באנו חושך לגרש

אבי דוידוביץ (2015)

על רקע פרסום הידיעה כי נעצרו חשודים ברצח בפר דומא התברר כי מקורבים לימין הקיצוני יצאו במחאה נגד תנאי החקירה של החשודים * נראה כי חלקים גדולים מן הציבור היהודי מבדיל בשיפוטו המוסרי בין מעשה טרור פלשתיני ובין טרור יהודי – לקולת היהודי * בידול זה אינו נותר אך ברמת השיח, אלא מוצא ביטוי מעשי וממשי באכיפת החוק

 

שרה לוי-תנאי (1910-2005). התצלום מאתר "זמרשת - פרויקט חירום להצלת הזמר העברי"המוקדם
שרה לוי-תנאי (1910-2005). התצלום מאתר "זמרשת – פרויקט חירום להצלת הזמר העברי"המוקדם

את שיר החנוכה האלמותי "באנו חושך לגרש" כתבה שרה לוי-תנאי, לילדי גן הילדים בו הייתה גננת, בקיבוץ רמת הכובש, בסביבות שנת 1942-1943. היא לימדה את הילדים לשיר את השיר בעמידה במעגל, כאשר במילים "סורה חושך" הם רקעו ברגל ימין תוך הטיית הגוף לפנים. השיר שנעשה כמעין המנון לחג החנוכה, והרקיעה המפורסמת יישארו כל עוד יחוג החג על-ידי היהודים הציונים. עם השנים שימשו בשיח על ערכים ומוסר כמה ממילות השיר בסיס למטבע הלשון "אין מגרשים חושך עם חושך". היינו – ככלל, אין מתקנים עוול באמצעות עשיית עוול אחר.

בימים האחרונים הותר לפרסם כי נעצרו מספר חשודים בביצוע הרצח הנורא של בני משפחת דוואבשה בכפר דומא שמדרום לשכם. הרצח נעשה ב- 31.7.15 על-ידי הצתת בית המשפחה על יושביו. התינוק עלי סעיד בן שנה וחצי והוריו סעד וריהאם נשרפו למוות. אחיו הפעוט, אחמד, בן ה- 4 נפצע קשה ונמצא עדיין בהליכי שיקום. גינוי לרצח נשמע כמעט מקיר לקיר, אך נראה כי אחדים מהמגנים עשו כן מן השפה ולחוץ. על מה מבוסס הטיעון זה? על הניסיון. מאז תחילת שנות ה- 50 ועד ימינו חלקים רבים מן הציבור היהודי מתייחס לרצח ערבים בידי יהודים, על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי, כמעשה שאינו חמור. בדרך כלל מתקבלים המעשים האלו על-ידם כמעשים שניתן להבינם ולהכילם. הרוצחים – אינם נחשבים לעבריינים במובן הפלילי הצרוף של המושג. לפיכך רשויות האכיפה נוהגות באותם רוצחים במידה רבה של התחשבות והקלה, על-ידי אי מיצוי החקירה, תנאי מאסר מקילים, או חנינות נדיבות במיוחד.

במאמר זה נבסס את הטיעון על סמך שורה של מקרי רצח כאמור.

מאיר הר-ציון ז"ל

נקמת רצח שושנה הר-ציון (18), אחותו של הלוחם המהולל מאיר הר-ציון, ושל חברה עודד וגמייסטר (18), שבוצעה ביום 5.3.1955 – חלקה בירדן וחלקה בישראל, במדבר יהודה, דרומית מערבית לחברון, הייתה לפרשה שנעשתה כמעט חלק ממורשת הקרב של מאיר הר-ציון. תחילתה כשלושה חודשים קודם, בתאריך 23.12.1954, אז יצאה שושנה לטיול עם חברה, עודד וגמייסטר, בנחל ערוגות, באזור שהיה אז בממלכת ירדן. שושנה הייתה שבוע לפני גיוסה לצה"ל. בעת חנייה למנוחה הותקף הזוג על-ידי בדווים, שככל הנראה רצו בעיקר לשדוד את הרובה החצי אוטומטי שהיה בידי שושנה, והיה שייך לאחיה מאיר הצנחן. שושנה ועודד התגוננו באמצעות הנשק והרימונים שהיו להם עד שהוכרעו על-ידי התוקפים. החיפושים אחרי הזוג נמשכו כמה שבועות, עד שבדווים מסוימים הסכימו להראות לשלטונות את הקבר שנתגלה בתאריך 15.2.1955[1]. כשהוחזרו הגופות ניכרו סימני התעללות עליהן (הוד, 1998 – 1999, עמ' 141 – 142).

