שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה

לאחרונה שודרה בערוץ 8 מיני-סדרה בת ארבעה פרקים "צל של אמת – רוצח כביש החוף" שיצרו יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור. לית מאן דפליג שיוצריה המחוננים השקיעו בה עבודה עצומה, וניתן להניח כי איכותה הקולנועית ראויה לכל פרס וייקר. הסדרה עוסקת בחמישה מקרי רצח שאירעו באזור "כביש החוף" (כביש מס' 2) בשרון[1] ומצביעה על חשוד אפשרי אחד שביצע אותם והוא האנס והרוצח האסיר שלמה חליואה[2], אשר באחד מן המקרים הנ"ל – רצח החיילת אורלי דובי ז"ל – הוא הורשע ברציחתה.

על פניו נראה כי מטרת העל הלא מוצהרת של הסדרה היא לנקות את עמוס ברנס מכל אחריות לרציחתה של החיילת רחל הלר בשנת 1974, גם על-ידי הטלת החשד ברציחתה על חליואה. ככלות הכול מכלל הן אתה שומע לאו – אם מצביעים ומעלים על המוקד חשוד בלבדי ברצח מסוים הרי האחר מטוהר לחלוטין. גישה זו אינה חדשה ליוצרי הסדרה והיא כבר יושמה בהצלחה לא מבוטלת בשנת 2016 בסדרה שעסקה ברצח תאיר ראדה, שם הם העלו על המוקד תרתי משמע צעירה אומללה בשם א"ק במטרה לחלץ את הרוצח רומן זדורוב מהרשעתו. לא זו אף זו, למעשה שתי הסדרות מחזקות זו את זו בטיעון המרכזי המועלה בהן – האדם עליו הצביעה המשטרה כאחראי על ההמתה הוא חף מכל אשמה, בשעה שהאשם האמיתי נמצא מתחת לאפה, אך היא – מסיבות שונות ומשונות – עוצמת את עיניה ומעוותת את האמת.

יחד עם זאת הציפה הסדרה עניין חשוב ומהותי והוא האפשרות לשחרורו המוקדם של חליואה. ככל הידוע מאסרו אמור להסתיים באפריל 2024 אך הוא רשאי להגיש בקשה לשחרור מוקדם בפני ועדת שחרורים, שבמסגרת התנהלותן שלוחת הרסן מפעם לפעם של ועדות השחרורים – בקשתו עלולה להיענות בחיוב.

המטרה העיקרית של מאמר זה היא להצביע על מסוכנותו של האיש ועל היותו בלתי ראוי בעליל לכל שחרור מוקדם בשל מעשיו הנפשעים לאורך יובל שנים. המטרה המשנית של המאמר היא להפריך את הטיעון של יוצרי "צל של אמת" כי חליואה הוא זה שרצח את רחל הלר ז"ל. ככלות הכול אין זה מוסרי לטפול אשמות שווא גם על פושע מסוכן ונתעב כמו חליואה.

המקורות למאמר זה היו פסקי דין ופרוטוקולים מהמשפטים שהתנהלו נגדו, קטעי עיתונות, מסמכים ומקורות אחרים שהגיעו לידי. זו גם ההזדמנות להודות לארי פינס ויותם גנדלמן על שהעבירו לעיוני חומרים חשובים שספק אם הייתי מצליח להגיע אליהם בכוחות עצמי.

שלמה חליואה – ביוגרפיה

שלמה בן משה חליואה מס' ת"ז 1035984 נולד בישראל בשנת 1949 בחדרה, ארבעה חודשים לאחר שהוריו עלו ממצרים והתגוררו במעברה ליד נתניה. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה לעכו. לאחר שסיים 8 שנות לימוד בבית-ספר יסודי למד בתיכון שנתיים והשיג ציונים בינוניים והתנהגות "טובה", ועבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האויר בטענה כי רצונו להיות טייס וכך ירבו סיכוייו להתקבל לקורס הטיס. הוא עזב את הטכני לפני סיום חוק לימודיו עם הישגים בינוניים ובגיל 17 וחצי התגייס לצה"ל (בשנת 1967 או 1968) ושירת ככל הידוע בצנחנים – ייתכן ונשא בתפקיד פיקודי זוטר כלשהו והגיע לדרגת סמל. לדברי המשפחה הוא השתתף בכמה קרבות[3] – אין פירוט – ופעמיים נפצע. מכל מקום אין אימות למהלך שירותו הצבאי. אפשר וסיים את שירותו כחוק למרות שני מקרים בהם ברח מהשירות[4]. במהלך חופשותיו מהצבא היה "מגזים" בסיפוריו בפני מקורביו. אני מטיל ספק באופי שירותו בצבא – היינו אם היה לוחם בצנחנים שסיים את כל המסלול בחייל. קל וחומר אני מסופק אם השתתף בכמה קרבות ונפצע פעמיים. כאמור לא מצאתי אסמכתא חיצונית לטיב שירותו הצבאי וכל מה שדווח – דווח מפיו או ממקורביו. בבדיקה אצל ד"ר יואב קראוס בשנת 1970 אין אזכור לעברו הקרבי המפואר – עובדה שהייתה מתבקשת גם לאור סמיכות הזמנים בין הבדיקה ובין שירותו הצבאי. הסיפור כי נפצע פעמיים מעלה תהייה כי הוא עצמו דיווח לד"ר קראוס שברח פעמיים מהצבא. לא זו אף זו, בגזר הדין בעניין הסדרה השנייה והשלישית – אין מוזכר עברו המפואר בצבא בניגוד למה שהיה מצופה שיועלה בבית המשפט כחלק מהטיעונים לעונש. יתרה מזאת, בכל פעם שנכתבה הביוגרפיה שלו בעיתונים, נראה שהיא בדרך כלל חזרה על עצמה ולא נוספו פרטים על נסיבות פציעתו או הקרבות בהם השתתף – כל זאת גם לאור הדיווח כאמור כי במהלך חופשותיו הגזים בסיפוריו.

אביו, משה חן, היה איש משטרה ושירת בתפקידים מנהליים כמכונאי ומורה נהיגה במשטרה. הם גרו בעכו ובהמשך בקרית חיים. הוא השני מבין 6 אחאים. אחותו הבכורה הגדולה ממנו בשלוש שנים, נכה ומשותקת, הייתה מאושפזת במוסד. כך הוא זכה מהוריו ליחס כבן הבכור.

לקראת סוף שירותו הצבאי הוא הכיר צעירה ירושלמית בשם רוזי ודיברו על חתונה. קשר זה נפסק ככל הנראה בגלל מעצרו בגין סדרת התקיפות הראשונה שביצע בעודו חייל. לאחר שחרורו המוקדם מהמאסר שהוטל עליו, באוקטובר 1975, דווח כי הייתה לו חברה חדשה בשם אילנה אברג'יל שסיפרה לימים שהוא התנהג בסגפנות, שמר מוסר, לא עישן ולא שתה. לא זו אף זו, לדבריה – בסרט עמנואל[5] שהלכו לראותו, יצאו לפני ההפסקה כי הוא היה פורנוגרפי מדי לטעמו[6].

לכאורה נראה כי חליואה מעולם לא עבד לפרנסתו. הוא נמצא במאסר מזה כ- 50 שנה כמעט ברציפות, מאז שהיה בן 20, למעט כשלושה חודשים וחצי בהם היה משוחרר ברישיון אסיר (שליש).

סדרת התקיפות הראשונה 1969 – 1970

נקדים ונאמר כי המקורות הזמינים לגבי סדרת התקיפות הראשונה הם יחסית מצומצמים ודלים.

ניסיון לאונס תיירת בעכו והמשפט הראשון

את התקיפה הראשונה הוא ביצע עוד בהיותו חייל, ב- 10 ינואר 1969. מדובר בתיירת בת 25 מהולנד שערכה ביקור בעכו[7]. חליואה החל לשוחח עימה והוליכה לאתרים ההיסטוריים של העיר. בלכתם במנהרה תת קרקעית התנפל עליה, תקף אותה וניסה לבצע בה את זממו, אך לא הצליח כי הנפגעת גילתה קור רוח והתגוננה מפניו. ככל הנראה זמן קצר אחר כך הוא נעצר אחרי שאביו הסגירו למשטרה והוא נדון בתאריך 26.6.1969 לשנתיים מאסר על תנאי + פיצוי לקורבן בגין מעשה מגונה תוך שימוש בכוח. בעת משפטו הודה במעשה וביקש את סליחתה, והיא סלחה לו ומכאן העונש הקל שנגזר עליו שלקח בחשבון את משכורתו כחייל[8].

המשפט שהתנהל נגדו והמאסר המותנה שהושת עליו לא הרתיעוהו כלל וכלל מלהמשיך ולתקוף נשים נוספות.

אונס תיירת ליד קיבוץ בית אורן

באפריל 1969, כשמשפטו על תקיפת התיירת בעכו מתנהל נגדו, וכשהוא חייל וחמוש בתת-מקלע "עוזי" פגש בתיירת, שהייתה לפי מקור אחר סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב, שהמתינה לטרמפ במסעף הדרכים ליד עתלית. הוא הציג עצמו בפניה כחבר קיבוץ בית-אורן והציע שתלך איתו לקיבוץ על מנת שייקח רכב שהשאיר לו אחיו וייסעו יחד לתל-אביב. כשהגיעו למבואות הקיבוץ התנפל עליה בשטח עם צמחיה סבוכה, כרך זרועו סביב צווארה ותוך איום לחנוק אותה אנס אותה[9] והיא נזקקה לטיפול רפואי פסיכיאטרי בגלל התמוטטות עצבים בה לקתה כתוצאה מהאירוע[10]. לימים דווח בעיתון כי לאחר שביצע את האונס הזה הוא פרץ בבכי, אמר שהוא לא ידע את אשר עשה, הציג בפניה תעודת חייל, ליווה אותה לאוטובוס והסתלק – כך זכה בכינוי "האנס הבוכה"[11].

אונס תיירת במפרץ חיפה

חודשיים לאחר שנדון לשנתיים מאסר על תנאי על תקיפת התיירת בעכו, באוגוסט 1969, כשברשותו "עוזי" פגש בתיירת שלמדה באולפן בעת שהמתינה לטרמפ במפרץ חיפה ליד הצ'קפוסט. כשפנה אליה אמרה לו שהיא צריכה להגיע לקרוביה בקרית מוצקין. הם נסעו יחד בטרמפ עד לבתי המלאכה במפרץ ושם התנפל עליה ובאיומי הנשק ביצע בה את זממו. כעבור מספר חודשים היא זיהתה אותו באקראי בעת שנסעה איתו במונית – זיהוי שהוביל כפי הנראה למעצרו מאוחר יותר.

תקיפת צעירה בחיפה

עוד עומד ותלוי נגדו המאסר על תנאי, ביצע באוקטובר 1969 מעשה מגונה בנערה שפגש ברחוב חשוך בחיפה בשעת לילה מאוחרת. הוא פנה לנערה בבקשה כי תסייע לו לאתר כתובת ועשה בה מעשה מגונה. לקול צעקותיה התעוררו דיירים ברחוב והוא ברח[12].

המשפט השני

חליואה נעצר בעקבות הזיהוי של התיירת אותה תקף במפרץ ככל הנראה לאחר שהיה "מבוקש" במשך זמן מה. במעצר זה סירב אביו לעזור לו (ראה הערה 3). באמצע יוני 1970 הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה על שלושת המקרים הנ"ל – שני מעשי אונס ומעשה מגונה אחד. מחוסר במקורות אין לדעת מתי נעצר ובאילו נסיבות אך ניתן להבין כי מעצרו בא בעקבות הזיהוי הספונטני של התיירת אותה תקף באוגוסט, וכך הצליחו החוקרים לקשור אותו לשני המקרים הנוספים[13].

