רבים. אחרי המלחמה, ואולי כתוצאה ממנה, התרחשו שורה של  ארועים הן בטחוניים, שעיקריהם מנויים בלוח מס' 3; והן מדיניים וחברתיים – כלכליים, אשר ככל הנראה דחקו את הויכוח על הפשע המאורגן לקרן זוית. לפיכך, ניתן לכנות את התקופה הזו במהלך "הקריירה" של הויכוח כ"תקופת החביון".

לוח מס' 3. ריכוז אירועים ביטחוניים עיקריים החל מסיום מלחמת "יום הכיפורים" וכלה בשלהי שנת 1975.

התאריך האירוע ותוצאותיו
31.12.73 בחירות לכנסת השמינית. המערך ירד מ- 57 ל- 51 מנדטים. הליכוד עלה מ- 31 ל- 39. גולדה מאיר המשיכה בתפקידה.
6.3.74 נפתחת מלחמת התשה בחזית הסורית שנמשכה עד 29.5.74.
אפריל 74 בעקבות פירסום דו"ח ביניים של ועדת אגרנט, מתפטר הרמטכ"ל וכמה אלופים. כמה ימים לאחר מכן מתפטרת ראש הממשלה גולדה מאיר.
11.4.74 פיגוע בקרית שמונה. 16 אזרחים נהרגו.
15.5.74 פיגוע במעלות. 20 בני-אדם נהרגו.
13.6.74 פיגוע בקיבוץ שמיר. 2 נשים נרצחו.
24.6.74 פיגוע בנהריה, אם ושני ילדיה נרצחו.
19.11.74 פיגוע בבית שאן. 4 אזרחים נרצחו.
11.12.74 מחבל הטיל רימון בקולנוע "חן" בתל-אביב. הרוגה ופצועים.
5.3.75 פיגוע במלון סבוי. 11 איש נהרגו.
15.6.75 פיגוע בכפר יובל. אדם נרצח.
4.7.75 מקרר תופת התפוצץ בכיכר ציון בירושלים. 13 בני אדם נהרגו.
13.7.75 פיצוץ ברח' יפו בירושלים. 6 הרוגים.
20.11.75 נרצחו שלושה בחורי ישיבה בגולן במהלך התקפת מחבלים.

בין ארועים אלו ראוי לציין את תנועות המחאה שפעלו נגד הממשלה בתחילת 1974 על רקע מחדל מלחמת יום הכיפורים; את עליית "גוש אמונים" לזירה הפוליטית בארץ במחצית 1974, ואת המשבר הכלכלי אשר פקד את המדינה בשנים 1974 – 1975 עד לכדי נקיטת בצעדי צנע כלכליים ופיחות של כ- 50% בשער הלירה הישראלית. בשנת 1975, על רקע התגברות הפעילות החבלנית העויינת, ובמטרה להגביר את תחושת הביטחון אצל תושבי המדינה, הקימה המשטרה את המשמר האזרחי.

כל אלו ואחרים העסיקו את התקשורת וסיפקו לה חומר לכותרות ולכתבות בשפע רב. על-כן אין פלא כי בעיית הפשע המאורגן נדחקה הצידה במהלך השנים 1973 – 1975. אמיר (1994) תאר זאת וציין כי: "בין 1973 ל-1977 הופיעו מדי פעם כתבות על נושא הפשע המאורגן, אך הנושא לא הפך לנושא ציבורי ולא נתפס כבעיה חברתית".

ניתן אפוא להניח כי שדה תשומת הלב הציבורי, היכול להכיל רק מספר מוגבל של בעיות חברתיות, היה עמוס לעייפה בבעיות חברתיות אחרות שנוצרו על רקע מלחמת יום כיפור; ואילו סוגיית הפשע המאורגן נדחקה לקרן זוית כפי שהוסבר על-ידי Hilgartner & Bosk (1988) – ראה בעמ' 15.

יחד עם זאת, המושג פשע מאורגן או מאפיה היה לשימוש שכיח בפיו של כל מאן דהו אשר ביקש להעלות נושא פלילי חמור, לטעמו, לסדר היום, כאשר המשטרה מצידה המשיכה להתעלם מהמושג. לדוגמא, ב"מעריב" (25.12.1975) התפרסמה ידיעה על "מאפיה" הפועלת בשווקים בהקשר לסחיטת דמי חסות. שר המשטרה הגיב על-כך, תוך התעלמות מהמושג "מאפיה", בטיעונים שתכליתם להסיר מכסימום אחריות על המצב מהמשטרה, ועיקרם הרעיון שהפתרון לבעיית דמי החסות אינו רק בידי המשטרה אלא בידי הקורבנות לסחיטות, שאינם מתלוננים: "… רק אם יתלוננו – נוכל לפעול…" ואילו המצב נגרם לדעתו בגלל מדיניות ענישה מקילה של בתי המשפט "שאינם מטילים על הסחטנים ובעלי אגרוף אלו" עונשים כבדים שיש בהם כדי להרתיע.

מטבע-לשון ראוי לציון אשר נעשה בו שימוש יחודי לאחר מלחמת יום הכיפורים היתה המילה מחדל. המושג מחדל התקשר לטראומה של התקפת הפתע של הערבים וחוסר המוכנות של צה"ל מולה, ואוזלת היד של הדרג המדיני בכל הקשור למניעתה. לפיכך כל שימוש במושג מחדל בזיקה לטענה כלשהי – התקשר אסוציאטיבית עם תחושה של סכנה שצריך לעשות מעשה למונעה. ואכן, בהמשך הויכוח על הפשע המאורגן הירבו הטוענים לקיום התופעה להשתמש במושג "מחדל" בדרך של "גזירה שווה" ל"מחדל יום הכיפורים" כחלק מהשימוש ברטוריקת "התוצאות הנוראות".

ניתן לקבוע כי ככל שהזמן הלך והתרחק ממלחמת יום הכיפורים והמתח הבטחוני הלך וירד – כך החל הויכוח על הפשע המאורגן לתפוס מקום הולך וגדל בתקשורת. 

2) החזרה לכותרות

העיון בעיתונות היומית ובכתבי העת הישראליים מלמד כי כעבור שנתיים מסיום מלחמת יום הכיפורים; היינו, שלהי שנת 1975 – ותחילת 1976, חזר הויכוח לסדר היום, ובמידה רבה עלה הוא ל"טונים" חסרי תקדים לגביו. פישמן וארגוב (1980) מנו שלוש סיבות לכך:

  • העובדה שיש עליה תלולה בפשיעה – לאורך כל השנים.
  • מידת ההתבלטות של הפשע לציבור הרחב: לדעתם, עד לשנות ה- 70 התעלמו, באופן יחסי, אמצעי התקשורת מתופעת הפשיעה. תשומת ליבו של הציבור הוסבה במידה רבה לכיוון בעיה זו לאחר מלחמת ששת-הימים, עת חלה עליה משמעותית בסוגים מסוימים של עבריינות. נטיה זו התחזקה ביתר שאת לאחר מלחמת יום כיפור.
  • המשבר החברתי שבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים הביא לידי חיטוט פנימי בחוליי החברה, ולהדגשתן של בעיות החוק והסדר.

בנוסף לכך ניתן לציין כי מעיון בכותרות של שנת 1976 נראה כי המתח הבטחוני הלך ופחת, עובדה שתרמה אף היא לאפשרות להתגברות הויכוח. לכאורה, הארועים החשובים באותה שנה לא היו בעוצמה כדוגמת הפיגועים וההתרחשויות שהיו בשנים 1974 – 1975. בין הבולטים שבהם ניתן לציין כי ב- 22.2.1976 הסתיים פינוי מערב סיני במסגרת הסכמי הביניים עם מצרים, וחלה רגיעה בכל הגבולות. ב- 4.7.1976 התחולל מבצע "אנטבה" אשר הביא ל"זקיפת קומה" בציבור הישראלי. באוקטובר 1976 "התפוצצה" "פרשת ידלין" אשר הצטרפה לשורה של פרשיות שחיתות שנתגלו במדינה והכתימו את מפלגת השלטון. וב- 20.12.1976 התפטר ראש הממשלה, יצחק רבין, בעקבות פרשת מטוסי ה- F-15. בעקבות כך הקדימה הכנסת את הבחירות למועד 17.5.1977.

סביר להניח כי התגברות הויכוח בשנת 1976 קשורה גם לעובדת המצאו של חבר כנסת חדש מתנועת "הליכוד" בכנסת השמינית, אהוד אולמרט, ראש חטיבת 'לע"מ', שנבחר לכנסת בשנת 1973 ושימש כנושא "הדגל" הפרלמנטרי לטענה כי קיים פשע מאורגן בישראל; כפי שרשם לימים כסלוא (1990): "הסברה הזאת, למרות ההכחשות הרשמיות, קיבלה לגיטימציה גם בכנסת, לא במעט הודות לאהוד אולמרט, באותם ימים חבר-כנסת צעיר ודינמי, שהפך את נושא הפשע המאורגן לאחד הדגלים הפרלמנטיים שלו". התקשורת לא קיפחה את מי שהפך "לשגרירה" לטיעון בכנסת והעניקה לו כיסוי נרחב, מצרך אשר כל פוליטיקאי זקוק לו כאויר לנשימה. ניתן להסיק כי הויכוח והטיעון שבישראל קיים פשע מאורגן שימש במידה רבה ככלי בידי אולמרט, איש האופוזיציה, לנגח את מפלגת השלטון ("המערך") בכלל, ואת הממשלה ושר המשטרה בפרט; במטרה לקדם את מעמדו בפוליטיקה כפי שאמר ספרן (1993) על פוליטיקאים: "כל צעד ושעל שלהם חותר לצבירת כוח וקידום הקריירה שלהם".

יתרה מזאת, העובדה כי האופוזיציה תמכה בטיעון של המדיה, היוותה עבורה הוכחה לצדקתה בויכוח. הבעיה הלכה וצברה לגיטימציה והתקשורת בסיוע פוליטיקאים ואחרים המשיכה במסע הצלב שלה, עד להשגת ההכרה הרשמית בבעיה. ניתן לציין כי בתקופה זו מרביתה של העיתונות בישראל נרתמה ל"מסע הצלב המוסרי" של "הארץ" והשתדלה שלא לפגר אחריו בהרצת ופיתוח הבעייה בדומה למה שכינה Cohen (1972) ספירלת ההגברה.

מהצד של שוללי הבעיה, שר המשטרה, בשונה מהמפכ"ל ומהיועץ המשפטי לממשלה, הוא בעל הנגישות הטובה ביותר לתקשורת – וחשוף בהרבה אליה ביחס אליהם. בשלב הזה של הויכוח היה עליו להתעמת אישית וישירות, לעיתים פנים מול פנים, עם "צלבן" היושב בכנסת – אולמרט, בניגוד למצב שהיה ב- 1971-72 שהיה עליו להתעמת עם כתבות עיתונאיות וחברי כנסת מזדמנים ומתחלפים שטענו נגדו. בעימות האישי הזה, המסוקר למכביר בתקשורת, מתגברים האמוציות והמלל. הויכוח ההולך ונעשה בוטה, מספק כותרות לעיתונות המלבות את הויכוח, וחוזר חלילה.

כך לדוגמא, במענה על טיעוני אולמרט כנגד המשטרה ומחדליה, בדיון בכנסת על גילויי האלימות ("מעריב", 28.1.1976), תקף השר הלל את אולמרט ואמר בין היתר: "במקום טיפול ענייני במידת העומק ורוחב היריעה הנדרשים לנושא מורכב זה, אנו עדים לבליל של פירסומים בהם משמשים בערבוביה, בצד מידע לא נכון, גם עובדות בלתי בדוקות, חצאי אמיתות ורכילות של שווקים. לא אחת אני אפוף קנאה לנוכח מעלליהם של בלשי הצלולואיד הטלויזיוני, המפענחים פרשיות סבוכות תוך 50 דקות… נראה כי לקנאתי זו מצטרפים בעת האחרונה גם אנשים נכבדים, אשר במהלך חקירות נמרצות בבתי קפה ובמועדוני קלפים, או עלעול תוך ישיבה בכורסה נוחה בגוילי עיתונים מיושנים, הם מצליחים להגיע לאותה מידת יעילות. יבול זה של שוטטות ליל מוצא לו ביטוי למחרת באותיות קידוש לבנה שחור על גבי לבן בעיתונות".

אולמרט לא טמן ידו בצלחת וסיפק "עובדות" על הסתאבות המשטרה ומחדלי השר האחראי עליה. בין היתר טען אולמרט כי המשטרה ניצלה כסף שהוקצב לה למלחמה ב"פרוטקשן" לשם החלפת רכב לקציניה. השר הלל, בהכחישו זאת, ניסה לערער את אמינותו של אולמרט באמצעות מה שנראה לו כ"קלפים החזקים" שלו ובעיקרם דוח שמגר. כך למשל כתב גבי ברון ב"מעריב", ב- 27.4.1976, כי השר הזכיר בפרשה אחרת שהעלה חבר הכנסת אולמרט – היקף הפשיעה המאורגנת – נבדקו הדברים באופן יסודי וקצין בכיר נפגש עם חבר הכנסת בעניין זה, וכי הבירור העלה כי למרבית הכרזותיו של חבר הכנסת אולמרט לא היה כיסוי עובדתי, וחלקן נשאב מכתבות שהתפרסמו לפני שנים בעיתונים ואשר הופרכו כבר אז על-ידי מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, שופט בית המשפט העליון, מאיר שמגר.

דוגמא אחרת לאופי הויכוח וסיקורו תשמש הכתבה מ"מעריב" מתאריך 21.7.1976 מאת יהושע ביצור, על דיון בוועדת הפנים של הכנסת על בעיית "הפרוטקשן": האוירה בישיבה זו היתה מחושמלת וטעונה מתח גבוה. הדבר נבע מכך שיושב ראש הוועדה, חבר הכנסת יורם ארידור, הזמין את סגן-ניצב סמי נחמיאס להופיע לפני הוועדה כדי להסביר לה את פעולות היחידה המיוחדת של המשטרה העוסקת במערכה נגד הפרוטקשן. ואולם שר המשטרה אסר על הקצין להופיע לפני הוועדה. תחת זאת הופיע השר בכבודו ובעצמו יחד עם המפכ"ל והסביר כי האיסור על קציני משטרה להופיע לפני הוועדה נובע מן הצורך למנוע דליפת מידע מודיעיני חסוי".

במאמר מוסגר ראוי לציין כי סגן-ניצב סמי נחמיאס אשר גויס למשטרה בשנות ה- 70 לתפקידי מודיעין (שימש כקצין מודיעין ראשי) גרס כי בישראל אכן קיים פשע מאורגן והוא דרש אמצעים רבים על מנת לטפל בתופעה. התקשורת, מטבע הדברים, ראתה בו "שותף" נאמן לרעיון והעניקה לו "כיסוי" נרחב, בייחוד אחרי פרישתו מהמשטרה בשל מחלוקות בינו ובין פיקוד המשטרה.

בהמשך הכתבה כתב ביצור כי מר ארידור האשים את השר הלל כי טענותיו שאין למעשה פשע מאורגן בתחום גביית דמי חסות, מפחיתים את חומרת הבעיה, ומחלישות בכך את המאבק נגד עולם הפשע, וכי שר המשטרה האשים את חבר הכנסת אולמרט בציטוט מסולף ומטעה של דברים שאמר בוועדת הפנים סגן-ניצב נחמיאס בעניין קשריהם של עבריינים בחלונות הגבוהים. המפכ"ל התריע כי פירסמו דברים חסויים. אולמרט השיב כי המשטרה אינה מעוניינת שהקצינים ימסרו מידע מלא לוועדת הפנים כי עלול להתברר כי במשך שנים המשטרה לא עשתה דבר בתחום זה. השר הלל הסביר כי קציני משטרה העובדים בשטח אינם רגילים להופעות בוועדות פרלמנטריות ולכן עלולים להיכשל בלשונם. חבר הכנסת אולמרט התריס כלפי השר כי זהו טיעון מגוחך וכי השר מציג את קציני המודיעין שלו כאילו הם חבורה של נערים בלתי אחראיים. הוא אף האשים את השר כי הוא מופיע לפני הוועדה שלא בתום לב.

הכתבה של ביצור מוסיפה פרטים על המשך הדיון. אולם תהיה הכתבה מפורטת ומדויקת ככל שתהיה, בהתחשב בעובדה כי היא מתפרסמת בעיתון יומי המוגבל ביכולתו לפרט, הרי הכתבה עברה בהכרח תהליך של סלקציה, היוצרת "ראי מעוות". ואכן הרושם הנוצר מכתבה זו ואחרות הוא כי התקשורת הציגה מציאות שלפיה למשטרה יש מה להסתיר בקשר לפשע המאורגן, שלא בתום לב, לכן "על פניו" נראה שחברי הכנסת ארידור ואולמרט "צודקים" הטענותיהם הנזכרות לעיל. כל זאת כאשר אותם חברי כנסת אשר השתתפו בדיון, הגיבו למעשה לראי מעוות של המציאות; תגובה אשר צוטטה בהטעמה על-ידי המדיה ושימשה, בין היתר, כאישור להגדרת המציאות כפשע מאורגן.

השר הלל, בהתבטאויות חוץ פרלמנטריות, המשיך לשלול את קיום הפשע המאורגן וביקש להורידו "מהבמה" בטיעונים אותם שכבר נראו בעבר. לדוגמא: צבי טל ב"מעריב" מה- 12.8.1976 הביא מדבריו של השר בפני סטודנטים בחיפה: "אין פשע מאורגן בישראל והדיבור עליו מזיק לתדמיתה של ישראל". או לוי יצחק הירושלמי ראיין את השר ב"מעריב" 17.9.1976 שאמר בין היתר: " יש לנו משטרה נקיה, ללא ספק מן הנקיות ביותר בעולם… שאלה: יש אצלנו "סנדקים"? תשובה: עצם המשמעות של המילה הזאת Godfather – השונה אצל גויים מאשר אצלנו – מוכיחה על נטייה של התבטלות וניסיון לחקות מה שקיים אצל אחרים…". ככל הנראה המשך הצגת השאלות בנושא הפשע המאורגן ופירסומם במסגרת ראיונות אישיים או במסגרת עיתונאית אחרת, בצד הכחשות המרואיינים או הדוברים הרשמיים, שימרו את המומנטום הנדרש להחזיק את הבעיה על גבי סדר היום הציבורי. הטחת שאלה שבבסיסה טיעון נושא פוטנציאל מביך (פשע מאורגן המתקשר לאוזלת ידו של השלטון ולשחיתויות בקרב פקידיו) יוצרת מצג של "אין עשן בלי אש" וכל הכחשה תיתפס, בדרך כלל, כחסרת אמינות.

כאמור, בימיה האחרונים של שנת 1976, בעקבות פרשת מטוסי ה- F-15, התפטר רבין והבחירות הוקדמו למאי 1977. ישראל נכנסה לשנת 1977 ולבחירות מהמפורסמות והחשובות בתולדותיה אשר כונו המהפך. דומה כי בעקבותן חל גם מהפך בויכוח על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל.

3) סדרת הכתבות השלישית

בבחירות לכנסת התשיעית, בתאריך 17.5.1977, "המערך", לראשונה בתולדות המדינה, איבד את מקומו הראשון וירד מ- 51 מושבים ל- 33. "הליכוד" הגדיל במקצת את יצוגו הפרלמנטרי (43 לעומת 39) ואילו התנועה הדמוקרטית לשינוי – 'ד"ש' – קיבלה 15 מושבים, אשר אפשרו למנחם בגין להרכיב את ממשלת הליכוד הראשונה. משרד המשטרה אוחד עם משרד הפנים ובראשם התמנה השר ד"ר יוסף בורג.

ראוי לציין כי הבחירות בשנת 1977 היו הראשונות שאפשרו מתן ביטוי לתסכול הנורא של המלחמה ושל התקופה שבאה בעקבותיה. בין היתר, התגלו פרשיות שחיתות בקרב נושאי תפקידים בכירים במפלגת העבודה, והוסיפה לאוירה הקשה ולמרכזיותו של נושא השחיתות התאבדותו של שר, שחשש ככל הנראה מפני חקירה משטרתית. 'ד"ש' הקיפה עצמה בהילה של רפורמה ועל רקע הכמיהה לשינוי נחלה התנועה הצלחה נדירה בבחירות בישראל (אריאן, 1990).

"הימין", בהיותו באופוזיציה, היה כאמור "נושא הדגל" לטיעון כי קיים בארץ פשע מאורגן. נראה כי עתה, משהפך "הימין" למרכיב הקואליציה בשלטון, היה עליו "לפרוע את השטר" ולהביא להכרה רשמית בקיום הפשע המאורגן. לשם כך היה עליו לעבור שתי משוכות: האחת היתה צמרת המשטרה אשר דבקה בעמדתה כי אין פשע מאורגן; והשנייה היתה השר בורג עצמו אשר כיהן כשר גם בממשלות הקודמות שאימצו, בהסתמך על דוח שמגר, את הטיעון כי אין פשע מאורגן, ועתה הוא עומד בראש המינסטריון האחראי על המשטרה אשר כאמור נשארה מחזיקה בדעתה.

סביר להניח כי למפלגות "הימין" לא רק שלא היה קושי להודות בקיום הפשע המאורגן בישראל, אלא שאפילו הדבר יכול היה לחזק את תפיסת עולמן ודרכי התעמולה שלהן. נראה כי הודאה רשמית בקיום התופעה, מיד בסמוך להשגת השלטון במדינה – ולא כעבור מספר שנים – תגולל את האחריות להיווצרותה על הממשל הקודם, ותסייע, מצד אחד, לממשלה החדשה "להשחיר" עוד יותר את הממשלה הקודמת בשחיתויות, במחדלים ובאוזלת יד, ומצד שני, תתרום להעלאת קרנה של הנוכחית.

התקשורת לא הרפתה. בחודש אוגוסט 1977 (החל מהחמישי ועד השישה עשר בו) התפרסמו שמונה כתבות בעיתון "הארץ" פרי עטו של אבי ולנטין בסידרה שכונתה: "הפשע המאורגן: המצב עכשיו", כמפורט בלוח מספר 4.

לוח מס' 4. הסדרה השלישית: "הפשע המאורגן – המצב עכשיו" מאת: אבי ולנטין ("הארץ").

המספר התאריך שם הכתבה
1 5.8.77 מחכים ליורש
2 7.8.77 בן הטיפוחים
3 9.8.77 כרטיס הביקור של רחמים אהרוני
4 10.8.77 סוכן כפול במשטרה
5 11.8.77 גזר דין מוות
6 12.8.77 המקרה של אורי לוי
7 14.8.77 עוקץ בדרום אפריקה
8 16.8.77 דף חדש?

הסידרה עוסקת במה שהיא הגדירה כדמויות מפתח ב"פשע המאורגן" ובייחוד בבצלאל מזרחי, טוביה אושרי ורחמים אהרוני, וכן בתיאור פעילויות פליליות חמורות שונות בטענה שהן נעשו על רקע פעילות הפשע המאורגן; ומעל לכל – במתיחת ביקורת על המשטרה בגין אוזלת ידה במלחמה בפשע המאורגן ובטוהר המידות של כמה וכמה מקציניה.

דומה כי על רקע חילופי השלטון במדינה, שימשה הסידרה של ולנטין כאחד המאיצים העיקריים בתהליך שבסופו זכתה הגדרת המצב שקיים פשע מאורגן ללגיטימציה, במידה כזו או אחרת, מצד רשויות השלטון במדינה. להנחה זו שותף גם רן כסלוא (1990), שניתח את המהלכים הרלוונטיים לויכוח, ובין היתר כתב: "הדברים נמשכו כך, פחות או יותר, עד לסיבוב חדש, שהחל עם פרסום סידרת כתבות נוספת, מאת אבי ולנטין באוגוסט 1977משמעות הפרסום חרגה מגבולותיו של מעקב רגיל, גם עקב היקף הגילויים החדשים וגם מפני שהתגובות עליו לא דמו לאלו על הסדרות הקודמות. הרגישות הציבורית היתה מחודדת יותר יחסית לזו של ראשית שנות ה- 70. אז הדהימו הגילויים את הציבור, והמריצו פולמוס פומבי לגביהם. ב- 1977, לעומת זאת, כבר היה חלק גדול מהציבור משוכנע כי התופעה אכן קיימת".

בדומה לסדרות הראשונות שם נעשה שימוש בסרטים ("הסנדק", "הקשר הצרפתי") לתאר "מציאות" מסויימת, נעשה גם בסידרה זו שימוש בסרט "העוקץ". בכתבה מיום 14.8.1977 תחת הכותרת: "עוקץ בדרום אפריקה" מתוארת פרשת הונאה תוך שימוש ב"עוקץ" כאמצעי להמחשת הפרשה.

אמצעי נוסף להעביר את המסר של הכתבות, בדומה למה שראינו בכתבות של רן כסלו, הוא ההשוואה עם ה"מאפיה" של ארצות-הברית, תוך הקבלה בין תקופת "הצנע" בישראל לתקופת "היובש" בארה"ב המציינת את ראשית צמיחתה של ה"מאפיה" שם ("הארץ", 16.8.1977).

גם תיאורים דרמטיים נמצאים בסידרה. הכתבה הפותחת את הסידרה מיום 23.8.1977 מתחילה בתיאור מפגש, אשר לא היה מבייש אף לא ספר בלשי מרתק, בין אנשי מודיעין של המשטרה ל"מודיע" מהפשע המאורגן.

במהלך פרסום הסדרה הקימה המשטרה את ועדת בוכנר אשר פרסמה את ממצאיה לאחר סיום פרסום סדרת הכתבות. ולנטין בכתבה מיום 16.8.1977 ציין כי לדעתו אכן הוקמה הוועדה כתוצאה מהלחץ של המדיה: "…עם מינויה של ועדת בוכנר, בעקבות פרסומי "הארץ". מדוע לא ניגשה המשטרה לבדיקה רצינית של החומר שבידיה ללא הלחץ הציבורי שנוצר בשבועיים האחרונים?"

כמו כן ראוי לציין כי בכתבה זו ודומות לה אשר ראו אור טרם פורסמו ברבים ממצאי ועדת-בוכנר, לא נטענו טענות אשר נטענו בתר דו"ח בוכנר כנגד המשטרה, בין היתר, על-כך שהיא הקימה ועדה פנימית ללא צרוף איש אקדמיה אליה. נראה כי הסיבה נעוצה בכך שהעיתונות המתינה לפרסום מסקנות הוועדה: היה והוועדה תודה שקיים פשע מאורגן – היא "תוכשר", ולא – תפסל.

המפכ"ל, אשר עובר להקמת הוועדה, המשיך להכחיש את קיום "הפשע המאורגן" זכה לביקורת כמי שממשיך במאמץ "לתת תיאור מצמצם ומקטין של מימדי התופעה". לעומתו השר החדש בורג, זכה לציון לשבח בכך שתחת הנחייתו יצאה ההוראה למנות ועדת בדיקה, בזו הלשון: "ד"ר בורג נקט גישה נכונה, משוחררת מההסתייגויות והוויכוחים הסמאנטיים של העבר". וכנראה לכך התכוון ולנטין בנותנו לכתבה האחרונה בסדרה את הכותרת: "דף חדש?" בהבעת תקווה ששר המשטרה החדש יפתח ביחסי המשטרה עם התקשורת "דף חדש" בכך שתצא הודאה כי קיים "פשע מאורגן" בישראל. למעשה, התגובה המשמעותית העיקרית לסדרת הכתבות של ולנטין היתה הקמת ועדת בוכנר.

ג. ועדת בוכנר

1) הרקע להקמת הוועדה

כאמור, הציפיות של התקשורת להודאה רשמית בקיום הפשע המאורגן הלכו וגברו עם הקמת הממשלה החדשה אשר הוצגה בכנסת ב- 20.6.1977. למשוואה שהתפתחה בעקבות מלחמת יום הכיפורים: מחדל = ועדת חקירה נמצא שימוש גם בנושא הפשע המאורגן. בעקבות הטענות על מחדלי המשטרה וממשלת "המערך" בטיפול בבעיה, הלכו וגברו הקולות בתקשורת אשר דרשו הקמת ועדת חקירה בנושא. בדרך כלל הניסוח בעיתונות לדרישה להקמתה היה: להקים ועדת חקירה לעניין הפשע המאורגן – ולא לבירור אם קיים פשע מאורגן, ללמדך שעובדת קיומו של הפשע המאורגן נתפסה בתקשורת כמובן מאליו.

בוכנר (1990) ציין כי למיטב הבנתו המפכ"ל דאז, תבורי, הונחה על-ידי השר החדש, בורג, להקים ועדת חקירה פנימית לבירור השאלה אם קיים פשע מאורגן. עיון בכתבות העיתונים שיצאו עובר להקמת ועדת בוכנר מלמד כי רק הודאה בקיום הפשע המאורגן היתה מתקבלת באהדה בתקשורת. כדוגמא לכך תוצג כתבה אשר המסר הזה הועבר בה בתחכום רב יחסית, בניגוד לכתבות אחרות שמסר זה היה שקוף וחד משמעי. הכתבה פורסמה במוסף "מעריב", "ימים ולילות", בתאריך 12.8.1977 (לאחר מינוי הוועדה), מאת לוי יצחק הירושלמי. הכותרת לכתבה הודפסה באותיות "קידוש לבנה" והיתה: "מי יבלום את הפשע המאורגן" (תצלום מס' 1). ואילו כותרות המשנה נפתחו במילים: "בין אם יש או אין פשע מאורגן בארץ אין ספק שהפשיעה אצלנו מחריפה…". דומה כי אם השאלה אם יש או אין פשע מאורגן אינה חשובה, כפי שהדברים בכותרת המשנה מרמזים, אזי מדוע נרשמה הכותרת הראשית בהבלטה: "מי יבלום את הפשע המאורגן"?! לכאורה תרתי דסתרי.

תיזה תצלום 1תצלום מספר 1. תצלום מוקטן מעמוד השער של הכתבה: "מי יבלום את הפשע המאורגן", מאת לוי יצחק הירושלמי ("מעריב – ימים ולילות", 12.8.1977). 

ככל הנראה, ביקש המחבר לקבוע כי אכן קיים פשע מאורגן בישראל. הראיות לכך הן שתיים. ראשית, בהמשך הכתבה הופיעה תמונתו של המפכ"ל ומתחתיה הכיתוב: "פשע מאורגן אינו מוגדר בחוק – אולי הוא קיים במציאות" (תצלום מספר 2). כל בר-בי-רב יודה כי הגדרה בחוק לתופעת פשיעה אינה רלוונטית כלל לטיפול המשטרה בה, ובהכרח להודאה "רשמית" בקיומה; בדומה לכייסות, עבריינות "צווארון-לבן" וכיוצא באלה, תופעות פשיעה יחודיות שאינן מוגדרות בספר החוקים. על-כן הרישא של הכיתוב "פשע מאורגן אינו מוגדר בחוק", נתפסת כלא רלוונטית. באשר לסיפא, הרי שהניסוח: "אולי הוא קיים במציאות נתפס כהיתממות לכאורה, שהרי אין חולק כי בארצות-הברית למשל, הוא קיים. לפיכך דומה כי הכתוב מתחת לתמונת המפכ"ל הוא מגמתי ומשקף את תפיסת מביא הדברים לדפוס כי בארץ אכן פועל פשע מאורגן.

תיזה תצלום 2תצלום מספר 2. תצלום מוקטן מתוך הכתבה: "מי יבלום את הפשע המאורגן", מאת לוי יצחק הירושלמי ("מעריב, ימים ולילות", 12.8.1977).

שנית, בגוף הכתבה נמצא אזכור בנימה "חיובית" של חבר-הכנסת אהוד אולמרט כאחד המועמדים ב"ליכוד" לתפקיד יושב ראש ועדת חקירה פרלמנטרית לעניין הפשע המוארגן, תוך ציון כי הטענה הבסיסית שלו היא כי בישראל קיים פשע מאורגן.

לאור כל האמור לעיל עולה כי תופעת הפשע המאורגן, אליבא דלוי יצחק הירושלמי, ואחרים, שווה לתופעת ההתגברות בפשיעה. ומי שיבלום את הפשע המאורגן יבלום בהכרח את התגברות הפשיעה! כל זאת כאשר מי שאינו מודה בקיום הפשע המאורגן, אינו יכול לבלום אותו הואיל ואינו יכול לטפל בדבר שאינו מודה בקיומו; ובהכרח, על-פי המשוואה "פשע מאורגן = החרפת הפשיעה", אינו יכול לבלום את החרפת הפשיעה. כאמור, בכתבה זו מועבר, בתחכום רב, המסר שמי שמודה בקיום הפשע המאורגן הוא "חיובי", ומי שאינו מודה הוא "שלילי": חסר יכולת מקצועית וכדומה.

מסרים יכולים לעבור לא רק במלל אלא גם בתצלומים, וראוי מפעם לפעם לנתח גם תוכם תצלומים המלוים כתבות שונות. בכתבה דנן, הנחש – תצלום מספר 1; והאקדח עם התחמושת – מתצלום מספר 3, נתפסים ללא ספק כאוביקטים מעוררי אימה ורעים "Associated Evils" לפי Best (1987). אלא שבשתי תצלומים אלה "מוסוים" אותם אוביקטים במסווה "מעורר כבוד": האקדח נתון בתיק "ג'ימס בונד" של איש עסקים (הנשק מונח בתיק על גבי טפסי הנהלת חשבונות); והנחש – לבוש בחליפה מחוייטת, עם עניבה וסיגר: סמלי סטטוס של אנשים "מכובדים". לקורא לא נותר אלא לזהות את האוביקטים המסוכנים האלו ולחשוף אותם, בעזרת העיתונאי, ללא דיחוי, פן יהיה מאוחר: עקרון "המדרון החלקלק".