ביום 6.3.1955 התלוננה ירדן כי קבוצת חיילים חדרה לשטחה, באזור חברון מערבית לים המלח, והרגה 5 מנתיניה. אדם שישי שוחרר על-ידי החוטפים וסיפר כי המעשה נעשה כתגובה על הריגת 2 הישראלים – שושנה ועודד. הנרצחים היו: מוסה מוחמד סוואד (18), אואד מוחמד עודה (15), האחים האוויש וסולימאן אבו צריעה, ועוודה איבן סולימאן[2]. ועדת שביתת הנשק שבדקה את הגופות מצאה ש- 4 מהנרצחים הומתו באמצעות מכשיר חד, כמעשה שחיטה. החמישי, הומת בירי.

בו ביום נעצרו מאיר הר ציון (21) וחבריו לנשק – יורם נהרי "ימו", זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד. מעצרו של הר-ציון היכה בהלם את המדינה. הוא היה בעל ציון לשבח שהוענק לו כששרת ביחידת הקומנדו האגדית ה- 101. הוא קיבל דרגת סרן – מבלי שעשה קורס קצינים – מהרמטכ"ל, משה דיין, שאמר עליו שהיה "החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה היהודית מאז בר-כוכבא".

הר-ציון פרש זמנית מהצבא לאחר רצח אחותו. חבריו שנעצרו היו כבר אזרחים, לאחר שהשתחררו מיחידת ה- 101 ומהצנחנים. נטען כי היו איתם 2 חברים נוספים אשר הצליחו לחמוק מההליך הפלילי. ככל הנראה הם יצאו לפעולה בליל שבת 4-5 למרץ 1955, הגיעו למאהל בדווי, תפסו 4 ערבים והובילו אותם לואדי סמוך בכדי להרגם. בדרך נתקלו במאהל נוסף וניסו לפרוץ לתוכו. משם ברחו 2 בדווים. אחד נורה ונהרג והאחר הצליח להימלט. בדווי זקן שהיה שם נלקח על ידם ושוחרר על מת שיספר מדוע נחטפו ונרצחו החמישה. בסמוך לגבול, כשחזרו לשטח ישראל, חיכו להם על-פי החשד חברים נוספים מגדוד הצנחנים 890 – גם בכדי לסייע במידת הצורך (זקבך, 2013). ספק רב עם הנרצחים אכן היו קשורים לרצח שושנה ועודד. סביר להניח כי איש מחבורת הנוקמים החשודה לא שלט בשפה הערבית במידה המתאימה לתחקור מעמיק. גם הזמן שעמד לרשות המבצעים בשטח לא אפשר חקירה יסודית. ייתכן וכל חטאם של הנרצחים היה שהם היו אולי בני השבט אליו גם השתייכו רוצחי שושנה ועודד. במאמר מוסגר יודגש כי גם אם היו אותם בדווים אחראים לרצח של שושנה ועודד ז"ל – הרי גם חיסולם כאמור היה מעשה רצח לכל דבר ועניין.

הר ציון ושלושת חבריו נעצרו ל- 8 ימים לצורך חקירה. בעקבות המעצר הורחק הר-ציון מהצבא לחצי שנה. תיק החקירה שנפתח בגין קשירת קשר לבצע פשע נסגר בסופה של החקירה מחוסר הוכחות. גם אם ניקח בחשבון את אמצעי החקירה והמשאבים שעמדו לרשות החוקרים באותם הימים, לא יהיה זה מופרך לטעון כי הרשויות בישראל לא יצאו מגדרן להגיע לחקר האמת.

טבח כפר קאסם

טבח כפר קאסם שהתרחש ביום 29.10.1956, היום הראשון למבצע קדש, הוא הרצח ההמוני הגדול ביותר בתולדות מדינת-ישראל. ישנה מחלוקת לגבי מניין הנרצחים והפצועים. אין חולק כי  43 נורו למוות ועוד 13 נפצעו מירי בכניסה לכפר. בין הנרצחים היו 6 ילדים מתחת לגיל 14, ו- 13 נשים (2 הן ילדות שנספרו במסגרת 6 הילדים). למניין זה מוסיפים תושבי הכפר למספר עוד 4 אנשים שנורו בתוך הכפר, במהלך הלילה[3].