נראה כי בעת מעצרו באמצע 1970 נטענה טענה פסיכיאטרית והוא נשלח להסתכלות בבית החולים הממשלתי לחולי נפש בעכו. נמצא כי הוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. עם זאת הוא אובחן ע"י ד"ר יואב קראוס כבעל אישיות היסטרית עם קווים פסיכופטיים. הפנטזיות המיניות שלו קשורות לאונס אבל כשהאישה היא זו האונסת אותו. בחוות דעתו של ד"ר קראוס לא מוזכר האירוע משנת 1969 כלל וכלל, וגם לא פרטי העבירות בגינן נעצר והועמד לדין. כמו-כן מצוין באותה חוות דעת כי בעת מעצרו הנוכחי היה עם נשק, לדבריו לצורך התאבדות ובתוך כך "ובזמן התגוננות התקיף שוטר בתפקיד ללא מדים". לציין כי בעת ההסתכלות החומר שעמד בפני הפסיכיאטר היו שני מכתבי הפניה, האחד מהמשטרה והשני מהתחנה לבריאות הנפש בחיפה. חוות הדעת לא התייחסה למידת מסוכנותו של הנבדק משום שלא נתבקשה הערכה כזו. עם זאת, מכל המאפיינים האישיותיים שצוינו בחוות הדעת, גם מבלי שנתבקשו, לא צוין מאפיין מסוים דומיננטי והוא התנהגותו המניפולטיבית הבולטת של חליואה, הנגזרת ככל הנראה מהקווים הפסיכופטיים שזוהו בוודאות באישיותו. גם הנרקיסיסטיות המאפיינת ככל הנראה את חליואה לא הוזכרה שם. ניתן להניח כי אם היו בפני הצוות הרפואי שביצע את ההסתכלות תיקי החקירה והרשעתו הקודמת, המימד המניפולטיבי והנרקיסיסטי היה מקבל ביטוי כלשהו בחוות הדעת[14].

ב- 7.10.1970 הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה באונס התיירת ובשני מעשים מגונים בשתי הצעירות אחרות. ככל הנראה לאחר שהתחיל המשפט הוא הודה והביע חרטה רק לאחר שסעיף אחד של אינוס הוחלף במעשה מגונה.

ב- 11.11.1970 הוטלו עליו 7 שנות מאסר[15]. שנתיים המאסר על תנאי שהושתו עליו ביוני 1969 הופעלו בחפיפה לשבע שנות המאסר[16].

ב- 26 באוקטובר 1975 הוא משתחרר בשחרור מוקדם – "שליש" – וחוזר לבית הוריו בעכו. חברי ועדות השחרורים, הנהנים מחיסיון מלא, גם אינם נדרשים לאחריותיות (accountability) על החלטותיהם. העובדה כי את סדרת פשעיו ביצע בתקופה שמאסר על תנאי עומד ותלוי נגדו, וכי מדובר בעבריין בעל אישיות פסיכופטית המתכחש לאחריותו על מעשיו – לא מנעה את שחרורו המוקדם.

סדרת התקיפות השנייה 1975 – 1976

את סדרת האונס השנייה[17] הוא מבצע כשהוא אסיר ברישיון, היינו במסגרת "השליש" – אך ימים ספורים לאחר שהשתחרר ביום 26.10.1975 בשחרור מוקדם ממאסרו בגין "התנהגות טובה והיעדר מסוכנות" כפי שמצאה ועדת השחרורים.

אונס הקטינה א'

האונס הראשון בסדרת התקיפות השנייה בוצע חמישה ימים אחרי שהשתחרר ל"שליש", בתאריך 31.10.1975, שהיה יום שישי. בסמוך לשעה 13:30 נסעה א', תלמידת בית-ספר שטרם מלאו לה 17 שנים, באוטובוס מתל-אביב למעלה-החמישה לבילוי של סוף השבוע אצל חברתה. חליואה הבחין בה בתחנה המרכזית בתל-אביב ופנה אליה בשאלה אם שמה לינדה. היא אמרה לו שהוא טועה וכך התפתחו דברים ביניהם במהלכם הוא אמר לה שהוא גר במעלה-החמישה. הוא הלך לקנות כרטיס נסיעה למעלה-החמישה וחזר להתלוות אליה לנסיעה אחרי שהתעכב הרבה בקופה – ייתכן על מנת לצמצם את מניין העדים שייראו אותו בחברתה. היינו הצייד משוטט ומחפש טרף וכשהוא מוצא אותו הוא מיד יודע להתאים את יעד הנסיעה שלו ולצמצם את מספר העדים הפוטנציאליים נגדו. בדרך אמר לה שהוא איש צפרדע ושמו איציק בכר. ליד שואבה אמר לה כי יראה לה קיצור דרך למעלה-חמישה והשניים ירדו מהאוטובוס. בהיותם בדרך כביכול למעלה-החמישה, בין ההרים והיערות, אמר לה שהוא רוצה להתפרק עליה. א' לא ידעה למה הוא מתכוון והוא אמר לה שברצונו לקיים איתה יחסי מין והיא אמרה לו שהיא לא תסכים. אז הוא שלף סכין וציווה עליה להתפשט אחרת יהרוג אותה. א' ביצעה את אשר הורה והסירה את חולצתה כשהיא מנסה להניאו מלבצע בה את זממו. והוא השיבה שלא יקיים איתה יחסים ממש. כאשר ניסה לחבקה ולנשקה ניסתה לדחוף אותו והוא אמר לה שהיא יכולה לצעוק כמה שהיא רוצה אבל זה לא יעזור לה כי איש לא ישמע, והיא לא צעקה. הוא ביקש ממנה שתעזור לו להתפשט אך היא סירבה. הוא הוציא עיתון ופרס אותו על הריצפה ואת סכינו הכניס לתיקו. ואז הוא אנס אותה בבתוליה וירד לה דם. הוא נתן לה צמר גפן והיא התלבשה. בשלב הזה א' לא ידעה לומר אם הוא הגיע לסיפוקו מאחר ואינה מכירה את היחסים כפי שציינה בבית המשפט. היא סבלה מכאבים וחשה ברע. לאחר שהתלבשו הוא שרף את העיתון ומשאמרה לו שיורד לה דם נתן לה שוב צמר גפן ואת זה שהיה ספוג בדם שרף עם העיתון באומרו בואי לא נשאיר סימנים. והתחילו לעלות מהמקום שבו היו והתיישבו בנקודה מסוימת על הדשא. שם סיפר לה שהוא פסיכולוג ומבחינה נפשית מעניין אותו איך היא תגיב ותתנהג.

לאחר מכן וכעבור זמן מה משהלכו למקום אחר, ציווה עליה להוריד את מכנסיה. אמרה לו: הבטחת שנקיים יחסים פעם אחת ונלך, והוא אמר לה אל תדברי ותעשי מה שאני אומר לך; וביצע בה מעשה סדום. לאחר מכן הוא הוציא בקבוק ריק של חלב טנא מהתיק שלו. לשאלה בשביל מה זה אמר שהוא צריך להביא דגים לדוד שלו ואחר כך הוא שבר את הבקבוק על אבן והשאיר את השברים. הוא הוציא חבל מהתיק. היא אמרה לו אתה בטח רוצה לחנוק אותי והוא אמר אל תתרגשי לא יקרה לך דבר. המשיכו ללכת והתחיל להחשיך. אמר לה להתקרב והוציא את הסכין מהתיק והיא התחננה על נפשה. הוא שם רוק על הסכין ועל הנדן וזרק אותם. היא התחילה לברוח והוא תפס אותה ואמר אני לא יודע מה לעשות איתך אני מאד מצטער מה שעשיתי איתך, זה היה אונס את יודעת את זה? המשיכו ללכת ואמר לה אני מחסל אותך, אין לך ברירה, את לא יוצאת חיה מפה. המשיכו ללכת והתיישבו והוא הניח את ראשו על רגליה ובהמשך אמר אני מוכרח לחסל אותך כי את תספרי למשטרה, איך תוכיחי שלא תספרי למשטרה? והיא אמרה לו אם לא תהרוג אותי אני לא אהרוג אותך במובן של לספר למשטרה. המשיכו ועברו מקום עם אבנים והוא עזר לה לרדת מהאבנים על ידי שלקח את תרמילה ואמר לה שיפצה אותה בכך שיקנה לה מכנסי ג'ינס חדשים. הגיעו לכביש והוא שאל אותה לאן היא רוצה להמשיך והיא אמרה למעלה-החמישה כי החברה מחכה לה. עצרו מונית והוא ציווה עליה לשבת מאחור. בנסיעה היא נשמה בחוזקה והנהג שאל מה קרה והיא אמרה שיש לה אסטמה. הגיעו לקריית-ענבים וציווה עליה לרדת שם ואמר שיבוא לבקרה בביתה בעוד שבועיים. היא נתנה לו את כתובתה ביער אחרי המעשים ולפי מה שנודע לה משכנה הוא אכן הגיע לביתה.

כל האירוע נמשך משעה 3 אחה"צ עד 6 בערב. אין לדעת אם צמר הגפן והעיתון שהיו כנראה ברשותו נועדו מלכתחילה לשמש אותו לצורך תקיפותיו.

התיירת מ'

האונס השני התבצע בתאריך 7.1.1976, יום רביעי, בשעות אחרי הצהריים, כשנסעה מ' בת 19, מתנדבת מארה"ב ששהתה בארץ אך פחות מעשרה ימים, מחיפה לקיבוץ גלעד בו התגוררה אצל קרוביה. בתחנה המרכזית בחיפה, בסמוך לשעה 17:30, בעוד היא מנסה לברר כיצד להגיע לקיבוץ, חליואה פנה אליה באנגלית ושאלה אם היא מקיבוץ. נראה כי הפנייה אל הקורבן באנגלית מעידה על כי הצייד שיכלל את מיומנויותיו לקלוט את קורבנותיו ולהעלותם ברשתו. מ' השיבה בחיוב ולשאלתו ענתה שהיא מגלעד. הוא אמר לה שגם הוא מקיבוץ בקרבת מקום ועומד לנסוע באותם שני אוטובוסים לשם. עלתה איתו וכעבור נסיעה של כעשרים דקות אמר לה שכאן, בתחנה מחוץ לעיר, יש לרדת להחליף אוטובוס. שם להצעתו תפסו כמה טרמפים עד שלבסוף אמר לה שיש ללכת ברגל לחצות שדה. בכל אותם שעתיים שלוש ששהתה במחיצתו דיבר איתה על מוסיקה, על משפחתו ועל חייו וכי הוא מורה המלמד בקיבוץ. כך רכש את אמונה. היא מצידה סיפרה לו על עצמה מעט מאד. בסביבות ואדי מילק, לאחר שירדו מהטרמפ האחרון כאמור הוביל אותה אל תוך הצמחייה שבצד הכביש ואז אמר לה לעצור ופנה אליה באנגלית באומרו "תסלחי לי, אני גבר, יש בתוכי רגשות, עליך לעשות מה שאני אומר לך אחרת אינני יודע מה אעשה, אני יכול להרוג אותך" והפשיטה לגמרי בפראות, השכיבה על הארץ בכוח ואנס אותה תוך שהוא מצווה עליה להכניס את איבר מינו לתוך איבר מינה, לאחר שבתחילה אמר לה שרק ישים את איבר מינו בין רגליה. היא ניסתה שלא לבצע את מבוקשו – שעל-פניו נראית שבאה מתוך פנטזיה שהקורבנות מעוניינות במגע המיני – אך משהתרגז פחדה גבר והיא ביצעה את הוראותיו. במהלך כך היא ניסתה לדבר איתו כי חשבה שאם תתפתח ביניהם שיחה הוא לא יהרוג אותה, ושאלה אם יש לו חברה.

לאחר מכן אמר לה שהוא אדם רע "איך יכולתי לעשות דבר כזה? אם מישהו היה עושה זאת לאחותי הייתי הורג אותו, אני באמת חולה". ככל הנראה דברים אלו נאמרו אך מתוך ציפייה מופרכת כי הקורבן תכיל את האירוע ולא תתלונן עליו. לאחר מכן הם חזרו לכביש ותפסו כמה טרמפים. היא רעדה מאד והוא הוריד את מעילו והניחו עליה. לאחר מן הרשה לה להמשיך בדרכה.