תיזה תצלום 3

תצלום מספר 3. תצלום מוקטן מתוך הכתבה: "מי יבלום את הפשע המאורגן", מאת לוי יצחק הירושלמי ("מעריב, ימים ולילות", 12.8.1977); אקדח עם תחמושת בתיק של איש עסקים.

הכותרת הבולטת הכוללת את המונח פשע מאורגן (תצלום מספר 1) אינה משאירה מקום לספק כי הנחש (תצלום מספר 1), והאקדח (תצלום מספר 3) הם המשל, והפשע המאורגן הוא הנמשל. ייתכן והרעיון הוא שהגילוי והזיהוי של המשל, ולו באופן חלקי, נעשו כבר על-ידי התקשורת; ועתה על המשטרה "לחשוף" את הפשע המאורגן שמא תתרחש סכנה גדולה. לכן הכותרת "מי יבלום את הפשע המאורגן" והתצלומים הנלוים משלימים רעיונית זה את זה כאשר השורה התחתונה של המסר המובע דרכם היא שעתה על המשטרה "לגלות" את הפשע המאורגן, אחרת תהיה סכנה גדולה לציבור; כאשר המדיה, לעומת המשטרה, מלאה כבר את חלקה בלחימה בפשע המאורגן בכך שהיא חשפה ומתריעה על כך ממזמן – אליבא דמדיה. הואיל וכתבה זו (כמו רבות אחרות) פורסמה בסמוך להקמת ועדת בוכנר, הרי שנובע מכך מסר ברור מצד התקשורת לפיו היא מצפה, בין היתר, להצהרה ברורה מצד המשטרה כי בארץ אכן קיים פשע מאורגן.

2) תיאור דוח בוכנר

בתאריך 7.8.1977 מינה המפכ"ל, רב-ניצב חיים תבורי, צוות לבדיקת תופעת הפשע בישראל. כחברים בצוות מונו חמישה קציני משטרה: ניצב-משנה מיכאל בוכנר – יושב ראש הוועדה. שימש כראש המחלקה לתפקידים מיוחדים במטה הארצי. ניצב-משנה ראובן מינקובסקי – חבר הצוות בנושא חקירות. שימש כראש מחלקת החקירות במטה הארצי. ניצב-משנה יהושע כספי – רכז הצוות ונושא מודיעין כללי. שימש כקצין מודיעין ראשי של משטרת-ישראל. סגן-ניצב יעקב נחמיאס – חבר הצוות בנושא האיסוף המבצעי. שימש כראש צוות מודיעין מיוחד במחלקה לתפקידים מיוחדים לאחר ששירת תקופה ארוכה בחיל המודיעין בצה"ל. פקד שמואל נרקיס – חבר הצוות בנושא מחקר מודיעין.

הצוות נתבקש להגיש בתום עבודתו דין-וחשבון לא יאוחר מ- 25.8.1977. על-פי בקשתם הוארך המועד לתאריך 31.8.1977. על הצוות הוטל לבחון את הדברים הבאים:

  • קווי האופי של התופעה הקרויה בציבור "פשע מאורגן בישראל".
  • קווי אופי של פשיעה אחרת.
  • תהליך התהוותה של תופעת "הפשע המאורגן".
  • שיטות ותחומי הפעולה של העבריינים, כולל עבריינים ישראליים בחו"ל.
  • מקורות המימון והתשתית לפעולה של כל סוגי הפשיעה.

הצוות לא נתבקש להגיש המלצות.

מעיון בכתב המינוי של הוועדה, בייחוד מהסעיפים א' וג', נראה כי ייתכן והיתה ציפיה שהוועדה תכיר בצורה כזו או אחרת בהגדרה פשע מאורגן.

הצוות הגיע למסקנה כי: "אין בישראל ארגון-על של פשע השולט על קבוצות פשע רבות ומקיים מערכת שליטה בלעדית (מונופול) על סוג מסויים של פשיעה (דוגמת סינדיקט הפשע בארה"ב)". המפכ"ל ושר הפנים והמשטרה קיבלו את ממצאי הבירור והמסקנות וסמכו ידם עליהם. בוכנר (1990) ציין כי לדוח צורף נספח סודי שכלל, בין היתר, רשימה של 11 עבריינים אשר הוגדרו על-ידי המשטרה כ"עברייני-על" – יעדים משטרתיים. מאוחר יותר הודלפה הרשימה אשר נודעה לימים כ"רשימת ה- 11".

מעיון בדוח עולה, בין היתר, כי הצוות נשען והסתמך על דוח שמגר, אשר קבע בספטמבר 1971 כי "אין ראיה לקיומו של הפשע המאורגן". כמו כן מתקבל הרושם כי הצוות סבר שעניין הפשע המאורגן לא היה אלא כלי לניגוח המשטרה אשר ביקשה להוריד מסדר היום באמתלות שונות ובעיקר בטיעון כי ויכוח עקר זה מסיט את תשומת הלב מהבעיות "האמיתיות" של הפשיעה. כמו-כן מנסה הדוח להסיר מעל המשטרה את אחריותה הבלעדית למצב הקיים, תוך שהוא מציין כי: "הגילויים האחרונים של הפשיעה החמורה זכו לתהודה רבה בכלי התקשורת ויצרו תחושה של חרדה ודאגה בציבור. בעקבות כך הופנו זרקורי ההתעניינות לעבר המשטרה ומידת פעילותה בטיפול בנושא, והדבר גרם לביקורת כלפיה, תוך התעלמות ממגבלות אוביקטיביות של חוסר בכוח אדם ואמצעים ותוך התעלמות מנטל התפקידים הרב המוטל על כתפיה. הביקורת לא התייחסה לאחריות המוטלת גם על הגורמים האחרים במדינה. הויכוח הציבורי על הפשע המאורגן, מיקד את תשומת הלב לנושא זה והסית את הדעת מהבעיה הכאובה של הפשיעה היום יומית… עבירות שפגיעתן באזרח, בשלומו, בשלוותו ובממונו קשות ביותר" (משטרת-ישראל, 1977).

דרך רטורית נוספת של הצוות להתמודד עם האשמות כלפי המשטרה היתה ב"גיוס" הסטטיסטיקות הפליליות הרשמיות כראיה לכך ש"במשך כל השנים מאז קום המדינה ועד השנה הנוכחית, נמצאת הפשיעה בארץ בתהליך של עלייה מתמדת ועקבית". לאמור, כי כל טענה על החרפה והחמרה בפשיעה בשנים האחרונות אין לה על מה לסמוך.

דומה כי הוועדה אף ניסתה ל"גמד" את תופעת הפשע המאורגן כתגובה לתיאורים והדימויים המאיימים שהופצו סביבה, בעיקר על-ידי המדיה: בעולם כולו, מהווה הפשע המאורגן חלק קטן ביותר מכלל הפשיעה".

3) תגובות לדוח בוכנר

מעיון בעיתונות שיצאה לאור בארץ בסמוך למועד פירסום דוח בוכנר עולה כי התקשורת, בניגוד למשטרת-ישראל, לא סמכה ידיה – בלשון המעטה – על מסקנות הוועדה, בייחוד במה שקשור היה לויכוח על הפשע המאורגן.

התקשורת ביקרה את הוועדה, הדוח וממצאיו במספר טיעונים, כאשר הבולט בהם הוא שהחקירה אינה אוביקטיבית באשר "המשטרה חוקרת את עצמה". "מעריב" (11.8.1977), במאמר מערכת תחת הכותרת: "עשה זאת בעצמך", מעלה ספק באם: "השיטה הזאת של חקירה עצמית היא העשויה להבטיח שהאמת תצא לאור". בעל המאמר קבע כי: "לא המשטרה היא שצריכה לערוך את החקירה הזאת", אלא על-ידי: "ועדה בלתי תלויה… שתוכל לתת את דעתה גם על השאלה אם לא חטאה המשטרה בשאננות כאשר התעקשה לטעון שאין פשע מאורגן בישראל".

בהתחשב בעובדה שהמאמר פורסם טרם סיום עבודת הוועדה משתמע מהסיפא של בעל המאמר כי כל סיכום אשר ישלול את קיומו של הפשע המאורגן בישראל יהיה חטא לאמת.

פרופסור שבח וויס, במאמר שכתב ב"מעריב" (18.8.1977), טען כי העובדה שמכונן הוועדה קובע את הרכבה הפרסונלי ובמיוחד את מי שיעמוד בראשה פותחת פתח לאפשרות של השפעה סמויה על ממצאיה ומסקנותיה.

טיעון אחר העולה בעיתונות הוא שהוועדה, לאור ממצאיה, היתה מיותרת והחטיאה את יעודה (לשיטתה של המדיה). במאמר מערכת ב"מעריב" (21.8.1977) תחת הכותרת הצינית "עוד ועדה" המביעה מסר של הנה קמה לנו ועדה "הטוחנת מים", כתב בעל המאמר כי בעצם העובדה שהוועדה לא נתבקשה להגיש המלצות היא הפכה למיותרת. ב"ידיעות אחרונות" מ- 21.8.1977, בכותרת לרשימה מאת שמואל (סמי) נחמיאס נאמר: "דרושים מעשים, לא דיונים. ועדת בוכנר שנתמנתה לחקור בבעית הפשע המאורגן – מיותרת".

אבי ולנטין ברשימה מ- 5.9.1977 ב"הארץ", תחת הכותרת: "הגדרה חדשה בדוח ועדת בוכנר: הפשע בישראל – מקצועי ומתוחכם. תיאור המצב כולל האלמנטים של הפשע המאורגן", ביטא עם קורטוב של ציניות רעיון כי הוועדה במקום להודות כי קיים פשע מאורגן בישראל, המציאה מונח חדש.

העיתונות לא חסכה בביקורות בוטות אף יותר כנגד הדוח, עד כדי טענות שהוועדה פעלה שלא בתום לב: "איסוף החומר, אם נעשה באוביקטיביות וביסודיות…" ("הארץ", מאמר מערכת מ- 1.9.1977). ובמקום אחר: "ועדת בוכנר איננה אלא דוגמא למעשה טיוח שאין להשלים עימו… לדעתי אין ועדה זו אלא אחיזת עיניים…" ("ידיעות אחרונות", 21.8.1977, מאת שמואל (סמי) נחמיאס).

טענה נוספת אשר הועלתה כנגד הוועדה היא על חסר מומחיות והתמקצעות בנושאים שהיא עסקה בהם בגלל שהיתה מורכבת מקציני משטרה בלבד: "הוועדה שהיתה מורכבת מקציני משטרה לא הסתפקה בעבודת איסוף החומר אלא לקחה על עצמה גם תפקיד של פרשנות לגבי מונחים של פשע מאורגן… תפקיד אשר ספק אם ועדה מסוג זה היתה מוסמכת או אף מסוגלת למלא" ("הארץ", מאמר מערכת, 1.9.1977).

לאור כל האמור לעיל, יהיה זה רק טבעי למצוא בעיתונות טענות כי הדוח אינו ממצה את נשוא הבדיקה. לדוגמא, ברשימה מיום 4.9.1977 ב"מעריב" כתב ברוך מאירי כי בדוח: "אין בו תשובות לכל השאלות אך הוא מצביע על מספר חוטים".

העיתונות ביקרה לא רק את הוועדה אלא גם את המשטרה בציירה אותה כגוף לא אמין וחסר יכולת להתמודד הן עם בעיית הפשע המאורגן והן עם המלצות הוועדה: "יש חשש חמור אם אמנם מסוגלת המשטרה בפיקודה הנוכחי להתמודד עם הבעיה הקשה של הפשע המאורגן… הנעשה במשטרה עכשיו מעלה חשש כי אפשרות של טשטוש עובדות והסתרת מסמכים אמנם קיימת…" ("הארץ", מאמר מערכת, 1.9.1977).

טיעון אחר נגד המשטרה היה שהקמת הוועדה שימשה אמצעי של המשטרה להגן על יוקרתה לנוכח הביקורות כנגדה בעיתונות: "הוועדה הוקמה למעשה כדי לשכך את זעמו של הקהל על ההתעלמות הממושכת מן הטיפול בבעיות הפשע המאורגן" ("ידיעות אחרונות", 21.8.1977, מאת שמואל (סמי) נחמיאס). "הארץ" ביטא רעיון זה בסגנון בוטה עוד יותר. במאמר מערכת מ- 1.9.1977 נרשם כי המשטרה הדליפה חלקים מהדוח הכוללים שלילת קיום הפשע המאורגן בישראל תוך לגלוג כנגד העיתונות כי: "סיפורי הפשע המאורגן הינם בועת סבון". לדעת בעל המאמר: "המשטרה משתמשת בהדלפה לא כדי להביא מידע מוסמך לציבור אלא כדי להגן על תדמיתה המעורערת…". כאשר "מעריב" ציין כי: "במשך שנים היתה זו מדיניותה הרשמית של המשטרה לכפור בקיומה של התופעה…" (מאמר מערכת, 11.8.1977).

מכל האמור לעיל עולה כי העיתונות לא קיבלה את קביעת ועדת בוכנר כי אין בארץ פשע מאורגן, באשר היא ציפתה להודאה במפורש בקיומו. כל ניסוח אחר למצב הפשיעה בארץ שלא היה כולל את צרוף המילים: "פשע מאורגן" לא היה מתקבל על דעתה של המדיה. אשר על כן יצאה התקשורת במתקפה נגד הדוח בשני מאמצים עיקריים כפי שתוארו לעיל:

  1. שלילת הוועדה – סמכותה, הגינותה, מקצועיותה וכד'.
  2. שלילת מסקנותיה – והצגתם ככאלו שאינם עומדים במבחן המציאות.

הדגש הושם יותר על שלילת הוועדה, מאחר שככל הנראה היה קל ונוח יותר לתקוף את הגוף שממילא היה לאורך תקופה ארוכה "על הכוונת" ולבטל אותו, מאשר להיכנס לפולמוס אקדמי על ניסוחים והגדרות לתופעות פשיעה. בעצם השמטת אמינות וכשרות הוועדה קל לבנות מצג, ברצף לוגי טבעי, כי מסקנותיה אינן נכונות. טקטיקה זו, היינו לתקוף את האישים ולא את הטיעון, תואמת לכאורה את הפרסונליזציה של העניינים המדווחים בתקשורת לפי Cohen (1972).

למעשה ספג דוח בוכנר ביקורת מכיוונים שונים. כך למשל פירסם ליאון (1977) מאמר בכתב העת של אירגון מורי בתי-הספר העל-יסודיים ובו ביקורת נוקבת על ועדת בוכנר שחרגה, לדעתו, במסקנותיה אל מעבר לתחום בדיקת מצבו של הפשע בישראל, בכך שפלשה לתחום עיסוקים של מומחים במדעי החברה מבלי לבדוק מדעית את העובדות עליהן דיווחה. ליאון האשים, בין השאר, את דוח ועדת בוכנר בכך שהוא תולה "את קולר הידרדרות החברה הישראלית בכשלונה, כביכול, של מערכת החינוך"; בשעה שלגירסתו "בתי הספר בישראל יכולים לתרום למשימות אלה רק בעקיפין". מסקנתו הסופית היא כי "יש בכוחה של מערכת החינוך והביא לשינוי איכות החיים במדינה", אלא ש"חייבים להפנות למערכת החינוך משאבים בשיעור גבוה בהרבה מאשר בשנים האחרונות".

תשבחות לדוח בוכנר כמעט ולא הופיעו בתקשורת, למעט במקרים נדירים כמו דברי השבח שכתב פרופסור מנחם אמיר (1990): "…הקימה המשטרה ועדת חקירה על נושא הפשע המאורגן, שכתבה, לדעתי, דוח מצויין על הנושא (דוח בוכנר). אך זה לא פורסם". להסיר ספק יודגש כי המאמר פורסם בכתב העת "פוליטיקה" במרץ 1990 – י"ג שנים לאחר שנכתב הדוח. ייתכן וההערה על-כך שהדוח לא פורסם, נועדה להסביר מדוע דברי הלל אלה נכתבו באיחור כה רב.

בעקבות דוח בוכנר והתגובות עליו עמדה הממשלה, כפי הנראה, בין הפטיש לסדן. העיתונות – הפטיש – הלמה ושידרה מסר חד משמעי: על המשטרה להודות רשמית כי יש פשע מאורגן בארץ! ואילו המשטרה – הסדן – הנשענת על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, עמדה בעקשנותה כי אין פשע מאורגן בארץ. לכן, במצב שכזה, אין הממשלה יכולה להרשות לעצמה לקבל את הדוח ולאשרו רשמית, אך אין היא יכולה לדחותו כי אחרת היא כורתת את הענף עליו היא יושבת במו ידיה בגוזרה גזר דין בלתי הפיך לחובת יוקרתה ואמינותה של המשטרה.

ביטוי ציורי לדילמה שהממשלה היתה נתונה בה ניתן למצוא בדרך בה הממשלה קיבלה את הדוח והודתה, כנהוג, למחבריו במכתב מאת השר הממונה ("מעריב", 7.9.1977, ידיעה מאת ברוך מאירי ויחיאל לימור): "חובה נעימה לי להביא לך ולחבריך את תודתי על עבודתכם המוצלחת, המרוכזת והמאומצת, במיפוי הפשיעה בישראל. כמו-כן תפקיד נעים לי להעביר לך, ולחבריך, את הבעת התודה של ממשלת ישראל, כפי שנתקבלה בישיבת הממשלה. זאת על-פי הצעת ראש הממשלה".

כזכור, הצוות לא התבקש להגיש דוח הכולל "מיפוי פשיעה", הגם שבפועל, ומטבע הדברים, הדוח אכן כולל מיפוי פשיעה. מכל מקום, הצוות נתבקש באופן דווקני לעסוק בשאלת הפשע המאורגן, ואכן כך נעשה. הממשלה איפוא, בדילמה בו היתה מצויה, מוצאת דרך לאחוז במקל בשני קצותיו: לקבל ולהודות לצוות על מיפוי הפשיעה בלבד, שאין איש חולק עליו, ולא על הדוח כולו כמקשה אחת.

במצב דברים שכאלו, ובהימנעות פוליטית – במובן הרחב של המילה – מלאשר או להכחיש שיש פשע מאורגן, לא נותר לה לממשלה אלא למנות ועדה נוספת, בכירה יותר מוועדת בוכנר, אשר תפתור את הממשלה ממצוקתה. השאלה אם כן היתה איזו מין ועדה זו תיהיה?

בפני הממשלה עמדו לכאורה שלוש אופציות: 1) ועדת חקירה ממלכתית על-פי חוק ועדות חקירה, תשכ"ט – 1968. 2) ועדת חקירה פרלמנטרית. 3) ועדת בירור/בדיקה ציבורית. הפירסומים בעיתונות מגלים כי כל סקטור צידד בסוג הוועדה שתבטיח את האינטרסים שלו, אם המעמדיים או המקצועיים.

הדעות בממשלה ובכנסת היו חלוקות. סיעת "הליכוד", אשר תמכה ללא סייג במאבקו של חבר-הכנסת אולמרט, דרשה כי תוקם ועדת חקירה פרלמנטרית בנימוק כי: "רק החלטות של ועדות חקירה פרלמנטריות מחייבות את רשויות הביצוע של הממשלה ומאפשרות פיקוח שוטף של הכנסת על ביצוע המלצותיה ("מעריב", 2.9.1977, עמ' 4).

לעומתה, שר הפנים והמשטרה, ד"ר יוסף בורג, התנגד בתוקף להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנימוק כי: "אסור למסור נושא כה חמור וחשוב וחיוני – כמו הפשע המאורגן – לחקרה בידי אנשים שירבו לעשות מזה הון פוליטי ("מעריב", 24.8.1977), וכי: "… ועדה פרלמנטרית לא תענה לצרכים: במקום לנגח את הפשע ינגחו את המפלגות" ("מעריב", 5.9.1977), והעדיף ועדת חקירה ממלכתית אשר לדעתו: "תוכל לצבור מידע רב יותר" ("מעריב", 5.9.1977). תימוכין לעמדתו להקים ועדת חקירה ממלכתית יכול היה השר למצוא בידיעה שפירסם יהושע ביצור ב"מעריב" 31.8.1977: "הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין בישראל… הגיע למסקנה שיש להקים בהקדם ועדת חקירה ממלכתית בהתאם לחוק ועדות חקירה. בסיום החלטתו מביע הוועד המרכזי את נכונותה של לשכת עורכי הדין לתרום את תרומתה לעבודתה של ועדת החקירה הממלכתית".

יחד עם זאת, ברוך מאירי ויחיאל לימור ב"מעריב" מיום 7.9.1977 ציינו כי: "מתגבשת דעה לפיה כדאי יהיה למנות ועדה בראשות שופט, ויהיו בה אנשי מקצוע ואנשי ציבור, בדומה ל"ועדת אשר". בכך – מקווים המציעים – יהיה אפשר לשחרר את הוועדה מהליכים של פעולת ועדת חקירה, אשר עבודתה כידוע מתמשכת זמן רב".

כך או כך, בהתחשב בלחצים השונים שתוארו לעיל, דומה כי הקמת ועדה נוספת, אשר תסייע לממשלה להתגבר על מצוקתה, היתה הכרחית – ואולי אף בלתי נמנעת.

ד. ועדת שימרון – הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל

1) הרקע להקמת הוועדה

כאמור, ממצאי ועדת בוכנר לא סיפקו את התקשורת ואת מצדדי הגדרת המציאות כפשע מאורגן. הממשלה ראתה לנכון למנות ועדה נוספת. השאלה שהתעוררה, כפי שהוצגה בפרק הקודם, היתה מה יהיה אופייה.

"הלובי" הבלתי פורמלי של חברי הכנסת שתמך בטענה שקיים פשע מאורגן, ביקש למנות ועדת חקירה פרלמנטרית. חבר הכנסת אולמרט, שטענתו הבסיסית היתה כי בישראל יש פשע מאורגן, הוזכר כמי שעשוי לעמוד בראשה ("מעריב", 12.8.1977). ועדה פרלמנטרית, מחד, מוסיפה לכנסת יוקרה כפי שטען פרופסור שבח וייס ("מעריב", 15.8.1977). ובמיוחד יוקרה לחברי הכנסת שיימנו עליה. ומאידך היתה מביאה לתוצאה הרצויה לסיעות "הימין" שתמכו במאבק.

השר בורג, ביודעו לאן "נושבת הרוח" בכנסת, ידע כי ועדה פרלמנטרית לא תיהיה "צמחונית" ועלולה לנגח את המשטרה על כפירתה בת שש השנים בקיום הפשע המאורגן, עד כדי סכנה של "שפיכת המים עם התינוק", מבלי שתהיה לו ולממשלה כל אפשרות לפקח עליה.

לשכת עורכי-הדין, כפי שצויין לעיל, צידדה בוועדת חקירה ממלכתית הואיל ובראשה חייב להיות שופט בית המשפט העליון או המחוזי (או שופט כזה בדימוס) ודרך עבודתה דומה לבית משפט. זהו מוסד המעניק סטטוס ומעמד לא מבוטל לחברי לשכת עורכי הדין.

בסופו של דבר מצאה הממשלה לנכון להקים ועדת בירור ולא ועדת חקירה או ועדה פרלמנטרית. נשאלת השאלה מדוע?

באשר לוועדה פרלמנטרית כבר הוסבר לעיל מדוע נמנעה הממשלה מלהקימה. באשר לוועדה ממלכתית ראוי לזכור כי החוק קובע שלאחר שהממשלה החליטה להקים ועדת חקירה, עליה להודיע על כך לנשיא בית המשפט העליון והוא אשר ימנה את היושב ראש שלה ואת שאר חבריה. ואילו בוועדת בירור הממשלה היא אשר ממנה את היושב ראש שלה ואת שאר חבריה כראות עיניה. דיוני ועדת הבירור אינם נושאים אופי משפטי כמו ועדת חקירה אשר לגביה נאמר בחוק, בין היתר, כי חל איסור להשפיע או לנסות להשפיע שלא כדין על הוועדה או על חבר מחבריה בכל הקשור לעבודת הוועדה (גדעון, חוק ועדות חקירה תשכ"ט – 1968).

סביר להניח כי הממשלה לא רצתה לקבל מהוועדה החדשה, לכשתסיים עבודתה, שכפול של מסקנות ועדת בוכנר, כי אז "מה הואילו חכמים בתקנתם"?! זאת ועוד, בהתחשב בעובדה כי השר בורג טען לימים שהיה הראשון ששלל את הויכוח אם קיים פשע מאורגן בישראל, והכריע שאכן קיים דבר כזה (הדברים נאמרו על-ידי השר בורג בישיבת הכנסת מיום 28.2.1978, ישראלב, עמ'   2), הרי שרק ועדה שהוא והממשלה ימנו את חבריה עשויה, מבחינתו, לספק.

ועדת בירור, אם כן, היתה מוצא של פשרה בין אינטרסים שונים ומנוגדים, כאשר במהותה היא התאימה יותר לאינטרסים של הצד הפורמלי החזק בויכוח – הממשלה. חיזוק לדעה זו ניתן למצוא במאמר המערכת של עיתון "מעריב" מיום 11.9.1977 תחת הכותרת "ועדה מיותרת" בה כתב בעל המאמר, בין היתר, כדלקמן: "… הממשלה… יוזמה זו ולמנות ועדת חקירה ציבורית  שהיא מעין פשרה בין ועדת חקירה פרלמנטרית, כפי שתבעו כמה חברי כנסת, לבין ועדת חקירה ממלכתית, כפי שהציע שר הפנים מר יוסף בורג".

בהקשר זה ראוי לציין כי בעיתונות היומית נשמעו גם דעות שכל ועדה נוספת מיותרת. במאמר המערכת של "מעריב" מיום 5.9.1977 נכתב בין היתר: "יש מקום לספקות לגבי התועלת שאפשר להפיק בשלב זה ממינויה של ועדת חקירה ממלכתית שתערוך מחקר קרימינולוגי נוסף של הפשיעה בישראל. מקורות המידע שלה יהיו, קרוב לוודאי, אותם מקורות העומדים לרשות המשטרה בלאו הכי…". מעיון במאמר כולו ניתן להתרשם כי מחברו העריך שגם ועדה נוספת יכולה להגיע לאותן הגדרות וממצאים כמו ועדת בוכנר. על-כן מה הטעם בהקמתה?

יחד עם זאת ראוי לציין כי, יחסית, היו מעט כתבות או מאמרים אשר הביעו מסר של שלילת ועדת חקירה נוספת, ואלו שהיו – היו פחות בולטים מאשר הפרסומים שצידדו בהקמת ועדה נוספת.

מכל מקום, בתוך עשרים ושישה ימים! מיום הגשת דוח בוכנר, החליטה הממשלה על הקמת ועדת שימרון.

2) תיאור דוח שימרון  

בתאריך 25.9.1977 החליטה ממשלת ישראל למנות ועדה ציבורית שתברר את העניינים דלהלן (ישראלא, 1978, בנספח):

  • הפעילות העבריינית בישראל, מגמות ההעמקה וההחמרה של פעילות זו, ובעיקר הפשיעה החמורה והאלימה, דרכי התארגנותה ומאפייניה.
  • ההערכות הממלכתית למאבק בעבריינות לסוגיה – ובמיוחד בפשיעה החמורה והאלימה – הדרכים למניעתה, לחשיפתה ולהבטחת הבאתם של הנאשמים לדין; וכן ארגון, חיזוק וייעול הגופים והמנגנונים המטפלים בהשלטת החוק ובאכיפתו ותיאום פעולה בין גופים ומנגנונים אלה.

יושב ראש הוועדה היה עו"ד ארוין שימרון שהיה בעל משרד עורכי-דין ובעבר פרקליט המדינה בשנים 1950 – 1953, ועם חבריה נמנו: מר יוסף הרמלין – ראש שירות בטחון כללי לשעבר. עו"ד אליהו לנקין – מפקד אוניית אלטלנה. רואה-חשבון יצחק מן – לשעבר נציב מס-הכנסה. מתתיהו סלע – ד"ר לקרימינולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, בעבר ניצב במשטרה, שירת כראש אגף החקירות (הביוגרפיות של חברי הוועדה לקוחות מ"מעריב", 28.9.1977). כמרכז הוועדה נבחר ד"ר יעקב אליאב, מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (אליאב, 1978).

מעיון בכתב המינוי עולות הנקודות הבאות: ראשית, אין אזכור למושג פשע מאורגן – קרוב לוודאי מתוך רצון שלא להכתיב לוועדה מסקנות ומושגים שנויים במחלוקת. אולם, על-מנת להסיר ספק כי עיקר הכוונה במינוי הוועדה היא בירור הטענות על הפשע המאורגן, ציינה הממשלה כי על הוועדה לברר בקשר לפשיעה את "דרכי התארגנותה ומאפייניה". שנית, בכתב המינוי הטילה הממשלה, למעשה, על הוועדה לברר את מרבית הנושאים אשר הועלו לכותרות בהקשר לטיעונים על הפשע המאורגן כגון: אי יכולת של מוסדות אכיפת החוק לחשוף פעילויות של הפשע המאורגן, הימנעות מלהעמיד עבריינים לדין משיקולים בלתי עניניים, או כלשון כתב המינוי: "…הבטחת הבאתם של הנאשמים לדין…"; הערכות בלתי נכונה של סוכנויות האכיפה וכדומה.

למרות שעיקר "מסע הצלב" של התקשורת, כלשונו של Becker, בנושא הפשע המאורגן, כוון כנגד המשטרה: אוזלת ידה, מחדליה והשחיתות אשר פשטה בה, אין כתב המינוי מזכיר את המשטרה כאחד מנושאי הבירור, אלא מציינים בהכללה את המונח: "גופים ומגנונים המטפלים בהשלטת החוק ובאכיפתו". ייתכן וניתן להסביר ניסוח זה על-פי השלב הרביעי במודל ש- Blummer הציע ואשר לפיו כל תוכנית רשמית לפעולה, וכתב מינוי לוועדה יכול במידה רבה להחשב כתוכנית רשמית לפעילות, הינה לרוב תוצר של מיקוח ופשרות בכפוף לכוחות הפועלים סביב הבעיה. אין זו מין ההגזמה לטעון כי אף לא ארגון אחד מעוניין ששמו יוזכר במפורש כנשוא לבירור. זאת ועוד, כפי שנרשם בפרקים קודמים, המשטרה וקברניטיה, נקטו לא אחת עמדה בויכוח הפוליטי סביב סוגיית הפשע המאורגן, הקרובה לזו שגאספילד כינה Disownership of Social Problem, בכך שהיא ביקשה להראות שהלחימה בפשיעה נוגעת לארגונים רבים אחרים (מס-הכנסה, משרד החינוך, הרווחה וכד') ולא רק למשטרה. על-כן ניתן לומר כי בניסוח הרחב בכתב המינוי של טווח הבדיקה, יש משום קבלת הטיעון של המשטרה, לפחות בחלקו, של פיזור האחריות בנושא הלחימה בפשיעה. ניסוח דווקני המורה לוועדה לבדוק את פעילות המשטרה בנושא הפשע המאורגן, היה גורם, קרוב לוודאי, לאנטגוניזם מצד המשטרה כלפי הוועדה.

ב"פתח דבר" של הדוח, המהווה מעין "הצהרת כוונות" של הוועדה, נרשם כי הנושא שברורו הוטל על הוועדה הינו בעל היקף רחב ביותר ולכן הם מצאו לנכון ראשית: "לקבוע את הנושאים העיקריים שלהם תינתן תשומת הלב המיוחדת. הוועדה החליטה, על יסוד כתב המינוי, להתרכז בשני נושאים עיקריים שלהם הוקדש הדין וחשבון: החלק הראשון המתאר את גורמי הפשיעה, התפתחותה ואפיונה וכן סוגים מסוימים של עבריינות שהוועדה ראתה אותם כראויים לציון מיוחד".

הוועדה מצאה לנכון "לאמץ" כיועץ לא רשמי את ד"ר מנחם אמיר, ראש המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים (כתוארו אז), תוך שהיא מנמקת זאת כי: "הוועדה בדעה שלצד הדיון והניתוח המעשי מן הראוי להפנות את תשומת הלב גם לביסוס המדעי לבעיות שהם נושא לדיוננו…". בהתחשב בעובדה כי אחת הביקורות שהוטחה כנגד ועדת בוכנר היתה על חוסר סמכותה ומסוגלותה להמציא פרשנות לגבי מונחים של פשע מאורגן ("הארץ", מאמר מערכת, 1.9.1977) הרי שצרוף, ולו גם לא רשמי ובדיעבד, של איש אקדמיה "בכיר" עשוי מבחינת ועדת שימרון למנוע טענות מעין אלו כנגדה בעתיד.

ייתכן ואין זה מקרה שהוועדה ביקשה את שרותיו המקצועיים של ד"ר מנחם אמיר דווקא. על-פי עדותו במשפט הדיבה של בצלאל מזרחי נגד עיתון "הארץ", גרס עוד בשנת 1971 כי בארץ פועל פשע מאורגן ("מעריב", 6.12.1978). ייתכן וגם העובדה שפרופסור אמיר הדריך את אבי ולנטין בכתיבת מאמריו (אמיר, 1994) תרמה את חלקה לעובדה שדווקא אמיר הוא זה שנבחר לתפקיד הנדון לעיל. לאמור: מינויו של מר מנחם אמיר דווקא, ככל הנראה, לא היה מקרי.