סיפור הרצח יובא כאן בתמצית. כפר קאסם, שהיה חלק מאזור שנקרא "המשולש הקטן", יחד עם מרבית האוכלוסייה הערבית במדינה באותן שנים, היו נתונים לממשל צבאי. עם תחילת "מבצע קדש", הוחלט בצבא להטיל עוצר על המשולש הקטן. מפקד החטיבה, אלוף-משנה יששכר שדמי החליט על דעת עצמו להקדים את שעת תחילת העוצר משעה 21:00 לשעה 17:00, אך הודעה על כך נמסרה למוכתרים רק בסביבות השעה 16:30. מפקד גדוד משמר-הגבול, רב-סרן שמואל מלינקי, שהיה תחת פיקודו של שדמי, שאל אותו כיצד לנהוג במפירי עוצר. מלינקי טען כי שדמי המח"ט השיבו בביטוי בערבית "אללה ירחמו", שמשמעותו בהקשר דנן "הם מתים". שדמי הכחיש שכך השיבו וגרסתו התקבלה על-ידי השופטים. אין מחלוקת כי בקבוצת הפקודות שקיים המג"ד מלינקי למפקדי הפלוגות והמחלקות, הוא הורה במפורש "לירות ולהרוג ללא סנטימנטים" בכל מפר עוצר. למרות הוראותיו הברורות של מלינקי, כל המפקדים להוציא אחד, הפעילו שיקול דעת ולא ביצעו את הפקודה הנוראה (רוזנטל, 2000).

התושבים שעבדו מחוץ לכפר לא ידעו על הקדמת העוצר והם חזרו לכפר לאחר השעה 17:00. שבעה לוחמים מהמחלקה בפיקודו של סגן גבריאל דהן, שנפרסה יחד איתו בסמוך לכניסה הראשית לכפר, ירו בכל קבוצה של תושבים שהגיעה לכפר. הגופות של כל קבוצה הונחו בצד הדרך, ככל הנראה על מנת למנוע מהקבוצה הבאה את המראה. מספר הנשים הגדול יחסית נובע מן העובדה שמרביתן עסקו במסיק זיתים והן חזרו לביתן במשאית אחת (מצפן – הארגון הסוציאליסטי בישראל, 1970).

כל האחראים לטבח הועמדו לדין בבית דין צבאי בגין רצח. טענת ההגנה שהועלתה על-ידי לוחמי המחלקה כי הם מלאו פקודה בזמן חירום – נדחתה על-ידי הערכאה הדיונית וגם על-ידי ערכאת הערעור. השופט בנימין הלוי שישב בראש מוטב בית הדין קבע כי מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה, ועל כן אין לקיימה. בסופם של ההליכים המשפטיים נקבע אשמתם ועונשם של המעורבים ברצח כדלקמן:

  1. מפקד החטיבה, אלוף-משנה יששכר שדמי, שזוכה מאשמת הרצח הורשע בגין חריגה מסמכות – בגלל שהקדים את שעת העוצר על דעת עצמו – נדון לקנס כספי בסך 10 פרוטות. שדמי נשאר לשרת בצה"ל ולימים קודם לדרגת תת-אלוף.
  2. מפקד הגדוד, רב-סרן שמואל מלינקי, הורשע ברצח ונדון ל- 14 שנות מאסר. בעת הטבח היה בן 38, נשוי ואב ל- 4 ילדים. בשנת 1964 שוחרר מהצבא בדרגת אלוף-משנה והוכר כנכה צה"ל בגלל סכרת חריפה שלקה בה במהלך המשפט[4]. הלך לעולמו בשנת 1978.
  3. מפקד המחלקה, סגן גבריאל דהאן, הורשע ברצח ונדון ל- 10 שנות מאסר. דהאן היה היחיד מבין מבצעי הטבח ששינה את שם משפחתו. לימים התמנה למנהל הבונדס באחת מבירות אירופה.
  4. טוראי ראשון עופר שלום (25), הורשע ברצח ונדון ל- 10 שנות מאסר.
  5. טוראי מחלוף הרוש (22), הורשע בניסיון לרצח ונדון ל- 3 שנות מאסר.
  6. טוראי אברהם אליהו (21), הורשע בניסיון לרצח ונדון ל- 3 שנות מאסר. היה מקלען בחוליה של שלום עופר. לימים נהיה נהג אוטובוס.
  7. רב-טוראי גבריאל עוליאל (25), הורשע בניסיון לרצח ונדון ל- 3 שנות מאסר.
  8. טוראי אלברט פחימה (20), הורשע בניסיון לרצח ונדון ל- 3 שנות מאסר. לימים עבד בחברת החשמל.
  9. טוראי ארמונד נחמני (23), הורשע בניסיון לרצח ונדון ל- 3 שנות מאסר. לאחר שהשתחרר מבית הסוהר חזר לשרת במשמר-הגבול עד שנת 1971.