בסך הכול חליואה בילה במחיצתה כחמש שעות, כשעתיים וחצי לפני האונס וכשעתיים וחצי אחריו. על פניו נראה כי עוצמת האלימות שננקטה על-ידו הייתה מבחינתו במידה הנדרשת להכניע את הקורבן.

החיילת ר'

האונס השלישי התבצע בתאריך 16.1.1976 – יום שישי – כשנסעה ר"ש חיילת בת 20 בטרמפים מצומת גהה שבפתח-תקווה לערד. בצומת גהה תפסה טרמפ עד לתחנה המטאורולוגית בבית דגן וחליואה עלה איתה לטרמפ. במטאורולוגית ירדה כדי לתפוס טרמפ אחר בכביש החוף (לימים כביש 4) והוא ירד איתה. מאחר ובטרמפיאדה היו חיילים רבים התרחקה ר' מהם כ- 300 מטר למקם עצמה במקום טוב יותר לעצירת טרמפ. והוא הלך אחריה והציע לה לקצר את דרכם בהליכה למקום נוח יותר לתפוס טרמפים והוביל אותה אל פרדס סמוך. שם דרש ממנה שתתמסר לו באומרו "אם תתנגדי יהיה יותר גרוע, ואם תהיי בסדר אשחרר אותך". היא ביקשה ממנו שאם הוא רוצה לעשות משהו שיעשה על הבגדים ויסתפק בזה. אמר לה שתפסיק לבכות והכול יהיה בסדר, והפשיט את בגדיה לגמרי כשהיא מתחננת שלא יעשה לה רע כי היא בתולה, והציעה לו שאפשר לעשות את זה בדרך אחרת, אך הוא השכיבה על הארץ ואנס אותה. כשסיים קמה וביקשה ללכת. אז הוא התחיל לדבר איתה על מקרה אונס בפארק ועל רצח רחל הלר ואמר לה שהוא רוצה להתפרק שוב. הוא ראה שירד לה דם אך לא היה איכפת לו ולמרות תחנוניה אנס אותה שנית. לאחר מעשה אמר לה שהוא מקווה שהיא לא תתלונן נגדו כי אם תתלונן הוא יתאבד. הוא הביע צער והציע לפצותה והפציר בה לקחת 100 ל"י כי "אני חייב לתת לך משהו מכיוון שאני יודע שלא הייתי צריך לעשות את זה". היא שאלה אותו כמה פרטים ואז הוא נראה נפחד וברח.

לא עלה בידי לאתר אירוע של אונס בפארק בסמוך לאונס של ר' כפי שחליואה ציין בפניה. עם זאת יוצרי "צל של אמת" מצאו שלל רב בעובדה כי במהלך האירוע הוא הזכיר את רצח החיילת רחל הלר. זאת לדעת כי גזר דינו של ברנס ניתן ביום ראשון, 11.1.1976, שבוע קודם לאונס של ר'. לא זו אף זו, כידוע פרשת הרצח של רחל הלר היה אז עניין שבכותרות במשך למעלה משנה מאז שנרצחה. ר' עצמה הייתה חיילת וככל הידוע היא הייתה החיילת היחידה שהותקפה על-ידי חליואה במהלך שלוש הסדרות שביצע.

התיירת ר'

האונס הרביעי נעשה בתאריך 27.1.1976, יום שלישי, בשעות אחר הצהריים, אז נסעה ר"ה, תיירת מארה"ב בת 29 בטרמפים מתל-אביב לירושלים. בשעה 16:00 – 16:30 חליואה הגיע לטרמפיאדה מחוץ לתל-אביב ופתח בשיחה עם ר"ה. הוא שאלה לאן פניה מועדות ואמר שהוא נוסע לכיוון שלה. הוא היה לבוש במדי חייל ונשא נשק ואמר לה שאם תתלווה אליו תוכל לנסוע ברכב צבאי. הוא אמר לה ששמו גדי והוא מקיבוץ ליד בית שמש.

בסמוך לשעה 18:15 הם הגיעו לאזור קיבוץ מעלה-החמישה. הוא פנה אליה באנגלית תוך שהוא מאיים עליה בנשקו ואמר: "היי ילדה טובה ואקח אותך לירושלים, אחרת אהרוג אותך". הוביל אותה לחורשת עצים לצד הכביש, הורה לה להתפשט ולשכב. משגילה שהיא הייתה במחזור הורה לה לשכב על הבטן וביצע בה מעשה סדום. היא צרחה פעם אחת. משלא בא על סיפוקו אנס אותה וגינלית. לאחר מכן אמר לה שהוא מצטער על מעשיו ושהוא יודע שהוא חולה, משוגע.

לאחר מכן חזרו לכביש הראשי ואז אמר לה שהוא רוצה לבעול אותה פעם נוספת. ר"ה אמרה לו "הצלחת פעם ולא תצליח פעם נוספת". ואז אמר לה כי ירצח אותה ואמרה לו עשה כדבריך. הוא זרק אותה על הארץ וקשר את ידיה מאחורי גבה עם חגורתו תוך שהיא מנסה לבעוט בו. הפשיט את מכנסיה ואנס אותה. בתוך כך היא הצליחה לשחרר את ידיה. לאחר מכן הפך אותה על בטנה ואמר "כעת ארצח אותך" כי אחרת תתלונן במשטרה ויעצרו אותו באמצעות הצבא, והחל לחנוק אותה עם חגורה והיא התעלפה. כשהתעוררה הייתה על גבה והוא היה לידה ואמר לה שהיא הפסיקה לנשום והוא לא יכול להרגה על כן ביצע בה הנשמה מפה לפה, והדגים לה איך עשה זאת. הוא ניסה להקים אותה אך היא הייתה כה המומה שלא יכלה לזוז. אז קשר את ידיה מאחורי גבה בחוט ברזל ואמר לה לחכות במקום עשר דקות. לאחר מכן הוא עזב את המקום והיא הצליחה להגיע לכביש.

סימני השריטות בגרון בידיים ובמקומות אחרים בגופה נראו בה בברור.

כאשר נחקר על אונס זה במשטרה מסר חליואה בין היתר כי היא הייתה בחורה אמריקאית שנסעה איתו בטרמפים – ההדגשות אינן במקור – "… אני הרגשתי דחפים פנימיים ואמרתי לה פשוט שאני רוצה לשכב איתה וממש היא הסכימה לזה… היא הוציאה את המגפיים לבד ואמרה לי רק פעם אחת… קיימתי איתה מגע מלפנים… הלא היא טיפלה בזה… אחרי שגמרתי… נתנה לי בעיטה בביצים ונשכבתי שמה, לא יודע כמה דקות, מתפתל מכאבים…". היא אמרה לו שהוא משוגע והוא מיד אחרי הבעיטה סטר לה. משאמרה לו שלא תיתן לו עוד פעם לקיים יחסים איתה, סובב אותה על הבטן, הרים את תיקה, שמו על צווארה ובתוך כך שכב על גבה. הוא הרגיש שהיא נחרה פעם אחת, הוא נבהל מאד והתחיל לתת לה הנשמה מלאכותית. אמר שפחד לעזוב אותה שמא תמות מעילפון.

על פניו נראה אירוע זה כאלים במיוחד; ההנשמה המלאכותית שכנראה עשה בה מעוררת עניין רב וניתן לבנות על כך תלי תלים של תיאוריות.

חטיפת הפסנתרנית ו'

נקדים ונאמר כי במקרה זה הואשם חליואה והורשע בעבירה מסוג עוון של "תקיפה סתם" כאשר לפי דעתי מדובר באירוע של חטיפה לכל דבר ועניין גם על פי החוק שהיה קיים בישראל בשנת 1976.

את התקיפה החמישית והאחרונה בסידרה זו, היוצאת דופן מכל התקיפות האחרות מבחינת התוצאות, ביצע חליואה בשבת 31.1.1976 אז נסעה ו', פסנתרנית בת 21, מתל-אביב להרצלייה לבקר ידידים. ליד הקנטרי קלאב ירדה ממונית כדי להמתין למונית לכיוון הרצלייה. הוא היה במקום בלבוש אזרחי ומעיל עליון צבאי ונשק ונראה כממתין לטרמפ. ו' שאלה אותו כיצד מגיעים להרצלייה והוא אמר לה שהוא מכיר דרך קיצור ברגל והיא הלכה עימו. הוא הוביל אותה בדרך לא דרך והיא חשה שמשהו אינו כשורה. אז הורה לה לשבת ולקום מספר פעמים ולהוריד את מעילה והסוודר שלבשה. הוא סטר בפניה ודרש את כספה. אך משהתברר כי אין לה כסף גדול – ויתר. לאחר מכן קשר את ידיה בסוודר שלה מאחורי גבה והשכיב אותה על הארץ. הוא אמר לה שיחנוק אותה והחל ללחוץ בשתי ידיו בצווארה עד שלא יכלה לנשום. אז הרפה ממנה אך חזר על כך מספר פעמים. לאחר זאת ו' דיברה אליו בנועם והזמינה אותו להצטרף אליה בביקורה אצל ידידיה בהרצלייה שם תכיר לו בחורה בלונדינית יפה. הוא הסכים והם חזרו לכביש ותפסו טרמפ להרצלייה לבית ידידיה. העניין דווח למשטרה אך הוא הסתלק מהמקום לפני שהיא הגיעה לשם.

השלב הראשון במהלך התקיפה בו חליואה פונה לו' ומוביל אותה בתרמית לשטח המבודד נראה כדפוס הפעולה הרגיל שלו, אולם כאשר הוא נמצא איתה בתוך השטח חלה תפנית בהתנהגותו והוא אינו תוקף אותה מינית אלא מתחיל להתעלל בה פשוטו כמשמעו. הסיבה מדוע לא ביצע בה עבירת מין נותרה עלומה – שהרי איש לא הפריעו כולל לא הקורבן. אין לנו אלא לקבל את התרשמותו של הרכב השופטים שישבו בדין וראו גם את ו'[18] וציינו כהאי לישנא: "מסתבר שתוך כדי הליכה ושיחה איתה התחרט הנאשם וחזר בו מכוונתו. המתלוננת כנראה לא מצאה חן בעיניו. יש להניח שבגלל האכזבה שהנחילה לו הפגישה עם המתלוננת הוא התחיל להתעלל בה". אינני יודע איזו גרסא מסר חליואה בחקירתו במשטרה בעניין של ו' – אם בכלל. בבית המשפט הוא טען שבהיותם בשדה היא שנמשכה אליו וממש כמעט שאנסה אותו; נתנה לו כסף על מנת "שאחדור בה" – כפי שאמר לשופטים. היא חתרה כל הזמן להביאו לדירתה בתל-אביב. הוא הכחיש כל פגיעה בה. המתלוננת אישרה בעדותה בבית המשפט כי היא התנהגה בשלב מסוים כאילו היא מעוניינת בו כי חשבה שבדרך זו תשפיע עליו לצאת מהשדה ותוכל להיחלץ מהסכנה שהיא נקלעה לתוכה. כאשר אנו מתבוננים על המקרה של אורלי דובי וייתכן גם של לאונור בן לולו ועירית יעקבי נראה כי תבונתה של ו' ותושייתה הצילה אותה מגורל מר.

המעצר

בתאריך 2.2.1976 הוא נעצר בזכות ערנותו של רס"ר חיים זיסו מתחנת בית שמש שנסע ליד מושב שואבה וראה צעיר שמנסה לעצור טרמפים לכיוון ירושלים. על פניו הייתה תחבושת שנועדה להסתיר צלקת קטנה בצד הימני של פניו שהייתה סימן היכר בולט אצלו. השוטר נזכר בקלסתרן שהרכיבה המשטרה אחרי אונס התיירת מ' בצפון ב- 7.1.76, עצר ליד האיש והסיר את תחבושתו שם ראה את הצלקת שהסגירה את זהותו. הוא לא התנגד למעצר ובהמשך זוהה בוודאות על-ידי המתלוננות. חקירתו מתבצעת באחריות מרחב מרכז שבאותם ימים כלל גם את תחנת בית שמש ומעצרו מוארך מעת לעת. כנראה והידיעה על גילוי גופתה של לאונור בן לולו ב- 17.2.1976 מגיעה גם לאוזניו והוא לא טמן את ידיו בצלחת.