הוועדה, בתרגמה את כתב המינוי הלכה למעשה, על-פי לשונו ורוחו, העניקה לעצמה חופש בחירה באילו נושאים לעסוק ובמה לא. לדוגמא, היא במוצהר לא עסקה בנושא הזנות בישראל בנימוק שהנושא נבדק על-ידי ועדה בראשות השופטת הדסה בן-עתו (עמ' ג' לפתח הדבר בדוח). לעומת זאת, על-אף שאין הדבר נרשם במפורש בפתח הדבר, חלק ארי של הדוח, על נספחיו, עוסק בפשע מאורגן. בהתחשב בעובדה כי חלק ניכר מן הפשיעה המדווחת, אשר לה בדרך כלל נגיעה ישירה ל"אזרח הקטן", זכה לתשומת לב משנית בחשיבותו, ניתן לטעון כי אכן הפאניקה המוסרית (Moral Panics) שהיתה סביב נושא הפשע המאורגן ריחפה מעל ראשה של הוועדה וכיוון את עבודתה.

השפעת התקשורת על הוועדה ניכרת גם מפרק המבוא לדוח בו ציינה הוועדה כהאי לישנא: "בין הגורמים שהביאו להקמת הוועדה היתה התחושה של דאגה בחברה כי קיימת עלייה במימדי העבריינות, בעבירות תוך שימוש באלימות, פשעי צווארון לבן, פשיעה מתוחכמת ופשע מאורגן". דומה כי בהעדר מקורות אחרים לבדיקת התחושות של הציבור, למדה הוועדה על הלכי הרוח בציבור מפי התקשורת אשר אינה אלא מספקת "ראי מעוות" של המציאות ויוצרת לעתים מצגים מכוונים. על-פניו נראה כי, הסייג העיקרי לדברים אלו נמצא בנספח א' לדוח הכולל ממצאי סקר דעת קהל השוואתי לשנים 1975 – 1977 בנושא כיצד הציבור מעריך את מידת האלימות בארץ, מידת הדאגה ממצב האלימות והערכת תרומת המשטרה לבטחון מפני אלימות לאורך השנים 1972 – 1977. ציון הסקר משווה לדוח, לכאורה, "אופי מדעי". ברם עיון מדוקדק בסקר מראה כי הוא אינו רלוונטי לויכוח על הפשע המאורגן באשר הוא מתייחס לאלימות במובן של בריונות ברחובות שגם הוועדה עצמה לא ניסתה לקשור בין תופעה זו לתופעת הפשע המאורגן.

הטיעון כי הוועדה, החל מהקמתה ועד פרסום ממצאיה, הושפעה מהתקשורת, מקבל משנה תוקף לנוכח מחקרם של פישמן וארגוב (1980) על הפשיעה בישראל שנערך על רקע הויכוח האם קיים או לא פשע מאורגן בישראל, ובו הם מצאו עובדות אשר יש בכוחן לסתור את הטענה הרווחת כאילו צמחה הפשיעה בישראל לממדים מדאיגים בתקופה קצרה, ומרמה של לא כלום. לדעת פישמן וארגוב התברר כי הפשע בישראל אינו תופעה חדשה כלל וכלל, אלא הוא תהליך חברתי שהתפתח בצורה עקבית לאורך השנים, ובדרך כלל ללא תנודות מפתיעות. החידוש הוא אפוא, לפחות בחלקו, לטענתם, במודעות הציבורית לבעיה (שם, עמ' 33). "המודעות הציבורית" אשר פישמן וארגוב מציינים אינה אלא יציר כפיה של המדיה ושל "צלבנים" אחרים, כפי שהוסבר ברקע התיאורטי לעבודה זו בכלל ובהתאם למודל ההגברה בפרט (Amplification Model).

בהמשך המבוא לדוח, גמרה הוועדה את ההלל על דוח ועדת קצנבך מארצות הברית, משנת 1965, שתפקידה היה לחקור את כל נושאי הפשיעה שם, ומציינת בקורת רוח, כי ועדת שימרון דומה בכתב המינוי שלה ובמטלותיה לזו שבארצות-הברית.

ועדת קצנבך הינה: The President's Commission on Law Enforcement and Administration of Justice אשר כוננה על-פי הוראת הנשיא ג'ונסון ביולי 1965. בראש הוועדה עמד Nicholas Deb Katzenbach והיא נתבקשה: "…To inquire into the causes of crime and delinquency and report to him, early in 1967, with recommendations for preventing crime and delinquency and improving law enforcement and the Administration of Criminal Justice" (United Statesb , 1967, p. 311).

ההשוואה בין כתבי המינוי של ועדת שימרון וועדת קצנבך מלמדת כי בשעה שהראשונה נתבקשה למפות פשיעה ולאפיין אותה, הרי השנייה נתבקשה לבדוק את הסיבות לפשיעה. ההבדל משקף הלוך רוח של מכונן הוועדה. בישראל הוקמה הוועדה בעקבות ויכוח מסביב לשאלת קיומו של פשע מאורגן. בארצות-הברית, ויכוח כזה, אם היה, הרי הסתיים שנים לפני כינון הוועדה  אשר קיבלה את קיום הפשע המאורגן בארצות-הברית כעובדה קיימת, בדומה למאפייני פשיעה אחרים (אמיר, 1969).

אי לזאת נראה כי ההשוואה לוועדת קצנבך הינה במידה רבה "Referential Context" על-פי Hall אשר לא רק שאינה תורמת להבין את המציאות, אלא, גרוע מכך, עלולה לבלבל את קורא הדוח, בכך ש"עובדת" קיומו של פשע מאורגן בישראל תיהיה כמובן מאליו כפי שהיא בארצות-הברית.

נראה כי היה על ועדת שימרון, בבואה להביע עמדתה בשאלת פשע מאורגן בישראל, להתעמת מול ארבעה אתגרים אשר רבצו לפיתחה:

  1. לחץ התקשורת להכיר בקיומו של פשע מאורגן בישראל.
  2. חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, משנת 1971 אשר לא מצא כל ראייה לקיומו של פשע מאורגן בישראל. לציין כי בימי עבודת ועדת שימרון כיהן שמגר כשופט בית-המשפט העליון.
  3. ממצאי ועדת בוכנר אשר שללו קיומו של פשע מאורגן בישראל.
  4. נתונים סטטיסטיים רשמיים של העבריינות בישראל וחומר מודיעיני שהיה ברשות המשטרה וסוכנויות אחרות (מס-הכנסה, שירות בתי-הסוהר, שירות בטחון כללי וכד') אשר הם לעיתים "כחומר ביד היוצר".

באופן סכימתי ניתן לראות באתגרים אלו כמעין כוחות, בחלקם מנוגדים, אשר פעלו והשפיעו על ועדת שימרון. ברם, לכל וקטור, מהמנויים לעיל, היה עוצמה ופוטנציאל שונה, כאשר המדיה היא בעלת העוצמה הרבה ביותר מביניהם, מאחר שבעיקר היא אשר הביאה לסדר היום את קיומה של הבעיה החברתית בדמות פשע מאורגן, היא היתה בין הכוחות החשובים שהביאו למינוי ועדת שימרון, ולה יש את הכלים האפקטיביים ביותר לשפוט את הוועדה בכלל, ואת חבריה אישית בפרט, לשבט או לחסד.

להוציא התקשורת, הווקטור העיקרי לכאורה אשר ניצב מול הוועדה היה דוח שמגר. כסלוב     (1990) ציין כי בשנות השבעים נהנה מוסד היועץ המשפטי לממשלה מיוקרה רבה ומאיר שמגר עצמו נחשב כמי שאינו קוטל קנים (כיום מכהן כנשיא בית-המשפט העליון). לפיכך המסקנות של שמגר כי אין פשע מאורגן בארץ היוו בפני הוועדה משוכה גבוהה שהיה עליה לעבור. לפיכך נדרשה הוועדה לכשני עמודים בדוח (עמ' 46 – 47) להתפלמסות עם מסקנות שמגר בשעה שלמסקנות ועדת בוכנר היא לא הצטרכה אף לא לשורה אחת. ניתן להניח כי דוח בוכנר היווה לגבי הוועדה כוח שולי וחסר חשיבות. בעצם העובדה שועדת שימרון הוקמה על-ידי ממשלת ישראל לאחר פירסומו, היה משום הכרעה כי דוח בוכנר אינו מספק ומסקנותיו אין מתקבלות על דעתה של הממשלה ובעיקר על דעתה של המדיה. לכן יכלה ועדת שימרון להתעלם על נקלה מוועדת בוכנר.

הנתונים והמודיעין הם כאמור כחומר ביד היוצר. כל צד בויכוח ציבורי, בייחוד כאשר הויכוח נסוב סביב הגדרה של מציאות (Politics of Definition), מגייס את הנתונים, המומחים והפרשנויות ההולמים את השקפותיו. כך שעם הנתונים לוועדה לא היה צריך להיות קושי רב להתמודד, נהפוך הוא, אלו ה"גייסות" הקלים ביותר לגיוס לשם הוכחת הארגומנט הרצוי.

חברי ועדת שימרון היו ככל הנראה מודעים לכוחות שפעלו עליהם ולציפיות מהם. ניתן לראות זאת בדרך בה הם התמודדו עם כל אחד מן "הווקטורים" שתוארו לעיל.

כיצד התמודדה ועדת שימרון עם דוח שמגר?

באשר לתוכן הדברים, ניתן לסכם בשורה התחתונה כי הוועדה קבעה ששמגר טעה במסקנותיו וזאת מבלי שתאמר זאת במפורש. באשר לצורת הדברים, השתמשה הוועדה בשלושה סוגי טיעונים במטרה לקעקע את מסקנות שמגר, והם:

1) ההגדרה אינה חשובה

"…אין זה רלוונטי אם אכן כל יסודות ההגדרה של הפשע המאורגן… באו על סיפוקם או לא… חשוב הניתוח של התופעה… ולא שיבוצה בקטיגוריות אקדמאיות".

2) ההשוואה לארצות-הברית הינה פשטנית

"… לא ניתן, אלא באופן הכללי והרופף ביותר, להעתיק תופעות חברתיות מארץ אחת לזולתה. לא כל שכן כאשר ההבדלים בין ארצות הברית לישראל גדולים באופן קיצוני, מכל האספקטים… העובדה שלא היו הוכחות לחדירת הפשע המאורגן לחוגי השלטון, נוסח ארצות הברית, נראית לנו כבלתי רלוונטית, אלא, אולי, לצרכים אקדמאיים בלבד".

3) אין צורך בהוכחות לקיום פשע מאורגן, די בידיעות

"… היועץ המשפטי לממשלה דאז אמר שיש צורך בהוכחות לגבי עצם קיומה של תופעת פשע מאורגן… אך השאלה כפי שהיא ניצבת לפנינו כיום, היא לאו דווקא בדבר קיומן של הוכחות משפטיות אלא אם קיימות תופעות וידיעות מהימנות…"

דומה כי הטיעון החשוב ביותר הוא הראשון: ההגדרה אינה חשובה. מחד הוא מאפשר לועדת שימרון לסתור את מסקנות שמגר ומאידך הוא מעניק לה "דרגות חופש" רבות להשתמש בהגדרות ומונחים ככל שתמצא לנכון.

כיצד התמודדה הוועדה עם עמדת התקשורת?

Blumer (1971) טען כאמור כי תהליך עיצוב תוכניות רשמיות לפעולה הינו לרוב תוצר של מיקוח, פשרות וויתורים בכפוף לכוחות הפועלים סביב הבעיה. אפשר וגם מסקנות ועדת שימרון הן גם מוצר של פשרה בין הכוחות אשר פעלו עליה. מאחר שקרוב לוודאי, כפי שהוסבר לעיל, הכוח העיקרי אשר השפיע על הוועדה היה התקשורת, הרי שהוועדה נטתה "לישר-קו" עם המדיה, אבל היא לא יכלה לאמץ לגמרי את שיטתה הן מחמת קיומן של הכוחות הנגדיים אשר תוארו לעיל, והן מחמת האינטרס לשמור על תדמית של עצמאות רעיונית והימנעות מביקורת בנוסח "אם העיתונות צדקה בכל – מי צריך ועדה?!"

לכן "טיפלה" הוועדה, אומנם בכפפות של משי, גם בתקשורת במטרה לקעקע ולו רק במעט את אמינותה, בכך שייחסה לה תכונות של הגזמה, פשטנות וחוסר נקיון כפיים. דומה כי ביודעה שמסקנותיה לא יהיו הולמות לחלוטין את ציפיות התקשורת, ככל הנראה בגלל הכוחות האחרים שפעלו בזירה, בחרה הוועדה "לגמד" במשהו את המדיה, על-מנת שיוקל לה להתמודד עם ביקורת אפשרית מצידה. וכך לדוגמא קבעה הוועדה: "… חלק לא מבוטל מהדאגה נעוץ בתדמית הפשע המאורגן כפי שקיבלנוה מהספרות האמריקאית, המדעית והקלה כאחת, ומסרטי הקולנוע" (עמ' 45 לדוח). או: "לעתים היא מגזימה בתיאור הנושא… לעתים נדמה שהמוטיב של אלה… אינו נקי וקשור בשאיפות ואינטרסים אישיים ופוליטיים, ובכמה מקרים נמצא שהעיתונות עצמה היתה תחת השפעת הפשע המאורגן".

בצד הביקורת על התקשורת, ואולי כאיזון לה על-מנת שלא "להעיר את הארי מרבצו", הדוח גם מציין לשבח את תפקידה של העיתונות: "מקום חשוב לענין הציבורי בנושא הפשע המאורגן יש לעיתונות. היא שלמעשה עשתה לגלות את קיומו ופעולותיו. היא היוצרת ומקיימת את המודעות לנושא, המציעה ויוצרת לחץ לתיקון המצב…" (עמ' 47 לנספח ד' לדוח). 

3) מסקנות ועדת שימרון

בתאריך 15.2.1978 סיימה הוועדה את עבודתה וקבעה בין היתר כי: "… התשובה לשאלה בדבר קיומו של פשע מאורגן בישראל היא חיובית… אותו פשע מאורגן הוא פשע מאורגן נוסח ישראל ולא נוסח אמריקה… חייבים להודות בקיום פשע מאורגן על איפיוניו ותוצאותיו, ושעל השלטונות להיערך בהתאם לכך על-מנת לחסל תופעה זו" (ישראלא, 1978).

דומה כי הכרזת ועדת שימרון כי בארץ קיים פשע מאורגן נוסח ישראל היוותה נצחון לתקשורת. אולם היה זה נצחון ב"נקודות" ולא ב"נוק-אוט" (Knockout), בהתחשב בסייג אשר הוצמד להגדרה פשע מאורגן והוא: "נוסח ישראל". אשר-על-כן נראה כי התקשורת היתה זקוקה ל"אישור" רשמי נוסף לקיום הבעיה. אישור מהרשות המחוקקת כבר היה בידה לכך מזמן. עם פירסום דוח שימרון והנחתו על שולחן הממשלה, התקבל, מבחינתה של התקשורת, אישור מהרשות המבצעת. עתה, דומה, שנותר הצורך בקבלת הגושפנקא להגדרה מהרשות השופטת.

להסיר ספק יובהר כי המלצות ועדת שימרון בכללותן לא אושרו על-ידי הממשלה. כל שהחליטה הממשלה בעניין הדוח היו שתי החלטות שנתקבלו ב- 19.2.1978. האחת, הקמת ועדת שרים קבועה לאכיפת החוק; והשנייה, הקמת ועדה מרכזית לפעילות משולבת למלחמה בפשיעה המאורגנת, בהרכב היועץ המשפטי לממשלה, המפקח הכללי, והממונה על החקירות במשרד האוצר. בינואר 1980, הודיע מזכיר הממשלה למשרד מבקר המדינה כי הדיון בממשלה בהמלצות הוועדה יימשך (מבקר המדינה, 1980).

אומנם לכאורה הויכוח עם פירסום הדוח הסתיים. אולם נושא הפשע המאורגן בכללותו עדיין לא ירד מהכותרות. ככל הנראה בגלל שאיפת התקשורת לקבל אישור נוסף להגדרה. ומשום כך, ובהתחשב בהנחה שהגדרת הוועדה היתה בסופו של דבר פשרה, ראוי לבחון מה היו התגובות לדוח ומתי וכיצד אכן ירד בסופו של דבר הויכוח מהכותרות. ככלל, ניתן לחלק את התגובות לדוח לארבע קטגוריות:

  1. תגובות התקשורת.
  2. תגובות פוליטיקאים ובעיקרם חברי הכנסת.
  3. תגובת המשטרה.
  4. תגובות מהאקדמיה ומאחרים.

אי-לזאת, תינתן בעמודים הבאים הרחבה לכל קטגוריה בנפרד.

4) תגובות התקשורת על דוח ועדת שימרון

התקשורת ליוותה מקרוב את מהלך עבודת הוועדה ופירסמה ידיעות אשר בחלקן לפחות נראות מגמתיות. לדוגמא, ב- 4.12.1977, בעיצומה של עבודת הוועדה, הביא גד ליאור ב"דבר" את תשובתו של עו"ד שימרון לשאלה שנשאלה על-ידי העיתונות: "חברי הוועדה נוכחו לדעת במהלך עבודתם כי מה שנחשב כתחושות בלבד בכל הקשור לתחומי פשיעה ולחומרת פשיעה בנושאים שונים – התאמת…". הווי-אומר כי חודשיים ויותר לפני תום עבודתה סבר יושב ראש הוועדה כי הטענות על קיום פשע מאורגן התאמתו, וכי עליו לדווח על כך לאלתר לתקשורת. המתמיה יותר מופיע בהמשך הכתבה: "עו"ד יעקב אליאב, מרכז ועדת שימרון חיווה דעתו כי כל צופה אוביקטיבי חייב להגיע למסקנה שקיים פשע מאורגן בארץ. בהמשך הראיון שיבח עו"ד אליאב את עיתונאי ישראל: "היה צריך לתת את הדעת לבעיית הפשע עוד ב- 1972 עם פרסום סדרת הכתבות הראשונות בנושא זה".

לאור האמור לעיל קשה להשתחרר מהרושם כי חברים מהוועדה דאגו לדווח לתקשורת את מה שהיא רצתה לקבל, במטרה לזכות בסיקור חיובי ככל האפשר, דבר שבפועל אכן נראה שהיה. לדוגמא, איה אורנשטיין ב"מעריב" מיום 9.2.1978 תיארה כיצד חברי הוועדה נעלו עצמם בבית-מלון למנוע הדלפות בעת שעמלו וטרחו על כתיבת הדוח. לכתבה מצורף תצלום עם הסבר שאלו חברי הוועדה הכותבים את הדוח. עיון בתצלום מגלה שהם יושבים דווקא סביב שולחן ערוך ומתכוננים לסעודה.

העיתונות דאגה לשלוח לחברי הוועדה "חיזוקים חיוביים" באשר למה שמצופה מהם, לשון אחר – לאיזו הגדרה עליהם להגיע. יש ואותם חיזוקים היו עטופים ברמז על מה שעלול ויקרה אם לא תתקבלנה התוצאות המקוות. לדוגמא, בכתבה בעמוד הראשון של עיתון "הארץ" מיום 5.2.1978, כאשר הוועדה שקדה על עבודתה, רשם אבי ולנטין דברים אשר ניתן לפרשם כמסר לוועדה שאם הממצאים שלהם לא יהיו בהתאם לציפיות, הם יואשמו בחוסר יושר ועצמאות ובקבלת תכתיבים "מגבוה", בדומה לביקורת שהוטחה כנגד ועדת בוכנר. יחד עם זאת שלח הכותב לוועדה "חיזוק חיובי סולידי", וכך, בין היתר, נרשם: "פקיד בכיר שהעיד בפני ועדת שימרון אמר לחבריה שגם אם יגיעו לממצאים חמורים, עליהם לתאר את המצב בניסוחים מתונים יותר, כדי לא לפגוע בעם ישראל… חוסר המעש של המשטרה שיכנע את חברי ועדת שימרון כי עליהם לעבור אחת ולתמיד את מחסום ההגדרה…"

עם פירסום הדוח החלה "חגיגה" תקשורתית אשר נמשכה באינטנסיביות כעשרה ימים. דפי העיתונות היו מלאים בכתבות, פרשנויות, ראיונות וכד' על הנושא. בחלק מהעיתונים הופיעו סדרות של כתבות תחת השם: "בעקבות ועדת שימרון". במרבית המקרים, הרשימות התעלמו מהתוספת "נוסח ישראל" להגדרת הפשע המאורגן של ועדת שימרון, או שנתנו פירוש משלהם לתוספת, כמו לדוגמא בכותרת בעמוד הראשון של "מעריב" מיום 17.2.1978: "יש פשע מאורגן אבל לא בממדי ארצות הברית". ללמדך שהמונח "נוסח ישראל" פירושו רק הבדל בקנה המידה ולא בשיטה. או בדוגמא אחרת שם מתעלמים לגמרי מהתוספת: "נוסח ישראל": "הפשע המאורגן מקיף כל תחומי הפשיעה: סמים, זנות, הלבנת הון, קובע דו"ח ועדת שימרון…" ("מעריב", עמוד ראשון, 19.2.1978).

מכל מקום קביעת הוועדה כי אכן בישראל פועל פשע מאורגן התקבלה בעיתונות בברכה ובקורת רוח מרובה. ככל הנראה זו הסיבה שהתקשורת הרעיפה שבחים בשל כך על עבודת הוועדה וחבריה, בניגוד למה שהיה ביחס לוועדת בוכנר: "… לרגל הצלחתה במהלך החקירה הוארך תוקף זמן פעילותה… הפעם לא נפלה הביקורת הציבורית על אוזניים אטומות כבעבר, והכרזותיהם של כמה אישי ציבור וקציני משטרה בכירים כי "בישראל אין פשע מאורגן" לא נתקבלו כאמת בדוקה…" (אריה אבנרי, "מעריב", 19.2.1978). מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מיום 20.2.1978 אף הגדיל בשבחיו: "… הדו"ח המעמיק, הרציני ואולי גם הגלוי והנועז ביותר שהוציאה ועדת חקירה כל שהיא בארץ".

התקשורת ליקטה תגובות לדוח. בדרך כלל התגובות שנאספו היו אוהדות. לדוגמא, ב"מעריב" מיום 20.2.1978: "סמי נחמיאס: "המלצות הדו"ח מצוינות". ב"מעריב" מיום 26.2.1978 הביא ראובן בן-צבי את תגובתו של חבר הכנסת שחל: "על המתנגדים מהמשטרה, שהכחישו קיומו של פשע מאורגן ואינם מוכנים לקבל מסקנות שימרון, להתפטר".

היו גם תגובות חיוביות סקטוריאליות-מעמדיות לדוח אשר שולבו למכלול התגובות שפורסמו על ועדת שימרון, כמו למשל תגובת פרקליט המדינה גבריאל בך ("מעריב", 20.2.1978) אשר הביע שביעות רצון מהמלצות הדוח לשפר את שכר הפרקליטים. לימים ניהלו הפרקליטים משאים ומתנים על שכרם ותנאי עבודתם והשתמשו בטיעון כי ועדת שימרון המליצה על שיפור במשכורתם.

כאמור, התקשורת הרעיפה שבחים על הדוח ועל הוועדה. חברי הוועדה ובעיקר היושב ראש שלה, עד מותו מספר חודשים לאחר מכן, רואיינו הרבה בעיתונות ובמידה רבה ניתן לומר כי נעשו לפרשנים של עצמם. לדוגמא, ב"מעריב", 22.2.1978, על-פני העמוד הראשון של "מעריב היום" משתרעת כתבה בשם: "רב שיח עם חברי ועדת שימרון".

התקשורת ביקשה לאפיין את הוועדה כ"רצינית" וככזאת אשר הגיעה למידע ייחודי וחשוב. לדוגמא, ב"מעריב" מיון 20.2.1978, כתב סופר העיתון כך: "הוועדה תעביר למשטרה כל מידע שברשותה הקשור לפשע המאורגן בארץ – נודע אתמול ממקור מוסמך". ללמדך כי הוועדה הצליחה במקום שהמשטרה נכשלה – איסוף מודיעין על הפשע המאורגן וכי היא בנתה את הערכותיה על סמך מידע אוטנטי בלבדי שהתקבל אצלה.

מוטיב נוסף המופיע בתגובות התקשורת לדוח הוא הרצון להזכיר כי הוועדה וממצאיה לא באו לעולם אלא בזכות התקשורת. כך לדוגמא כתב אבי ולנטין ב"הארץ" 20.2.1978: "הוועדה מאשרת במסקנותיה… כי יש פשע מאורגן בישראל… מאשרת את הפרסומים ב"הארץ" שהיו בנושא זה…"

רן כסלו ב"הארץ" מיום 24.2.1978 ניתח את הדוח תחת הכותרת: "ובכן, פשע מאורגן" והביע באמצעותה תחושה של קורת רוח וסיפוק בנוסח: "אמרנו לכם!". בתחילת הכתבה הסביר המחבר כי ללא התקשורת דבר לא היה קורה: "… סדרת הכתבות של אבי ולנטין שהתפרסמה בעיתון זה לפני כחצי שנה והיתה בין מחוללי ועדת שימרון והדו"ח שלה…". בהמשך, העריך כסלו את השלכות הדוח: "… חשיבות דו"ח ועדת שימרון אינה בגילוי עובדות חדשות. את רוב ממצאי הוועדה אפשר למצוא בפרסומים שונים, בעיקר בעיתון "הארץ". חשיבותו של הדו"ח בכך שהמונח "פשע מאורגן" נכנס סוף סוף למילון הרשמי במדינת ישראל…". דומה כי בשורות אלו מיצא כסלו את כל הדיון, באשר כל המחלוקת לא היתה אלא על הגדרה, ואילו מה שסיפק הדוח הוא קביעה רשמית שאכן ההגדרה של העיתונות היא "הנכונה". כסלו הביע חשש כי המשטרה תאמץ את הטיעון כי כל המריבה נסובה סביב הגדרה ובכך, מחד, תגן על יוקרתה (פוליטיקה של הסטטוס), ומאידך תגרום ל"זילותא דבי-דינא" לא רק כלפי הוועדה אלא בעיקר כלפי העיתונות, וכך כתב: "המשטרה מנסה להחדיר עתה מושג חדש: פשע מאורגן נוסח ישראל, כאילו מתחייב נוסח זה מדו"ח הוועדה. זה זלזול מוסווה בוועדה ובממצאיה, ואפשר לתרגם אותו בערך כך: הוועדה לקחה את התופעות הידועות לנו (ז"א למשטרה) והדביקה להן שם חדש. אם זה רצון הוועדה לא נתווכח איתה. אך בין המושג הזה ובין הפשע המאורגן במובנו הכללי הרי אין ולא כלום. ואם כך, אין צורך ברעש מיותר סביב שם זה או שם אחר".

על-מנת למנוע זילות שממנה חשש כסלו בוועדה, נקט הוא בדרך של "גזירה שווה"                    (Inferential Structure) כפי ש- Halloran ואח' (1970) ציינו. ההשוואה היא עם ממצאי ועדת אגרנט אשר הביאו להתפטרות ראש הממשלה, גולדה מאיר, ולזעזועים פוליטיים משמעותיים אחרים. נראה כי כסלו צפה ביקורת אפשרית על טיעון זה והקדים תרופה למכה בכך שפסק כי זעזוע רק יועיל למשטרה: "… מבחינה מסויימת דומה דו"ח ועדת שימרון לדו"ח אגרנט, אף שהפרופורציות שונות… כמו שדו"ח אגרנט חולל רעידת אדמה במערכת הביטחון, כך צריך גם דו"ח שימרון לגרום זעזוע קשה בכל מערכת המשטרה… יתכן שיהיה זה זעזוע קשה למשטרה, אך שטות היא לחשוב שזעזוע כזה עלול להרסה. הוא רק יכול לעזור לה לצאת מהמשבר הקשה שבו היא שרוייה זמן רב מדי".

במסגרת "החגיגה התקשורתית" על ממצאי הוועדה נראה כי התקשורת התייחסה גם לאלו אשר יצאו מהויכוח וידם על התחתונה: המשטרה, ולהבדיל – אלו החשודים כראשי הפשע המאורגן. באשר למשטרה, העיתונות דיווחה על "זעם", "תיסכול" וכיוצא בהם אשר השתררו בשורות בכיריה בעקבות פירסום הדוח. יהושע תדמור, לדוגמא, ב"דבר" מ- 21.2.1978 דווח כי: "במשטרה: מרירות זעם ולימוד. המפכ"ל סירב להגיב. ברי שהוא חש מרירות קשה… נפלו המלצות ועדת שימרון כמעט כרעם…"

באשר לחשודים כראשי הפשע, התקשורת הביאה את תגובותיהם לדוח לצד הכותרות על קביעת הוועדה כי יש פשע מאורגן בישראל. ב"מעריב" מיום 20.2.1978, בעמוד השער, נרשמה תגובתם של גומאדי ואושרי אשר אמרו, בין היתר, על הדוח שהוא כ- "סערה בכוס מים".

עם חלוף גל התגובות הראשונות על הדוח, ניתן למצוא בעיתונות מעין "גל שני" של תגובות הכולל ידיעות על יישומו המוצלח של הדוח בקשר למלחמה בתופעת הפשע המאורגן המביעות מסר של הדגשת חשיבות הדוח. לדוגמא, ב"מעריב" מיום 6.3.1978 פורסמה ידיעה כי "בעקבות דוח שימרון, רחובות תקים ועדה מקומית לבטחון…". לעתים נראה כי הדברים הגיעו עד לכדי הגזמה של ממש. לדוגמא ב"מעריב" מיום 25.2.1978 פורסמה ידיעה אשר לפיה: "לפי המלצת ועדת שימרון אושרו מינויים חדשים לתפקידים מיוחדים במשטרה". בהמשך הידיעה מפורטים שמות הקצינים אשר התמנו לתפקידיהם החדשים. למקרא ידיעה זו יכול להתקבל הרושם כי הוועדה המליצה לבצע אחת מאלו: למנות את אותם הקצינים לתפקידים המוזכרים בידיעה, או להעביר מתפקידם את אלו אשר מלאו אותם בעבר. כל זאת בשעה שלמעשה המליצה הוועדה כי "פיקוד המשטרה יעמוד על ביצוע רוטציה, לפחות בדרגי הפיקוד, חרף הקשיים" (המלצה מס' 27 בעמוד 119 בדוח).

בצד דברי ההלל על הדוח מובאים גם דברי ביקורת עליו, אם כי בהיקף מצומצם בהרבה. את דברי הביקורת ניתן לחלק לשתי קטגוריות. האחת מתייחסת לדברים שאין בדוח – בדרך כלל מדובר ברעיונות אשר לדעת המבקרים היו צריכים להיכלל בדוח. השנייה מתייחסת לדברים הכלולים בדוח וכוללת ביקורת על תכנים ורעיונות שהוועדה אימצה. המכנה המשותף לדברי הביקורת הוא כאמור, בהיקף המצומצם יחסית של הופעתם בעיתונות, כאשר הקטוגריה השנייה, בדרך כלל, אינה מופיעה ככתבה עיתונאית "רגילה" (ידיעה, ראיון וכד') אלא מופיעה כמאמר של "איש ציבור" או "מומחה" מסויים.

הקטגוריה הראשונה: דברים שאין בדוח

מדובר בדברי ביקורת שנרשמו, בדרך כלל, מפיהם של נוגעים בדבר. לדוגמא ב"ידיעות אחרונות" מ- 20.2.1978 רשם דב גנחובסקי כתבה תחת השם: "מה יש בדוח ומה חסר בו", ובה בין היתר, דברי ביקורת נגד הוועדה כי המליצה שלא "לנקוט בצעדים דרמטיים כגון: פרסום של מנהיגי העולם התחתון או אנשי ציבור כביכול הקשורים בהם… בכל היא החמיצה את שעתה. את זאת אין כבר לתקן. אולם לממשלה עדיין אפשרות וסיכוי להבטיח כי השעה לא תוחמץ כליל".

דומה כי הדברים צריכים הבהרה. בעקבות פרסום סדרת הכתבות השלישית ב"הארץ", הגישו בצלאל מזרחי ואח', כל אחד בנפרד, תביעה בבית משפט בגין הוצאת "לשון הרע" נגד עיתון "הארץ" (כפי שיורחב בפרק הבא). פרקליטי העיתון נדרשו לטענות הגנה כאלו ואחרות, אולם ייתכן כי אם הוועדה היתה קובעת כי במסגרת המלחמה בפשע המאורגן ראוי לפרסם שמות אלו העומדים בראשו, ושל אלו מ"אישי הציבור" הקשורים אליו, היה בכך סיוע לא מבוטל לסנגוריה. הואיל והוועדה לא המליצה שכזאת, נותרה התקשורת במאבק המשפטי כ"חשופה בצריח", בשעה שלאחד מנציגיה, דב גנחובסקי, לא נותר אלא להצר על כך, ולקרוא לממשלה למהר ולעשות כן.

דוגמא שנייה לביקורת על דברים שאין בדוח היא התיחסותו של פרופסור ג. שוהם בראיון מה- 24.2.1978 ב"מעריב", לוועדה. בסוף הראיון מתח שוהם ביקורת על כי בין חברי ועדת שימרון לא היה קרימינולוג; תוך שהוא ממשיל זאת לחדר יולדות ללא גניקולוג. בהתחשב בעובדה כי חבר בוועדה ומרכזה היו בעלי תואר ד"ר לקרימינולוגיה, וכי הוועדה "הצמידה" לה קרימינולוג מהאוניברסיטה העברית, נראה על פניו כי שוהם, למצער, יצא לתבוע את "עלבונה" של הקרימינולוגיה בכך שלוועדה לא צורף באופן רשמי קרימינולוג "מומחה".