כל המורשעים למאסר שוחררו כעבור פרקי זמן קצרים. איש מהם לא ישב בבית הסוהר למעלה משנה.

באשר לקורבנות, ועדה ציבורית קבעה פיצוי לכל נפגע. בנובמבר 1957 התקיימה סולחה רבת משתתפים בין נכבדי הכפר ונציגי המשפחות ובין נציגי הממשלה.

המחתרת היהודית

ארגון הטרור היהודי שכונה "המחתרת היהודית" פעל בין השנים 1978 – 1984 והיה אחראי על 6 אירועים בהם נרצחו 3 בני-אדם, 40 נפצעו ומאות תוכננו להירצח. 15 חברי הארגון הורשעו בשנת 1985 בגין עבירות שונות, 3 מתוכם נדונו למאסרי עולם – מנחם לבני, שאול ניר ועוזיה שרבף. להלן האירועים בהם ניתנה הרשעה:

  1. בין השנים 1978 – 1982 תכנון והכנות לפוצץ את הר הבית.
  2. 6.1980 – ניסיון לפגע ב- 3 ראשי רשויות מקומיות ביו"ש. 3 נפגעו קשה ביניהם חבלן מג"ב שהוזעק לפרק את אחד המטענים.
  3. 10.1982 – פיגוע במגרש כדורגל בחברון, 2 נפצעו.
  4. 7.1983, פיגוע ירי במכללה האיסלמית בחברון. 3 נרצחו, 33 נפצעו.
  5. 12.1983, פיגוע בשני מסגדים בחברון, 2 נפצעו.
  6. 4.1984, ניסיון לפוצץ חמישה אוטובוסים על נוסעיהם. פיגוע זה סוכל עם מעצר חברי הארגון.

בעת שחברי המחתרת היו במאסר, הם נהנו מתנאים מקילים מופלגים ובכלל זה חופשות נדיבות. האסירים האחרונים מביניהם, ובכלל זה אלו שנדונו למאסר עולם, שוחררו במהלך שנת 1990 – היינו כ- 5 שנים בלבד לאחר שנשפטו.

עמי פופר

הרצח ההמוני שביצע עמי פופר נעשה כשהוא היה בן 21, בתאריך 20.5.1990 בצומת גן הורדים בראשון-לציון. קציר הדמים כלל 7 נרצחים, ו- 10 פצועים. כולם פועלים ערבים שחיכו למעסיקיהם היהודים שייקחו אותם לעבודה (משעל, 1998, עמ' 200). הרוצח פופר הוא יליד 1969, מראשון-לציון. שוחרר מצה"ל בגלל "אי התאמה" לאחר שימוש בלתי חוקי בנשק, שכלל ככל הנראה ניסיון התאבדות.