ניסיון בריחה מהמעצר בתחנת בית שמש

אין לדעת עד כמה גילוי גופתה של לאונור בן לולו הניעהו להכפיל את מאמציו לברוח מהמעצר. מכל מקום בהיותו חבוש בתחנת בית שמש, בתאריך 20.2.1976 בסמוך לשעה 05:00 ניסה להימלט מתא המעצר על-ידי הוצאת סורגי החלון. הוא הספיק לקלף את הטיח שבצד החלון ולשחרר סורג אחד לפני שנתפס[19].

בתוך מעצרו בגין הסדרה השנייה רישיון האסיר שלו בוטל והוא חזר לרצות את יתרת העונש שהוטל עליו בגין הסדרה הראשונה.

המשפט על הסדרה השנייה – עד לבריחה

במהלך ההליכים המשפטיים נגדו בגין סדרת התקיפות השנייה, הוא נשלח לבדיקה פסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש בירושלים[20]. במהלך הבדיקה חליואה התלונן רבות על החקירה ועל הרגשות של דיכאון ורצון לטיפול – במה שנראה לדעתי כמוטיב חוזר אצלו שהוא הקורבן בכל מה שהוא מבצע, וכשהחבל תלוי על צווארו הוא מבקש טיפול. הוא דיבר בחופשיות על מעשי האונס שביצע למרות שהוסבר לו במפורש על-ידי הפסיכיאטר שבדק אותו כי על כל מה שייאמר אין חיסיון מפני בית המשפט. הוא טען שלא התכוון "לעשות נגד רצונן ומצטער לאחר מכן". אם היה צער אצלו הרי לטעמי הוא נבע מכך שהפנטזיה שלו – שאותן נשים אונסות אותו – לא מומשה. לא נמצא אצלו אף לא צל של מצב פסיכוטי. סימני הדיכאון ושל נזק עצמי היו שטחיים, כמקובל על פי ניסיוני אצל טיפוסים כמותו.

משפטו נפתח בתחילת חודש אפריל 1976. תחילה הוא היה מיוצג על-ידי עורך-דין והוא כפר בעובדות כתב האישום וטען כי כל מה שנעשה היה מרצונן הטוב והחופשי של הבנות.

ד"ר יואב קראוס שבדק את חליואה במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגדו בגין סדרת התקיפות הראשונה נקרא להעיד מטעם ההגנה לפני תחילת פרשת התביעה. הוא חזר על דעתו כי חליואה היה זקוק לטיפול פסיכיאטרי במהלך מאסרו הקודם ואכן הופנה לכך. משלא נמצא שום קשר טיפולי איתו – היינו הוא לא שיתף פעולה עם מטפלו – הופסק הטיפול וחודש רק לקראת סוף תקופת ריצוי המאסר עם פסיכולוג קליני. לא ברור אם הטעם לחידוש הטיפול היה רצונו לזכות בשחרור המוקדם – "השליש". ד"ר קראוס מצא לו גם מסגרת טיפולית לאחר השחרור אך הטיפול נכשל ככל הנראה מחוסר בשיתוף פעולה מצידו של חליואה. ד"ר קראוס חזר על אבחנתו כי הוא בעל קוים פסיכופטיים וכי הוא זקוק לפסיכותרפיה בשביל בעיותיו האישיות ביניהן ה"סקסופתיה". חליואה ביקש להזכיר לד"ר קראוס כי בעת שהיה אצלו בהסתכלות ביולי 1970 סיפר לו שהוא נחקר "בצורה הכי סדיסטית שאפשר לתאר" וחוקריו אף איימו עליו לבל ייספר על כך לרופא.

במהלך המשפט היה קו ההגנה כאמור שהמקרים נעשו מתוך רצונן המלא של הצעירות. כך הוא גרר אותן להופיע בבית המשפט ולחקירה נגדית בה הן נדרשו לחיי המין שלהם, ולפי העניין חלקן גם –

נאלץ לחזור על תיאור האירוע למרות הקושי העצום שהיה להן לדבר על כך[21]; או להתעמת עם טענותיו הניבזיות כי הן אלו שהתפשטו בעצמן ומרצונן, כי הן הולכות בלי חזייה ובלי תחתונים, כי כאילו הן אלו שיזמו את הפנייה אליו ולא הוא אליהן, כי הן שילמו עבור הנסיעות שלו באוטובוסים, או שהוא שילם עבורן כמעשה מובהק של ידידות קרובה; כי בדרך לפני המעשים שוחחו על בעיות מין; כי הן היו פתייניות – "מה אני יכולה לעשות עבורך" ונשכבו לנוח פרקדן במהלך הליכתם למחוז חפצם, או ביקשו כביכול שיצלם אותן בתחתונים; שאחת אמרה לו לאחר הפעם הראשונה שאנס אותה כי הוא לא פיר (fair) אלא אגואיסט שלא נתן לה לגמור; וכי אחרי מעשה הם התלבשו לאט לאט; והוא כביכול שילם להן אחרי מעשה – היינו, להשחיר את המתלוננות ככל שניתן ובכל דרך נלוזה שמצא. חלקן גם נדרש להסביר – שלא לומר להצטדק – הכיצד הן לא התנגדו בכוח ולא ברחו מפניו בעת המעשה. וכך גם כי היו טרמפים שתפסו במכונית משטרה – להבנתי בכדי להציג מצג שווא שהייתה להן הזדמנות לבקש עזרה; כי הם התנשקו לפני שנפרדו, או שהיה לפני האירוע כל מיני פלרטוטים מצדן כלפיו.

במהלך עדותה של א' הקטינה, הוא פיטר את עורך-דינו וביקש להגן על עצמו בעצמו. בית המשפט נעתר לבקשה, אך אחרי כמה ישיבות הוא חזר להיות מיוצג על-ידי עורך דין אחר. כחצי שנה לאחר שנפתח משפטו חליואה הצליח לברוח מבית המשפט המחוזי בירושלים לשם הובא לאחד מהדיונים בעניינו.

סדרת העבירות השלישית – נובמבר 1976

סדרה זו מתבצעת כשהוא עציר נמלט – בעת שברח ממשמורת חוקית כשהיה עצור עד תום ההליכים על סדרת התקיפות השנייה[22], היינו בתוך משך זמן של שישה ימים בהם היה בבריחה.

הבריחה מהמשמורת בבית המשפט המחוזי

בתאריך 7.11.1976 בסמוך לשעה 09:00, כאשר הובא לבית המשפט המחוזי בירושלים להמשך משפטו על סדרת התקיפות השנייה, נמלט מהמשמר ששמר עליו. בבית המשפט התברר כי הוא ניצל רגע של אי תשומת לב מצד השוטרים ששימשו לו ליווי ויצא מחדר המעצר שבבית המשפט, מבלי שמישהו ימנע זאת ממנו[23]. המשטרה פתחה אחריו במצוד רחב ממדים[24] והוא הוגדר כעבריין מסוכן. שלושה קציני משטרה הוגדרו כמאוימים[25]. החיפושים התעצמו לאחר ששדד מכונית מנָכָה ואנס תיירת מאנגליה[26]. שישה ימים היה בבריחה עד שנתפס.

שדידת מכוניתה של אורנה פוקס

ככל הידוע זו הפעם הראשונה שחליואה גונב רכב או מצטייד ברכב לצורך מסעות הציד שלו. העבירה בה הוא הואשם והורשע הייתה סחיטה באיומים אבל לטעמי מדובר בשוד לכל דבר ועניין. שלושה ימים לאחר שברח ממעצרו בבית המשפט בירושלים, בתאריך 10.11.1976 בסמוך לשעה 09:00 כשהוא לבוש במדי צה"ל עמד בצומת הרחובות דרך הים ושדרות הנשיא בחיפה בכדי לתפוס טרמפ. גב' אורנה פוקס, סטודנטית מחיפה, הנכה בשתי רגליה ואינה מסוגלת ללכת, עברה במקום במכוניתה מסוג וולבו בדרכה ללמד תלמידה במחנה דוד בחיפה. היא עצרה לו ואספה אותו משסברה שהוא חייל. כאשר הגיעו למחנה דוד שלף אולר מכיסו ואיים עליה באומרו "תיקחי אותי לכביש הראשי". משסירבה לעשות כן אמר לה שאם לא תעשה כן יהרוג אותה. לנוכח האיום הסיעה אותו לכיוון הכביש הראשי חיפה-תל-אביב. בדרך הורה לה לנסוע לדרך עפר צדדית המובילה לאכסניית הנוער של חיפה. במקום בודד באמצע הדרך הורה לה לעצור, הוציא מכיסו כתבה גזורה מעיתון עם תמונה שלו ובה תאור בריחתו מהמעצר. הוא דרש ממנה כי תסביר לו כיצד מפעילים את הרכב ולאחר מכן הורה לה לרדת מהמכונית. הוא גם הוציא את מפתחות הרכב ולקח אותם. אורנה התחננה כי לא ישאיר אותה בלי המכונית במקום בודד כי היא נכה ואינה יכולה ללכת, אך הוא לא שעה לתחנוניה. הוא הוציא אותה מהמכונית בידיו והושיבה על שמיכה שפרס מתחת לעץ ונסע משם. אורנה זחלה על האדמה במאמצים רבים בעזרת ידיה כשהיא מושכת כך את רגליה, עד אשר נאספה על-ידי סיור של משמר-הגבול שעבר במקרה במקום.

אונס התיירת ס'

לאחר ששדד את מכוניתה של אורנה פוקס כמתואר לעיל, המשיך בנסיעה והגיע לצומת מגידו לשם הגיעה ס', תיירת מאנגליה בת 26, שיצאה באותו בוקר מקיבוץ יזרעאל והייתה בדרכה לירושלים בטרמפים. חליואה עצר לה למרות שהיא עדיין לא הספיקה לסמן למכוניות לעצור לה לטרמפ. היא נכנסה למכונית והוא שאל אותה לאן פניה מועדות והיא השיבה לירושלים. הוא אמר לה שגם הוא נוסע לירושלים. שיחתם התנהלה באנגלית. כשהם הגיעו ליער הנשיא ליד הרטוב, הוא ירד מהכביש הראשי לדרך עפר צדדית שבתוך היער ועצר את הרכב ליד סלע גדול. הוא יצא מהמכונית ועבר לצד בו ישבה ס' ופקד עליה לצאת מהרכב. משסירבה שב וחזר על פקודתו ולבסוף אמר לה שיש לו מה להראות לה ושלף אולר ואמר כי אם לא תעשה כרצונו ישתמש כנגדה באולר. הוא נכנס למכונית, נטפל אליה ואמר לה שיהרוג אותה. הוא הלם שלוש פעמים בראשה וסתר לה בפנים מספר פעמים, הוריד את חולצתה בכוח וקרע אותה. לבסוף היא פשטה את החולצה בעצמה. תפס אותה בגרונה בחזקה והורה לה להוריד את מכנסיה תוך שהוא מנסה לעשות זאת בעצמו. היא הורידה את מכנסיה והוא הפשיט את עצמו. בזמן זה היא ניסתה לברוח אך הוא הצליח לתפוס אותה. לאחר מכן השכיב אותה מעליו כששניהם עירומים ואנס אותה. הוא ניגב את זרעו, ציווה עליה להתלבש והזהיר אותה לבל תספר על המקרה למשטרה. לפתע התקרבה מכונית למקום והוא נמלט משם תוך שהוא משאיר שם אותה ואת המכונית.