הדוגמא השלישית תיהיה התגובה של סמי נחמיאס על הדוח כפי שמובאת "בידיעות אחרונות" מיום 20.2.1978 על-ידי אריה אגוזי. נחמיאס גרס כי יש להקים גוף חוץ משטרתי להילחם בפשע המאורגן. ראשית יש לציין כי דברים אלו לא מוצגים כביקורת של נחמיאס (כפי שנהוג למצוא בעיתון ניסוחים כמו:"מתח ביקורת" או "תקף" וכד'), אולם בהתחשב בעובדה כי בעל הכתבה ציין בסופה שההצעה של נחמיאס לא התקבלה על-ידי הוועדה, ובכל זאת נחמיאס מחזיק בה, הרי יש בכך משום ביקורת על כי הוועדה שלא קיבלה זאת. נראה, לכאורה, שביקורת זו גם מונעת מאינטרסים של נחמיאס. סביר להניח כי אם הצעתו היתה מתקבלת, היו הוא ועולמו הסימבולי זוכים לסטטוס גבוה, וייתכן וגם מעמדו היה משתפר בהנחה שקרוב לוודאי היה מוצא דרך לעמוד בראש אותו גוף.

הקטגוריה השנייה: ביקורת על מה שיש בדוח

כאמור, קטגוריה זו כוללת דברי ביקורת על תכנים ורעיונות של הדוח לגופם, אשר אינם מרובים בעיתונות של אותה תקופה ומובאים כמאמרים אישיים של מחבריהם. לדוגמא –  ב"ידיעות אחרונות" מיום 3.3.1978 הופיע מאמר מאת חיים צדוק ובו הוא מבקר את הוועדה, בין היתר, כך: "נטייתה להרחיב את יריעת פעילותה באה על חשבון העמקה בשאלת הפשע המאורגן… היה הציבור זכאי לתשובות יותר ברורות… לשווא תחפש בדוח הגדרה של הפשע המאורגן נוסח ישראל כדי לעמוד על ההבדל בינו ובין הפשע המאורגן נוסח אמריקה".

אין להתעלם מן העובדה כי מר חיים יוסף צדוק שימש כחבר כנסת מטעם "המערך" בין השנים 1959 – 1978 וכיהן כשר המשפטים בין השנים 1974 – 1977. ייתכן ועקב כך חש מר צדוק צורך להתבטא, כאמור לעיל, במטרה להצדיק את מדיניות הממשלה שהיה חבר בה.

דוגמא שנייה לביקורת על תכנים שבדוח היא סדרת המאמרים אשר פורסמה ב"דבר", בתאריכים 24, 27 בפברואר וב- 3 במרץ 1978, תחת הכותרת "דוח שטחי וחסר אחריות" מפרי עטו של ד"ר דויד ליבאי, ראש המכון לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי באוניברסיטת תל-אביב (בתוארו אז). להלן מספר דוגמאות מתוך המאמר הראשון: "… בדוח קובעת הוועדה מניה וביה שרק מרבית ולא כל המאפיינים של פשע מאורגן קיימים אצלנו. מה הם, אם כך, המאפיינים של פשע מאורגן שאינם קיימים אצלנו? זאת לא טרחה הוועדה לפרש לנו…"

בהמשך המאמר, וגם במאמר השני, יצא ליבאי להגן על מוסד היועץ המשפטי לממשלה בכלל ועל מאיר שמגר בפרט, במה שלדעתו נראה היה לו כניסיון של הוועדה לקצץ בסמכויות היועץ. בנוסף לכך טען ליבאי כי: "… יצרה ועדת שימרון בדוח שלה את הרושם שיש לנו פשע מאורגן בנוסח ה"קוזה נוסטרה" הנודעת לשימצה, שהחדירה אנשים לזרועות השלטון, או קנתה אותם, תוך מודעות לשילובם במערכת הקשר הפלילי. בכל הכבוד לחברי הוועדה, קיומו או העדרו של מאפיין אחרון זה אינו סימאנטי כלל וכלל. הוועדה נתנה גושפנקא להשמצת השלטון והחברה בישראל ללא כי הוכחה של ממש ושלא לצורך… מצטיין הדוח גם בחוסר אבחנה בין טפל לעיקר. הדוח מתרגש באותה מידה מפשע מאורגן ומזיהום אויר…"

כדוגמא שלישית לביקורת על תכני הדוח ולאופן פירסומם בעיתונות יצוין מאמר של ד"ר ברוך ברכה, מרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, אשר פורסם במוסף המאמרים "במת מעריב" ב- 31.3.1978 תחת הכותרת: "ועדת שימרון הגזימה", שם מתח ביקורת על המלצות הוועדה לתקן את דיני הראיות.

לסיכום פרק תגובות התקשורת על דוח ועדת שימרון ניתן לומר בשורה התחתונה כי המדיה הביעה קורת רוח ממסקנות הוועדה, ובהתאם מחבריה, באשר נמצא האישור המיוחל להגדרת המצב של התקשורת. 

5) תגובת המשטרה

משטרת-ישראל החליטה ב- 22.2.1978 לאמץ חלק מהמלצות דוח ועדת שימרון הנוגעות למשטרה (מבקר המדינה, 1980). משטרה בכלל, ומשטרת-ישראל בפרט, לא מורגלת לפינוקים יתרים מהתקשורת. אלא שבדרך כלל הדרג המדיני שמעליה "מגבה" אותה. לאחר שהונח הדוח על שולחן הממשלה, ולא נדחה על-ידה, נותרה המשטרה, לפחות בסוגיא זו, ללא הגיבוי אליו היא רגילה. הוועדה, באי הסכמתה עם הגדרת המשטרה כי בארץ אין פשע מאורגן, פגעה למעשה ביוקרתה. המשטרה חשה בפיחות שחל בסטטוס שלה, חששה מסחף זה ויצאה ל"קרב בלימה" כאשר "הטקטיקה" שלה, הרטוריקה, התבססה על שני מאפיינים עיקריים:

  1. קריאה ישירה לעמידה מאחוריה:

לדוגמא, ברוך מאיר מ"מעריב", 24.2.1978, ציטט את המפכ"ל אשר אמר בין היתר: "אם המדינה והחברה כולה לא יתייצבו לצידנו, אלא ישאירו אותנו לבד – כפי שהדבר נעשה עד היום – הרי יש לי ספק אם דוח שימרון והסערה הציבורית המלווה אותנו ישיגו את המטרה".

  1. המעטה בחשיבותו של דוח שימרון:

מטרת גישה זו היתה, ככל הנראה, להציג את תפיסת המשטרה של המצב כתפיסה הנכונה. לדוגמא, ב"ראיון השבוע" עם המפכ"ל ב"מעריב" מאת דב גולדשטיין, מתאריך 3.3.1978, אמר המפכ"ל בין היתר: "כל החומר של ועדת שימרון לרבות המסקנות וההמלצות בא מן המשטרה. ועדת שימרון לא הפתיעה אותנו. ועדת בוכנר תיארה תמונת פשיעה הרבה יותר חמורה מוועדת שימרון…". התקשורת נוטה לחבב טיעון מסוג זה, הואיל והוא מזמין עימות ישיר ופומבי בין שני הצדדים לויכוח. על-כן המפכ"ל, הכפוף לנורמות המשטר הדמוקרטי, מנוע ונזהר מלהיכנס לעימות שכזה, לכן אין פלא שבהמשך דבריו ציין: "לא תשמע ממני אף מילה של ביקורת על דוח שימרון…".

בכירים לשעבר במשטרה נקטו גם ברטוריקה של הצטדקות. למשל פנחס קופל אשר שרת כמפכ"ל בין השנים 1964 – 1972, אמר בין היתר, כאשר פורסמו הכתבות הראשונות: "איש לא טען שאין פשיעה מאורגנת ואין מוחות מארגנים. עוד ב-1965 דיברתי על ניצנים של פשע מאורגן, בתנאים של אז" ("מעריב" 20.2.1978, עמ' 2).

מעבר להתבטאויות פומביות, היה על המשטרה "להוכיח", הן לעיתונות והן לרשויות השלטון שמעליה, כי היא אכן קיבלה את הגדרת המצב: "פשע מאורגן נוסח ישראל", וכי היא פועלת על-פי המלצות הוועדה. למשל, המלצה מס' 54 (בעמ' 123 לדוח) אשר לפיה תפעל במטה הארצי מחלקת חקירות אשר תטפל בפשע המאורגן. אשר על כן הפגינה המשטרה את יישום הדוח, הלכה למעשה, בין היתר, במקומות הבאים:

  1. הדין וחשבון השנתי אותו מגישה המשטרה לשר הממונה עליה:

בעוד שבשנת 1977 נאמר בדוח שהמשטרה החלה לתכנן הפעלת יחידה חדשה שתעסוק בחקירות פליליות בתחום הפשיעה החמורה (משטרת ישראל, 1978; עמ' 7), הרי שבדוח השנתי הראשון שהופיע לאחר ועדת שימרון (משטרת ישראל, 1979; עמ' 10) רשום כי היחידה הארצית לחקירות פשעים פעלה בהתאם לתחומים שוועדת שימרון התייחסה אליהם לרבות לחימה ב"פשע המאורגן נוסח ישראל".

  1. תוכנית תירוש:

בתאריך 1.1.1980 מינתה הממשלה (אשר קיבלה את דוח שימרון) בהמלצת השר בורג את האלוף הרצל שפיר למפכ"ל, כאשר אחת מיוזמותיו הראשונות היתה הכנת תוכנית רב שנתית לאירגון, תפעול ופריסת משטרת ישראל לחמש שנים, שזכתה לשם "תירוש", כאשר על-פי הנאמר שם עמדו הממצאים והמסקנות של ועדת שימרון לרגלי עורכי התוכנית (משטרת-ישראלב, 1980).

עם זאת, ציין כספי (1980), שהיה חבר בוועדת בוכנר, בדין וחשבון שהתבקש להגיש למפכ"ל, שנקרא: "פשע מאורגן נוסח ישראל – הגדרת עבודה" (בעמ' 8) כי המושג: "פשע מאורגן נוסח ישראל" כפי שהתוותה ועדת שימרון נותר ללא הגדרה ברורה ומפורטת אשר תאפשר למשטרה להתארגן לקראת טיפול נאות ויעיל בתופעה. אך מאחר והמינוח אושר על-ידי הממשלה, החליטה המשטרה לקבוע לעצמה "הגדרת עבודה".

לאור האמור לעיל, ומעיון במקורות נוספים, קשה להשתחרר מהרושם כי המשטרה אשר נאלצה "לבלוע צפרדע" היתה גם חייבת להראות כי היא נהנית ממנו. ראיה לכך ניתן למצוא בדוח השנתי של המשטרה המסכם את שנת 1979 (משטרת ישראלא, 1980; עמ' 9) שם נרשם בפרק הסקירה על פעילות החקירות והמודיעין כי במסגרת היחידה הארצית לחקירות פשעים, קיים המפלג לחקירות מיוחדות אשר התמקד סביב פעילותם של אנשים שהוגדרו כאנשי ה"פשע המאורגן נוסח ישראל". לעומת זאת, בפרק העוסק בסקירת הפעילות הפלילית מופיעה סקירה על ארועים וסוגים שונים של עבירות (מין ומוסר, רכוש, סמים וכד') מבלי שתוזכר פעילות פלילית הקשורה בפשע מאורגן.

זאת ועוד, בדין וחשבון לשנת 1980 (משטרת-ישראל, 1981), לכל אורכו ורוחבו, המונח "פשע מאורגן נוסח ישראל" – או דומה לו – אינו מופיע כלל! למעשה ניתן לקבוע כי מאז שנת 1980 ואילך נמנעה המשטרה מלהזכיר בכתוביה הרשמיים את ההגדרה פשע מאורגן בכל צרוף כלשהו בהקשר לעבריינות במדינה. גם בהגדרת יעוד היחידה הארצית לחקירות פשעים ותפקידיה, שבדוח השנתי למשטרה בשנת 1979 נאמר שהיא פועלת בהתאם לתחומים שנקבעו לה בוועדת שימרון, אין אזכור למונח פשע מאורגן (משטרת ישראלא, 1992); על אף שהמשטרה מאשרת רשמית שיחידה זו הוקמה "כחלק מיישום המלצות ועדת שימרון" (משטרת ישראלב, 1992). למעשה עוד בשנת 1980 דיווח מבקר המדינה (1980, עמ' 407) כי: "היחידה הארצית לחקירת פשעיםאמורה היתה להתארגן מחדש בשנת 1980 בתנאי שיוגדרו סוגי פשיעה שיש לכלול אותם במסגרת של פשע מאורגן. אולם בהתאם להחלטתו של ראש אגף החקירות לא תינתן הגדרה לכך".

יוצא אפוא כי לחששו של רן כסלו, כפי שביטא בכתבתו מיום 24.2.1978, שהמשטרה תקל ראש בדוח – היה על מה לסמוך; והא ראיה כתבתו של ברוך מאירי ב"מעריב" מיום 18.2.1979 אשר ניסה להתריע על כך: "השבוע מלאה שנה תמימה מאז הוגש דוח שימרון, לולא הרעש שקם סביב הקמת הוועדה על רקע התהודה הציבורית בנושא הפשע המאורגן היה הדוח נותר בגדר אפיזודה חולפת והיו מתייקים אותו, כפי שהיה גורל דוחות אחרים בעבר. אך מי שסבור – אם אכן יש תמימים כאלה – שהדוח הביא את המהפכה המייחלת, אינו אלא טועה. בחדרי חדרים יאמרו לך קצינים בכירים כי הדוח אינו שווה את הנייר שהודפס עליו… אולם כאשר מקבלים את התשובה הרשמית של המשטרה על מה שיושם ולא יושם מהמלצות הדוח, הרי התשובות הן בערך כך: בוצע… בשלבי ביצוע… נדחה…".

6) תגובות פוליטיקאים

כאמור, להלכה, לא קיבלה הממשלה את מסקנות הוועדה והמלצותיה. אולם למעשה ניתן להניח על סמך ניירות רשמיים שונים כי הדוח אושר על-ידי הרשות המבצעת. לדוגמא, בשנתון הממשלה (ישראל, 1979)נאמר כי: "מאפייני הפעילות הפלילית זכו ב- 1977 לחקר מעמיק עם הקמת ועדת שימרון, הגשת המלצותיה ויישומן". וכן נמצא כי מבקר המדינה (1980, 1982) בדק פעמיים את מידת "יישומן של המלצות ועדת שימרון על-ידי המשטרה".

בתאריך 28.2.1978 מסר שר הפנים והמשטרה, ד"ר יוסף בורג, הודעה מטעם הממשלה לכנסת התשיעית על דוח ועדת שימרון ובסופה התקיים עליה דיון במליאה. מעיון בפרוטוקול הישיבה עולה כי חברי הכנסת הגיבו על הדוח באופנים שונים, כל אחד על-פי העולם הסימבולי שלו והמציאות כפי שהצטיירה בפניו, בעיקר מקריאת העיתונים; ובכפוף לאינטרסים אחרים הייחודיים לכל אחד ואחד. מקריאת דברי חברי הכנסת מתברר כי מעטים התייחסו לתכני הדוח. בדרך-כלל ההתיחסויות היו לכותרות אשר ליוו את פירסום הדוח ולתגובות של גורמים שונים על הדוח. מבין הדוברים והדברים יצוינו להלן עיקריהם (ישראלב, 1978).

השר בורג, שהיה בין היתר הממונה על המשטרה פתח ואמר כי "פרסום הדוח הזה מסיים ויכוח שהתנהל שנים…". דומה כי השר בורג, אשר ביום הישיבה עמד בראש מיניסטריון המשטרה מזה כשמונה חודשים, ביקש להוריד את הויכוח מסדר היום שמא יצטרך הוא לעמוד כיעד להתקפות שונות בדומה למה שקרה לקודמו שלמה הלל. יחד עם זאת הרגיש השר מחויבות להגן על המשטרה בכלל ועל ועדת בוכנר בפרט, שאת מסקנותיה היא אימצה, וכך אמר: "הייתי מנסח שדין וחשבון בוכנר פלוס ועדת שימרון נותנים לנו את המיפוי של הפשע…". לשר בורג היה אינטרס להדגיש כי הוא אשר מינה את ועדת בוכנר מתוך שיקולים עניניים הקשורים לכניסתו לתפקיד החדש, ולא מתוך "כניעה" ללחצים, דבר הנתפס כסימן לחולשה: "כאשר נכנסתי, מתחום פעילות אחרת… ביקשתי מיפוי של אותן התופעות אשר נגדן אנחנו צריכים לרכז את המלחמה שלנו".

לאורך כל נאומו הדגיש השר בורג את הרעיון שהוא תמיד גרס שקיים פשע מאורגן. טיעון זה יחזור ויופיע אצל הרבה דוברים אחרים בדיון ויבטא, בין היתר, את האינטרס להופיע בפני הבית כמי שתמיד היה בצד "הנכון" של הויכוח: עם "הטובים", קרי התקשורת, במאבקם נגד "הרעים".

ראשון המשתתפים בדיון, לאחר הודעת השר, היה "מטבע הדברים" חבר-הכנסת אהוד אולמרט ("ליכוד") אשר הדגיש בדבריו, בין השאר, את העובדה כי: "ראשיתו של הויכוח בציבור הישראלי בסדרת כתבות שנתפרסמה בעיתון "הארץ" על ידי העיתונאי רן כסלו, שללא ספק היה הראשון שקרא לתופעה זו מכלל תופעות העבריינות והפשיעה … בשמה הנכון… ותיאר אותה על מרכיביה ומאפייניה…". מבחינתו של אולמרט, הפרסומים בעיתונים, שיקפו נאמנה את המציאות. בהמשך, הדגיש חבר הכנסת אולמרט, בקורת רוח מרובה, כי ייחודו של דוח ועדת שימרון הוא בכך ש: "שוב לא יקום אדם רציני ואחראי שיטען כי במדינה ישראל אין פשע מאורגן". ומי שיחזיק בדעה זו כיום: "… מעיד על עצמו… שאינו מבין את התופעה… שטרם ירד לעומקה של הבעיה".

מבין קריאות הביניים אשר נשמעו במהלך נאומו של אולמרט, משכה את העין במיוחד קריאתו של אהרן ידלין (מערך): "במקום לדבר על הפשע המאורגן הופכים לפושע את שר המשטרה לשעבר". הרעיון מבטא את מה שנאמר בעבודה זו לא אחת: לעיתים הויכוח על בעייה משמש את הצדדים בו כאמצעי להשגת יעדים הקשורים לעליונות השקפת עולמם, או כחלק מיחסים פוליטיים בחברה.

מקצתם של חברי הכנסת ביקרו את הדוח. חברת הכנסת שרה שטרן-קטן (מפד"ל) טענה, בין היתר, כי הוועדה לוקה בחסר הואיל ולא התרכזה בנושא מוגדר אחד אלא במסגרת רחבה יותר. דב שילנסקי (ליכוד) ניצל את את דוח שימרון כדי לתקוף את המשטרה אשר במשך כשלושים שנים היתה תחת שלטון "המערך". ראוי לציין כי חבר הכנסת שילנסקי היה בעבר מעולי "אלטלנה" וכחבר ב"חרות" ייצג קו מיליטנטי (בשנת 1951 נדון שילנסקי לתקופה של 21 חודשי מאסר בפועל בגין ניסיון להטמין פצצת-זמן במשרד החוץ בתל-אביב, על רקע הפגנות ה"ימין" נגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית (בר-זוהר, 1970 עמ' 99); וכך, בין היתר, אמר: "… עלי להגדיר את דוח ועדה זו כך: חיוור מדי, חלש מדי, שטחי מדי. ובנשימה אחת, לבל אובן שלא כראוי, עלי לציין: אינני מאשים חס וחלילה, את חברי הוועדה בחוסר רצון או כשלון… עצם היות עורך-הדין אליהו לנקין, חבר מפקדת הארגון הצבאי הלאומי ומפקדי ב"אלטלנה", והמוכר לא רק לי אלא בציבור כולו כסמל ההגינות, היושר וההדר, חבר הוועדה – הינו ערובה בעיני להגינות הוועדה כולה. אך הוועדה נאלצת לחיות בעיקר מפי המשטרה. וזו, כדי שקלונה לא יתגלה ברבים, לא הזינה אותה אלא טיפין טיפין, וגם זו במזון סלקטיבי".

חבר-הכנסת שילנסקי גם התעמת עם אותם גורמים אשר ביקשו להוריד את הנושא מסדר היום בטענה כי מתיחת ביקורת פוגעת במשטרה: "… כך… אמרו לפני מלחמת יום כיפור ואנחנו שילמנו על-כך ביוקר…"

לעומתו, חברי הכנסת מאיר פעיל, שולמית אלוני, אסף יגורי ואהרן ידלין הזהירו מפני "עליהום" על המשטרה כאשר האחרון (מערך) יצא להגנת אלו שדחו את הטענה כי יש פשע מאורגן בישראל בכך שהם הסתמכו על דוח שמגר.

חבר-הכנסת צ'רלי ביטון (חד"ש) הצטרף למבקרים וטען כי חברי הוועדה עשו מלאכתם פלסתר וכי הדוח "הינו שטחי ואינו משרת את המטרה". מר ביטון דרש, בין היתר, לפרסם את שמות ראשי הפשע המאורגן בציבור. כמו-כן טען כי מתקבל הרושם מקריאת הדוח כאילו הפושעים הגדולים הם יוצאי עדות המזרח. בהקשר זה ראוי לציין כי ככלל, הויכוח לאורך שמונה השנים בו התנהל, לא נשא אופי עדתי. כסלוב (1990) גרס כי ייתכן והסיבה לכך נעוצה, בין השאר, בעובדה כי רבים מהמוזכרים כראשי הפשע המאורגן וככאלו הקשורים אליו היו "אשכנזים".

העיון במקורות הרלוונטיים לפולמוס על הפשע המאורגן בישראל מלמד שהתשובה לשאלה, שאינה נוגעת לחיבור זה, מדוע לא השתרבבו מוטיבים עדתיים למחלוקת, אינה פשוטה, ולו רק מן העובדה שהשמות אשר פורסמו בתקשורת, כראשי הפשע המאורגן, היו ברובם כן ממוצא מזרחי, ולא כפי שגרס כסלו. יחד עם זאת, היו נסיונות לערב בויכוח את הנושא העדתי כפי שמתגלים בדבריו של חבר-הכנסת ביטון או במקרים אחרים כפי שיתואר בסייפא לפרק זה.

בהמשך הדיון בכנסת הדגיש חבר-הכנסת שלמה יעקב גרוס ("אגודת ישראל") את הצורך בשמירת מצוות היהדות כדי לשפר את המצב, ובכך ביטא רעיונות מוכרים בטיעונים של החרדים על עליונות עולמם הסימבולי.

אחד הדוברים המרכזיים בדיון היה חבר-הכנסת שלמה הלל ("מערך") אשר בניגוד לרבים מעמיתיו לבית היה צריך לעמוד ולהגן על מדיניותו כשר המשטרה אשר שלל את קיום הפשע המאורגן. לפיכך ראוי לשים לב כיצד ניסה לעשות זאת. ראשית ביקש הלל להתיק את ההתמקדות בהגדרת המצב שוועדת שימרון הגדירה כ"פשע מאורגן נוסח ישראל" לכך שחשיבות הדוח היא בכך ש"מיקד את ההתעניינות של הציבור גם בבעיות, גם בצרות של החברה וגם בחיפוש דרכי הפתרונות". אחר-כך פנה לעבר התקשורת, אשר ללא ספק ניתן לומר כי בעניין זה למצער היתה לו לרועץ, ואמר: "אבל כאשר אני מסתכל ביציע של העיתונאים אני יודע שגם את המטרה הזו החמצנו… אפשר לעשות מהומה ולגרום לסנסציות, אבל לדיון מעמיק, כנראה, אין סבלנות…".

הלל התפלמס עם הדוח ועם הוועדה תוך שהוא מנסה בדרכים שונות להמעיט בחשיבותה. לדוגמא: "… יש בו 127 המלצות… אגב, צריך אולי לומר שהוועדה עבדה ארבעה וחצי חודשים. אני מניח שהיא לא עבדה בשבתות. לפי זה ההספק של 127 המלצות תוך תקופה של ארבע וחצי חודשים, ללא שבתות, כלומר המלצה אחת ליום, ראוי לפרס קפלן… ואי אפשר ליישם אותן 127 המלצות…". כמו-כן טען הלל כנגד חברי הוועדה באופן אישי שמילאו את תפקידם שלא בהגינות הנדרשת: "… בראיון ב"גלי צה"ל" מר הרמלין נשאל… והוא השיב: אני קובע שהגענו למסקנה שהמשטרה שלנו היא נקייה בהשוואה לכל משטרה אחרת בעולם… כל הדברים באלה אינם מופיעים בדוח" (הרמלין היה חבר בוועדת שימרון. בעמודים הקודמים תואר כיצד נעשו חברי הוועדה למעין "פרשנים" לדוח לאחר פירסומו).

חברת הכנסת שושנה ארבלי-אלמוזלינו ("מערך"), שהיתה מקורבת לשלמה הלל, חשה בתחושת הנצחון ב"ימין" בעקבות הדוח ואמרה: "… לא מובנת לי צהלת הנצחון של מספר סטג'רים פרובנציאלים הנדחקים לכל פינה ומכריזים בקולי קולות: אני גיליתי את אמריקה, אני גיליתי את הפשע המאורגן וזה תוך הטחת האשמות נגד המשטרה, שרי משטרה לשעבר ומוסדות השיפוט שלא עשו די לעקירת הפשע המאורגן, כי לא הודו כביכול בקיומו".

הא-ראיה לכך שהדיון בכנסת התקיים בימי דעיכת הויכוח היא לא רק בנוכחות הדלה של נציגי המדיה בעת הדיון, אלא בהתיחסותם של חברי הכנסת עצמם לישיבה. עיון בפרוטוקול (בעמ' 86) מגלה כי בהמשך הדיון נמצאו במליאה 3 – 4 חברי כנסת בלבד. אף היה חבר כנסת – פלטו שרון – אשר ביקש רשות דיבור ולא נכח באולם כאשר הגיע תורו (עמ' 130).

כאמור, היו נסיונות, שלא עלו יפה, מצד "אנשי ציבור" לערב עניינים עדתיים בויכוח, מן הסתם במטרה לקדם את עניינם; כמו הדברים שפירסם שמעון יעקבי (1978) בכתב העת שהוגדר כ"בטאון הציבור הספרדי ועדות המזרח" – תחת הכותרת: "מסקנות דוח שימרון ולקחיו" וביניהם תבע כי: "… תקבע בחוק מלחמה גם באי שיוויון ובקיפוח, וכל צורה של קיפוח ואפלייה נגד אזרחים במדינת ישראל".

נמצא כי פוליטיקאים רבים פירסמו מאמרים בקשר לדוח שימרון בעיתונות ובכתבי עת שונים בהם ביטאו את האינטרפטציה שלהם לדוח על-פי האורינטציה הפוליטית-אידיאולוגית שלהם ובהקשרים אקטואליים כפי שמצאו לנכון. לדוגמא: חבר-הכנסת חיים קורפו (1978) מ"הליכוד", פירסם מאמר המברך על הקמת הוועדה ומעריך כי בכך תם ונשלם הויכוח.

ניתן לסכם את תגובת הפוליטיקאים, לאחר פירסום הדוח, בכך שלאותם אלו אשר תמכו בהגדרת המצב "פשע מאורגן", עוד לפני ועדת שימרון – היתה עדנה. לעומתם, אלו שחלקו על הגדרה זו היו צריכים לעמול ולטרוח בכדי להגן על תפיסת עולמם.

נקודה שנייה הראויה לציון היא חוסר העניין של התקשורת בדיון שהתנהל בכנסת. דומה כי למדיה היה ברור שהן הרשות המבצעת (הממשלה) והן הרשות המחוקקת (הכנסת) כבר קיבלו את הגדרתם כהגדרה לגיטימית ורשמית. על-כן בדיון בכנסת לא היה יכול להיות כל חידוש עבורה, מה עוד שהישיבה התקיימה כשבועיים לאחר פירסום הדוח ובכך הפך להיות בעיני התקשורת כדבר ש"עבר זמנו – בטל קורבנו". מיעוט נוכחות העיתונאים השפיע, קרוב לוודאי, על מיעוט הנוכחים באולם המליאה בעת הדיון.

מכל מקום, מה שיכול היה לעניין עוד את התקשורת בקשר לפשע מאורגן אחרי שהויכוח הוכרע לכאורה, אלו סיפורים אישיים על כאלו אשר הוגדרו כ"ראשי הפשע המאורגן", והכרעה בערכאה משפטית כי אכן קיים פשע מאורגן בישראל.

7) תגובות מהאקדמיה ומאחרים

לאחר שנסקרו תגובות התקשורת, פוליטיקאים והמשטרה, ראוי להתייחס לתגובות של גורמים אחרים בחברה ובעיקר לתגובות של האקדמיה ושל חברי הוועדה עצמם. נראה כי בדרך כלל תגובות המלומדים למיניהם כללו, על-פי-רוב, דברי ביקורת על הדוח יותר מאשר דברי שבח והסכמה. בסעיף הקודם נסקרו דעותיהם של פרופסור ג. שוהם, השר (לשעבר) והמשפטן, חיים צדוק, פרופסור דויד ליבאי וד"ר ברוך ברכה – כפי שבאו לידי ביטוי בעיתונות היומית. עם זאת, היו מספר מלומדים שהביעו את תגובתם לדוח בכתבי עת אקדמיים.

פרופסור שבח וייס (1978) הסתייג בעקיפין ובמרומז מהדוח כאשר התייחס אליו במאמר שכותרתו המשנית: "הערות סמנטיות והיבטים פוליטיים וסוציו-אקונומיים בעקבות ועדת שימרון", וקרא להפסיק את "הויכוח הסמנטי" בעניין הפשע המאורגן ושלבי התארגנותו.

גיורא רהב (1978) פירסם מאמר ובו ביקורת נוקבת על הדוח. לדבריו, ציפה הוא לדוח מתוך תקווה שישיב בצורה חד משמעית על השאלות שהועלו באמצעות העיתונות בתקופה שקדמה למינוי הוועדה: האם קיים בארץ פשע מאורגן, ואם כן, כיצד הוא מאורגן, מהם קשריו עם הממסד, מהם הנזקים הנגרמים בגללו, וכיצד על המשטרה לפעול על-מנת להלחם בו. למותר לציין כי ציפייתו לא התממשה.

אכזבה נוספת נגרמה לו על-ידי רשימת חברי הוועדה שלא כללה לא שופט, לא קצין מבחן ואף לא מומחה אחד ממדעי ההתנהגות. גיורא רהב התרשם כי הוועדה עסקה ב"כיבוי שריפות" ולא בבחינה שיטתית של בעיות, הואיל והיא הונחתה רק על-ידי ארועים שעלו לכותרות. לפיכך, קיים לדעתו חשש כי הוועדה לא הצליחה לאבחן תהליכים יסודיים מעבר לגלוי ולנראה לעין, וכי אין ביכולתה לחזות התפתחויות, והמלצותיה טובות לפתרון הבעיות שהתעוררו בעבר בלבד. "בסך הכל, הקורא הסקרן, התאב ללמוד מדוח זה על מערכת הפשיעה בארץ, ייצא מאוכזב. אין כאן אלא גושפנקא רשמית לדברים שכבר נאמרו לרוב בעיתונות ביתר פרוט והרחבה. משום מה נתפסה הוועדה לפולמוס קצר עם מסקנות דוח היועץ המשפטי, בדבר קיומו של פשע מאורגן בארץ. חבל שלא הבחינו בין פשע מאורגן ל"פשע מאורגן", מאחר שברור לכל העוסק בנושא, שהבעיה היתה כל הזמן סמאנטית בעיקרה… ברור לכל העוסק בנושא, כי יש בארץ התארגנות עבריינית גוברת והולכת, ועם זאת, אין כל סימן לחדירת ה"מאפיה" או "הפשע המאורגן" לארץ" (רהב, 1978).

יתרה מזאת, בסיכום דבריו ציין רהב כי: "דוח הוועדה הוא מסמך מאכזב מאד. הוא פותח ביומרות גדולות, כגון למלא תפקיד דומה לזה של דוח ועדת הנשיא משנת 1967 בארצות-הברית, אך הדמיון בין הדוחות קלוש מאוד… הדוח עושה רושם של עבודה בלתי מעמיקה. המעוניינים באינפורמציה שיטתית על הפשיעה בישראל, והפשיעה המאורגנת בפרט, ייטיבו לעשות אם יחפשו חומר בעיתונות היומית…"

לנוכח דברי הביקורת שהושמעו נגד ועדת שימרון, יצא יעקב אליאב (1978) – מרכז הוועדה – להגן על הדוח. לטענתו, רבו המשבחים את הדוח על מבקריו, וכראיה לכך כתב כי בדיוני הכנס של האגודה הישראלית לקרימינולוגיה, עלה דוח ועדת שימרון לדיון במספר פורמים, ואליבא דרוב המשתתפים, דוח הוועדה לבירור הפשיעה בישראל מהווה מהפכה בתחום החברתי בישראל. לגופו של עניין קיים קושי רב לבדוק מה אכן נאמר בכל הקשור לדוח שימרון בכנס האגודה הישראלית לקרימינולוגיה שהתקיים באפריל 1980 באוניברסיטת בר-אילן. הפרסום שהופק מהכנס כולל תקצירים בלבד וניתן ללמוד ממנו אך ורק כי התקיים סימפוזיון על הקהילה כתשתית להתפתחות פשע מאורגן (אוריון, 1980).