האירוע החל עוד במוצאי-שבת, 19.5.1990. בסמוך לשעה 22:45 פופר גנב את רובה הגלילון עם 5 מחסניות מאחיו החייל, ויצא לצומת גן הורדים. שם עשה תצפית במשך כמה שעות. בסמוך לשעה 06:00 ניגש לצומת ותחת איומים בנשק קיבץ את הפועלים וציווה עליהם לשבת בשורות ולהציג לו את תעודות הזיהוי שלהם. בתוך כך עצרה במקום מכונית פיג'ו בעלת לוחיות זיהוי מהשטחים (בצבע כחול). פופר הורה לכל היושבים בה להצטרף לשורות ומהנהג דרש להשאיר את הרכב מותנע – לצורך מילוט. אז הוא פתח בירי אוטומטי וריסס את הפועלים[5] ב- 140 כדורים. 4 מחסניות הוא החליף במהלך הירי. מיד אחר כך הוא נכנס לפיג'ו ונסע לבית חברתו. הוא התוודה בפניה שעשה דבר נורא – שירה ב- 15 ערבים. אחיה ביקש ממנו את הנשק, והוא מסר לו אותו עד שהגיע המשטרה[6].

בחקירתו טען כי  שקע בדיכאון בגלל שחברתו נטשה אותו (משעל, 1998). במהלך המשפט טען לאי שפיות. הוא שינה את גרסתו וטען שנאנס כשהיה בן 13 בפרדס ע"י שומר ערבי לעיני ערבים אחרים. לטענתו, מאז הוא חיפש את הערבי שאנס אותו. לדבריו הוא היה בטוח ב- 90% שאותו אנס היה בין הערבים בהם ירה. בסופו  של דבר נקבע שהוא כשיר לעמוד לדין.

במהלך מאסרו נישא פופר בשנת 1993 לשרה גולדברג הקנדית, ונולדו להם שלושה בנים. בשנת 2007 – פופר כבר היה בסבב חופשות מבית הסוהר. במהלך חופשה נהרגו אשתו ובנו כשנהג ללא רישיון, בעת שעקף בפס לבן. על עבירות אלו נדון פופר ל- 6 חודשי מאסר. בשנת 2009 התחתן בשנית והתגרש. בשנת 2013 התחתן בשלישית עם האם המתעללת מפרשת אליאור חן, שנדונה ל- 5 שנות מאסר.

בשנים האחרונות הוא, משפחתו ואחרים[7] עושים מאמצים גדולים להשפיע על הנשיא להעניק לו חנינה.

ברוך גולדשטיין

הרצח ההמוני השני בגודלו שנעשה בישראל – טבח מערת המכפלה, בוצע ביום ששי, 25.2.1994, הוא היום ה- 15 לרמאדן, באולם יצחק, על-ידי ד"ר ברוך גולדשטיין (מדינת ישראל, 1994). 29 אנשים נרצחו, מתוכם 6 ילדים, וכ- 125 נפצעו.

הרוצח נולד בברוקלין, ניו יורק, בשנת 1956. בן 38 היה בעת הרצח. הוא סיים את חוק לימודיו ברפואה בארצות-הברית, ושנה אחרי תום לימודיו (1982) עלה לארץ. גויס לצה"ל במסגרת גיוס רופאים עולים, ושירת שלוש שנים כרופא צבאי בלבנון, בירושלים ובחברון. נחשב לקצין "ממושמע, מתפקד ביעילות, אחראי ומבצע עבודתו בצורה טובה מאד". אחרי שחרורו משירות סדיר עבד כרופא משפחה בקריית ארבע. לאור ניסיונו פיתח מומחיות בטיפול בנפגעי טראומה. היה אהוד מאוד על הציבור ואף זכה לפרס קופת החולים בה עבד. הוא היה בעל דעות פוליטיות ימניות קיצוניות. היה מפעילי "הליגה" של מאיר כהנא בארצות-הברית, ובארץ היה פעיל בתנועת "כך".

נגד גולדשטיין נפתחו שלושה תיקי חקירה בנושאים שעניינם הפרת הסדר הציבורי על רקע פוליטי. כל התיקים נסגרו מעילות שונות והוא לא הועמד לדין. בעת שירותו בלבנון, בשנת 1984, הוא סרב לטפל במחבל פצוע. לעומת זאת, הוא טיפל באוקטובר 1990 בפצוע ערבי שנפגע על-ידי יהודי, ומעשהו הציל את חייו. במשך השנים היו לו התבטאויות קיצוניות מאד בעניין נקמה ותגמול. הוא שרת כרופא במילואים בדרגת סרן, והיה נשוי ואב ל- 4 ילדים (מדינת ישראל, 1994, עמ' 76).