הפריצה בכפר המכבייה

מקץ שישה ימים מאז שברח הוא נתפס בתאריך 12.11.1976, ליל שבת, בכפר המכבייה ברמת-גן בנסיבות די משעשעות. בסמוך לשעה 21:30 המרכזנית של הכפר הבחינה שנורית הטלפון שבמשרד הנהלת החשבונות מהבהבת. היא חשדה שנמצא שם גנב ומיד הזעיקה את קצין הביטחון שנעזר בפקיד הקבלה. חליואה נתפס על-ידי שני אזרחים ללא כל התנגדות. הפריצה למשרד בכפר המכבייה ברמת-גן הייתה כשהוא נושא איתו 4 אולרים וככל הנראה נועדה לגנוב כסף. לדבריו הוא נכנס למקום בכדי לישון בו. מסיבות שפורטו בהכרעת הדין זוכה חליואה מאישום זה. לא ידוע כיצד הכיר חליואה את המקום. ייתכן ושמע על המקום מכלי התקשורת או מרעיו למאסר.

כוונה לברוח מבית הסוהר כפר יונה

ביום ראשון לפנות בוקר, 2.1.1977, ניסו 4 אסירים ביטחוניים להימלט מכלא כפר יונה ואף ניסו להשתלט על סוהר שהודות לגבורתו נמנעה הבריחה[27]. בעקבות זאת נעשה חיפוש כללי אצל כל אסירי הכלא וברשותו של חליואה נמצאה משורית[28]. לא ברור אם ננקטו הליכים נגדו ומה עלה בסופם.

ניסיון הבריחה מבית המעצר בירושלים

בתאריך 8.2.1977 בהיותו עצור בבית המעצר במגרש הרוסים הוא ניסר את הסורגים בתא המעצר בו היה עצור. ערנות השוטרים מנעה את בריחתו[29].

המשפט

משפטו בגין הסדרה השנייה נמשך לאחר שנתפס בתוספת האישומים שנבעו מסדרת העבירות השלישית. בשלב זה של המשפט הוגשה לבית-המשפט מטעם ההגנה חוות דעת של הפסיכיאטר ד"ר אהרן גיליס[30] שלהלן עיקריה כמעט בשלמותם: "… גבר מסודר בהופעתו… מדבר בחופשיות על פרטי האישומים ומציין קווי סנגוריה אפשריים שהוא חושב שעומדים לרשותו. רמת השכלתו בינונית עם כושר מילולי גבוה. הוא מקשט את דבריו עם ציטוטים תנכיי"ם ומשנאיים בעלי אופי דתי ומבטא אותם בסגנון דתי מדומה (pseudo religious) שאינם מתאימים בכלל לתוכן השיחה… אינו מראה או מבטא סימני חרטה או צער, על מה שאמור בכתב האישום, שגרם לקורבנותיו. למעשה הוא נוטה כאילו להתפאר בכיבושיו ורוצה לתאר בפרוטרוט את "הטכניקות המוצלחות" שלו. אין רואים בבדיקה שום רמז להרגשות אשמה או שום הבטחה כי אם תינתן ההזדמנות לא יחזור על אותה התנהגות… אם העובדות בכתב האישום תוכחנה אני בדעה כי מדובר במקרה קלאסי של הפרעה באישיות מסוג פסיכופטיה… הנאשם מהווה סכנה לחברה. הפסיכופטיות שלו קיימת במידה כה קיצונית כי יש מקום לבית המשפט להתייחס למצבו כמצב המפחית את אחריותו הפלילית. מאידך אינני מכיר כל טיפול רפואי או אחר האמור להשפיע על התנהגותו בעתיד" (ההדגשות אינן במקור).

ד"ר גיליס לא נדרש לעדות בבית המשפט על חוות דעתו ולכן לא נותר לי אלא להתייחס אליה על פי מיטב הבנתי את הנקרא. כושרו המילולי הגבוה של חליואה, ובכלל זה גם שפתו הכאילו תורנית, אינו סתם תיאור של היבט מסוים באישיותו אלא נדבך מרכזי באישיותו המניפולטיבית. ולא סתם נדבך באישיות – אלא כלי הנשק והצייד הראשי שלו לצוד את קורבנותיו ולהפיל בפח לא רק אותם – אלא גם עובדים וממלאי תפקידים ברשויות האכיפה, ביניהם מי שגזר עליו אך שנתיים מאסר על-תנאי על המעשה המגונה בכוח בצעירה בינואר 1969, מי שהעניק לו שחרור מוקדם באוקטובר 1975, מי שלא נתנו דעתו על השמירה הרופסת שהופקדה עליו בעת שהובא לבית המשפט המחוזי בירושלים[31], מי שאישר לו חופשה מבית הסוהר במהלכה רצח את אורלי דובי ומי שהמליץ על קציבת מאסר העולם שהושת עליו בגלל רציחתה. מחוות הדעת של ד"ר גיליס עולה גם תמיהה וגם סתירה מטרידה. התמיהה היא האם אבחונו של הנבדק כבעל אישיות פסיכופטית תלויה אך בהוכחת האישומים נגדו? שהרי למיטב ידיעתי כבר בשנות ה- 70 היו כלים אבחוניים לזהות מאפיינים פסיכופטיים גם אצל נבדקים שלא הועמדו לדין ובוודאי שלא הורשעו. הסתירה שבחוות הדעת היא כי מצד אחד מתריע הפסיכיאטר הנכבד מפני מסוכנותו הרבה והחמורה, ומצד שני הוא אינו מצביע על כל אופציה לטפל בה – אך הוא סבור כי על בית המשפט להפחית באחריותו הפלילית. אכן – נפלאות דרכי הפסיכיאטריה. מעניין אם עלתה בדעתו של ד"ר גיליס האפשרות שאם העובדות בכתב האישום תוכחנה – כפי שהתבטא – ולאור היותו "סכנה לחברה" כלשונו, ובאין כל טיפול אפקטיבי בשבילו כפי שקבע בעצמו – לא נותרה אלא האפשרות ולא יהיה מנוס אלא מלשלוח את הנאשם למאסר ממושך. ככלות הכול מאסר לפושע סדרתי מסוכן וחסר תקנה שהורשע בדין – היא גם אופציה – הלא כן?!.

למותר לציין כי חליואה המשיך בגרסתו כי המתלוננות הן שיזמו את יחסי המין. כך למשל בקשר לתיירת ס' אמר כי היא התפשטה לגמרי, היא באה עליו והתנהגה כחתולת מין והשתוללה.

בהסתמך על שלל הראיות שאין כאן המקום לפרטן, דחה בית המשפט מכל וכל את טענות ההגנה והרשיע אותו בכל העבירות שביצע כאמור בסדרה השנייה והשלישית. חליואה חזר בתשובה והתחנן לקבל טיפול רפואי. חרף כל זאת הוא נדון ל-25 שנות מאסר בפועל שיצטברו לכל עונש אחר שהיה לו.

חליואה ערער לבית המשפט העליון אשר מטעמים משפטיים הנוגעים לקציבת מאסרים חופפים ומצטברים הפחית בתאריך 1.11.1979 את מאסרו ל- 20 שנים.

רצח עירית יעקבי ולאונור בן לולו, ומותה של מרגלית חדד

שלושה מקרי המתה של צעירות באזור השרון התרחשו בשלושת החודשים שחלפו מאז שהוא השתחרר בתאריך 20.10.1975, כעבור שני שליש מתחילת מאסרו בגין הסדרה הראשונה. מדובר בשני מקרי רצח ומקרה אחד של מוות בלתי טבעי שככל הנראה לא היה המתה בזדון.

ראשית יובהר ויודגש כי נגד חליואה לא הוגש כתב אישום בכל עניין הקשור לרצח עירית יעקבי ולאונור בן לולו ז"ל. המשטרה חשדה בו כי ביצע את הרציחות האלו ולדבריה הוא אף הודה בביצוען, אך ככל הנראה הפרקליטות החליטה לא להגיש נגדו כתב אישום על כך בעקבות מידע שהתקבל בפרקליטות כי הודאותיו ניתנו שלא כדין, או שנראו כהודאת שווא.

עירית יעקבי נרצחה ביום בו הוא השתחרר מבית-הסוהר ל"שליש" ועשה את דרכו מרמלה לביתו בעכו. עירית הייתה כבת 22 וחצי מקיבוץ מעגן מיכאל. ביום 26.10.1975 בבוקר יצאה מהקיבוץ במטרה להגיע לטירת הכרמל, שם עבדה כמדריכה בתנועת נוער, באמצעות אוטובוס מהתחנה שליד הכניסה לקיבוץ – אך היא לא הגיעה למחוז חפצה. בתאריך 2.11.1975 בשעות הבוקר, נמצאה גופתה העירומה במטע אבוקדו של הקיבוץ סמוך לכביש 4. היא הומתה כנראה בחנק ומהמכות שספגה שכללו שברים באזור הפנים. נמצא זרע באיבר מינה ובפי הטבעת שזוהה כאנטיגן A שייתכן ומקורו בעירית שסוג דמה הוא A. סוג דמו של חליואה הוא B. ככל הנראה הרצח לא בוצע במקום בו נמצאה גופתה וישנה אפשרות גבוהה מאד שהיא הומתה ביום היעדרותה.

מרגלית חדד מתה בנסיבות בלתי טבעיות וספק אם בכלל הומתה בזדון. בכל מקרה חליואה אינו קשור למותה. ככל הנראה שורבב שמו למותה כתוצאה מהערכה חסרת בסיס ומצאתי לנכון להסיר מהשולחן את הרמיזה כי חליואה קשור למותה של מרגלית – גם אם "צל של אמת" לא הזכירו זאת.

מרגלית חדד הייתה נערה כבת 15 משלומי שלמדה במוסד נעורים ונמצאה ליד תחנת הרכבת בבת גלים בחיפה בתאריך 3.11.1975 כשהיא ללא רוח חיים. היא מצאה את מותה מחבלת ראש קשה ולא נמצא על גופתה כל אינדיקציה לתקיפה מינית כלשהי. לידה נמצאה חבילה מסודרת של המחברות שלה. לעומת זאת שעון היד שלה ותכשיטיה נעלמו ולא ברור מתי וכיצד. בדמה נמצאה כמות של אלכוהול. המשטרה לא חשדה שמותה נגרם כתוצאה ממעשה פלילי[32]. שופט חוקר סיבות מוות (חס"ם) שמונה לבקשת המשפחה לחקור בנסיבות מותה קבע כי לא ניתן להוכיח את סיבת מותה, אולם הוא לא ציווה על המשטרה לפתוח בחקירה, כי הוא לא הצביע על חשד כלשהו שמותה נגרם כתוצאה ממעשה עבירה, ושמו של חליואה ככל הנראה לא עלה ולא הוזכר במהלך חקירת החס"ם[33] – למרות שהפרסום שהיה על חקירתו בעניינה היה שנתיים לפני החלטת החס"ם[34].

לא זו אף זו, גם עזרא גולדברג[35] לא העלה כל חשד שמותה קשור לרוצח הסדרתי שלו, כך גם היא לא אוזכרה ב"צל של אמת" שיוצריה חרשו לעומק בכל החומרים הרלבנטיים לרוצח שלהם מכביש החוף. וגם מחבר מאמר זה, שבחן את כל החומר שפורסם ונודע בעניין מותה, לא מצא תימוכין לכך שמרגלית חדד נרצחה כלל וכלל, ועל-כן היא אינה נמנית במניין 16 הקורבנות שנרצחו על-ידי הרוצחים סדרתיים שפעלו לפי דעתי באותם השנים באזור השרון[36].

ככל הידוע האזכורים הבודדים בעניין חליואה ומרגלית חדד מופיעים בעיתונים אחרי שנפתח משפטו על הסדרה השנייה. באותה ידיעה נאמר כי הוא מכיר היטב את אזור נתניה כי הוא שירת באזור בעת שירותו הצבאי; משום כך המשטרה חוקרת אותו גם בקשר למקרה המוות של מרגלית חדד. ובהמשך ידע העיתון לומר כי המשטרה עומדת להקים צוות חקירה חדש בעניין רצח עירית יעקבי וייתכן שיחקור מחדש את פרשת מותה של מרגלית[37]. ואחרי שברח מבית המשפט המחוזי בירושלים צוין בין היתר כי הוא נחקר בקשר למקרה המוות של מרגלית חדד ידיעה הנראית יותר כחזרה על הידיעה הקודמת שפורסמה בעניין בחודש מאי[38].