לדברי אליאב (1978), זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של ועדות חקירה ממלכתיות, צויין שלנושא החברתי ולבעיות הנלוות לו, יש לתת אותה מידת התייחסות כמו לנושאי חוץ ובטחון. ראשית ראוי להזכיר כי ועדת שימרון לא היתה "ועדת חקירה ממלכתית" כמשמעותה בחוק. שנית, נראה כי אליאב בחר להתמודד עם הביקורת בדרך של התקה – בדומה לטיעון שנמצא בדברי השר (לשעבר) הלל בכנסת, כפי שצויין בסעיף קודם, דהיינו: להתיק את "מרכז הכובד" של הדוח לתחום השנוי פחות במחלוקת: "בניגוד לתפיסה המקובלת לפיה עיקר ההתייחסות של ועדת שימרון היא בתחום של הפשע המאורגן, שמה הוועדה את מירב ההדגש דווקא על בעיות כמו השחיתות החברתית בישראל, בעיות עבריינות הנוער, וגורמי העבריינות בכלל. לדעת חברי הוועדה, הפשע המאורגן או דרך תיפקודה של המשטרה הן משניות בחשיבותן לאספקטים החברתיים ולגורמים החברתיים לפשיעה והעבריינות בישראל".

דומה כי מסקירת התגובות שקדמו להקמת ועדת שימרון, מעיון בדוח עצמו, ומבדיקת התגובות אליו – כפי שהובאו לעיל – ניתן לומר כי אין אחיזה של ממש לדבריו אלו של מר אליאב בקשר לדגשים שבדוח.

נראה כי גם פרופסור מנחם אמיר (1994), אשר שימש כיועץ מדעי לוועדה, יצא לימים להסביר את גישת הוועדה והמונח שהיא הטביעה: "פשע מאורגן נוסח ישראל" וציין כי: "ניתוח זה הוא מעין אזהרה – שכלולה בדוח שמגר ובדוח שימרון – המתריעים כי יכול להתפתח פשע מאורגן של ישראל, הנמצא עדיין בשלב מסוייים ("נוסח ישראל"), וכי אפשר למנוע התפתחות זו אם יינקטו צעדים חוקיים וארגוניים במשטרה…". דומה כי הנחרצות בה הגדירה הוועדה את המצב הפלילי ששרר במדינה לכל אורך שנות השבעים – החל משנת 1971 – מטילה ספק אם היתה קביעתה בגדר אזהרה  או הגדרת מציאות.

אולם לעניין מחקר זה, הבודק תופעות במישור הסוביקטיבי, אין זה מעלה או מוריד לברר מה נאמר בכנס הקרימינולוגים על ועדת שימרון; או מה היו "באמת" עיקרי ההתייחסות של ועדת שימרון לנוכח דבריו של אליאב; או האם אכן הגדירה ועדת שימרון מציאות או שהיא רק הזהירה מפני סכנה עתידית לפי אמיר. העובדה החשובה לציון בהקשר זה היא כי בכל מצב מנסה כל צד בויכוח להציג את עמדתו כנכונה, ובכל מקרה ידאג הוא להצביע על "ראיות" התומכות בטיעוניו.

גם שימרון (1978) עצמו, הספיק לפרסם מאמר בכתב העת של רואי החשבון בעקבות פרסום הדוח (למרבה הצער הלך לעולמו זמן קצר לאחר מכן). במידה רבה ניתן להניח כי למרות שלא היה זה לוז החיבור, עולה ממנו אפולוגטיקה מסויימת לגבי הגדרת הפשע המאורגן שקבעה הוועדה שהוא עמד בראשה: "מבלי להיכנס להגדרות קרימינולוגיות נוספות קיימת בארץ מידה רבה של התארגנות הפשיעה".

אחד הפרסומים המעטים בכתבי העת העבריים "האקדמיים" שתמכו בדוח שימרון הוא מפרי עטו של פולונסקי (1978) בכתב העת הישראלי למשפטנים "הפרקליט". שם, בעמ' 3, רשם כי מבחינתו הסמנטיקה אם "הארגון הפועל בארץ הוא נוסח אמריקה או ישראל או שניהם גם יחד" אינו משנה. לדידו קבעה הוועדה "בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי קיים פשע מאורגן במדינה וזה סוף פסוק". פולונסקי קבע נחרצות כי "הוועדה עשתה בלי ספק עבודה יסודית ומקיפה ו"הוציאה לאור" את הספר רב הכמות והאיכות, וחומר זה הוא "תורה ולימודועל זאת חייב להם הציבור תודה". ראוי לציין כי הכותב הפנה תשומת לב קוראיו – ולא במורת רוח – לעבודה הרבה הצפויה למשפטנים בעקבות הדוח: בחקיקה, בתביעה, בסנגוריה ובכיוצא באלה.

לעניין התמיכה "האקדמית" בדוח שימרון ראוי לציין את הסקר של בר (1977) שנערך בתחילת חודש אוקטובר 1977, עבור משרד המשפטים, שבדק בין היתר באם מצדיק הציבור את החלטת שר הפנים למנות ועדה לבירור נושא הפשע בישראל. בפרק המתאר את עיקרי הממצאים נרשם כי "חלק הארי של הציבור מצדיק את החלטת השר". עובדה שוודאי עשוייה לספק קורת רוח מרובה לשר. עיון מעמיק בדוח-הסקר מגלה שהשאלה בעניין התייחסה לכך ש"טרם החלטת שר הפנים עמדו בפניו שלוש אפשרויות של ועדות חקירה: ועדה פרלמנטרית, ועדת ציבורית, וועדת חקירה ממלכתית. החלטתו של השר היתה למנות ועדה ציבורית. בסקר נבחנו עמדות הציבור ביחס ההצדקה להחלטה זו מבלי לפרט בפני הציבור מה היו שלושת האפשרויות". ואכן רק 7% סברו שההחלטה אינה מוצדקת. הממצא המביך ביותר מבחינה השר הוא ש"קרוב לשני שלישים מעריכים שלא חל שינוי בטיפול הממשלה בנוכחית בנושא הפשע המאורגן". ממצאי הסקר מחזקים את ההנחה כי כשם שלשלטון החדש היה עניין לפרוע את השטר ולקבל רשמית את ההגדרה פשע מאורגן, כך יהיה לו אינטרס להסיר כמה שיותר מהר את ההגדרה מסדר היום כפי שציין וייס (1978) כי: "דומה שחוסר הרצון מצד השלטונות (בעיקר אנשי הזרוע המבצעת) לעשות שימוש במטבע לשון זו, מצביע על חשש אינסטינקטיבי, לבחון בחינה חברתית כוללת את תופעת הסטיה. שכן אז יסתבר, עד כמה משתלבות בה מערכות ותת-מערכות פוליטיות וחברתיות".

מחשבה נוספת העולה מן הסקר היא העובדה כי בספרות הקרימינולוגית שהתפרסמה בישראל עניין הפשע המאורגן בארץ כמעט ולא בא לידי ביטוי, למרות החשיפה הגדולה שהיתה למושג במהלך שנות השבעים. לדוגמא, בספר הנחשב כיום כספר הלימוד המוביל בקרימינולוגיה שיצא בעברית (שוהם, רהב ואדד, 1987), מוקדש פרק לעבריינות המאורגנת, לרבות פשע מאורגן, מבלי להתייחס לתופעה בישראל.

ה. רשימת ה- "11" ומשפט הדיבה נגד "הארץ" – שלהי הויכוח

נראה כי בעקבות דוח ועדת שימרון זכתה ההגדרה פשע מאורגן ללגיטימציה מירבית, גם מהרשות המחוקקת ומהמבצעת. הויכוח החל לדעוך. סימנים רבים מעידים על-כך: הן בפרסומים השונים, והן, כפי שצויין קודם, בנוכחות הדלה של חברי-כנסת ועיתונאים בדיון שהיה על דוח שימרון; והן בדיווחים עצמם של גורמים שהשתתפו בויכוח (כסלו, אמיר, ולנטין ועוד), וכן ניתן לראות זאת בעובדה כי פסק הדין בערעור על משפט "הארץ" ניתן רק בשנת 1987 (ראה להלן), יחד עם זאת, המשיכה בעיית הפשע המאורגן להעסיק את התקשורת ודומה כי נתבקשה הכרה נוספת בהגדרה- הפעם מהרשות השופטת. רשימת ה- "11" והמשפט נגד "הארץ" שיתוארו בפרק זה, שהתקשורת היתה ציר מרכזי בהם, סיפקו את "חומר הגלם" הנדרש לשמר עניין בסוגיית הפשע המאורגן. מכל מקום, מיד עם סיום המשפט, נדם הויכוח.

1) רשימת ה- "11"

דומה כי אחד הסמלים המובהקים של הויכוח על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל, הוא מסמך אשר זכה לכינוי "רשימת ה- 11". ניתן למצוא בכתובים למיניהם גירסאות אחדות המתארות את המסמך. בתאריך 7.3.1978 פורסם בתקשורת לראשונה מסמך ה- "11". אבי בטלהיים מ"מעריב" דיווח כי מסמך סודי הוגש לבית המשפט השלום בתל-אביב בדיון אזרחי, הכולל שמות 11 אנשים אשר לדעת המשטרה נמנים עם ראשי הפשע המאורגן בישראל. המסמך הוגש על-ידי פרקליטי עיתון "הארץ" במהלך תביעת "לשון הרע" שהגיש מוניה שפירא נגד זאב יפת אשר כתב כתבה בעיתון כי שפירא קשור לפשע המאורגן. המסמך הוכן ביחידה המרכזית של מחוז תל-אביב במשטרה, על-ידי הקצין יוסף ענבר וחתם עליו הקצין עמוס עזאני. עותק מהמסמך נשלח גם לנציב מס-הכנסה, מר שילוני, במטרה להגביר את שיתוף הפעולה בין המוסדות בלחימה ב"לוויתני הפשע".

לעומת גירסא זו טען אבי ולנטין בראיון לענת בשן (1993) כי הרשימה הוכנה בעקבות פגישה בין נציב מס-הכנסה, אליעזר שילוני, ובין מפקד מחוז תל-אביב של המשטרה, הניצב משה טיומקין. באותה פגישה הועלה הצורך בשיתוף פעולה ביניהם לגבי "… אנשים שידוע היה שהם מגלגלים סכומי כסף גדולים, וכי יש להם רכוש רב, שלא הגיע לידיהם בדרכים חוקיות". בעקבות הפגישה הינחה מפקד המחוז להכין רשימה של כעשרה אנשים שתועבר לטיפול נציבות מס-הכנסה. הרשימה הוכנה והמסמך המקורי הגיע לידי ולנטין שפירסמו מיד.

תיאור שונה של המסמך נמסר על-ידי רועי (1992): "… המסמך הזה כלל שמות 11 יעדי מודיעין של היחידה המרכזית… ניצב יגאל מרכוס, שהיה מפקד היחידה… אמר בישיבה במשרדו של מפקד מחוז תל-אביב… כי "המסמך" אינו רציני… גם היום מחזיק מרכוס בדעה כי המסמך הזה איננו מקיף ורק הדלפתו של "המזכר המודיעיני", שנכתב כלאחר יד, היא שהפכה אותו ל"פופולרי".

במשפט הדיבה נגד "הארץ", שיפורט בפרק הבא, שימש המסמך כראייה חשובה מאד, ובין השאר נאמר אודותיו בפסק הדין: "… כי הוא כלל מידע ממאגר המודיעין של המשטרה. הוא נערך לפי סיכום בין מפקד מחוז תל-אביב ובין נציב מס-הכנסה, כשהכוונה היתה, כי על-פי אותו מידע ינסו שלטונות מס-הכנס להתחקות אחרי העלמות מס אפשרויות של אנשים הנזכרים במסמך. המסמך… נושא תאריך 21.3.1977… וכולל רשימה של אחד-עשר אישים, המשמשים יעדים ל"טיפול"… " (ע"א 78/80, 670/79, 82/80).

כך או כך הפכה הרשימה לסמל. לעיתים היא מוגדרת בעיתונות כ"רשימת 11 ראשי עולם הפשע בישראל" (שאול פרץ, "ידיעות אחרונות"; 27.3.1992). לעיתים מכונה היא כ"רשימת הקלון של החברה הישראלית. 11 חבריה ייתפסו לעולם בזיכרון הקולקטיבי – והשיטחי כל-כך – של הציבור הישראלי, כ"רשימת הרעים"… רק לאחר שנים הובהר כי היתה זו רשימה גולמית, ללא הצלבה מודיעינית…" (גדעון מרון, "ידיעות אחרונות"; 22.6.1994). מאחר שהפכה ל"שם דבר" ראוי לאזכר את השמות אשר מופיעים בה עם איפיוניהם כפי שהופיעו במדיה (אבי בטלהיים, "מעריב", 17.3.1978; 7.3.1978. גדעון מרון, "ידיעות אחרונות"; 22.6.1994):

  1. מרדכי צרפתי "מנטש" – מממן עסקאות סמים ורכוש. נפטר בשנת 1991.
  2. בצלאל מזרחי – אחראי על הברחות ומממן עסקאות סמים. איש עסקים ובעל רשת מלונות.
  3. רחמים אהרוני "גומאדי" – סמים ויהלומים. מרצה מאסר עולם בגין רצח כפול יחד עם טוביה אושרי.
  4. טוביה אושרי – שותף של אהרוני.
  5. אלי טיסונה – שותף של אהרוני. אחיו של עזרא. מתגורר כיום בג'מאיקה.
  6. עזרא טיסונה – סמים, גביית דמי חסות וחובות. אחיו של אלי.
  7. יחזקאל אסלן – סמים. נרצח בשנת 1993.
  8. יעקב אפשטיין – רכוש, מכוניות לא חוקיות, סמים. כיום סוחר מכוניות.
  9. רפי שאולי – סמים, מלבין הון שחור.
  10. מוניה שפירא – שותף של בצלאל מזרחי. מוגדר כיום כמסעדן ו"בליין".
  11. דויד דזנאשוילי – זייפן, סחיטת דמי חסות. כיום במאסר בצרפת.

נראה כי העיסוק ברשימה סיפק לתקשורת "חומר גלם" נוסף לעיסוקם בפשע המאורגן ובלעדיה, אפשר כי, בעיית הפשע המאורגן היתה יורדת מסדר היום כבר בשלב הזה. יתרה מזאת, העובדה כי רשימה כזו נמצאת לכאורה בידי המשטרה שימשה לתקשורת כהוכחה לקיום הבעייה אותה היא "חשפה" ו"הגדירה".

2) משפט הדיבה נגד "הארץ" 

בצלאל מזרחי אשר היה אחת הדמויות העיקריות בסדרת הכתבות השלישית, שהוצגה כאחד העומדים בראש מערכת הפשע המאורגן בישראל, הגיש תביעת נזיקין נגד עיתון "הארץ" בשל פרסום לשון הרע, וכן נגד המוציא לאור שלו והכתב אבי ולנטין, שחיבר את הכתבות. אומנם גם מוזכרים אחרים הנמנים על רשימת ה- 11 הגישו תביעות דומות, אך מסיבות משפטיות שונות הפך המשפט של מזרחי למשפט המרכזי ומיקד את מירב תשומת הלב של התקשורת. עיקר הדיונים התנהלו לאחר שוועדת שימרון סיימה את עבודתה. פסק הדין ניתן ב- 4.7.1979 (ת"א 1866/77; פסק הדין הסופי ניתן ביום 20.12.1979).

טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים היתה: "אמת דיברתי". אשר-על-כן נדרשה השופטת שולמית ולנשטיין להחליט אם אכן הוכח כי פעל בארץ פשע מאורגן ואם אכן הוכח קשר כלשהו בין מזרחי אליו. באשר לשאלה הראשונה קבעה השופטת כי: "נראה לי לאור כל האמור כי הנתבעים הוכיחו כדבעי קיומו של פשע מאורגן בישראל, כפי שהוגדר בדוח ועדת שימרון, והשתכנעתי מצדי באופן סביר – שאכן – לצערי – כך המצב".

באשר לשאלה השנייה פסק בית המשפט כי: "אמנם היתה קיימת חובה מוסרית להתריע על התופעות שתאר ולנטין בכתבות שלו, אך עלי לקבוע… כי הקטעים המשמיצים פורסמו שלא בתום לב, באשר מה שנכתב בהם לא הוכח כאמת, והנתבעים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הם אם לאו…"

פסק הדין קבע כי: "הנתבעים כולם פרסמו לשון הרע על התובע… ולפיכך הם חייבים לפצות אותו על הנזקים אשר נגרמו לו בשל כך…". בית המשפט העליון, שדחה ערעורים הדדיים שהוגשו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, קבע בפסק הדין שפורסם ב– 12.4.1987 כי "… החלטתו של הארץ לפרסם את הכתבות לגבי מזרחי הייתה בלתי אחראית, ונתבססה על פירורי מידע שלא היה בהם אפילו בסיס לכאורי לעשות את הפרסום כפי שנעשה (ע"א 78/80, 670/79, 82/80).

בתאריך 21.12.1979 קבע בית המשפט כי על הנתבעים לפצות את התובע בסכום של 300,000 ל"י, שהיו שווים אז לכ- 8,500 דולרים של ארצות-הברית, וכן לשלם לו סכום דומה עבור הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי-הדין.

בפסק הדין ניתחה השופטת את חומר הראיות שהגיש "הארץ" במטרה לאשש את טענתו כי מזרחי קשור לפשע המאורגן. בכמה מן הראיות והמקרים שהוצגו, מצאה השופטת ממצאים המחשידים את מזרחי וחבריו בפעילות פלילית. הסיפור המפורסם ביותר בהקשר זה היה "הלבן":

בתאריך 17.2.1977 בוצע על-ידי המשטרה עיקוב סמוי אחרי בצלאל מזרחי, רחמים אהרוני וטוביה אושרי אשר נפגשו ליד שולחן שניצב על המדרכה ליד בית קפה ברח' יהודה המכבי בתל-אביב. הפגישה צולמה בחשאי ואחד העוקבים, הקצין בולקינד, שמע חלקים משיחתם ורשם דוח כדלקמן: "… שיחתם נסבה אודות הלבן, על טיבו וערכו בשוק. בצלאל התבטא בזו הלשון: הלבן שיצא באחרונה הוא ממין משובח ביותר תוך כדי שיחתם הוזכרו סכומי כסף הבאים…"

הסנגוריה טענה כי "לבן" פירושו הרואין וכי השיחה נסובה על עסקת סמים גדולה. באי כוח התובע ניסו להעלות כמה סברות לגבי המשמעויות שיש לייחס לאותה שיחה אודות "הלבן". תחילה ניסו לייחס את המושג לבשר חזיר אשר ידוע בציבור כ"בשר לבן", אך לאחר מכן הועלתה סברה שמדובר בבר משקאות בצבע לבן. השופטת סיכמה הנושא וקבעה כי: "… אמנם התייחסה השיחה הנדונה לעסקה או עסקות של סמים…" (ת"א 1866/77). סביר להניח כי סיפור "הלבן" זכה להד-תיקשורתי נרחב הודות לאופיו הדרמטי מחד, קרי: עיקוב וצילום סמוי על-ידי המשטרה של מפגש בעל ניחוח קונספירטיבי של כאלו המוצגים כראשי הפשע המאורגן בישראל; ומאידך, ארוע זה הביא את בית המשפט לקבוע, בסייגים מסויימים, כי אכן לאותם מוזכרים זיקה לסחר בהרואין, קביעה אשר המדיה ראתה בה כאישור חותך לצדקת טענותיה.

מכל מקום, העיתונות השיגה במשפט "מזרחי – הארץ", בין היתר, קביעה משפטית חותכת כי בארץ קיים פשע מאורגן, כפי שהוגדר בדוח שימרון. בכך השלימה התקשורת את השגת הלגיטימציה לטענה שלה על המצב משלושת רשויות השלטון במדינת ישראל (מחוקקת, מבצעת ושופטת). ומשום כך, הגדרת המצב במושג פשע מאורגן אינה ניתנת עוד לערעור אליבא דמדיה.

3) סיום הויכוח

סיום משפט מזרחי – "הארץ" מסמל את סיום "הרצת" הגדרת הפשע המאורגן וקבלתה, במידה כזו או אחרת, על-ידי רשויות השלטון במדינה. זמן קצר לאחר פרסום פסק הדין ירדה בעיית הפשע המאורגן מהכותרות ומסדר היום עד שנעלמה כמעט לגמרי – למעט חריגים פה ושם. כסלוא (1990) תיאר את סיום הויכוח מנקודת ראותו: "… מאז עברו כמעט עשר שנים. מבחינת הפשע המאורגן היו אלה עשר שנים שקטות. הנושא עצמו – אפילו ההגדרה – כמעט ונעלמו משגרת חיינו". לפיכך נשאלת השאלה מדוע נמוג הנושא.

כסלוב (1990) העריך כי הנושא ירד מסדר היום כתוצאה מצרוף של שלושה גורמים:

  1. התעייפות טבעית של הציבור מהנושא, בדומה לנושאים רבים ואחרים.
  2. פסק הדין במשפט "מזרחי – הארץ" קבע נורמות חמורות לגבי עיתון המבקש לפרסם כתבות כפי שפורסמו, וביניהן כי על העיתון להיות מסוגל להוכיח במשפט כי אמת דיבר בקשר למה שהדפיס. ובאין כל אפשרות לכתוב על הנושא, לדעת כסלו, באופן מוחשי – מבלי לציין שמות ומקרים ספציפיים – הוא ימוג.
  3. לא קם איש פוליטי (בדומה לאולמרט בשעתו) ש"ירכב" על הנושא.

לעומת זאת, בוכנר (1990) לא הוציא מכלל אפשרות כי הנושא נמוג בגלל שתי אלה:

  1. לאחר שהתקשורת השיגה את מטרתה, התקבלה ההגדרה שלה למצב, לא היה לה עניין להמשיך ולדוש בנושא.
  2. התברר לתקשורת כי אין ארועים שניתן להכניסם תחת הכותרת של הפשע המאורגן – ולפיכך לא נמצא חומר לכתוב עליו.

ייתכן ובנוסף לגורמים שמנו מיכאל בוכנר ורן כסלו ראוי להזכיר כי בשנת 1979 נחתם חוזה השלום עם מצרים והחלו שיחות "האוטונומיה", ולאחריהם פינוי סיני, הבחירות הסוערות של שנת 1981, ומלחמת שלום הגליל ב- 1982, אשר תרמו את חלקם לסיום הויכוח. ניתן גם להניח כי לאחר שהמושג פשע מאורגן, זכה ללגיטימציה – בצורה כזו או אחרת – מצד רשויות השלטון במדינה, שוב אין התקשורת יכולה להביך את הממסד בהגדרת מצב שבמילא הוא הכיר בה. כך שבאי יכולתה של המדיה לגרור את רשויות השלטון לויכוח כלשהו – תימוג הפאניקה המוסרית.

סברה נוספת המסבירה את סיום הדיון הציבורי בסוגיית הפשע המאורגן קשורה להתבססותו של "הליכוד" בשלטון, שהרי אם פרנסיו היו ממשיכים להטיף על קיומו של פשע מאורגן, היה הדבר יכול לשמש כ"חרב פיפיות" להם, באשר תופעה זו נתפסת ככזו המתקיימת בסיוע פקידי ממשל מושחתים או כתוצאה ממשטר עייף ונכשל. לכן, מקץ שנה-שנתיים לשלטון "הליכוד", היה הכרח מבחינתם לחדול מלדוש בנושא שמא ידבק הרבב גם בהם. "המערך", מצידו, היה ככל הנראה מנוע מלהעלות טיעון שיש פשע מאורגן הואיל והיה זה משום הודאה באשמה שהוא ניסה לדחותה מעליו במשך עשור שנים. 

4) תוצאות הויכוח

לכאורה, ניתן לצפות מן המתבונן על ויכוחים פוליטיים כי ינסה להצביע על מי מהמשתתפים בהם ידו היתה על העליונה – אם אכן היה כזה – קל וחומר שכשלטובת הצופה עומדת הפרספקטיבה בת י"ג השנים ויותר. התצפית הנוכחית על ההתנהגות הנחקרת – העדויות הכתובות בקשר לויכוח על הפשע המאורגן בישראל – מלמדת שלמעשה כל הצדדים בפולמוס ניסו להפיק מהמחלוקת את התועלת המירבית מבחינתם, ובדרך כלל השתדלו הם להציג ולהדגיש את הישגיהם; תוך הצנעת "נקודות התורפה" שנתגלו בקירבם, ולפעמים באמצעות הבלטת מה שיכול להיחשב כששלילי אצל יריביהם. הכל בהתאם לעניין ולנסיבות. לכן, אין מקום להעריך מי ניצח ומי נוצח במהלך הויכוח, אלא יש לנסות לברר כיצד הציג כל משתתף את תוצאות העימות לדידו.

א) התקשורת:

התקשורת הפגינה את יכולתה ל"חשוף בעיות חברתיות", ולהניע בעטיין סוכנויות שונות לעשות מעשה. דומה כי היטיב לבטא רעיון זה עורך המשנה של "הארץ", גדעון סאמט, בעדותו במשפט "מזרחי – הארץ": "… עוקב הארץ מזה שנים בדאגה אחרי התפתחות הפשע המאורגן, וראה לעצמו חובה להעלות את הנושא לתודעת הציבור ולדרבן את הממשל לפעול לביעור הנגע הממאיר הזה" (ת"א 1866/77).

התקשורת גם דיווחה במקרים רבים על שבחים שהרעיפו עליה גורמים שונים שחלקם תוארו בפרקים קודמים, בדומה לדברי ההקדמה לסיפרו של העיתונאי נתן רועי (1992) שכתב פרופסור מנחם אמיר: "תופעת הפשיעה המאורגנת היתה ידועה לשלטונות, אך היתה זו העיתונות, שנתנה לתופעה זו את הפירוש הנכון של קיום תופעת פשע מאורגן. ואמנם, בארה"ב, ביפן, בהולנד, באנגליה ובישראל היתה זו העיתונות שתיארה אירועים, תופעות וחשפה אישים בעולם הפשיעה ובממסד הקשורים בתופעת הפשע המאורגן. היתה זו העיתונות שכפתה על המערכות, שתפקידן להילחם בפשיעה בכלל, להיערך למאבק בפשע המאורגן… בהיסטוריה של העיתונות המודרנית התפתח כבר מתחילת המאה בארה"ב ובארצות אחרות ענף של עיתונות, שלא הסתפק בתיאורים סנסציוניים של פשיעה, אלא התמקד בחשיפה מעמיקה של תופעות הקשורות בפגיעה באיכות החיים של החברה כולל הפשיעה המאורגנת. גם בארץ התפתח סוג עיתונות כזה, ואפשר לציין כמה עיתונאים שעסקו באופן עקבי, מעמיק ושיטתי, בהצגת תופעת הפשע המאורגן בישראל".

העיתונאים עצמם, ובייחוד אלו אשר עסקו בויכוח באופן פעיל נהנו מהרחבת התחום המקצועי שלהם ומעלייה בסולם הסטטוס שלהם. כראיה לכך ניתן להביא את דברי השופטת ולנשטיין בפסק דינה במשפט "מזרחי – הארץ": "… מאז 1971 נחשב רן כסלו בעיני עורכי "הארץ" מומחה לנושא הפשע המאורגן…". בהקשר זה סיפר כסלוב (1990) כי בעקבות פרסום שתי הסדרות הראשונות הוא הוזמן להופיע בהרצאות בפני פורומים שונים, וכי כאשר עמדו להקרין בארץ את הסרט "הסנדק", הזמינוהו להקרנה פרטית שיחווה דעתו על הסרט. יתרה מזאת, רן כסלו העריך כי אפילו במשפט "מזרחי – הארץ", אשר בו העיתון הפסיד להלכה, "הארץ" זכה למעשה לרווח גדול. תפוצתו ויוקרתו עלו וקטעים שלמים מפסק הדין צוטטו בהרחבה כמביעים תמיכה בגישת העיתון (מוסף מיוחד עם פסק הדין יצא ב- 5.7.1979 ב"הארץ"): "… "הארץ" ניצח במערכה נגד הפשע המאורגן, אך הפסיד את המשפט" (כסלוא, 1990). דוגמא נוספת היא אבי ולנטין שעליו רשמה בשן (1993): "שיאה של עבודתו העיתונאית – סדרת מאמרים על הפשע המאורגן בישראל".

ב) הפוליטיקאים:

הדוגמא הבולטת לרווח שהפיק פוליטיקאי מהויכוח היא בדמותו של חבר-הכנסת אהוד אולמרט אשר נבחר בשנת 1973 לכנסת השמינית והפך לנושא הדגל של המאבק על ההגדרה. התקשורת "אהבה" אותו בשל כך והעניקה לו חשיפה גדולה. לימים התמודד אולמרט, וזכה, בבחירות המוניציפליות על רשות עיריית ירושלים. במהלך מסע התעמולה שלו פורסמו על פני מודעות ענק מעלותיו וביניהן נמנו: "לזכותו נרשמו בעיקר מאבקיו בשחיתות בספורט ובתופעת הפשע המאורגן בישראל (מוסף "ידיעות אחרונות", 30.7.1993).

מעבר למימד האישי – מעמדי – שימש הנושא כאמצעי יעיל לניגוח מפלגות יריבות. דוגמא לכך הם הדברים אשר פורסמו במאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מיום 20.2.1978 בשמו של שר המשפטים שמואל תמיר: "בהעירו כי סיבת הסיבות של מה שבא עלינו (הקביעה של ועדת שימרון כי יש פשע מאורגן בישראל) היא בהסתאבות שלטון הקבע הישן שלנו".

ג) המשטרה:

בוכנר (1990) ציין כי בעקבות ועדת שימרון הוסיפה הממשלה לתקציב המשטרה סכומי כסף משמעותיים לצורך גיוס שוטרים ורכישת מכוניות ואמצעים אחרים. להערכתו, אלמלא הסערה שהתחוללה בנושא הפשע המאורגן, לרבות פעולת שתי הוועדות, התוספת הזו לתקציב המשטרה לא היתה מושגת.

כפי שהוברר בפרק הקודם, עם חלוף הזמן מפרסום דוח שימרון, חדלה המשטרה לחלוטין מלהשתמש במונח פשע מאורגן ביחס לעבריינות בישראל, תוך התכחשות מלאה להגדרה זו של המציאות, גם לא במתכונת שקבעה ועדת שימרון "פשע מאורגן נוסח ישראל". יתכן והסתלקותה השקטה של ההגדרה פשע מאורגן מהקונטקסט הישראלי, היא, מבחינתה של המשטרה – נצחונה בויכוח.

ד) הדמויות אשר זוהו כראשי הפשע המאורגן:

בוכנר (1990) סבר כי החשיפה בתקשורת אשר נגרמה לאותם בני-אדם אשר זוהו כראשי הפשע המאורגן, ובהנחה כי אכן מדובר באנשי "העולם התחתון"; הרי חשיפה שכזו, על-פי הנורמות של תת-התרבות העבריינית, העלתה את הסטטוס שלהם. חיזוק לדבריו ניתן למצוא בין השאר בכתבת הענק שהכינה שרית רוזנבלום מקץ שלושה חודשים להרצחו של יחזקאל אסלן, השביעי ברשימת ה- "11" ("ידיעות אחרונות – 7 ימים", 21.5.1993): "… את יחזקאל אסלן הרשימה הזו דווקאה בנתה. הוא צבר כוח ושליטה וקנה לו מעמד של שליט בלתי מעורער בשכונת התקווה".

ה) אחרים:

בסעיף זה ניתן להכליל גורמים ואנשים אחרים אשר נגעו בויכוח בצורה זו או אחרת. לדוגמא: חברי ועדת שימרון אשר נהנו תקופה ארוכה מחשיפה תקשורתית ועלייה בסטטוס שלהם כתוצאה מכך, או מעורבים אחרים אשר ניצלו את הבעיה בכדי לקדם עניינים אישיים שלהם, כמו למשל מר שמואל (סמי) נחמיאס, כפי שתואר קודם, ואחרים.

5) ההתיחסות לפשע המאורגן בישראל מאז שנות השמונים

עם מתן פסק הדין במשפט "מזרחי – הארץ" ביולי 1979, ירד המסך על הויכוח האם קיים פשע מאורגן בישראל והגדרת המצב כפשע מאורגן כמעט ונעלמה. עם זאת, נעשה מעת לעת שימוש פונקציונלי במושג פשע, בעיקר בתקשורת, בהתאם לנסיבות ולתפיסת העולם של המתייחס.

כסלוא (1990), במה שנראה כניסיון להפיח חיים בויכוח על קיום הפשע המאורגן בישראל, על-ידי "זריקת כפפה" לעומת המשטרה, יצא במאמר פולמוסי, בכתב העת "פוליטיקה" המזוהה עם מפלגת "רצ", תחת הכותרת: "לאן לא נעלם הפשע המאורגן". המוטו שלו היה שהפשע המאורגן "… לא נעלם, אלא שהגורמים הקשורים אליו אינם מעוניינים בפרסום, העובדים עבורו מעדיפים לשתוק והמשטרה, שאיננה מצליחה לפצח אותו, אינה ששה להודות בכשלונה". בין היתר ניסה כסלו להשיב על השאלה "איך נעלמה המפלצת מעיני הכל?" בטענה כי הנושא הושתק, כלשונו, בעקבות משפט "מזרחי – הארץ" ובגלל חוק איסור לשון הרע, המגביל את העיתונות בכתיבה בנושא. בסיום המאמר, מתח כסלו ביקורת על החוק וסיכם כי: "כל עוד יעמוד המצב הזה בעינו, יכולים אנשי הפשע המאורגן בארץ לישון בשקט. כתוצאה מהגבלות אלה על התקשורת ומחדלי המשטרה, נראה שמובטחת להם תקופת רגיעה ארוכה".