גולדשטיין הגיע לזירה בסמוך לשעה 05:20, אחרי שבאולם יצחק כבר היו כ- 500 מתפללים ערוכים בשורות צפופות. הוא לבש את מדיו, נשא את דרגותיו, החזיק ברובה סער "גלילון" – נשקו האישי עליו היה חתום בצבא עם 7 מחסניות, ובאקדח בו לא נעשה שימוש. הוא פתח באש כאשר המתפללים היו במצב כריעה, וירה בהם לפחות 108 כדורים במשך כ- 90 שניות.

גולדשטיין נהרג בעת שביקש להחליף מחסנית. אחד המתפללים לפת אותו מאחור וחטף מידיו את הנשק שהיה לוהט מחום. קרוב משפחתו נטל את הנשק והשליכו הצידה. אז התנפלו עליו כמה מן המתפללים המוסלמים, חבטו בו, הפילהו ארצה, ומחצו את ראשו במטף כיבוי ובמוטות ברזל המשמשים את המבדלות באולם יצחק, המבדלות החוצצות בין היהודים לבין המוסלמים (מדינת ישראל, 1994, עמ' 15 – 61).

בתיקו האישי של גולדשטיין נמצא וידוי מתוך ספר "גשר החיים". היו שביקשו להסיק מכך על כוונתו להתאבד. התברר כי הוידוי הוחזק בתיקו למקרה שיטפל, במסגרת עבודתו, בנפגעים שמצבם אנוש (מדינת ישראל, 1994, עמ' 80). גולדשטיין נקבר בקרית ארבע באתר שבעיני רבים נחשב כאנדרטה.

איש לא הועמד לדין בעניין הקשור לרצח. נטען כי היו מספר רבנים שהסיתו לפגע בערבים, אך הם לא נתגלו.

הבאנו חושך לגרש?

מכל המקרים שהובאו לעיל עולה במפורש אהדה רבה למעשים והקלה בתהליך האכיפה. חקירות שלא ממוצות נגד מבצעים או נגד תומכים, תנאי מאסר משופרים ובכלל זה חופשות נדיבות, חנינות מרחיקות לכת והאדרת המבצעים.

יהיו שיטענו כי ארבעת המקרים שהובאו כאן אינם משקפים את המציאות. האמת היא שניתן היה להוסיף עליהם כמה וכמה. הם בוודאי יטענו  כי האכיפה – במובן הרחב של המושג – נגד יהודים הפוגעים בערבים על רקע אידיאולוגי, נעשית ללא כחל וסרק. קרוב לוודאי שהם גם ימזערו את האהדה שישנה בקרב חלקים גדולים מן הציבור היהודי כלפי אותם מעשי עבירה. יהיו גם כאלו שיטענו כי על רקע הטרור הרצחני הערבי, שגבה לאורך עשרות שנים אלפי קורבנות יהודים, ניתן להכיל את הטרור היהודי. גם ההשוואה והזיקה הנעשית בעת שחרור מחבלים, בעקבות מו"מ להחזרת חטופים וגופות של ישראלים מציפורני ארגוני המחבלים, לחנינות של טרוריסטים יהודים – הינה ניסיון להביא עקוב למישור על ידי יצירת עקוב אחר.

לאלו ואלו נזכיר כי אין מגרשים חושך עם חושך – ככלות הכול באנו חושך לגרש.

[1] על המשמר, 8.3.1955.

[2] מעריב, 9.3.1955.

[3] יש גם המוסיפים שלושה חללים נוספים: אביו של אחד הנרצחים שמת ככל הנראה מהתקף לב בשעה שהודיעו לו על מות בנו, ושני עוברים של נשים הרות שנורו בין 43 הנרצחים בכניסה לכפר.

[4] הפרטים האישיים לקוחים מתוך (רוזנטל, 2000, עמ' 178 – 195.)

[5] לא הצלחתי למצוא באף לא מקור אחד הנגיש לרשת, בעברית או באנגלית, פרטים לגבי הנרצחים כגון גיל וכד'. בצומת גן הורדים אין כל אזכור לאירוע ולנרצחים. הממשלה החליטה להעניק 38,000$ פיצוי לכל משפחת חלל (Israel Plans To Pay 7 Victims' Families, 1990).

[6] ע"פ 1742/91, החלטה מיום 4.12.1997.

[7] ביניהם הרב עובדיה יוסף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s