לאונור בן לולו הייתה בת 24. מספר חודשים לפני שנרצחה עברה לתל-אביב ללמוד קוסמטיקה ועבדה בחברת ביטוח. בתאריך 23.1.1976, יום שישי, ביקשה לנסוע לאירוע משפחתי בטבריה – יום ההולדת השלישי של אחייניתה[39]. היא הגיעה לצומת ארלוזורוב בתל-אביב לתפוס טרמפ לצפון בגלל שביתת אגד שהייתה באותו זמן ומאז לא נראתה עוד בחיים. בתאריך 17.2.1976 נמצאה גופתה בחורשת עצי איקליפטוס, מתחת לענפים, צפונית לצומת נתניה, בקרבת כביש 2, כשהיא לבושה בבגדיה למעט נעליה שהונחו בין רגליה עם התיק שלה, כאשר היא מכוסה במעילה עליו הונחו 2 כפפות. היא נחנקה למוות עם הצעיף שלה באמצעות קשר כפול כאשר מברשת השיער שלה שימשה להידוק הקשר. לא נמצאו שרידי זרע על גופה. שעון היד שלה וארנקה היו חסרים.

פרטים נוספים על הרציחות הנ"ל ניתן למצוא גם בהערה 64.

כאמור בפרק המעצר על הסדרה השנייה בתאריך 2.2.1976, נראה כי עם מציאת גופתה של לאונור בן לולו ב- 17.2.1976 נפל החשד כי הוא קשור לרציחתה[40] והוא מועבר בסוף חודש פברואר או בתחילת מרץ לחקירה על-ידי הצח"ם שהוקם במרחב שרון[41]. ככל הנראה ביום 9.3.1976 הוא מודה ברצח בן לולו ולמחרת נלקח לשחזור[42]. הבכירים לשעבר באגף החקירות של המשטרה – אמנון שאלתיאל וגבי אורגל – מצוטטים שאמרו כי במהלך השחזור חליואה טען שקבר את הגופה בשעה שהיא נמצאה מכוסה בענפים[43] עובדה שהחלישה את משקלה של הודאתו ועל כך הוא יורחב בהמשך.

יום לאחר השחזור הוא הובא לבית המשפט השלום בנתניה לדיון בהארכת מעצרו בגין רצח בן לולו. ככל הידוע חליואה לא הכחיש את המעשה. בקשתו להוצאת צו איסור פרסום נדחתה, אך בקשתו להסתכלות פסיכיאטרית התקבלה[44]. המשטרה הייתה בטוחה שתיק בן לולו "סגור". כמה ימים אחר כך הוא חזר בו מהודאתו[45].

בשלב כלשהו, לאחר שהודה ברצח בן לולו, הוא הודה גם ברצח יעקבי. המידע על נסיבות הודאתו ברצח של יעקבי מועט ביותר ואף מבלבל. מקור אחד שאינו נוקט בשמו של חליואה[46] מדווח כי חליואה הודה במפתיע בביצוע הרצח ואף הצביע על הזירה. לאחר מכן חזר בו והוא סירב למסור הודאה או לצאת לשחזור. לדברי המקור הוא מסר תיאור מדויק של הזירה, אולם משסרב להמשיך ולשתף פעולה עם חוקריו "אי אפשר לנקוט נגדו הליכים כלשהם"[47]. לעומת זאת מקור אחר ציין כי הוא התרברב כי הוא רצח גם את יעקבי, וכי הודאתו באה במפתיע והוא יצא להצביע על המקום אך לא ידע להצביע במדויק על מקום מציאת הגופה והחוקרים הניחו כי את מה שמסר ידע אך מקריאת עיתונים[48]. לימים יסבירו שני בכירים מאגף החקירות כי לא ניתן היה לסמוך על הודאתו בגלל הסתירה שנמצאה בין טענתו כי גרם למותה באמצעות מכות באבן בראשה לבין דוח הנתיחה שקבע כי מותה נגרם לא רק בגלל המכות אלא כנראה והופעל מנגנון נוסף כמו חנק. ככל הידוע האפשרות כי היא גם נחנקה לא דווחה בעיתונים ומכאן חשיבות אי הדיוק בהודיה לכאורה של חליואה.

שרה סירוטה, שהייתה אז פרקליטת מחוז מרכז, לא הגישה כתב אישום נגד חליוואה בגין רצח לאונור בן לולו כי לפי פרסום בעיתון, היא לא מצאה שום ראיה שתתמוך בהודאתו, מה עוד שמידע פנימי שהגיע אליה מן המשטרה הטיל צל כבד על דרכי החקירה – כך מדווח העיתון שסירוטה סיפרה בעדותה במשפטו של סנ"ץ שאול מרכוס[49]. שניים מחוקרי הצח"ם שמצפונם העיק עליהם התייצבו בפניה וסיפרו כי ההודאה והשיחזור נסחטו תחת לחץ[50]. לא מצאתי חומר נוסף בעניין – ולא אסמכתא לעדותה של סירוטה במשפט של מרכוס היכול לשפוך אור על אותם קשיים ראייתיים שנמצאו בהודאותיו של חליואה שמנעו את הגשת כתב האישום נגדו. יש להבהיר כי ככל שהתיק נגד חליואה בגין רצח יעקבי נסגר מעילה כלשהי, הרי ככל הנראה זה נעשה על-ידי פרקליטות מחוז חיפה ולא מרכז.

אליהו חטמוב

אחד השוסים של המיני-סדרה הוא הראיון עם אליהו חטמוב – אחד שהיה חבוש בגין עבירות רכוש בבית המעצר בירושלים בשנת 1976 ביחד עם חליואה, ובמהלך ידידות שנוצרה ביניהם שתחילתה ככל הנראה בסיפורים על חוויות משותפות בחקירות – קרי אלימות מצד החוקרים[51] – התוודה בפניו חליואה כי הוא רצח את לאונור בן לולו ואת עירית יעקבי, תוך שהוא מסר לחטמוב פרט חקירה מוכמן אחד לפחות, שפרט לחוקרים רק הרוצח יכול היה לדעת אותו, והוא מברשת השיער באמצעותה הודקה חניקת המוות בצעיף של המנוחה. מדובר לכאורה בראיה מפלילה בעלת משקל גבוה במיוחד המעידה על התוודות אמיתית ולא על סתם התרברבות בפני עמית לתא.

האם אני סבור שהוא רצח את עירית יעקבי ואת לאונור בן לולו? לא אוכל להביע עמדה נחרצת לשאלה זו בגלל מחסור במידע. כך למשל אין בפני את לוח הזמנים של עירית ושלו ביום הרצח, כפי שבוודאי שיחזרו החוקרים על סמך עדויות וממצאים אחרים ורישומי שב"ס על השעה שהוא יצא מהכלא. על סמך כל הידוע לגבי חליואה כמתואר במאמר זה ובכפוף להסתייגות שהונחה כאן, אוכל לומר כי אין זה מופרך לחשוד שהוא רצח את עירית יעקבי ז"ל. בכל הנוגע לרצח לאונור בן לולו כאן נראה על פניו, מכל מה שתואר במאמר זה, כי מבוסס מאד החשד שהוא רצח את לאונור בן לולו ז"ל. יש להצטער על חקירתו בעניין באמצעים פסולים – אם אכן כך היה – ועל כי אחרי הרשעתו ברצח אורלי דובי לא חזרו לתיק הרצח של לאונור בן לולו גם על סמך עדותו של חטמוב כפי שמדווח בהערה 51.

תיק רצח בן לולו עניין מאד את חליואה ואת סנגוריו במהלך משפטו בעניין רצח אורלי דובי כפי שיתואר בפרק האם רצח שלמה חליואה את רחל הלר ז"ל.

רצח החיילת אורלי דובי ז"ל

למרות קשייה הגופניים אורלי עשתה כל שביכולתה כדי להיות חיילת מן השורה. היא סיימה את הטירונות והצטיינה בעבודתה[52]. אורלי דובי ז"ל הייתה חיילת בת 19 וחצי בקורס של חיל הקשר בצריפין[53]. בתאריך 15.11.1983 בסמוך לשעה 17:00 יצאה לחופשה מיוחדת שקיבלה ממפקדיה לבקר את סבתה בבית החולים פלימן שבחיפה. בתום הביקור שנמשך כמחצית השעה, בסמוך לשעה 21:20, היא יצאה לכיוון ביתה בנתניה באוטובוס שיצא מחיפה בשעה 23:00 לאילת, שיש לו תחנה בצומת נתניה. היא ביקשה מהנהג שיעיר אותה בנתניה – היא נרדמה והוא שכח; אז אלמוני שעלה אחריה לאוטובוס בחיפה צעק לנהג "נתניה, נתניה", והנהג עצר כ- 300 מטר מדרום לצומת. אורלי ואותו אדם ירדו שם כשהוא נשמע אומר לה "בואי אראה לך איפה נתניה". מאז היא לא נראתה עוד בחיים[54]. ייתכן וחליואה קלט אותה כאשר החליפה אוטובוסים בדרכה מבית החולים לתחנה המרכזית, בסמוך לקולנוע "ארמון" במרכז הדר בחיפה, שם הוא בילה והוא עולה אחריה לאוטובוס לתחנה המרכזית.

הגופה נמצאה כחודש לאחר מכן, בתאריך 14.12.1983, בשטח פתוח באזור התעשייה של נתניה, סמוך וממערב לכביש 2 ומעט דרומה מכביש הכניסה הראשי לעיר (בתכסית של שנות ה-80) ובמרחק קצר מהמקום בו היא ירדה מהאוטובוס; כשהיא במצב של ריקבון מתקדם, עירומה, מוטלת על הבטן, סמוך לערימות חול פסולת "כרומייט" המשמש ליצור פלדה במפעל אורדן הסמוך. המדים שלבשה ושאר בגדיה, ארנקה ומסמכיה נמצאו מפוזרים – חלק בסביבה הקרובה וחלק בתעלת מים מעבר השני של כביש החוף. בין הפריטים שנמצאו – החזייה עם הרצועות קשורות בקשר כפול שלפי הערכה פורנזית שימשה לחניקתה. זמן המוות נקבע כ- 21 – 30 יום לפני מציאת הגופה, היינו מתאים למועד היעלמותה. על בגדי המנוחה נמצא זרע מסוג דם B המתאים לחליואה. בגלל מצב הריקבון לא ניתן היה לקבוע אם נאנסה.

חליואה יצא ביום 13.11.83 מבית הסוהר ברמלה לחופשה בת שלושה ימים. הוא נסע לבית-הוריו בקריית-ים וביום 16.11.83 בשעות אחר הצהרים, עם תום חופשתו, חזר (באיחור מה) לבית הסוהר. עברו הפלילי שכלל סדרת עבירות מסוג פשע כאשר מאסר על תנאי עומד ותלוי נגדו; סדרה נוספת של פשעים אותם הוא מבצע כאסיר ברישיון במסגרת "השליש", שני ניסיונות בריחה ובריחה אחת; וסדרת העבירות השלישית ו- 20 שנות המאסר שהוטלו עליו – כל אלו לא הספיקו בכדי למנוע ממנו חופשה – שאם הייתה נמנעת – אורלי דובי יכלה להיות היום סבתא חביבה לנכדים מתוקים.