אמיר 1990) כתב מאמר קצר אשר הודפס בצמוד למאמר של כסלוא (1990) תחת הכותרת: "עניין של גיאוגרפיה" והמוטו: "כן, יש פשע מאורגן בישראל, אך הוא מתפצל לארגונים שונים, מקומיים". במאמר הסביר אמיר את גישתו להתארגנות הפלילית כאשר בקצהה נמצא הסינדיקט, וכי לפי תפיסה זו קיים בארץ "פשע מאורגן מקומי". ראוי לציין כי לא כסלו ולא אמיר, בכתבות אלו, משתמשים במונח שטבעה ועדת שימרון: "פשע מאורגן נוסח ישראל". עם זאת גם אמיר המצטרף לדעה כי, בין היתר, חוק איסור לשון הרע מונע את "… אזהרת הציבור מפני התופעה".

לעומת זאת, ניתן למצוא בעיתונות התבטאויות שונות לגמרי מאלו של כסלוא (1990). כאשר נפטר "מנטש" – מרדכי צרפתי – כתבו אלי תבור ותחיה ארד ב"ידיעות אחרונות", 3.11.1991, בין השאר כי: "קשריו עם ראשי השלטון, יכולתו להשיג פרוטקציה וידידות עם עבריינים הולידו את האגדה על מעורבותו בפשע המאורגן, שקיומו בארץ לא הוכח מעולם… הפירסום הזה שבר את ליבו… בסידרת כתבות בעיתון הארץ הוא הואשם כי הוא "הסנדק" של הפשע המאורגן בישראל. ועדת שימרון… וכן היועץ המשפטי לממשלה, לא מצאו כל ביסוס ממשי לטענה זו".

בכתבה על הלוויה רשם אלי תבור ("ידיעות אחרונות", 4.11.1992) בין השאר כי "… מגיבורי רשימת ה- 11 המפורסמת שמנטש היה כביכול "סנדקם"…". וענת טל-שיר כתבה ("ידיעות אחרונות", 8.11.1991): "… עד שבאו הפירסומים על מעורבותו כביכול בפשע המאורגן… ברשימת ראשי הפשע המאורגן, שתקפותה לא הוכחה…". בהמשך הכתבה היא ראיינה את רן כסלו וניסתה לברר אם לא היתה טעות וגרימת עוול בכתבות שלו על הפשע המאורגן:

" שום חרטה?

מה פתאום, זה היה הישג גדול".

שאול פרץ (ידיעות אחרונות", 27.3.1992) כתב על אורי לוי אשר נחשד כ"בכיר שופטי ובוררי בית-הדין של העולם התחתון", ובין השאר ציין כי היחידה המרכזית של משטרת תל-אביב הרכיבה בשעתו את "רשימת 11 ראשי עולם הפשע בישראל". לאמור: המנעות מפורשת מלהשתמש במושג "פשע מאורגן" – בניגוד למה שהיה מצופה.

בכתבה פרי עטה של שרית רוזנבלום ("ידיעות אחרונות", 21.5.1993) במלאות שלושה חודשים לרצח יחזקאל אסלן, המופיע במקום השביעי ב"רשימת ה- 11", נעשה שימוש בולט במונחים: פשע מאורגן ומאפיה: "שעה אחת אחרי שנרצח יחזקאל אסלן, במה שנראה כמו חיסול של המאפיה…", ובהמשך הכתבה: "ב- 1977 הופיע שמו ב"רשימת ה-11" הידועה לשימצה, שמיקמה אותו בצמרת הפשע המאורגן במדינה…".

נראה כי מכל הדוגמאות לעיל עולה כי ככל שמבקש בעל דברים לצקת נופך דרמטי למאמרו, כך יטה להשתמש בסמל "פשע מאורגן", הרווי אגדות ופלצות. כך למשל פירסם העיתונאי נתן רועי (1992) ספר בשם: "העולם התחתון: הפשע המאורגן בישראל 1980 – 1990" (ההדגשה במקור). בדברי הקדמה לספר רשם, בין היתר, פרופסור מנחם אמיר כי העיתונות היא זו שנתנה לתופעת הפשיעה המאורגנת את הפירוש הנכון של קיום תופעת פשע מאורגן, וכפתה על המערכות להיערך למאבק בפשע המאורגן, וכי בספר זה הצליח נתן רועי לכתוב חיבור הממצה "את ההיבטים השונים של תופעת הפשיעה המאורגנת והפשע המאורגן בארץ: מניעיה, נזקיה…".

פרק שלם בספר עוסק ב"פשע מאורגן מקומי". ונפתח כהי לישנא: "פרופסור מנחם אמיר, שכתב את הנספחים המקצועיים בדוח ועדת שימרון (1978), אומר היום כי בישראל קיים פשע מאורגן, אך הוא מקומי ולא ארצי".

ניתן לסכם את תוצאות הויכוח בציון מספר נקודות. ראשית, כל צד שנטל חלק בפולמוס ניסה להציג מצג לפיו עמדתו בויכוח היתה נכונה, ואילו עמדת הצד האחר היתה שגוייה לחלוטין. שנית, נראה כי כל צד ניסה להפיק מהויכוח את המירב על-מנת לקדם את האינטרסים שלו.

דיון ומסקנות

א. עיקרי תכלית המחקר, השיטה, והבסיס התיאורטי

המחקר דנן עוסק במסגרת הסוציולוגיה של בעיות חברתיות, בניתוח מקרה של ויכוח על הגדרת מציאות כבעיה חברתית, ותכליתו להציג, דדוקטיבית, את כוח ההסבר של התיאוריה והמודלים הרלוונטיים לעימותים על בעיות חברתיות; ולשאוף להעשיר את החומר התיאורטי על דרך האינדוקציה. המקרה שנבחר לניתוח הוא הפולמוס שהתחולל בשנות השבעים על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל (להלן: הויכוח). בכפוף לתחום המדעי של המחקר, התבססה המתודולוגיה אשר הנהיגה את העשייה על ניתוח תוכן של מקורות ראשוניים אשר כללו קטעי עיתונות יומית, מאמרים מכתבי עת, ודוחות רשמיים של רשויות במדינת-ישראל.

מבין הממצאים העיקריים ניתן לציין כי הויכוח על הגדרת תופעת העבריינות המאורגנת בישראל כפשע מאורגן, החל בשנת 1971 בעקבות סדרת מאמרים של עיתונאי לענייני משטרה בעיתון יומי (רן כסלו מ"הארץ"), אשר טען בין השאר כי תופעת הפשיעה בארץ הגיעה למצב בו התגבש פשע מאורגן המסכן את שלטון החוק במדינה. לעומתו, הרשות המבצעת בכלל, ומשטרת ישראל בפרט, דחו על הסף את ההגדרה פשע מאורגן. הויכוח, שהחל לצבור תאוצה, נקטע במהלך מלחמת יום הכיפורים ובמשך השנתיים שלאחריה, וחזר לכותרות בשנת 1976. "המהפך" השלטוני שהתרחש במדינה בשנת 1977 הביא, ככל הנראה, לתפנית בדפוסו של הויכוח, הניכר, בין היתר, בהקמת ועדת שימרון שנתמנתה בעקבות ועדת בוכנר, שממצאי האחרונה לא נתקבלו בעין יפה על-ידי אלו שחתרו להשליט את הגדרתם. ועדת שימרון קבעה כי בארץ פועל "פשע מאורגן נוסח ישראל". מסקנות דוח הוועדה נתקבלו למעשה על-ידי הרשות המבצעת ולהלכה גם על-ידי הרשות השופטת. זמן קצר לאחר פירסום פסק הדין במשפט שבו אומץ דוח שימרון על-ידי הרשות השופטת (משפט הדיבה נגד "הארץ"), בשלהי שנת 1979, נדם הויכוח ונעלמה בעיית הפשע המאורגן בישראל.

השאלות המחקריות הספציפיות שנשאלו אודות המחלוקת על הפשע המאורגן כללו בין השאר: כיצד פרץ הויכוח, מה היה אופי הפולמוס ומי נטל בו חלק; וכן, אילו עמדות הוצגו במהלכו ומדוע. כפועל יוצא מכל אלו נתבקש בירור נסיבות וסיבות סיום הויכוח והערכת תוצאותיו.

הסוציולוגיה של בעיות חברתיות מציעה לחוקר המדעי שלוש תיאוריות המסבירות את מהותן והיווצרותן של בעיות חברתיות. במחקר זה אומצה תיאורית הבנייה של  קיטסוס וספקטור שמרכזיותה בתחום מצדיקה לכאורה להתייחס אליה כאל פאראדיגמה מדעית. שתי הגישות האחרות, הפונקציונליסטית וקונפליקט הערכים, נדחו על-ידי Kitsuse & Spector (1973) בעיקר בגלל אי יכולתן לאפיין את התופעה המכונה בעיה חברתית ולייחדה מתופעות חברתיות אחרות כמו עוני, פשע, התאבדויות וכיוצא באלה. לדעת קיטסוס וספקטור כשלונן של שתי הגישות הקודמות להסביר את התופעה נובע בעיקר מהתייחסותן (כל אחת ודרכה) אל תופעת הבעיות החברתיות כאל תופעה אוביקטיבית נתונה. לדעתם, בדומה לסטייה החברתית, קיים קושי להגדיר בעיה חברתית מהי, מאחר שמה שיחשב אצל אדם או קבוצה פלונית בעיה – לא ייתפס כך אצל זולתיהם. לאמור, ישנם כאלה אשר מעוניינים להעלות עניין כלשהו לסדר היום ולהציגו כבעיה, ולעומתם יתכנו כאלו אשר יחתרו להוריד הנושא ממוקד תשומת הלב החברתית, בין היתר, בהכחישם את קיומה של הבעיה, כאשר מטרתם היא בדרך כלל לשמר את הגדרת המציאות הקיימת.

דומה כי גישת התיוג של בקר, היטיבה להסביר את מהות הסטייה החברתית בטענה כי התנהגות סוטה היא התנהגות אשר הוגדרה כך על-ידי בני-אדם. לפיכך, הסטייה מיוצרת על-ידי קבוצות חברתיות באמצעות חקיקת חוקים אשר הפרתם מוגדרת סטייה. ברוח גישת התיוג, ובהשראת גישתם של ברגר ולקמן שטענו כי האדם חי בעולם סימבולי שהוא עצמו בונה אותו; פותחה תיאורית הבנייה לפיה בעיה חברתית קיימת רק אם תהיינה קבוצות אשר תגדרנה מציאות מסויימת כבעיה, ותנסנה לעשות משהו בעניין. מכאן, שבעיה חברתית הינה סוג של פעולה ולא מצב אוביקטיבי. לכן, יתמקד המחקר האמפירי בפעולות של בני האדם בעת בניית בעיות חברתיות, על רקע הקונטקס החברתי הרלוונטי. הואיל והמחקר עוסק בהיבטים הסוביקטיביים של הויכוח, נבחנים הפעולות – רטוריות בדרך כלל – והמניעים של משתתפי הפולמוס; מבלי שנבדקות שאלות כגון מי צדק בטיעוניו או מי ניצח בויכוח; אלא כיצד הושמעו הטיעונים וכיצד הציג כל צד את תוצאות הויכוח מבחינתו.

אם צריכה היתה לקבל תיאורית הבנייה תמיכות נוספות הרי שממצאי המחקר דנן יכולים להצטרף אליהן. קיטסוס וספקטור, כאשר ביקרו את הגישה הפונקציונליסטית ואת תיאורית קונפליקט הערכים שהציעו שופט טכני – מדען – אשר יקבע מהו המצב החברתי הקיים בעת ניתוח בעיות חברתיות, טענו כי גם קביעת מדען כזה הינה סוביקטיבית ובמידה רבה פוליטית, שהרי תמיד יכולה להתעורר מחלוקת על מסקנותיו; ואז, מי יקבע מי צודק? במחקר זה התברר כי במהלך הפולמוס על הגדרת הפשע המאורגן, התעוררו ויכוחים לא רק בין עיתונאים ופוליטיקאים ובין אנשי שלטון, אלא גם בין אקדמאים – בינם ובין עצמם על הגדרת המציאות. כך נמצא כי אין זה מקרה שוועדת שימרון, שעל-פי ממצאי המחקר נראה כי היא תועלה להביע הסכמה, במידה כזו או אחרת, עם ההגדרה פשע מאורגן, בחרה לעצמה כיועץ מדעי דווקא מומחה (אמיר) שדעתו היתה שיש פשע מאורגן בארץ (ראה עמ' 56).

זאת ועוד, העובדה כי בעיית השפע המאורגן הופיעה "פתאום" ונעלמה בקול דממה דקה, מחזקת את המסר עליו מושתת תיאורית הבנייה לפיו בעיה חברתית קיימת רק אם יהיו קבוצות או יחידים שיגדירו מציאות מסויימת כבעיה.

ב. מהותו של הויכוח על הפשע המאורגן בישראל

הגדרת המציאות כי בישראל פועל פשע מאורגן כבעיה חברתית, באה לעולם המושגים המשמעותיים בחברה הישראלית בשנת 1971, כאשר פירסם רן כסלו את סדרת הכתבות ב"הארץ". היוצא מכך הוא כי מצד אחד, "הבעיה" לא היתה "קיימת" עד למועד בו פורסמה סדרת הכתבות הראשונה; ומצד שני, נעלמה הבעיה כלא היתה במהלך שנת 1979. כסלוא (1990) תיאר זאת מנקודת ראותו במילים אלה: "… הפשע המאורגן בישראל פעל משך שנים מבלי שיבחינו בו, גם עד 1971. הוא נתגלה כאשר העזו העיתונאי והעיתון לחקור את התופעה ולפרסם את ממצאיהם. הוא נעלם שוב כשאר הופסקו התחקירים העיתונאיים ופרסומם". במילים אחרות "הבעיה" החלה  רק כאשר עורר אותה כסלו, ומסיבות שיתבררו להלן – נמוגה.

לכאורה ניתן לאפיין את כסלו כ"צלבן מוסר" כפי שהציע Becker (1973) לכנות את מרבית "יצרני" הסטייה. לכסלו, העיתונאי, היה אינטרס מקצועי לכתוב על התופעה ולפתח אותה: המידע נראה לו חמור ומצריך כתיבת כתבות והמשך איסוף חומר (ראה עמ' 28). הכתבות והויכוח שנתעורר בעטיין הוסיפו לו מוניטין רב וסטטוס לא מבוטל, בדומה למה שנאמר על עמיתו וממשיכו ב"מסע הצלב" אבי ולנטין כי היה זה: "… הסיפור העיתונאי של חייו… שיאה של עבודתו העיתונאית, היתה בסדרת המאמרים על הפשע המאורגן בישראל ב- 1977…" (בשן, 1993).

העיתונאים, הפוליטיקאים והאחרים אשר הצטרפו ל"מסע הצב" ולמוטיבציה להשליט את הגדרת המציאות שלהם, פעלו מתוך אינטרסים מקצועיים או מעמדיים או קבוצתיים. לכל אחד מהם היה מה להרויח מיצירת המצג שפשע מאורגן פועל בארץ. גאספילד הציע טיפולוגיה של מישורי מניעים בהם פועלים גורמים חברתיים במטרה לקדם בעיה (ראה עמ' 13). לכאורה ניתן לייחס לעיתונאים את המניע המקצועי – להרחיב את תחום התעסקותם המקצועי מעבר לכאלו המדווחים על "חדשות", אל מעמד של מתקנים, רפורמטורים, המשפיעים על השלטון למען הציבור כשם שדווח במחקרים של וונהל וכהן. עם זאת, נראה כי לא ניתן להתעלם מן המניע המעמדי בו פעלו חלק מהכוחות שדחפו את הויכוח. הפרסום האישי נשא פוטנציאל מעמדי. כך למשל נמצא כי כסלו הוזמן להרצאות ולהקרנות "בכורה" של סרטים; ואולמרט ציין את חלקו בויכוח במודעה לבחירות האישיות המוניציפליות בירושלים בחלוף חמש-עשרה שנים ויותר מהויכוח.

סקירת הספרות מלמדת כי הויכוחים על בעיות חברתיות מבטאים, בין השאר, יחסים פוליטיים בין יחידים ובעיקר בין קבוצות בחברה. להסיר ספק יודגש כי מדובר בפוליטיקה במובן הרחב של המילה, ולא למושג המצומצם המתייחס למפלגות פוליטיות וליחסים בין רשויות השלטון. המקרה דנן מתאפיין כ"פוליטיקה של ההגדרה" לפי קונרד ושניידר (ראה עמ' 14). בפולמוס זה נתגלתה פעילות ממושכת שתכליתה היתה להגדיר מציאות כבעיה, וכנגדה פעלו כוחות לסכל את הלגיטימציה להגדרה זו. אומנם מצדדי הויכוח ניסו להניע ויכוח על האטיולוגיה של המציאות אותה הם הגדירו. ייתכן ומדובר בניסיון נוסף לרכוש כוח להגדרה לא רק על בסיס חומרת התופעה אלא גם על בסיס ההסבר של עלייתה וקיומה (אמיר, 1994). שוללי ההגדרה נמנעו מלדון במישרין באטיולוגיה כי בכך תוקנה לגיטימיות להגדרה. אשר-על-כן נשא הויכוח אופי כמעט מוחלט של ויכוח על הגדרה (Politics of Definition).

הגדרת המציאות כבעיה אינה עומדת כשלעצמה אלא בהכרח יש לייחס את הבעיה למי שנחשב בעיני המגדיר כאחראי להיווצרותה. למעשה מדובר באחריות פוליטית לפי גאספילד. מצדדי ההגדרה הצביעו במישרין על המשטרה כנושאת באחריות ליצירת המצב עליו הם מתלוננים. המשטרה, בהכחישה את ההגדרה, ניסתה לגולל מעליה את האחריות לבעיה – שבעצם היא לא הכירה בה מעולם.

למרות ששני בני-הפלוגתא העיקריים בויכוח היו עיתונאים מצד אחד ופקידים מצד שני, נמצא כי רבים אחרים נכנסו לקלחת – כל גורם ומניעיו – כאשר המכנה המשותף להם הוא האינטרס להרויח דבר מהמחלוקת. כך למשל נמצא כי לויכוח הצטרפו באופן פעיל ביותר גם פוליטיקאים, ובעלי מקצוע אחרים. הפוליטיקאים שדאגו לקדם את מעמדם נחלקו לשתי קבוצות: אלו שהצטרפו לצלבנים וצברו יוקרה בעיקר מהתקשורת (הדוגמא הבולטת היא אהוד אולמרט), ואלו שהגנו על המצב הקיים על-מנת לשמור על מעמדם כמו השר הלל. מקרב בעלי המקצוע שהשתתפו בפולמוס, שהמניע שלהם היה מקצועי או מעמדי, ראוי להזכיר אקדמאים (למשל מנחם אמיר), משפטנים – לקדם אינטרס מקצועי (ראה עמ' 72) או מעמדי – משכורות (ראה עמ' 61). וכן, מורים (ראה עמ' 52). בעלי עניין נוספים שניסו לגרוף רווחים בשולי הויכוח היו עסקנים שונים שרצו לקדם את עניינם כמו "נציגי עדות המזרח (ראה עמ' 70). לפיכך, מסייעת תיאורית הבנייה, הגורסת בין השאר כי בתהליך יצירת בעיה חברתית יהיה מי שירויח ומי שיפסיד מכך, להבין את מנעי אלו שנכנסו לויכוח או שנקטו בו עמדה כלשהי גם מבלי שהם נתבעו לאחריות פוליטית ישירה על הבעיה. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא עמדת המשפטנים. ערב הקמת ועדת שימרון פרסמה לשכת עורכי הדין הודעה רשמית כי הוועד המרכזי שלה ממליץ על הקמת ועדת חקירה ממלכתית (ראה עמ' 53) הפועל במתכונת הדומה לבית-משפט. ועדה כזו היתה יכולה לתרום לסטטוס של המקצוע ולהסב רווחים נאים לאלו מביניהם אשר יטלו חלק בעשייה כפי שהוסבר בעמ' 54. למרות שוועדה כזו לא קמה, התברר כי לאחר שפורסם דוח שימרון ונמצא שאינו פוגע במשפטנים, וכתוצאה ממנו יהיו אפשרויות רבות לעורכי דין לבוא לידי ביטוי, בירך העורך הראשי של כתב העת הראשי של הפרקליטים בארץ את הדוח במילים חמות במיוחד (ראה עמ' 72).

ג. תהליך הויכוח

Blumer (1971) הציע מודל בן חמשה שלבים המתאר את מסלול הקריירה של בעיות חברתיות (ראה עמ' 15). המודל, המבוסס על תיאורית הבנייה, הינו מודל היררכי לפיו המעבר לשלב הגבוה יותר מותנה במילוי התנאים העומדים בזה שלפניו. לפיכך, אין השלבים נמדדים בזמן אלא במהות הפעולות הנעשות סביב הבעיה. לאמור, ייתכן שלב בן שבועות אחדים וייתכן שלב שימשך על-פני חודשים ארוכים.

1) הופעת הבעיה: מפרסום סדרת הכתבות הראשונה ועד לדוח שמגר

על-פי ממצאי המחקר עולה כי בסופו של הפולמוס זכתה ההגדרה פשע מאורגן ללגיטימיות רבה. תהליך הגדרת המציאות כפשע מאורגן החל כאמור עם פרסום סדרת הכתבות הראשונה של רן כסלו. הבעיה הופיעה לאחר שאדם מסוים, ובעקבותיו ציבור של אנשים, הסכימו – ממניעים שונים – שזו ההגדרה הנכונה למציאות; וכי מדובר במציאות הרת סכנות. כמו-כן הצביעו על האחראים למצב המתואר על ידם, וקראו לנקוט בצעדים על מנת לטפל בו ובאלו שהביאו להתפתחותו, או שלא טיפלו בו כראוי. הטלת האחריות להתהוות הבעיה או לפתרונה הוא תנאי הכרחי להתפתחות ויכוחים על בעיות חברתיות. מחוללי הבעיה שכנעו ללא קושי שהבעיה אינה אישית. לפיכך, הופעת הבעיה תואמת את השלב הראשון במודל בן חמשת השלבים של בלומר המסביר את תהליך יצירת בעיות חברתיות.

2) השגת הלגיטימציה לבעיה: מפרסום דוח שמגר ועד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים

מיד בסמוך לתחילת מסלול הקריירה של בעיית הפשע המאורגן היא נתקלה במכשול גבוה: דוח שמגר. בעיה חברתית זקוקה ללגיטימציה מירבית על-מנת שתוכל להמשיך ולהתקדם מרמה של תלונות וטענות של קבוצת מתלוננים ועד לשלב בו יבצעו הרשויות צעדים ממשיים בעטייה. דוח שמגר איים במישרין על השגת הלגיטימציה לבעיה. מעמדו של מאיר שמגר האיש, ושל היועץ המשפטי כמוסד היה איתן ורם; ודוגמאות הממחישות תיאור זה נראות לאורך ממצאי המחקר כולו. לכן היה על כסלו להתגבר על המשוכה שניצבה בפניו. במקרה זה השגת הלגיטימציה היתה כרוכה לא רק ברכישת אוהדים נוספים; אלא, ובעיקר, בהתגברות על דה-לגיטימציה משמעותית. ההתמודדות של כסלו עם דוח שמגר ניכרת במינוריות היחסית לסידרה הראשונה המאפיינת את סגנון ותכני סדרת הכתבות השנייה. בסופו של דבר הצליח כסלו להשיג את מידת הלגיטימציה הנדרשת על-מנת להמשיך במסע, לרבות התגברותו על הדה-לגיטימציה של שמגר. אשר-על-כן ניתן לציין כי את השלב השני הצליחה בעיית הפשע המאורגן לעבור ולהתקדם. נשאלת השאלה מה סייע ותרם להמשך צבירת ההכרה בבעיה.

נראה כי סיבות רבות תרמו לצבירת הלגיטימיות להגדרה במהלך השנים 1971 – 1972 עת פורסמו שתי הסדרות. על-מנת לבררן כדבעי יש להתייחס, בין השאר, אל הקונטקסט החברתי באותם הימים. שנים אלו התאפיינו ברגיעה ביטחונית שאפשרו התפרצויות של בעיות חברתיות (ברנשטיין, 1979). בנוסף, ספר "רב מכר" וסרט "שובר קופות" על רקע הפשע המאורגן בארצות-הברית ("הסנדק") נעשה לנכס צאן ברזל במודעות הציבורית הקולקטיבית בישראל. לכך חברו עוצמת התקשורת ויכולתה ליצור בעיות חברתיות מצד אחד, והיכולת למקד תשומת לב על עבר רשויות שלטוניות המובכות בטענות על שחיתות ואוזלת יד מצד שני. כל אלה הצטרפו למכלול אשר תרם את תרומתו להשיג את מידת הלגיטימיות הנדרשת לבעיה שתמשיך ולהתפתח.

לרוע המזל, פרצה בשנת 1973 מלחמה קשה (מלחמת יום הכיפורים) אשר קטעה את הויכוח והביאה אותו לתקופת חביון של כשנתיים (ראה עמ' 39). ככל הנראה העלייה החדה במתח הביטחוני (גל פיגועים חסר תקדים אחרי טראומת המלחמה) והתהליכים החברתיים האינטנסיביים שהתחוללו בשנים 1973 – 1975 (משבר כלכלי ושלטוני), הביאו לחביון הפולמוס. ניתן להניח כי בניגוד לאופן בו נעלמה הבעיה בשלהי שנת 1979, לאחר שחיותה נמוגה מעליה, הרי שבשנים האלו נסתתרה הבעיה כנראה בגלל כוחות חיצוניים חזקים ממנה אשר פעלו בחברה הישראלית – ללא קשר ישיר לסוגיית הפשע בישראל – דהיינו המלחמה ותוצאותיה; אם כי מבלי שתאבד הבעיה את הפוטנציאל הטמון בה להמשיך ולפרוץ בעיתוי שיאפשר זאת: רגיעה יחסית במצב הביטחוני והכלכלי. נראה כי גישתם של Hilgartner & Bosk (1988) בקשר לשדות תשומת הלב הציבורי – שדות הצרות מלהכיל אפילו חלק קטן מכל המובנים היכולים להיתפס כבעיות חברתיות, ובהכרח מתקיימת תחרות וסלקציה בין הנושאים שיעלו על סדר היום הציבורי – מיטיבה להסביר את תקופת החביון של הויכוח. אפשר שזו הסיבה לעובדה שבשנת 1976 חזר הפשע המאורגן לכותרות, ואילו בשנת 1979 ירד הוא מהבמה הציבורית, לעת עתה, לבלי שוב.

דומה כי החיוניות שנשאה המחלוקת בראשית שנות השבעים, ושלא היתה קיימת יותר משנת 1979 ואילך, היא היכולת להביך ולקרוא תיגר על הממסד. בסוף שנות השבעים – לאחר שהודה הממסד בקיומה של הבעיה וקיבל, במידה כזו או אחרת, את ההגדרה פשע מאורגן – נעקרה היכולת להביכו, ובכך נמוגה כוחה הפנימי של הבעיה. לכאורה אין מדובר במצב של שחיקה או עייפות מלעסוק בסוגיא, אלא הבעיה, כאמור מיצתה את עצמה ונעלמה.

3) גיוס גורמים שונים לטיפול בבעיה: מראשית 1976 ועד מחצית 1977

למרות תקופת החביון לא נעלם המושג פשע מאורגן לחלוטין ומתברר שאכן נעשה בו שימוש מעת לעת; אם כי מבלי שהיה המושג טעון בכוח לגבור על הבעיות האחרות שהתחוללו בשעתו. על-פי ממצאי המחקר עולה כי חלפו כשנתיים עד אשר חזר הויכוח לכותרות (ראה עמ' 40). נראה כי החזרה לכותרות נתאפשרה לאחר שהשיגה הבעיה את מידת הלגיטימציה הנדרשת, ועתה היה עליה לגייס גורמים שונים להכרה ולטיפול בבעיה. בשלב זה של הויכוח: מסיום תקופת החביון ועד ל"מהפך" במחצית 1977, ניתן להיווכח כי ההתגייסות של גורמים פוליטיים לטובת המשך "מסע הצלב" היתה משמעותית ודומיננטית. בעיקר מדובר היה בחבר הכנסת אהוד אולמרט (ראה עמ' 41). אולמרט שהיה אז בתחילת דרכו הפוליטית והפרלמנטרית, היה חבר בליכוד – מפלגת "הימין" שהובילה את האופוזיציה נגד השלטון הסוציאליסטי שהלך ואיבד מכוחו, בין היתר, כתוצאה מהמשבר של מלחמת יום הכיפורים. לאופוזיציה ככלל, קל וחומר מהימין – האנטי תיזה לסוציאליזם, עניין הפשע המאורגן היה נכס טקטי מצוין להנהיג מערכה נגד הממשלה. ההגדרה פשע מאורגן נשאה לא רק מובן של איום וסכנה שצריך להזהיר מפניה – המדרון החלקלק ודוקטרינת התוצאות הנוראות (ראה עמ' 20) אלא היא כללה בחובה, בעצם ההסכמה עם ההגדרה פשע מאורגן, "כתב אישום" מרשיע נגד הרשות המבצעת בגין רשלנות והסתאבות. מה עוד שהויכוח נשא גרעין של ויכוח פוליטי-ערכי על עליונות העולם הסימבולי: סוציאליזם מחד, הגורס ששיטתו מונעת פשע, וליברליזם מאידך, הלועג לשיטה הסוציאליסטית ומונה כשלונותיו וביניהם התגברות הפשיעה.

Blumer (1971) ציין כי בשלב השלישי בו מתמקדת המערכה בגיוס גורמים שונים להכרה ולטיפול בבעיה, מתרבות – אגב הפולמוסים – הטענות המוגזמות והתיאורים המבולבלים המשרתים את האינטרסים השונים. לא יפלא אפוא כי על רקע הקונטקס החברתי של אותם ימים, נעשה על-ידי מחוללי הויכוח שימוש בולט בהשוואה בין "מחדל יום הכיפורים" ובין "מחדלי" הממשלה בכל הנוגע לפשע המאורגן.

4) עיצוב תוכניות רשמיות לפעולה: ועדות בוכנר ושימרון

בכרוניקה של הויכוח נראה כי בעקבות "המהפך" השלטוני שחל במחצית שנת 1977, חלה גם תפנית בקריירה של המחלוקת. הבעיה הצליחה לעבור את השלב השלישי ולגייס גורמים אחדים לטובתה ובעיקרם פוליטיקאים. את השלב הרביעי ניתן לציין באמצעות שתי הוועדות שקמו לטפל, בין היתר, בסוגיית הפשע המאורגן. בלומר טען כי שלב זה ניכר בתגובת החברה בכלל והממסד בפרט כלפי "הבעיה". בשלב הזה תצאנה תוכניות רשמיות לאור, שהן תוצאה של מיקוח ופשרה. על-פי ממצאי המחקר התברר כי בעקבות "המהפך" במחצית שנת 1977, שינו דוברי הרשות המבצעת את התייחסותם לבעיה. הממסד השלטוני, שעבר לידי "הימין" – אלו שצידדו בהגדרת הפשע המאורגן – היה במצב של יכולת והכרח "לפרוע את השטר". סדרת הכתבות השלישית של אבי ולנטין שפורסמה באוגוסט 1977 (ראה עמ' 44) האיצה את תהליך ההכרה הרשמית בבעיה וכפועל יוצא מכך את תהליך הפקת התוכניות הרשמיות לפעולה, שבמקרה זה לבשו צורה של ועדות חקירה. "ועדת בוכנר" אשר ככל הנראה לא סיפקה את "הסחורה" זכתה לדה-לגיטימציה (ראה עמ' 53) ומכוח המיקוח קמה ועדת שימרון.

ועדות חקירה הן אמצעי מקובל שנעשה בו שימוש במהלך ויכוחים פוליטיים על בעיות חברתיות; בייחוד כאשר ניטש פולמוס על האחריות הפוליטית לבעיה. לכאורה לוועדות החקירה תכלית כפולה. מחד גיסא, הן כלי ביד אלו המחוללים את הבעיה ומנסים להביא להכרה בתפיסתם הם את המציאות באמצעות ועדות חקירה. נראה כי מרבית ועדות החקירה בישראל קמו מתוך לחצים אלו (ועדת אגרנט – לאחר מלחמת יום הכיפורים; ועדת כהן לאחר הטבח בסברה ושתילה בלבנון; ועדת בייסקי לאחר מפולת המניות ב- 1983 וכיוצא באלה). מאידך גיסא, יכולה לשמש הוועדה ככלי בידי הממסד לנסות ו"להשתיק" בעיה. תהליך הקמת ועדה, החל מהגדרת כתב המינוי, בחירת חברי הוועדה וכדומה; וכן החקירה עצמה, הוא תהליך ממושך היכול להימשך חודשים ושנים. במהלך הזמן מקובל לנצור את "אש" הויכוח – עד פרסום הממצאים. במרבית המקרים של ועדות מעין שיפוטיות, כמו ועדת חקירה ממלכתית, חלים בדרך-כלל כללי הסוביודיצה, המגבילים נקיטת עמדה פומבית באשר לעבודת הוועדה. אי לזאת, כל אלו ובייחוד משך זמן עבודת הוועדה, יכולים לאפשר לממסד "פסק זמן" העשוי, מבחינתו, לסייע לו להקהות את שיני הויכוח או להוביל את מהלכי הוועדה לכיוון הרצוי יותר לדידו של הממסד.