הבריחה מהטיול

סמוך לאחר חקירתו הראשונה בעניין הרצח ב- 19.12.83 ביקש חליואה חופשה מיוחדת. להצדקת בקשתו טען כי הוא מבקש לבקר אצל אביו אשר עבר ניתוח ונתון במצב קשה. משנמצא כי טענתו בדבר מחלת אביו היא טענה כוזבת, ובקשתו לחופשה נדחתה, ביקש לצרפו לטיול של האסירים, להר הכרמל, אשר תוכנן ליום 28.12.83. בקשתו זו נענתה והוא אכן צורף לטיול. אך במהלך הטיול התחמק מן הקבוצה ונמלט. במשך יומיים מצא לעצמו מחסה בישיבה בירושלים, וביום 30.12.83 נלכד והוחזר לכלא. לאחר שנלכד טען, כי ברח מן המאסר על רקע תוכנית שרקמו האסירים ביניהם ואשר נועדה לבטא מחאה כלשהי כלפי מנהל בית הסוהר. על אמינותה המפוקפקת של טענתו אודות קיומו של קשר-אסירים שכזה העידה העובדה הפשוטה שאיש מן האסירים האחרים לא ניצל את הטיול כדי להימלט מן המאסר. ואילו הנסיבות בהן הסתתר בישיבה מעידות על כך כי התכונן להיעדרות ממושכת מן הכלא.

ממה שנתברר, בדיעבד, נתבקשו מסקנות אחרות ביחס למניעי הימלטותו מאותו טיול. הוא התכוון לנצל את שהותו מחוץ לכלא כדי לנסות ולטשטש ראיות מסבכות – הכוונה להעלים ולטשטש את זיקתו לבגדים, שהיו ברשותו בזמן החופשה וכמסתבר, גם בליל האירוע.

לא נעמוד כאן על כל מהלך החקירה ועל הראיה הנסיבתית שנעשתה לראיה מרכזית בתיק והיא הימצאות גרגירי הכרומייט בבגדים שלבש בעת חופשתו. למותר לציין כי לראיה זו הצטרפו שרשרת של ראיות נסיבתיות – כל אחת ומשקלה – שהביאה להרשעתו המהדהדת ברציחתה של אורלי דובי. גם ערעורו לבית המשפט העליון על הרשעתו נדחה פה אחד.

לא נכביר מילים על האישור התמוה שקיבל חליואה לצאת לטיול האסירים – זאת גם לנוכח העובדה כי רק כחודש קודם הוא איחר לחזור מחופשה וכי רק כמה ימים קודם לכך הוא ניסה לקבל במרמה חופשה מיוחדת. ככל שהתפרסם התברר כי ביום 28.12.1983, בשבע בבוקר, יצאה קבוצה של 15 אסירים מכלא רמלה לטיול בחיפה ובכרמל בלוויית 5 סוהרים ו-2 קצינים. בדרכם חזרה נעצר האוטובוס בחדרה והאסירים ירדו למנוחה בת חצי שעה. בשובם לרכב נבדקה הנוכחות והוברר כי הוא נעלם[55]. שלושה ימים נמשכה בריחתו עד שנתפס בישיבת אור שמח בירושלים[56] לאחר ששני תלמידי ישיבה זיהו אותו ודיווחו על כך למשטרה[57]. לימים יפליג האיש בשקריו – כדרכו – וייספר כי בעת עצירת הביניים בחדרה ירד מהאוטובוס לקנות סיגריות וכשחזר גילה ששכחו אותו והחליט להמשיך את הטיול[58]. האמת היא כי לא שכחו ולא "המשך טיול" כפי שנקבע בפסק דינו בגין רצח אורלי דובי (ראה הערה 55). זו דרכו של הנבל העולה עם אישיותו הפסיכופטית – לבצע עבירה, להתכחש לה, להאשים מישהו אחר ועל הדרך להביך אותו או לפגוע בו בדרך כלשהי לפי העניין. את המציאות הפשוטה הזו, שאובחנה כבר למעלה מעשור קודם, לא הצליחו להפנים כמה בעלי תפקידים בשב"ס שאישרו לו את הטיול.

אין כאן המקום להרחיב בתיאור המשפט. נסתפק ונאמר כי בתום משפט שנמשך כמה שנים הורשע חליוואה ברצח החיילת ובתאריך 31.10.1991 נדון למאסר עולם במצטבר על מאסריו האחרים והקודמים. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה פה אחד[59].

ניסיון הבריחה מבית המעצר בפתח-תקווה

ימים ספורים לפני שהוגש נגדו כתב האישום בגין רצח אורלי דובי, בהיותו עצור בבית המעצר בפתח-תקווה, הבחינו הכלאים ביום שישי, 20.7.1984, בשעות אחרי הצהריים שהוא ניסה להבקיע פירצה בקיר בית המעצר בעזרת מטיל ברזל. חליואה הוחזר לכלא רמלה ולא ידוע אם ננקטו הליכים נגדו בגין עבירה זו וכיצד הם הסתיימו[60].

האם רצח שלמה חליואה את רחל הלר ז"ל?

המיני סדרה דוקומנטרית "צל של אמת – רוצח כביש החוף" נועדה ככל הנראה בראש ובראשונה לנקות את עמוס ברנס מכל אחריות לרציחתה של החיילת רחל הלר בשנת 1974, גם על-ידי הטלת החשד על הרוצח והאנס הסדרתי שלמה חליואה. ראשית יש לומר כי למרות "הזיכוי האילם" בו זכה ברנס במשפטו החוזר על הרצח[61] – לפי דעתי ברנס הוא האחראי הבלבדי להמתתה של רחל הלר. למי שיתמה כיצד מהין אני לטעון זאת למרות זיכויו כאמור וחזקת החפות העומדת לו, אשיבו כי במאמרי "דעותיהם הקדומות של אנשי משטרה – האומנם?" תיארתי מצב בו ניתן להגדיר חברתית אדם כרוצח למרות שזוכה בדין ואף הבאתי דוגמאות לכך. הסברתי שם כי בעולם האמיתי מתרחשים מקרים בהם נוצר פער בין "האמת המשפטית", הנקבעת בבית-משפט, ובין האמת פשיטא. לית מאן דפליג כי בתי המשפט עושים כל אשר לאל ידם לצמצם את הפער הזה, אולם ישנם מקרים בהם לא ניתן לגשרו – למרות כל המאמצים; וזאת מתוך חתירה לקיים ערך נעלה אחר והוא הרשעה מעבר לספק סביר. החתירה של בתי המשפט ובצדק – להרשיע אך ורק כאשר אין מתקיים ספק סביר באשמה היא מוחלטת עד כדי כך שמוטב ועשרה אשמים יצאו לחופשי ובלבד שלא יורשע אף לא חף מפשע אחד. לכל אחד מאותם "עשרת" האשמים שייצאו כך לחופשי יש שם ודמות – ולמיטב הבנתי אחד מהם הוא ברנס. מקוצר היריעה אין כאן המקום להרחיב בטעמים מדוע אני מחזיק בעמדה השנויה במחלוקת כי ברנס המית בזדון את רחל הלר; וגם אין לי את המשאבים והיכולת להפיק סרט ברמה של "צל של אמת" עם כל האפקטים שבו, המשפיעים על דעת הקהל בכיוון הרצוי ליוצריו. אומר רק כי סיפרו המצוין של ברוך לשם "רצח רחל הלר – אנטומיה של חקירה" הוא מבחינתי אחד המקורות המהימנים עליהם מושתת עמדתי בנוסף לפסקי הדין והחלטות משפטיות אחרות שיצאו בעניין ומקורות נוספים – חלקם אנושיים[62].

צל של אמת: רוצח כביש החוף (הצילום הוט 8, מפיצי הסרט. הכתוביות – המחבר)

על הסדרה "רוצח כביש החוף" ניתן לומר שהיא המשכה המתוחכם של תיאוריית גולדברג ושותפיו, כאמור בהערה 35, שתכליתה העליונה הייתה כפי הנראה לנקות את ברנס מכל חשד ברצח רחל הלר, גם על-ידי הצבעה על אדם אחר שביצע את הרצח – שאצל גולדברג ושותפיו היה זה רוצח סדרתי אלמוני. בשונה מהם ארי פינס, יותם גנדלמן ומיקה תימור הצביעו על חשוד אפשרי – חליואה. כשגולדברג וחבריו בנו את התיאוריה שלהם הם התפרסו על פני 7 מקרים ולהשלמת נתונים או גיהוץ עובדות סותרות הם נעזרו בדמיון[63]. התיאוריה של ארי פינס ושותפיו היא זהירה פי כמה וכמה מהתיאוריה ההיא משנות ה-80. ורד וינר והדס קדמי הוצאו על ידם מהרשימה ההיא כי חליואה לא יכל לרצוח אותן גם אם רצה – הוא היה בבית הסוהר בוודאות. עם זאת ניתן לומר כי כשצל של אמת קשרו בין הרצח של ז'קלין סמית ממאי 1972 ובין חליואה הם הימרו ובגדול; כי נמוך הסיכוי שחליואה היה אז מחוץ לכותלי הכלא כי טרם מילא מחצית תקופה המאסר גם בניכוי השליש. צל של אמת הלכו כאמור על חמישה קורבנות בגיבוש התיאוריה שלהם. רחל הלר במרכז התמונה והשאר מסביבה בסימטריה מלאה. הבעיה היא שאת האמת לא ניתן לעצב בתוכנה לגרפיקה אלא רק לבטא באמצעים אמפיריים ולוגיים.

על שתי עובדות עיקריות מסתמכים יוצרי "צל של אמת" בהפילם את תיק רצח רחל הלר על חליואה. העובדה הראשונה היא כי במהלך האונס של החיילת ר' הוא איים עליה בכך שהוא הזכיר את רחל הלר. התייחסות אל אמירה זו ללא הקונטקסט שלה יכולה להביא למסקנה שגויה – בעיקר למי שהאוריינטציה שלו מלכתחילה מכוונת אותו למסקנה זו. להלן הקשר הדברים שמן הסתם לא צוינו בסרט ולא בכדי. גזר דינו של ברנס ניתן ביום ראשון 11.1.1976, היינו כשבוע ימים לפני האונס של החיילת ר', כאשר פרשת הרצח של רחל הלר הייתה אז בכותרות במשך למעלה משנה מאז שנרצחה; ובצבא הזהירו חיילות מפני נסיעה בטרמפים[64] (למרות שרחל הלר לא נרצחה בטרמפ). גם ר' הייתה חיילת ועל כן האיום ברצח רחל הלר היה רלבנטי מאד. העובדה היא שהוא לא השתמש במוטיב זה כלפי אף לא אחת מהמתלוננות האחרות בסדרה השנייה והשלישית – שהיו אחרי רצח רחל הלר – כי לא הייתה ביניהן חיילת פרט לר', מה עוד שרוב קורבנותיו האחרים היו תיירות שמן הסתם פרשת רחל הלר לא הדהדה אצלן כמו אצל החיילות בארץ. לא זו אף זו, אין להתעלם מהעובדה כי חליואה, כשהזכיר את רחל הלר במהלך האונס של ר', לא רמז על כך שהוא זה שרצח אותה. אומנם משקלה של העובדה שהוא לא אמר שהוא הרוצח הוא לכאורה נמוך, אך היא מצטרפת ומצטברת לשאר הטיעונים כי אמירתו זו הייתה איום גרידא – איום אפקטיבי מאד אך ללא אחיזה במציאות. לפיכך כל האמור לעיל משמיט מאמירתו הנ"ל של חליואה את האסמכתא לטיעון של "צל של אמת" כי הוא זה שרצח את רחל הלר.