ההכרה בקיומן של כוחות ואינטרסים הפועלים על ועדות חקירה ויכולים להשפיע על עבודתן, באה בין היתר לידי ביטוי מוחשי בדיון בכנסת בהליכי חקיקת חוק ועדות חקירה תשכ"ט – 1968 (ישראל, 1971); שם ביטאו חברי הכנסת שדנו בנוסח סעיפי החוק חשש שמא תוענקנה לוועדות סמכויות מרובות: למשל שמסקנותיהן תהיינה בגדר של "צו עשה" לממשלה; או חשש פן תוכל הממשלה לתעל את עבודת הוועדה לכיוון הרצוי לה אם באמצעות מינוי חבריה ואם בהענקת סמכות להחזיר לוועדה דוח ולבקש "הבהרות" או "השלמות".

ועדת שימרון היתה כאמור ועדת בירור ציבורית ולא פרלמנטרית או ממלכתית, ואין כאן המקום לחזור על משמעות הדברים ולתאר את תהליך מינוי הוועדה (ראה עמ' 54). נראה כי אם בוחנים היטב את נסיבות הקמת הוועדה, ובעיקר את הלחצים שפעלו בציבוריות הישראלית ערב הקמתה, הרי ניתן להסביר את עצם מינוי הוועדה כתוצאה של פשרה ברוח גישתו של בלומר. מינוי "ועדת בירור" מבטיח שמירה מירבית על האינטרסים החשובים לממסד תוך התחשבות בולטת בלחצים הפועלים מן השדה – במקרה זה התקשורת. למעשה ההתחשבות בלחצים מן השדה הופכת לאינטרס נוסף של הממסד, על-כן עליו לפעול ולאזן בין האינטרסים המנוגדים באופן שיבטיח כאמור את הצרכים הנתפסים בעיניו כיסודיים. זאת ועוד, דומה כי ניתן לראות בממצא הבולט של ועדת שימרון כי בארץ פועל פשע מאורגן נוסח ישראל מוצר נוסף של פשרה. נראה כי חברי הוועדה פעלו תחת לחצים מכיוונים מנוגדים בעניין ההגדרה פשע מאורגן; וההגדרה שיצאה מפיהם היתה בסופו של דבר מוצר שייתכן וניסה לאזן ביניהם. ניתן לאשש הנחה זו על-ידי עיון בביקורות השונות על המונח שטבעה הוועדה: פשע מאורגן נוסח ישראל. כך למשל נטען על-ידי מלומדים אחדים (חיים צדוק ודויד ליבאי – ראה עמ' 64) כי הגדרה כזו לא תיתכן במדעי החברה הואיל ואין לייחד הגדרה של תופעה חברתית למקום פלוני, אלא יש לשאוף ולהכליל את ההגדרה לרמה הנדרשת מהגדרה מדעית הממצה את עיקרי המובן ומוציאה את הלא רלוונטי; כשם שלא ניתן להגדיר תופעות קרימינולוגיות אחרות כגון עבירות מין, צווארון לבן וכיוצא באלה במסגרת מדינה כלשהי כגון: "עבירות צווארון לבן נוסח יפן", אלא לכל היותר ניתן להתייחס אל תופעה בהיבט מקומי כגון: עבירות מין באיראן.

5) ביצוע התוכנית הרשמית: יישום דוח שימרון – קיצו של הויכוח

עם פרסום דוח שימרון זכתה ההגדרה "פשע מאורגן" ללגיטימציה מצד הרשות המבצעת. בדיעבד התברר כי מחוללי הבעיה ציפו והשיגו הכרה בהגדרתם גם מצד הרשות השופטת – במשפט בצלאל מזרחי נגד "הארץ" בשנת 1979 (ראה עמ' 75). אולם היישום של ההגדרה – ביצוע התוכנית הרשמית לפי השלב החמישי של בלומר – סתם את הגולל על ההגדרה. בלומר ציין כי בדרך כלל יימצא פער משמעותי בין התוכנית הרשמית כפי שעוצבה כאמור בסעיף קודם – היינו קבלת ההגדרה וההערכות על-פיה – ובין מימושה בפועל – הטמעתה. זאת הואיל וגם על ביצוע התוכנית ממשיכים ללחוץ קבוצות האינטרסים השונות. הא-ראיה לכך היא העובדה כי הממשלה לא אישרה את מסקנות דוח שימרון, ועוד בשנת 1980 הודיע מזכיר הממשלה כי הדיונים בקשר ליישום הדוח נמשכים (ראה עמ' 87).

המשטרה – כקבוצת אינטרסים – מעולם לא קיבלה למעשה את ההגדרה, אם כי להלכה נאלצה היא לקבלה ולהודות בכך בפומבי (ראה עמ' 65). לשלטון החדש של ממשלת הליכוד, שהלך והתמסד, היה נוח "לצאת" מהנחלת ההגדרה, ככל הנראה מחשש שרבב הפשע המאורגן ילך וידבק בו. עם זאת, מחוללי "הבעיה" השיגו במידה רבה את מבוקשם: לגיטימציה מירבית להגדרתם. אולם למרות שהם צפו את הסחף, הלכה ונעלמה ההגדרה מבלי שיכלו להמשיך ולהחזיקה.

למעשה בשלב הזה, בתום משפט "הארץ", נגדעה הקריירה של "הבעיה". נראה כי על-מנת לנסות ולהשיב על השאלה מה היו הגורמים שהביאו למותה של "הבעיה" ראוי לפנות לאחד התנאים ההכרחיים שהניעו אותה במסלול ההתפתחות שלה מהופעתה עם פרסום סדרת המאמרים הראשונה בשנת 1971 ואילך. נראה כי הנושא "פשע מאורגן" טעון יכולת להביך את הממסד. כל עוד שהסמל "פשע מאורגן" טעון היה בפוטנציאל זה, המשיך הויכוח, הואיל ולממסד היה אינטרס מובהק מבחינתו להתכחש להגדרה זו. אולם מהשלב שבו קיבלו רשויות השלטון את ההגדרה, לפחות להלכה, הרי שיסוד ההבכה שהיה בה – נעקר. ובאין הבכה יאבד הויכוח את חיונותו, ובצרוף נסיבות נוספות אחרות – הוא יעלם.

אי-לזאת ניתן להציע כי בנוסף למה שנאמר במקורות התיאורטיים על התנאים להופעת בעיות חברתיות, הרי שדווקא מהאופן בה נעלמה בעיית הפשע המאורגן בישראל ניתן לציין כי אחד התנאים ההכרחיים ליצירת בעיה הוא הפוטנציאל שבה לקרוא תיגר על הממסד או על קבוצה שולטת. אפשר לכנות תנאי זה בביטוי: "השלכת כפפה" (Throw down the glove) המסמל הזמנה לדו-קרב: "דו-קרב" על הגדרת מציאות.

ד. תפקידה של תקשורת ההמונים בויכוח

ממצאי המחקר מצביעים בברור כי מקומה של התקשורת במהלך הויכוח היה מרכזי והכרחי. המחקרים הרבים שנעשו בתחום שכנעו את כל המלומדים כי התקשורת נושאת במהותה את היכולת לייצר בעיות חברתיות (Cohen, 1972; Halloran, 1970; Whannel, 1979). היכולת של התקשורת לבנות בעיות חברתיות נובעת ממאפייניה כספקית העיקרית של המידע על העולם, אולם בעיוות המציאות (ראה עמ' 18).

העיתונאים שהניעו את מסע הצלב בנושא הפשע המאורגן (בעיקר הכוונה לכסלו בתחילה ואחר כך ולנטין) עשו זאת, ככל הנראה, ממוטיבציה מקצועית ומעמדית בדומה למה שדווח במחקרו של וונהל על האלימות בכדורגל או במחקר של כהן על כנופיית המודס והרוקרס בערי הקייט באנגליה. גם במחקר זה נמצא כי התקשורת הראתה את המציאות אשר הוגדרה על-ידה כפשע מאורגן באמצעות "הראי המעוות". במרבית הכתבות נעשו השוואות לתופעת הפשע המאורגן בארצות הברית תוך הדגשת המימד הדרמטי-סנסציוני, ועל ידי התמקדות בהיבט הפרסונלי (ראה העיסוק ברשימת ה- 11, עמ' 73) ולא בהיבט הסיסטמטי, לעיתים גם באמצעות סטריאוטיפיזציה של הנפשות שאוזכרו כראשי הפשע המאורגן: מנטש כונה "הסנדק", יעקב כהן – "אל קפונה של תל-אביב", משפחת סחה – "המוסד" וכיוצא באלה. בשורה התחתונה ניתן להיווכח כי בכל הנוגע למעורבות התקשורת ביצירת בעיות חברתיות, יימצאו לאורך הכתבות דיווחים פשטניים ומגמתיים בדומה למה שנמצא במחקרים אשר תוארו לעיל.

יחד עם זאת נראה כי במטרה להניע בעיה חברתית אין די בדרמטיזציה ובסגנון העיתונאי הסנסציוני; אלא לוז הבעיה חייב להיות בעל יכולת להביך את הממסד. היכולת להראות ולדווח על פקידי ממשל מותקפים בתלונות וטענות על אוזלת יד ושחיתיות, עשויה להניב כותרות וחדשות. דיווחים אלו מעתיקים את תשומת הלב לעניין האישי הסנסציוני ומאפשרים סטריאוטיפיזציה של "הטובים" ו"הרעים" וכדומה. האשמות שהסתתרו תחת הגדרת המציאות כפשע מאורגן היו קרקע פורייה לקידום האינטרסים של העיתונאים הואיל ועל הכוונת עמדו קברניטי המשטרה, שרים, ראשי התביעה הכללית ושאר הממונים על אכיפת החוק בכללותו.

ניכר כי במסע הצלב שיצא על הנחלת ההגדרה "פשע מאורגן", חיפשה התקשורת בעלי-ברית שירחיבו את מעגל אוהדי ההגדרה מחד, ואת תחום הויכוח מאידך, על-מנת להוסיף ספירלות לספירלת ההגברה לפי כהן. לאמור, ציטוט אדם מתחום מסוים – למשל מהאקדמיה – גורר אחריו תגובות בעד ונגד עם גלישה לעניינים הקרובים לנושא המרכזי. כך גם נוצרו עימותים בין פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, וכיוצא באלה שהוסיפו חומר לסיקור. דומה כי ספירלת ההגברה באה לדי ביטוי מובהק במספר מקרים לאורך הויכוח, כשתכליתה היתה גם להמשיך ולהפיח רוח חיים בויכוח ולהרחיב אותו. לדוגמא: בצד הטענות על קיומו של פשע מאורגן, הושמעו טענות על אוזלת-יד ושחיתות במשטרה; וכן טענות על-כך שהמשטרה מסתירה דברים מעיני הציבור (ראה עמ' 42); או טענה על כי המשטרה חוקרת את עצמה כפי שנמצא למשל בין התגובות לדוח בוכנר (ראה עמ' 50).

מעיון בממצאי המחקר ניתן להתרשם כי התקשורת הוקירה את אלו אשר תמכו בגישתה, ובמידה רבה ניתן לומר כי נוצרה מעין סימביוזה בין אלו ובין אלו כלשונו של אריאן (1990). כך למשל אהוד אולמרט שהצטרף למסע הצלב בסמוך לראשיתו, זכה לחשיפה תקשורתית הנחוצה מאוד לכל פוליטיקאי בכלל, ולצעיר בפרט. נראה כי החשיפה היתה אוהדת ובסופו של דבר היטיבה עם מר אולמרט. הא-ראיה לכך היא העובדה שבעת מסע הבחירות שלו לרשות עירית ירושלים, בשנת 1993, הושם דגש, בין השאר, על לחימתו בפשע המאורגן. אולמרט מצידו לא שכח לשבח את העיתונאי שחשף את "התופעה" כפי שנעשה בין היתר בנאומו בכנסת לאחר שפורסם דוח שימרון (ראה עמ' 68). וכן ניתן לציין את קצין המשטרה בדימוס סמי נחמיאס שנאלץ לעזוב את המשטרה על רקע חילוקי דעות עם מפקדיו, שהצטרף למסע הצלב וזכה לחשיפה נכבדה. או את חברי ועדת שימרון, ובמיוחד את מר ארוין שימרון, שלמרבה הצער נפטר זמן קצר לאחר פרסום הדוח – שבניגוד לוועדת בוכנר אכן עשו שימוש במושג פשע מאורגן בהגדרתם את תופעת העבריינות המאורגנת בישראל, וזכו לאהדה מרובה בתקשורת (ראה עמ' 62). וככל הנראה ניתן להזכיר בהקשר זה את פרופסור מנחם אמיר אשר תמך בהגדרת הפשע המאורגן, סייע לעיתונאים במאבקם, וזכה לחשיפה לא מבוטלת בעניין זה בכלי התקשורת.

ה. הרטוריקה של הויכוח על הפשע המאורגן

ויכוחים על בעיות חברתיות מתממשים כמעט מטבע הדברים בעיקר באמצעות הרטוריקה. למעשה, האמירות הנאמרות על-ידי בני הפלוגתא הן המרכיב הקבוע במכלול הפעולות הקשורות לבעיות חברתיות הנעשות הן על-ידי אלו היוצרים אותן והן על-ידי מתעמתיהם. לפיכך, על החוקר להתייחס גם לתכנים וגם לסגנון על מנת לגלות לא רק את דרכי הפעולה של המשתתפים בויכוח אלא גם את מניעיהם. ככלל, ניתן לסכם את תכליתה של הרטוריקה, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברמה האסטרטגית, בהשגת לגיטימציה מירבית לטענה מצד אחד, וחתירה לדה-לגיטימציה שלה מצד שני. לכן ניתן להבחין ברוח משנתו של Hunter (1991) כי איסטרטגיית הטיעונים של בני-הפלוגתא כללה את העקרונות הבאים: כל צד טען לזכותו כי פועל הוא מתוך מניעים נעלים לטובת הציבור, שלומו, בטחונו, ולמען שלטון החוק; ואילו יריבו – מונע מתוך שיקולים אישיים, חומרניים או פוליטיים מפלגתיים. כך למשל טענו מצדדי ההגדרה (כסלו, ולנטין, אולמרט ואח') כי מטרתם היא להילחם בפשע המאורגן לטובת החברה והמדינה בישראל, ואין להם כל עניין או רווח אישי במאבק זה. נהפוך הוא, מלחמתם, לדבריהם, עלולה רק לסכנם כפי שתיאר זאת כסלו ברשימותיו כיצד היה נתון לאיומים על-ידי גורמים עלומים בעקבות חשיפותיו. למתנגדיהם, בעיקר מהמשטרה ומהממשלה, ייחסו מצדדי ההגדרה מניעים פסולים המדריכים אותם לשלול את הגדרת המציאות אותה מייצגים הם: אם מתוך רצון שלא ייחשפו מחדליהם באכיפת החוק ובלחימה בשחיתויות ובכך עלולים הם לאבד את משרותיהם; או בגלל שיקולים זרים אחרים: החל ממעורבות ישירה בפעילות הפשע המאורגן והפקת תועלות שונות מקיומו, וכלה באטימות וצרות מוח.

לעומת מצדדי ההגדרה התריסו שולליה כי כל מבוקשם של המתלוננים הוא להשיג פרסומת אישית ובכך לקדם את מעמדם במסגרת הקריירה האישית שלהם (למשל בפוליטיקה או בעיתונות); ולשם כך הם רודפים אחרי סנסציות ורכילויות במקום לחפש אחרי עובדות. בלוז דבריהם היה הטיעון כי דווקא "מסע הצלב" הנדון יביא להרס במשטרה ובסוכנויות אכיפת החוק האחרות וכתוצאה מכך ייפגע הציבור ושלטון החוק במדינה. כך גם נמצא לא אחת כי נציגי הדעה אשר שללה את ההגדרה טענו כי הם אלו אשר יודעים את העובדות לאשורם וכי הבנתם המקצועית עולה לאין שיעור על זו של יריביהם.

הסימטרייה הרטורית שתוארה לעיל, כלשונו של הנטר, הנגלית לעין בויכוח על הפשע המאורגן בישראל, היא ברמה האיסטרטגית של המאבק על הלגיטימיות להגדרת המציאות של כל צד. ברמה הטקטית נקטו הצדדים בטכניקות שונות ומגוונות כפי שינותחו להלן.

כאמור, ציין אמיר (1994) כי את הויכוח לגבי הגדרת פשע מאורגן בישראל אפשר להשוות לויכוחים – מאבקים – לגבי הגדרת סטייה, ובעיקר לגבי בעיות חברתיות. במאבקים אלה אפשר לראות היבטים הקשורים במאבקי כוח פוליטיים. לכן נטען כי הגדרת מציאות מסוימת בישראל כפשע מאורגן היא בסופו של דבר "הגדרה פוליטית". אמיר הבהיר בדיונו על חקר הויכוח על הפשע המאורגן בישראל כי "זהו מחקר הדן בפוליטיקה של ההגדרה: פוליטיקה במובן כוחם של האנשים וקבוצות האינטרסים אשר מעונינים להגדיר את התופעה, ובכך לעצב את המציאות לציבור, למחוקק, לגופי אכיפת החוק ולגופים מטפלים".

הויכוחים על בעיות חברתיות במסגרת הפוליטיקה של ההגדרה לפי קונרד ושניידר כפי שבאים לידי ביטוי בכלי התקשורת, מתמקדים בדרך כלל בהגדרה השנויה במחלוקת של המציאות אליה מתייחסים בני-הפלוגתא; ובמניעי המתווכחים ובטענות שכל צד מטיח כנגד יריבו. הדיון הציבורי אינו מעמיק עד לכדי בחינת עובדות וניתוחן המדעי. נהפוך הוא, התקשורת, כפי שדובר עליה ועל תפקידה בויכוחים על בעיות חברתיות, מטפלת במחלוקות כאלו בדרך כלל בשטחיות, בהתמקדות על ההיבט הפרסונלי והסנסציוני על חשבון בחינת עובדות ותהליכים. במקרה של הויכוח על הפשע המאורגן בישראל ניסו יצרני הבעיה ליצור מציאות באמצעות השגת לגיטימציה מירבית להגדרתם. דומה כי הפולמוס הציבורי שהתפתח בעקבות זאת לא התמקד בדיון על עובדות ועל המידע על הפשיעה המאורגנת בישראל כפי שכל צד ניפק והציג, בכדי לאשש את טיעוניו בעד או נגד ההגדרה. לכן ניתן לומר כי הויכוח הפומבי שניטש היה על הערכות של תופעות ועל ויכוחים על הגדרות, כאשר לוז הויכוח היה תגובות להגדרה: "פשע מאורגן בישראל" ותגובות למגדירים.

נראה כי כל צד שנטל חלק בויכוח הציבורי התייחס למידע הרלוונטי לסוגיא באופן בידולי. מקור המידע נבע בדרך כלל מהתקשורת. על ערכו של המידע המסופק על-ידי התקשורת הורחב בפרק קודם. יתרה מזאת, ראוי להדגיש כי במילא מקורות המידע הזמינים לציבור הרחב המתייחסים לפשיעה בכלל ולעבריינות מאורגנת בפרט הינם מצומצמים למדי. בני הפלוגתא פירשו את המידע שהיה זמין להם על-פי האורינטציה והאינטרסים שלהם. ככל שניכר הדבר מעיון בעיתונים ובכתבי העת מאותה תקופה, התפלמסו הצדדים הן על עובדות והן על פרשנויות בהתאם לעניין ולמידע. העובדות עצמן נבחנו בעיקר על-ידי הגורמים הרשמיים שבדקו את הטענות (שמגר, בוכנר ושימרון), ופורסמו בחלקן בדוחות רשמיים. מרבית העובדות שסיפקו רן כסלו ואבי ולנטין נדחו על-ידי שמגר ובוכנר וגם על-ידי בתי המשפט. כך למשל כתב שמגר בהתייחסו לעובדות מסוימות שהעלה כסלו כי: "גם העובדות המובאות בפרק הדן בעיכובי הליכים הן דוגמא המוכיחה בעליל עד כמה רב המרחק בין הדמיון, כפי שתואר בכתבה של מר כסלו, ובין המציאות" (שמגר, 1971). בית המשפט העליון, במשפט "הארץ", הגם שקיבל את דוח שימרון על עובדותיו ומסקנותיו, פסק בין היתר כי: "החלטתו של הארץ לפרסם את הכתבות לגבי מזרחי היתה בלתי אחראית, ונתבססה על פירורי מידע שלא היה בהם אפילו בסיס לכאורי לעשות את הפרסום כפי שנעשה" (פסק דין ע"א 670/79 ואח', עמ' 209).

לעומת זאת, בנקטו לשון דו משמעית כלפי העובדות שסיפק רן כסלו נמנע הדוח, ככל שעולה ממנו, מלדחות את כל העבודות או לאשרן כמכללה. אם כי אימצה ועדת שימרון את עיקרי טענותיו תוך התפלמסות ארוכה עם דוח שמגר כפי שדווח בממצאי המחקר.

כך או כך ניתן לאפיין את מרבית התכנים שנאמרו בויכוח ככאלו שהתייחסו לתגובות על ההגדרה. גם מחקר זה אינו עוסק בבחינת העובדות במישור האוביקטיבי. מבחינת תיאורית הבנייה אמיתות העובדות המוצגות על-ידי הפועלים בקשר לבעיות חברתיות אינה מעלה ואינה מורידה; לרבות בחינת האינטרפטציה של העובדות והכללתן תחת הקטגוריה המדעית הנכונה. המחקר בתחום זה עוסק בפעולות של בני האדם בקשר לבעיות חברתיות, וכיצד הם נאבקים על טענותיהם ומבקשים להשיג לגיטימציה לעמדותיהם. לפיכך ניתן להתייחס אל הויכוח על הפשע המאורגן בישראל כאל מקרה פרטי של תופעה של ויכוחים על הגדרת מציאות כבעיה חברתית. לכן בחיבור זה נותח הויכוח כשלעצמו החל מראשיתו ועד אחריתו, אופיינו המשתתפים בו ומניעיהם, תוארו דרכי פעולתם, ונעשה ניסיון לספק הסברים לאופן בו התפתח והסתיים הויכוח. לצורך כך התמקד המחקר ברטוריקה ברמה האסטרטגית כפי שדובר לעיל וברמה הטקטית כפי שיפורט להלן.

מלומדים אחדים הציעו שיטות מיון לרטוריקה על-מנת להקל על המחקר בניתוח התכנים וגילוי השיטות הרטוריות והמניעים של בני הפלוגתא. כללי מיון אלה יכולים לסייע לא רק במתן הסבר לטיעונים השונים, אלא אף לצפות תגובות בהתאם לנסיבות (ראה עמ' 20).

ראשית תידון השיטה לחשוף מניע באמצעות הדיבור כפי שבאה לידי ביטוי במחקר זה. השיטה מבוססת הן על שיטות המיון לרטוריקות השונות והן על-פי הטיפולוגיה של גאספילד לקבוצות המקיימות אינטראקציות פוליטיות בחברה ואשר יכולות ליצור בעיה חברתית בהתאם לעניין ולקונטקס החברתי – על-פי המניעים היסודיים שלהם: מעמדיים, קבוצתיים-ערכיים ומקצועיים; בהנחה שלכל יזם של בעיה יש מה להרויח ממנה. כך למשל ציין העיתונאי כסלו בהקשר של הרקע לפרסום הכתבה הראשונה כי המידע הראשוני שהגיע אליו נראה לו חמור ומצריך כתיבת כתבות נוספות והמשך איסוף חומר(ראה עמ' 28) מתגלה שימוש ברטוריקת היושר וההגינות לפי בסט, המאפיינת טיעונים של "קבלני מוסר" הבונים בעיה חברתית (Kitsuse & Spector, 1973; Becker, 1973). בהתחשב במקצועו של האדם המניע את המסע – במקרה זה – עיתונאי, ובדרך שבכוונתו להמשיך במאבקו – כתיבת מאמרים וכתבות, הרי ניתן להניח, על בסיס הערכת הרווח העשוי להיות מופק מכך, כי המניע במקרה זה יכול להיות בעיקרו מקצועי וגם מעמדי – לקדם את תחומו המקצועי ומעמדו בעיתון, מדרגה של כתב לענייני משטרה המדווח על אירועים טריויאליים, שחלקם בנאליים, לרמה של עיתונאי היוזם "תחקירים" ו"חושף" תופעות חמורות.

דוגמא נוספת לחשיפת מניעים על-פי הרטוריקה היא אמירה של מתנגדי ההגדרה פשע מאורגן. שר המשטרה שהגיב לסדרת הכתבות הראשונה טען בין היתר, בהכחישו את קיומו של הפשע המאורגן בישראל, כי מצב הפשיעה אכן חמור אך "אין לתלות את הקולר רק במשטרה, זוהי מסכת חברתית סבוכה שיש לה נגיעה ישירה לבעיות חינוך, סעד, שירותים, מוניציפליים…" ("מעריב", 22.12.1971; ראה עמ' 33). הטכניקה שננקטה בדיבור זה הינה הרטוריקה הנגדית האוהדת לפי איברה וקיטסוס (ראה עמ' 21). המניע הנחשף כאן הוא מעמדי-ערכי: לגולל אחריות פוליטית בלעדית, לפי גאספילד, על המצב המביך, על-ידי השגת בעלים נוספים לבעיה בדרך של פוליטיקה של האטיולוגיה לפי קונרד ושניידר.

גם בהצהרת "אין האונות" של השר, לפי איברה וקיטסוס, כי הבעיה הקשה ביותר שבה מתלבטת משטרת-ישראל היא המחסור בכוח אדם ("מעריב", 15.6.1971), הביע השר אינטרסים אחדים. בראשם כפי שנאמר לעיל, הסרת האחריות הפוליטית על הבעיה; אולם, בד בבד ניתן למצוא בטיעון זה גם תביעת בעלות עליה, בכפוף לתגבור במשאבים שהיוצא ממנו הוא עלייה במעמד. דוגמא נוספת לרעיון זה היא במקרה בו התייחס שר המשטרה לטענות על סחיטת "דמי חסות" בשווקים ("מעריב", 25.12.1975), שם גולל הוא את האחריות הפוליטית על המצב מהמשטרה לעבר אחרים בהאשימו את הקורבנות שאינם מתלוננים מצד אחד, ואת בתי-המשפט שאינם מחמירים בענישה, מצד שני. למעשה, באמצעות הרטוריקה הנגדית האוהדת שנעשה בה שימוש בהקשר זה, מפזר הטוען את האחריות הפוליטית על הבעיה – מבלי להתנער לגמרי מן הבעלות עליה; ובכך מרכך הוא את מידת ההבכה שעלולה להיגרם לו כתוצאה מהאשמתו הבלעדית באחריות לגרימת המצב המביש, ויחד עם זאת שומר הוא על מעמדו או על תחום מקצועיותו בכך שהבעלות על הבעיה תמשיך להיות "שלו" ולא תועבר לרשות אחרת שפרושה גריעה במשאבים לטובת הגורם האחר, היינו – גריעה במעמד.

באשר ליכולת לצפות תגובות הצביעו ממצאי המחקר באופן מובהק כי מחוללי הבעיה התמידו בשימוש ברטוריקה המשלבת מוטיבים מורליסטיים וקוזליים; בייחוד בדוקטרינת התוצאות הנוראות לפי שור. האמירות כללו טיעונים על שחיתות, הסתאבות, ועל סכנה גדולה הטמונה באי חיסולה של "הבעיה". במטרה "להמחיש" עד כמה "רעה" היא התופעה ומה רבה הסכנה בה, נעשו שימושים ברטוריקת כגון: "הגזירה השווה" לפי הול, שתכליתה ליצור "שד דמיוני" הבא להפחיד את אלה שצריכים להתייחס לתופעה (אמיר, 1994). בפועל נעשה הדבר באמצעות ההשוואות ל"מאפיה" האמריקאית, ל"מחדל יום-כיפור" ולכיוצא באלה.

בנוסף לשיטות הרטוריות אשר תוארו בסקירת הספרות, נמצאו מספר טכניקות שנעשה בהן שימוש במהלך הויכוח אשר נראה שיש לאפיינם ולצפות שיעשה בהן שימוש בויכוחים על בעיות חברתיות. הראשונה, היכולה להצטרף לטיפולוגיה של איברה וקיטסוס, ניתן לכנות "הקדמת תרופה למכה". התברר כי יזמי הויכוח, השיבו, בין השאר, לטענות אשר נשמעו נגדם, או התפלמסו עם טענות אפשריות בחזקת "הקדמת תרופה למכה". לפיכך נמצא מעת לעת כי הטיעונים כללו גם רטוריקות אשר נועדו להשיב לרטוריקת הנגד שבכוח או בפועל. לדוגמא, כאשר תיאר רן כסלו את הפשע המאורגן בישראל בדמותה של המאפיה האמריקאית (ראה עמ' 31), כתב גם על התחקירים הרבים שביצע במטרה להתמחות בנושא. דומה כי בכך ביקש כסלו להשיב לטענות, או לטענות אפשריות נגדו על כך שהמידע שהציג אינו אמין, או שהוא עצמו אינו מוכשר לדון בסוגיא. דוגמא נוספת ל"רטוריקת נגד" לרטוריקת הנגד היא בדברי הביקורת של ועדת שימרון על התקשורת שככל הנראה נועדו לשמש כמצע למגננה במידה ותתקיף התקשורת את הוועדה כפי שקרה לוועדת בוכנר (ראה עמ' 52).

טכניקה נוספת לרטוריקת נגד שנמצא שנעשה בה שימוש היא הסתמכות על "אילן גבוה". לדוגמא: ההשענות של שוללי הגדרת הפשע המאורגן על הדוח של מאיר שמגר כפי שנראה לכל אורך הויכוח.

לעומת זאת, נקטו שוללי הגדרת המצב כפשע מאורגן ברטוריקת נגד על-פי המודל שהציעו איברה וקיטסוס. כך נמצא כי כאשר התייחסו הם לתיאור התופעה כפי שהוצגה על-ידי מחוללי הויכוח, נקטו הם בדרך כלל ברטוריקת נגד אוהדת. דהיינו – הסכמה חלקית עם המצב אך דחיית הדרישות לבצע פעולות בגינו, או פיזור האחריות הפוליטית לכיוונים אחרים. ואילו כאשר הם התייחסו להגדרת התופעה, או לתלונות אישיות שהועלו על-ידי המחוללים, עלתה רטוריקת הנגד לרמת הרטוריקה הנגדית העוינת.

לדוגמא, ההתייחסות של ועדת בוכנר לתיאור התופעה כפי שהוצגה על-ידי מחוללי הויכוח כללה בין השאר רטוריקת נגד אוהדת: "במשך כל השנים מאז קום המדינה ועד השנה הנוכחית, נמצאת הפשיעה בארץ בתהליך של עלייה מתמדת ועקביתבעולם כולו, מהווה הפשע המאורגן חלק קטן ביותר מכלל הפשיעה" (משטרת-ישראל, 1977; ראה עמ' 50).

אולם, כאשר התייחס שר המשטרה, שלמה הלל, להתקפות של חבר הכנסת אהוד אולמרט על אוזלת ידה של המשטרה, נקט הוא, בין היתר, ברטוריקת הנגד העוינת: "במקום טיפול ענייני במידת העומק ורוחב היריעה הנדרשים לנושא מורכב וחמור זה, אנו עדים לבליל של פרסומים בהם משמשים בערבוביה, בצד מידע נכון, גם עובדות בלתי בדוקות, חצאי אמיתות ורכילות של שווקים. לא אחת אני אפוף קנאה לנוכח מעלליהם של בלשי הצלולויד הטלויזיוני, המפענחים פרשיות סבוכות תוך 50 דקותנראה כי לקנאתי זו מצטרפים בעת האחרונה גם אנשים נכבדים, אשר במהלך חקירות נמרצות בבתי קפה ובמועדוני קלפים, או עלעול תוך ישיבה בכורסה נוחה בגוילי עיתונים מיושנים, הם מצליחים להגיע לאותה מידת יעילות. יבול זה של שוטטות ליל מוצא לו ביטוי למחרת באותיות קידוש לבנה שחור על גבי לבן בעיתונות" (ראה עמ' 41).

לאור כל האמור לעיל ניתן לצפות כי כאשר תועלה בעיה חברתית על סדר היום, ישמעו אמירות מורליסטיות וקוזליות, ובמקרים רבים גם תיהיה רטוריקת נגד ל"רטוריקת הנגד". לעומת זאת, מתנגדי הבעיה – בכפוף לנסיבות – ינקטו ברטוריקה נגדית פונקציונלית: אוהדת ועוינת, בהתאם להערכתו הסוביקטיבית של המתגונן את אופי התלונות. ככל שהן תשאנה מובנים אישיים-מעמדיים, תיהיה נטייה להשתמש ברטוריקה נגדית עוינת. ככל שישא הויכוח אופי מקצועי-ערכי, תיהיה רטוריקת הנגד – אוהדת.    

ו. מסקנות

הויכוח על השאלה האם קיים פשע מאורגן בישראל נמשך במהלך שנות השבעים כשמונה שנים, להוציא תקופה של כשנתיים בו הסתתר הפולמוס מחמת בעיות חברתיות אחרות. בויכוח נטלו חלק עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ופקידים רשמיים; והוא "הניב" שלוש חקירות פורמליות, דיונים משפטיים, והחלטות אופרטיביות של הממשלה. במהותו היה הויכוח עימות על הגדרת מציאות כבעיה חברתית, לאמור: הגדרת מובנים אחדים של העבריינות המאורגנת בישראל כפשע מאורגן. המחלוקת התנהלה בין קבוצות אינטרסים מנוגדים. מצד אחד, שאפו מחוללי הבעיה לקדם עניינים מקצועיים ומעמדיים בעיקר. מצד שני, דאגו שוללי ההגדרה – מרביתם מהממסד – לשמור על מעמדם באמצעות שמירה על המצג הקיים להגדרת המציאות החברתית. הויכוח הוכרע בסופו, לכאורה, לטובת מחולליו, רק כאשר צברו הם את הכוח הפוליטי להשיג לגיטימציה מירבית להגדרתם משלושת רשויות השלטון: המחוקקת, המבצעת והשופטת. עם זאת, ככל שנקפו השנים מקיצו, הלכו ואיבדו מחולליו את כוחם, וההגדרה נעלמה מן הטרמינולוגיה החברתית בקשר לעבריינות בישראל.

יחודו של מחקר זה נובע לא רק מן העובדות שמעט מחקרים יחסית נעשו בישראל בתחום זה, וכי עוסק הוא בבעיה חברתית בנושא שככל הנראה לא נחקר עד עתה – החל מעליית הבעיה ועד לירידתה, אלא מן העובדה שמתייחס הוא לויכוח שהתנהל לאורך תקופה ממושכת יחסית ובהיקף ארצי. המקרה דנן, המהווה דוגמא לבעיה שהופיע ונעלמה, מאפשר הסקת היסקים תקפים על הסיבות המביאות לחיותן של בעיות חברתיות, באשר ניתן לעמת ולאמת את הגורמים שהניעו ודוממו את הויכוח. כבכל מחקר סיבתי, אם משתנה מסוים נצפה כתנאי הכרחי לתגובה כלשהי, הרי בהעדרו תיפסק הגובה.

העובדה כי "הבעיה" "עלתה" כמעט לפתע, ו"נעלמה" בן לילה, וכי לאורך התקופה בה הופיעה היתה היא שנוייה במחלוקת, מפריכה את הגישות הסוציולוגיות הרואות בבעיות חברתיות מובן אוביקטיבי הניתן לשיפוט טכני. לכאורה, מאשש ממצא מחקר זה את תיאורית הבנייה הרואה בבעיות חברתיות הגדרה אינטרסוביקטיבית למציאות אותה מציג או מייצג המגדיר. אשר-על-כן, על המחקר האמפירי בכל הנוגע לביות חברתיות להתמקד בהיבט הסוביקטיבי של התופעה, על רקע הקונטקסט החברתי הרלוונטי.

הרטוריקה מהווה לא רק אמצעי למימוש אינטרסים, אלא גם בבואה למניעים וליחסים הפוליטיים של המשתמשים בה. לכן חומר הגלם העיקרי במחקרים בתחום זה הינו הרטוריקה.

תיאורית הבנייה אינה תיאוריה נוספת "על המדף" לסטייה חברתית בכלל ולויכוחים על הגדרת מציאות כבעיה חברתית בפרט; אלא מהווה היא גישה נוספת למחקר הקרימינולוגי, אשר רובו ככולו מתמקד בחקר תופעות כנתון אוביקטיבי הניתנות למחקר טכני. אם כך, נשאלת השאלה כיצד שתי גישות מחקריות אלו יכולות לדור תחת קורת גג אחת של המחקר המדעי? ניתן להציע שלוש תשובות אפשריות:

  1. לתת עדיפות לגישה "הקלאסית" על-פני הגישה לפי תיאורית הבניה.
  2. לקבוע כי תיאורית הבנייה היא הגישה הרואה נכונה את העבריינות, הסטייה החברתית ובעיות חברתיות, וכי על הגישה הקלאסית אבד הקלח.
  3. לשלב את שתי הגישות מתוך הנחה ששתיהן אינן אלא כשני צדדים של אותו מטבע, ו"האמת" היא משהו הנמצאת ביניהן. בשילוב זה ניתן לטעון כי ניתן לקבל פרספקטיבה נוספת לתהליכים ותופעות בחברה, כפי שאמר ב- 9.3.1966 הנשיא ג'ונסון לקונגרס (United Statesb, 1967):

“The problems of crime bring us together. Even as we join in common action, we know there can be no instant victory. Ancient evils do not yield to easy conquest. We cannot limit our efforts to enemies we can see. We must, with equal resolve, seek out new knowledge, new techniques, and new understanding.”

ממצאי המחקר מגלים כמה תנאים הכרחיים אשר זולתיהם ויכוח על הגדרת מציאות כבעיה חברתית לא יתנהל. הספרות התיאורטית והמחקרים מנו כמה מהם: ראשית, חייב הנושא הנדון להיות בעל קונוטציה שלילית, לא מוסרית, או בעל עניין המסכן את החברה. שנית, יש לשכנע כי הבעיה אינה אישית. תנאי הכרחי שלישי הוא נגישות של מחוללי הבעיה לתקשורת. הרביעי הוא ההכרח להצביע על גורם מסוים כאחראי להתהוות הבעיה. תנאי נוסף שמחקר זה הצביע עליו, אינדוקטיבית, הוא מהתצפית על הויכוח על הגדרת המציאות כפשע מאורגן, שנמצא כי הוא התנהג ונמשך כל עוד נשאה ההגדרה פוטנציאל המביך את הרשויות. לפיכך, חיוניותה של הגדרת המציאות כבעיה חברתית תלויה ביכולת הסובסטנטיבית שלה להביך את הממסד; מוטיב אשר הוצע לכנותו בשם: "השלכת כפפה".

שתי שאלות שלא נבחנו בעבודה זו עולות מתוכה ומצריכות עיון מדעי נוסף. האחת מתייחסת לשאלה כיצד ניתן היה למנוע את הויכוח וכיצד ניתן בכלל למנוע ויכוחים על בעיות חברתיות – אם בכלל. השאלה השנייה מתייחסת להגדרה "פשע מאורגן". באילו נסיבות תיתכן חזרתה ללכסיקון הישראלי לתיאור עבריינות מאורגנת בארץ?

אפשר ותשובה חלקית לשאלה הראשונה טמונה ביכולת של הממסד להתגבר על הבכתו, ולא "להרים את הכפפה" ולהיכנס לעימותים על הגדרת מציאות. נראה כי מענה לסוגיא זו, אם אכן קיים, נוגע גם לתחומים אחרים ולא רק לסוציולוגיה של בעיות חברתיות; ומצריך לפיכך מחקר אינטרדיסציפלינרי. באשר לשאלה השנייה, דומה כי על רקע גל העלייה הגדול של אזרחי מדינות חבר העמים, יוכל המושג "פשע מאורגן" לחזור כ"בן חוקי" לטרמינולוגיה המגדירה מציאות ישראלית. ייתכן והסיבות לכך הן רבות: היחס הסטריוטיפי למהגרים בכלל ותיוג עליה זו כשופעת עבריינות בפרט; ההכרה הקונצסואלית כי במדינות חבר העמים פועל פשע מאורגן שאחדים מהעולים קשורים בו (דימטרי פרוקופייב, "ידיעות אחרונות", 23.1.1994); ומעל לכל ההנחה כי ההגדרה פשע מאורגן בקונטקס זה אינה נושאת בחובה פוטנציאל היכול להביך את הממסד הישראלי באחריות פוליטית ישירה לבעיה – אם כי עקיפה כן. ברם, עניינים אלה כאמור צריכים עיון ומחקר נוסף בהמשך ומעבר לחיבור זה.

מקורות

אוריון, גרשון (1980). סימפוזיון – הקהילה כתשתית להתפתחות "פשע מאורגן". רמת-גן. אוניברסיטת בר-אילן. האגודה הישראלית לקרימינולוגיה. הכינוס המדעי השלישי. תקצירי הסימפוזיונים וההרצאות. עמ' 1.

אליאב, יעקב (1978). "אספקטים חברתיים בדו"ח ועדת שימרון". חברה ורווחה. כרך א', מס' 2. עמ' 220 – 222.

אמיר, מנחם (1969). "האתגר של הפשע: סקירה וביקורת על דו"ח נשיא ארה"ב על הפשע בארה"ב". סעד. חוברת מס' 3. עמ' 3 – 9.

אמיר, מנחם (1978). "מימד הארגון הפלילי". הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל: דו"ח. נספח ד'. עמ' 19 – 50.

אמיר, מנחם  (1990). "עניין של גיאוגרפיה". פוליטיקה. מס' 31, מרץ – 1990. עמ' 16 – 17.

אמיר, מנחם (1994). "פשע מאורגן". פלילים. כרך ד'. עמ' 189 – 221.

אריאן, אשר (1990). פוליטיקה וממשל בישראל. מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת. תל-אביב. זמורה-ביתן. עמ' 156 – 160; 397.

בוכנר, מיכאל (1990). ראיון אישי. מאת: דוידוביץ אבי. (לא פורסם).

בר, חביבה (1977). עמדות הציבור לגבי נושא הפשע והטיפול בו. ירושלים. המכון למחקר שימושי. המכון לקומוניקציה, האוניברסיטה העברית.

בר-זוהר, מיכאל (1970). הממונה – איסר הראל ועלילות שירותי הביטחון. ירושלים. ויינדנפלד וניקולסון. עמ' 99.

ברנשטיין, דבורה (1979). "הפנתרים השחורים. קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית". מגמות. (25) (1). עמ' 65-80.

בשן, ענת (1993). "הוא בלש ולא סתם עיתונאי". מראות המשטרה – ביטאון שוטרי ישראל. גליון 145. דצמבר 1993. עמ' 32 – 33.

גדעון, רוברט. עורך. חוקי מדינת ישראל. תל-אביב. הוצאת גדעון. חוק ועדות חקירה תשכ"ט – 1968. עמ' 4646.

דוידוביץ, אברהם (1993). פשע מאורגן בישראל ובעולם – תיאוריות ומציאות. סימנריון לתואר שני בקרימינולוגיה בנושא תיאוריות וסוגיות מתקדמות הקרימינולוגיה, בהנחיית פרופסור משה אדד. רמת-גן. אוניברסיטת בר-אילן. (לא פורסם).

וייס, שבח (1978). "יחס דו-ערכי לתופעות השחיתות". מגוון לשאלות חברה ומדינה. ינואר 1978, מס' 23, (11). עמ' 44-50.

חסנין, סוהיל (1990). התפתחות השימוש לרעה בסמים כבעיה חברתית במזרח ירושלים 1948 – 1985. ירושלים. האוניברסיטה העברית.

יעקבי, שמעון (1978). "מסקנות דו"ח ועדת שימרון ולקחיו". במערכה. כרך י"ז, גליון 206. עמ' 3 – 9.

ישראל (1971). דברי הכנסת. מושב רביעי של הכנסת הששית. כרך  53 עמ' 903 – 923. ירושלים.

ישראלא (1978). הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל: דו"ח. ירושלים.

ישראלב (1978). ישיבות הכנסת התשיעית, פרוטוכול סטינוגרפי. מושב שני ישיבה פ"ז. ירושלים.

ישראל (1979). שנתון הממשלה תשל"ט. ירושלים. מרכז ההסברה, שרות הפרסומים. עמ' 248 – 252.

כסלו, רןא (1990). "לאן לא נעלם הפשע המאורגן". פוליטיקה. מס' 31, מרץ – 1990. עמ' 13 – 17.

כסלו, רןב (1990). ראיון אישי. מאת: דוידוביץ אבי. (לא פורסם).

כספי, יהושע (1980). פשע מאורגן נוסח ישראל – הגדרת עבודה. ירושלים. משטרת ישראל/מטה המחוז הדרומי. (לא פורסם).

ליאון, דב (1977). "דו"ח בוכנר – האספקט החינוכי". מעלות, ביטאון אירגון מורי בתי הספר העל יסודיים. מס' 3. דצמבר 1977. עמ' 30 – 32.

מבקר המדינה (1980). דו"ח שנתי מספר 30 לשנת 1979. ירושלים. עמ' 429 – 440.

מבקר המדינה (1982). דו"ח שנתי מספר 32 לשנת 1981. ירושלים.

מסיק, הנק (1972). מאיר לנסקי. ספרי שין שין שין. תל-אביב.

משטרת ישראל. המטה הארצי (1977). הפשע בישראל – ממצאי צוות בדיקה. ירושלים. (לא פורסם).

משטרת ישראל (1978). דין וחשבון שנתי: 1977. ירושלים.

משטרת ישראל (1979). דין וחשבון שנתי: 1978. ירושלים.

משטרת ישראלא (1980). דין וחשבון שנתי: 1979. ירושלים.

משטרת ישראלב.  (1980). תירוש 80 – 84. ארגון, תפעול ופריסת משטרת ישראל: תכנית רב שנתית. מתאר כולל. ירושלים. המטה הארצי. (לא פורסם).

משטרת ישראל (1981). דין וחשבון שנתי: 1980. ירושלים.

משטרת ישראלא (1992). "הוראות המשטרה – היחידה הארצית לחקירות פשעים". מספר 2.04.05. ירושלים.

משטרת ישראלב (1992). חקירת פשעים חמורים (יאח"פ) וחקירת עבירות הונאה (יאח"ה והיחידות במחוזות) – בדיקה ארגונית. ירושלים. מטא"ר . אג"ת. עמ' 1.

נחמיאס, דויד וחווה נחמיאס (1982). שיטות מחקר במדעי החברה. תל-אביב. הוצאת עם-עובד. עמ' 99-133.

ספרן, משה (1993). "מקיאוולי לא רק למדינאים". מינהלתון. גליון 31, ספטמבר 1993. עמ' 12 – 13.

פוזו, מריו (1969). הסנדק: דון קורליאונה איש המאפיה. ישראל. הוצאת ש.ש.ש.

פולונסקי, אהרן (1978). "מענייני השעה – דו"ח ועדת שימרון". הפרקליט. כרך ל"ב חוברת א'. עמ' 3.

פישמן, גדעון. מרדכי, ארגוב (1980). "הפשע בישראל – נטיות הפשיעה בישראל בשנים 1951 – 1976". עבריינות וסטיה חברתית.  כרך ח' מס' 1. עמ' 25-35.

פסקי דין:

  1. ת"א 1866/77, בצלאל מזרחי נגד הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח'. בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפני כב' השופטת ש. ולנשטיין.
  2. ע"א 670/79, 78/80, 82/80, הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נגד בצלאל מזרחי. בצלאל מזרחי נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח'. בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני השופטים: לוין, לוין, נתניהו. פסקי-דין, כרך מ"א, חלק שני, תשמ"ז/תשמ"ח 1987. עמ' 169 – 209.

פרס, יוחנן וגדי יציב (1986). מבוא לשיטות מחקר במדעי ההתנהגות. ירושלים. אקדמון.

קורן, אלינה (1987). הכיסוי של יום האדמה (1976) בעיתונות הישראלית. רמת-גן. אוניברסיטת בר-אילן.

קורפו, חיים (1978). "המלצות שניתן לבצע". בארץ ישראל – מדיניות חברה וכלכלה. גליון 73 (78). מרץ 1978. עמ' 17.

קרומר ג'רלגד (1990). סיכום הרצאותיו בסימנריון: בעיות חברתיות בישראל. רמת-גן. אוניברסיטת בר-אילן. המחלקה לקרימינולוגיה. (לא פורסם).

קרסל, גצל (1970). "העיתונות העברית". בתוך האנציקלופדיה העברית. כרך ו' עמ' 1057 – 1069.

רהב, גיורא (1978). "ביקורת על דין וחשבון של הוועדה לבירור נושא הפשיעה בישראל". חברה ורווחה. כרך א', מס' 2. עמ' 215 – 220.

רועי, נתן (1992). העולם התחתון: הפשע המאורגן בישראל 1980 – 1990. ישראל. ספרי אביב.

רוקאווי, רוברט א. (1990). מהגרים, פועלים, וגנגסטרים: פרקים בתולדות היהודים בארצות הברית. תל-אביב. המכון לחקר התפוצות – אוניברסיטת תל-אביב.

שוהם, ש. גיורא. גיורא רהב. משה אדד (1987). קרימינולוגיה: תיאוריות מחקר ויישום. ישראל. הוצאת שוקן.

שימרון, ארוין (1978). "מנגנוני המס ומוקדי המידע כמכשיר למלחמה בפשע". רואה החשבון. כ"ח. עמ' 134 – 236.

שמגר, מאיר (1971). דו"ח היועץ המשפטי לממשלה בקשר לכתבות על הפשע המאורגן. ירושלים. משרד המשפטים. (לא פורסם).

שמגר, מאיר (1972). "סיכום הרצאתו של מר מאיר שמגר, היועץ המשפטי לממשלה, שהתקיימה ב- 8.2.1972 באוניברסיטת בר-אילן". עבריינות וסטייה חברתית. כרך א', מס' 1 (1972). עמ' 4 – 11.

Becker, Howard Saul. (1973). Outsiders: Studies in the Sociology of Deviance. New York. The Free Press.

Ben-Yehuda, Nachman (1986). "The Sociology of Moral Panics: Toward A New Synthesis". The Sociological Quarterly. 27(4). Pp. 495-513.

Bennett, Tony (1982). "Media, Reality Signification". In Gurevitch, Michael; Bennett, Tony; and Woollacott Janet (eds.). Culture, Society and the Media. London. Methuen.

Berger, Peter L. & Luckmann, Thomas. (1966). The Social Construction of Reality: A Treatise in the Sociology of Knowledge. Middlese. Penguin Books.

Best, Joel (1987). "Rhetoric in Claims Making: Constructing the Missing Children Problem". Social Problems 34(2). Pp. 101-121.

Blumer, Herbert. (1971). "Social Problems as Collective Behavior". Social Problems 18(3). Pp. 298-306.

Burgelin, O. (1972). "Structuralist Analysis and Mass Communication". In McQail, D. (Ed). The Sociology of Mass Communication. Harmondsworth. Penguin.

Cohen, Stanley (1972). Folk Devils and Moral Panics: The Creation of the Mods and Rockers. London. MacGibbon and  Kee.

Conrad, Peter & Josefh W. Schneider (1980). Deviance and Medicalization: From Badness to Sickness. St. Louis. Mosby. p. 17 – 37.

Cressey, Donald R. (1971). Organized Crime and Criminal Organization. England. W. Heffer & Sons Ltd.

Fuller, Richard C. and Richard R. Myers (1941). "The Natural History of a Social Problem". American Sociological Review. 6 (June). Pp. 320 – 328.

Gitlin, Todd (1980). The Whole World is Watching: Mass Media in the Making & Unmaking of the New Left. Berkeley. University of California Press.

Gusfield, Josef (1963). Symbolic Crusade: Status Politics and the American Temperance Movement. Urbana. Univ. of Illinois.

Gusfield, Josef (1981). The Culture of Public Problems: Drinking Driving and the Symbolic Order. Chicago. Univ. of Chicago.

Hall, Stuart (1978). Policing the Crisis: Mugging, The State and Law Order. New York. Holmes & Meier.

Halloran, James D. Philip Elliot. Graham Murdock. (1970). Demonstrations and Communication: A Case Study. England. Penguin Books.

Halloran, James D. (1978). "Studding Violence and the Media: A Sociological Approach". In Winick C. (ed.) Deviance and the Mass Media. Beverly Hills. Sage Publications. p. 287 – 305.

Hilgartner, Stephen & Charles L. Bosk (1988). "The Rise and Fall of Social Problems: A Public Arenas Model". American Journal of Sociology. Volume 94(1). Pp. 53 – 78.

Hunter, James Davison (1991). Cultural Warfare: The Struggle to Define America. New York. Basic Books. Pp. 156 – 158.

Ibarra Peter R. & John I. Kitsuse (1993). "Vernacular Constituents of Moral Discourse: An Interactionist Proposal for the Study Of Social Problems". in Holstein, James A. & Miller Gale (Ed). Reconsidering Social Constructionism: Debates in Social Problems Theory. New York. Aldine de Gruyter. Pp. 25 – 58.

Kitsuse, John & Malcolm Spector (1973). "Towards Sociology of Social Problems: Social Conditions, Value Judgments and Social Problems". Social Problems 20(4).  pp. 407 – 419.

Merton, Robert K. and Robert A. Nisbet (1971). Contemporary Social Problems. Third Edition. New York. Harcourt Brace Jovanovich, Inc.

Schur, Edwin (1983). Labeling Women Deviant: Gender, Stigma and Social Control. Philadelphia. Temple Univ.

United Statesa (1967). The President's Commission on Law Enforcement and Administration of Justice. Task Force Report: Organized Crime. Annotations and Consultants' Papers. Washington.

United Statesb(1967). The President's Commission on Law Enforcement and Administration of Justice. The Challenge of Crime in A Free Society. Washington.

Whannel, Gary. (1979). "Football, Crowd Behavior and the Press". Media, Culture and Society 1(4).  Pp. 329-342.

נספח: רשימת המקורות מהעיתונות

העיתון התאריך המחבר הכתבה
"מעריב" 22.8.66 מועצת העיתונות אישרה את מסקנות
15.6.71 יהושע ביצור שר המשטרה: עליה מדאיגה בפשיעה
3.9.71 "עתים" התבטאות של שר המשטרה על אנשי
17.9.71 יוסף צוריאל אין בארץ פשע מאורגן
24.9.71 רפאל בשן ראיון השבוע עם שר המשטרה
7.12.71 יהושע ביצור משולחן הכנסת
9.12.71 דויד זוהר מסיבת עיתונאים עם השר
29.12.71 יהושע ביצור השבוע בכנסת
9.2.72 יהושע כהנא היועץ המשפטי לממשלה: הפשיעה
25.12.75 יהושע ביצור השבוע בכנסת
28.1.76 דיון בכנסת על גילויי האלימות
27.4.76 גבי ברון שר המשטרה תקף בחריפות את חה"כ
21.7.76 יהושע ביצור השבוע בכנסת
12.8.76 צבי טל שר המטרה בפני סטודנטים בחיפה
17.9.76 לוי יצחק הירושלמי ראיון עם שר המשטרה
11.8.77 (מאמר מערכת) עשה זאת בעצמך
12.8.77 לוי יצחק הירושלמי (ימים ולילות) מי יבלום את
15.8.77 שבח וייס ועדות החקירה פוגעות במעמד הכנסת
18.8.77 (מאמר מערכת) עוד ועדה
24.8.77 ברוך מאירי בורג נוטה להקים ועדה ממלכתית
31.8.77 יהושע ביצור השבוע בכנסת
2.9.77 ברוך מאירי ויהושע ביצור (עמ' 4) לאחר ששוחח
4.9.77 ברוך מאירי מסקנות ועדת בוכנר
5.9.77 (מעריב היום) מתוך ממצאי צוות הבדיקה של
5.9.77 (מאמר מערכת) הדו"ח והמסקנות
5.9.77 ברוך מאירי דרישה להזרים עוד 140 מליון ל"י
7.9.77 ברוך מאירי ויחיאל לימור בהתיעצות בלשכת בגין
11.9.77 (מאמר מערכת) ועדה מיותרת
28.9.77 מינוי ועדת שימרון
9.2.78 איה אורנשטיין (עמ' 2) ועדת שימרון
17.2.78 ברוך מאירי (עמ' 1) יש פשע מאורגן אבל לא
19.2.78 ברוך מאירי ואח' (עמ' 1) הפשע המאורגן מקיף כל
20.2.78 אבי רז (עמ' 1) תגובות על דו"ח ועדת
20.2.78 סופרי מעריב (עמ' 2) הוועדה תעביר למשטרה כל
"מעריב" 22.2.78 חברי ועדת שימרון ברב שיח עם
24.2.78 ברוך מאירי (עמ' 5) המפכ"ל זועם על הפרסומים
24.2.78 (עמ' 24) ראיון עם פרופסור שלמה
25.2.78 לפי המלצת ועדת שימרון
26.2.78 ראובן בן צבי (עמ' 2) חה"כ שחל: המתנגדים לדו"ח
27.2.78 רזי גוטמן (עמ' 19)
3.3.78 דב גולדשטיין (עמ' 22) ראיון השבוע עם המפכ"ל
3.3.78 חיים י. צדוק (עמ' 18) מאמר על ועדת שימרון
6.3.78 בעקבות דו"ח שימרון
7.3.78 אבי בטלהיים רשימת ה- 11
17.3.78 מסמך ה- 11
31.3.78 ברוך ברכה (עמ' 30 – במת מעריב) ועדת שימרון
6.12.78 משפט "מזרחי – הארץ"
18.2.79 ברוך מאירי השבוע מלאו שנה תמימה מאז הוגש
"דבר" 17.3.72 רם עברון ראיון עם שר המשטרה שלמה הלל
4.12.77 גד ליאור (עמ' 3) בתשובה על שאלה אמר עו"ד
21.2.78 יהושע תדמור (עמ' 3) במשטרה: מרירות, זעם
24.2.78 דויד ליבאי דו"ח שטחי וחסר אחריות – א'
27.2.78 דויד ליבאי דו"ח שטחי וחסר אחריות – ב'
3.3.78 דויד ליבאי דו"ח שטחי וחסר אחריות – ג'
"הארץ" 6.4.66 רו"ן ראיתי שמעתי
18.4.66 רו"ן מיום ליום
19.4.66 רו"ן ראיתי שמעתי
15.4.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
18.4.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
19.4.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
20.4.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
21.4.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
23.4.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
25.4.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
7.5.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
9.5.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
14.5.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
21.5.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
28.5.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
4.6.71 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
"הארץ" 3.9.71 רובינשטיין א. זהירות פשע מאורגן
3.8.71 יגאל לביב כל אנשי לנסקי
5.9.71 עתים מאיר לנסקי בראיון בטלויזיה
5.9.71 יגאל לביב לנסקי וחברי משחדים ממשלה
8.9.71 יגאל לביב לנסקי והמגבית
16.9.71 נתן ריבון שר המשפטים קיבל דו"ח על
17.9.71 עוזי בנזימן הלל: הוכח שלהאשמות נגד המשטרה
19.9.71 נתן ריבון שמגר: אין פשע מאורגן בישראל
22.9.71 מאמר מערכת שמגר כופר ומאשר
24.9.71 רן כסלו דו"ח שמגר והפשע המאורגן
27.9.71 רן כסלו הפשע המאורגן והפשע האלים
18.8.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
22.8.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
25.8.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
29.8.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
1.9.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
8.9.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
15.9.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
22.9.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
29.9.72 רן כסלו פשע מאורגן בישראל
5.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב בישראל
7.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב עכשיו
9.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב עכשיו
10.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב עכשיו
11.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב עכשיו
12.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב עכשיו
14.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב עכשיו
16.8.77 אבי ולנטין הפשע המאורגן – המצב עכשיו
1.9.77 מאמר מערכת ועדת בוכנר
5.9.77 אבי ולנטין (עמ' 3) הגדרה חדשה בדו"ח ועדת
5.2.78 אבי ולנטין (עמ' 1) ועדת שימרון
20.2.78 אבי ולנטין ועדת שימרון קובעת: יש פשע
24.2.78 רן כסלו (עמ' 13) ובכן, פשע מאורגן
5.7.79 (עמ' 1) פרקליטי הארץ לאחר פסק
22.6.94 ראובן שפירא מת איש העסקים משה (מוניה) שפירא

 

העיתון התאריך המחבר הכתבה
"ידיעות

אחרונות"

3.10.62 שבתי פורטנוי הגנגסטר היהודי האמריקני לנסקי
7.11.69 סוכנויות לנסקי נודד מארץ לארץ
8.11.72 יוחנן להב לנסקי שוחרר בערבות
26.7.73 סוכנויות לנסקי זוכה במיאמי מהאשמת דיווחים
21.8.77 שמואל (סמי) נחמיאס דרושים מעשים, לא דיונים
19.2.78 אריה אבנרי ועדת שימרון
20.2.78 מאמר המערכת
20.2.78 אריה אגוזי סמי נחמיאס: להקים גוף ללחום
20.2.78 דב גנחובסקי מה יש בדו"ח ומה חסר בו
20.2.78 (עמ' 10) ועדת שימרון
3.3.78 רב שיח עם פיקוד המשטרה
17.3.78 מסמך משטרתי: אלה 11 מראשי הפשע
27.10.89 (7 ימים, עמ' 34) רשימת ה- 11
3.11.91 אלי תבור ותחיה ארד מנטש
4.11.91 אלי תבור מאות הגיעו ללווית מנטש
8.11.91 ענת טל-שיר חידת מנטש
27.3.92 שאול פרץ שופט עליון בעולם התחתון
21.5.93 שרית רוזנבלום תיק אסלן פתוח
30.7.93 (מודעת בחירות) (מוסף יום ששי, עמ' 13 – 14)
22.6.94 גדעון מרון (עמ' 8) מוניה חי ומת בצל הרשימה
23.1.94 דימטרי פרוקופייב אנשי עסקים מישראל "על הכוונת"
"העולם הזה" 22.2.78 ועדת שימרון
"המודיע" 1.9.77 מאמר מערכת

 

BAR-ILAN UNIVERSITY

“IS THERE ORGANIZED CRIME IN ISRAEL?” A CASE STUDY OF A DEBATE ABOUT SOCIAL PROBLEM DEFINITION

DAWIDOWICZ ABRAHAM

Submitted in fulfillment of the requirements for the Master’s degree In Department of Criminology, Bar-Ilan University

1995 Ramat Gan, Israel

Abstract

Object of Research: this research analyses a case of a dispute about a social problem, exhibiting the reasoning power of sociological theories with regard to social problems relevant to the disputes concerning the definition of reality; the research arrives also at some conclusions concerning the dynamics of social problems debates. The case in test is the debate, conducted in Israel during the 70s regarding the question: “is there or is there not an organized crime in Israel?” the research studies the way the dispute arose, details its course, what positions were taken by the arguing parties, characterizes the various contenders and their motives, examines the reasons to its termination and reports its consequences.

Field of research: this research belongs within the framework of sociology of social problems and it bases on the Constructive Theory of Kitsuse and Spector, framed from models drown from it concerning the materialization process of social problems, mass communication function and rhetoric portion in the formation of public debates concerning social problems.

Main characteristics of research method: The research method extracted from the object and area of research is based on the following basic assumptions: “A social problem” is a collective definition of reality and is not necessarily a given objective phenomena. Therefore, the empirical research should concentrate on the subjective aspect. The object of the aforementioned debate is, on the one hand, to stir a social problem, and on the other to get it off the social agenda. The study of social problems, including the various “players” and their goals, must be conducted with the relevant social context in mind. The rhetoric is a means to the realization of gains reflecting the hidden motives of the persons using it and the political relationship between them; therefore, rhetoric is the main raw material of this study.

Details about research method: A case study using content analysis with regard to reports, columns and articles which appeared in the daily newspapers, journals and in books printed in Israel; examination of official reports issued by state authorities in Israel which are relevant to the dispute concerning the organized crime. Those materials were evaluated using earlier studies – mainly by Best, Schur and Hall – which identified and characterized rhetorical techniques, concerning the sparking of a dispute and by Ibarra & Kitsuse concerning those who negate defining the reality as a “problem”. As a supplementary process, there was a series of personal interviews with the journalist Ran Kislev who fired the dispute and Michael Buchner, a police officer (ret.) who was at the head of a committee later named after him, who represent the definition negationists.

Findings: The dispute aroused with the “problem” in mid-1971, after a series of articles about organized crime in Israel in the daily newspaper “Haaretz” which claimed, among other things, that this phenomena has materialized because of defective police and state authorities functioning and corruption. The police disaffirmed the existence of the problem and even the definition “organized crime” when applied to organized criminal activities in Israel. By September 1971, the Government Legal Counselor has submitted, following a request from the Minister of Justice, a report, which impugned the claims that there exists an organized crime as such. A year later, a second series of articles was published. The term “organized crime” accrued sufficient legitimacy to the development of a social problem and further augmentation of the dispute.

Between the years 1973 and 1975 – probably under the influence of the “Yom-Kippur” war (The October War), the dispute went through a “latency period”. By 1976, however, the problem got into the public agenda once again and the debate over its existence and definition abided. Some politicians from the Likud “Right” opposition further agitated the dispute. In mid 1977, the “Right” came to power and anticipation to a formal acceptance of the term “organized crime” further increased. A third series of articles has hastened an official recognition of the “problem”. An internal police inspection committee (the “Buchner Committee”) rejecting this definition was not accepted and the government has erected an inquiry committee (the “Shimron Committee”) to investigate the problem. This committee determined, at the beginning of 1978, that there exists in Israel “An organized crime the Israeli style”. When the problem finally gained recognition it almost completely disappeared, except for an Eleven Heads of Organized Crime list, which was published in the newspapers. Another occurrence, to breeze a tinge of life into the problem was a lawsuit by one of the persons mentioned in the list against “Haaretz”. In July 1979 a verdict was given in his favor and against “Haaretz” and the problem vanished from the public agenda.

Conclusions: The debate was a conflict about definition and the creation of reality as a social problem, within the framework of politics of definition according to Conrad & Schneider and as an expression of class and status politics according to Gusfield. The fact that the dispute was sparked when the problem appeared, and vanished when the problem gained maximum recognition seems to substantiate Spector & Kitsuse’s Constructive Theory. Bloomer’s model amply explains the dispute formation stages; from the first time it ascended the legitimacy acquisition track, against the effort to de-legitimize it. From the findings, several necessary conditions to the evolvement of social problem disputes may be indicated: the problem must be grasped as immoral or dangerous, its generators must have high accessibility to the media, the responsible party must be identified and the problem itself must be potentially embarrassing to the establishment.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “"האם קיים פשע מאורגן בישראל?" ניתוח מקרה של קונפליקט על הגדרת בעיה חברתית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s