העובדה השנייה עליה מסתמכים יוצרי "צל של אמת" כתובה שחור על גבי לבן בכתב הערעור שהגיש סנגורו של חליואה לבית המשפט העליון בתאריך 21.12.1986, ועניינו בקשה לפסול את שופטיו במשפט הרצח של אורלי דובי, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בסעיף 11 במסמך נרשם בין השאר כי: חליואה "נחקר בפרשת רצח רחל הלר, פרשה שבה הודה ולאחר מכן התברר שלא היה בהודאה – שנגבתה באמצעים פסולים – כל ממש" (ההדגשה והפיסוק אינם במקור). לא הצלחתי למצוא אזכור לחקירה הזו, ואולי אין להתפלא על כך שלא הצלחתי שהרי מעטים מקורותיי ומוגבלים המשאבים העומדים לרשותי – בוודאי ביחס ליוצרי "צל של אמת". לעומת זאת נראה כי גם הם לא הצליחו למצוא אזכור לחקירה זו פרט למסמך הנ"ל, גם לא מקור כלשהו התומך בעובדה זו – והרי הם ערכו תחקיר מעמיק שנמשך חודשים רבים, עם משאבים נאים מן הסתם, תחקיר פורה שהניב מאות מקורות – חיים ודוממים – חלקם נדירים – שספק עם חוקר באקדמיה מן השורה היה מצליח לשזוף בהם את עיניו. לאור זאת ניתן להגדיר אמירה זו כאמירה בעלמא, המצטרפת מן הסתם להבלים לא מעטים שמפריח נאשם ומרשו במהלך משפטו – לפני ואחרי. עם זאת – ישנן ראיות הנובעות מהקונטקסט של אמירה זו – המבהירות את פשרה האמיתי ותכליתה, כפי יפורט להלן.

במסמך הנ"ל אין פרטים לגבי מועד "הודאתו" של חליואה ברצח של רחל הלר. על פניו נראה כי גם הסנגור אינו מחשיב במיוחד את הטענה הזו – שמן הסתם נבעה ממרשו. מסקנה זו כי הסנגור לא התייחס ברצינות לטענת ההודיה ברצח רחל הלר נובעת ממש מן המסמך עצמו. בסעיפים 35 – 37 מלין הסנגור כי המשטרה דחתה את בקשתו לעיין בתיק החקירה של לאונור בן לולו – אירוע שלפי הפרסומים חליואה אכן נחקר עליו והודה בו. לטענת הסנגור, התיק הזה נחוץ לו כי באמצעות התנהגות המשטרה בתיק בן לולו, מבקש חליואה להסביר את התנהגותו במהלך התיק הנוכחי. אם כך, מדוע תיק רחל הלר אינו רלבנטי ואינו מעניין את הסנגור, שהרי גם שם חולצה הודאה שלא כדין לטענתו?! המסקנה היא כי הסנגור לא ביקש לעיין בתיק רחל הלר כי כנראה הוא הבין היטב שדבריו של מרשו על כי נחקר בפרשת רצח רחל הלר וכו' אינם אלא דברי הבל.

במאמר מוסגר יצוין כי סביר להניח שהסנגור הבין כי קלושים סיכוייו לקבל את תיק בן לולו – שנחשב לתיק "פתוח" שנמצא בחקירה. מן הסתם חליואה היה מוטרד מאד מהתיק הזה, שמא תקפוץ לו משם הפתעה כמו שקפצה לו בתיק של אורלי דובי (גרגירי הכרומייט על בגדיו), והוא ככל הנראה ביקש להקדים תרופה למכה וזו כנראה הסיבה האמיתית למבוקשו לעיין בתיק בן לולו.

שאלה נוספת העולה מהסיפור על חקירתו כביכול ברצח רחל הלר היא מתי ניתנה ההודאה הנ"ל? והתשובה היא כי אין לדעת! הצח"ם הראשון בראשות סנ"ץ חנא חדד אומנם גישש באפילה אך כל מי שהכיר את הקצין המנוסה והמקצועי הזה יודע כי אין ספק שאחת הפעולות הראשונות שהוא ביצע במסגרת הצח"ם הייתה גם לבקש משב"ס את כל האסירים השפוטים בעבירות מין שהיו בחופשה ביום הרצח. יתרה מזאת, חנא חדד שירת שנים רבות במחוז הצפוני ובמרחב חיפה ומן הסתם הוא הכיר או שמע על חליואה מסידרת העבירות הראשונה שלו. הסיכוי כי הצח"ם חקר את חליואה וחילץ ממנו "הודאה" שווה לסיכוי שחנא חדד נולד בוורשה. הצח"ם השני, בראשות רפ"ק אברהם צמרת, שגם היה איש מרחב חיפה, ננעל כידוע על ביכונסקי. אם הייתה הודאה כזו בצח"ם הראשון או השני מישהו מהחברים היה כבר "רץ לספר לחברֶה" עליה. האם הצח"ם השלישי, בראשות סנ"ץ שאול מרכוס חקר את חליואה כאמור? התשובה – לא סביר. כבר מהשלבים הראשונים של עבודת הצח"ם נפל החשד על ברנס, ועד מהרה האמין מרכוס בכל ליבו – מן הסתם עד יום מותו – שברנס הוא הרוצח של רחל הלר. אני גם מטיל ספק אם מרכוס הכיר את חליואה מהסדרה הראשונה שלו – כי בשונה מחנא חדד וצמרת ששרתו במחוז הצפוני ובמרחב חיפה, מרכוס שירת במחוז הדרומי ובמרחב ירושלים. בנוסף לכך ניתן לציין כי סביר להניח שעוזי נבות, לימים עד מדינה נגד מרכוס בעניין עדות שקר הנוגעת לשחזור של ברנס, היה מן הסתם יודע לספר על "החקירה והודאה" של חליואה ברצח רחל הלר. מכל האמור לעיל ניתן לקבוע כי חליואה לא נחקר בשלושת הצח"מים של רחל הלר על רציחתה ובוודאי שהוא לא הודה אז ברצח – כי הוא ככל הנראה לא היה חשוד ברצח בזכות האליבי המוצק שהיה לו – הוא שהה בבית הסוהר ולא היה בחופשה ולא בבריחה.

אם כך נראה כי מדובר בהודאה כביכול שניתנה במסגרת חקירותיו על הסדרה השנייה והשלישית ובכלל זה החקירות שנחקר על רצח לאונור בן לולו וכנראה גם על רצח עירית יעקבי. האם במסגרת זאת נחקר גם על רצח רחל הלר והוא הודה במעשה בגלל לחץ פסול שהופעל עליו, במטרה לחלץ ממנו הודאה כמעט בכל מחיר? התשובה – לא סביר בעליל. הנימוקים לכך נובעים אפילו מהמיני סדרה בה עסקינן. ראשית תזכורת לגבי הכרוניקה – בעת שחליואה נעצר ונחקר על הסדרה השנייה והשלישית ובכלל זה על רצח בן לולו וכנראה גם על רצח יעקבי – במהלך שנת 1976 – ברנס לא רק שהיה כבר "בידי המשטרה", אלא הוא היה לאחר הרשעה, שמן הסתם הסבה למשטרה קורת רוח רבה. המשטרה דבקה בדעתה לאורך שנים שברנס הוא הרוצח של רחל הלר, ומה לה להחליש ולמוטט את עמדתה במו ידיה על-ידי ייזום חקירה וחילוץ בכוח הודאה מאדם אחר שביצע כביכול את הרצח של רחל הלר?! זאת ועוד, דומה כי החקירה הזו וההודאה של חליואה ברצח רחל הלר הייתה כנראה סוד כמוס שאפילו היא לא נודעה לסוללת ההגנה של ברנס, שכללה גם קצין בכיר במשטרה בדימוס (גולדברג), וגם משפטן בעל פיגורה ציבורית מפורסמת (רובנישטיין), וגם פסיכיאטר מחוזי לשעבר (סקלי), וגם רופא פורנזי שהיה מנהל המכון לרפואה משפטית (רוגב) – עם כל הקשרים והנגישות שלהם לחומרי חקירה – והרי חשיבותה של החקירה וההודיה באה לידי ביטוי גם בסרט. יתרה מזאת, במהלך משפטו של חליואה על רצח אורלי דובי הוא ביקש להעיד וגולל את סיפורו על האופן בו חולצה ממנו ההודאה על רצח לאונור בן לולו. בין היתר הוא דיבר על עינויים קשים שכללו מכות חשמל[65]. מדוע לא הוסיף וסיפר גם על אותה חקירה בה חולצה ממנו הודאה ברצח רחל הלר? המסקנה ברורה – הסיפור שהוא נחקר ביוזמת המשטרה על רצח רחל הלר נולד במהלך המשפט של אורלי דובי – כתשע שנים אחרי רצח רחל הלר – ואין לו אחיזה במציאות. אם כך, מה הטעם והתכלית לאמירה הזו? קודם שנשיב על כך נחזור שוב לשאלה שכבר ענינו עליה – האם נחקר חליואה על רצח רחל הלר והאם הוא הודה במעשה בעקבות חקירה זו?

חליואה הוא שקרן מניפולטיבי שבכזבים ובכחש הוא עושה שימוש כבעניין שבשגרה, מבלי שיהיה מוטרד כלל וכלל מדבר השקר היוצא מפיו. עם זאת מוכן אני להניח כי בין שלל ההודעות שניגבו מחליואה במהלך חקירותיו בסדרה השנייה והשלישית – ולא בצח"מים של רחל הלר – נמצאת אמירה כי הוא רצח את רחל הלר. קרוב לוודאי שהמילה "גם" תופיע לפני אמירה זו. אני מניח כי את "ההודאה" הזו הוא הפריח בעקבות החזרה מהודאתו ברציחות של בן לולו ויעקבי בכדי להשאיר לעצמו פתח מילוט שיאפשר לו לחלץ עצמו מהתיקים של בן לולו ויעקבי. זאת ביודעו כי את רחל הלר הוא לא רצח ולא היה יכול לרצוח כי הוא היה בבית הסוהר. ב"הודאה" הזו יש גם עקיצה קטנה למשטרה – הנה חילצתם ממני הודאה על רצח בן לולו; ואילו אני הוא הרוצח שלה כשם שאני הוא הרוצח של רחל הלר – וההודאה ברצח בן לולו ששווה כקליפת השום. חליואה שמח על כל הזדמנות שיש לו לעקוץ את הרשויות – כמו שעשה בסיפור בריחתו בעת הטיול, שם טען כי שכחו אותו בחדרה והמשיכו בלעדיו.

האם ביום הרצח של רחל הלר – 23.10.1974 – הוא היה מחוץ לכותלי בית-סוהר. לי אין תשובה פוזיטיבית. יותם גנדלמן וארי פינס סיפרו לי שהם ניסו לברר סוגיא קריטית זו בכל דרך שעמדה לרשותם. לדבריהם נאמר להם מטעם גורמים מוסמכים בשב"ס כי תיק האסיר של חליואה מראשית שנות ה- 70 נעלם ולא נמצא. לזכותם ייאמר כי הם לא ניסו לשוות לאובדן התיק מראה של קונספירציה או כוונת זדון. על פניו נראה כי אפשר ובאוקטובר 1974, כשרחל הלר נרצחה, חליואה היה בסבב חופשות הואיל ונותרה לו שנה אחת עד ל"שליש" והוא כבר ריצה מחצית מתקופת מאסרו בגין הסדרה הראשונה. נניח שיצא לחופשה באותו יום מר ונמהר, איך ייתכן שהוא ייקח בחורה שלא הכירה אותו מבית רוטנברג בחיפה, שהתכוננה לצאת לפגישה עם בחור גבוה, ועוד ברכב שלא היה לו, ולנסוע איתה לחולות קיסריה?

דומה כי כל מי שניסה לבנות תיאוריה שחליואה רצח את רחל הלר בהתבססו על שתי העובדות הנ"ל – היינו שחליואה איים על החיילת ר' במהלך תקיפתה באזכור שמה של רחל הלר ומשפטו הסתום של הסנגור כי הוא נחקר על הרצח – יטען כי שתי עובדות אלו מחזקות זו את זו ומכאן תקפותן. משהפרכנו הבסיס לחשד שעלה כביכול משתי העובדות האלו, אחת לאחת, אין אלא לקבוע כי האחת אינה מחזקת את השנייה כשם שאפס ועוד אפס הם אפס ולא אחד, ובוודאי לא שניים.

מכאן עולה בברור כי לצורך החשדת חליואה ברצח רחל הלר נדרשו לא יותר מתמהיל הכולל: שתי עובדות שאינן מחזיקות מים, אוסף של ארבעה מקרים אמיתיים ועובדות נכונות שאינן רלבנטיות, סדרת מומחים למיניהם ומומחים בעיני עצמם שחלקם מסתמך על אמירות בלי ליתן את הדעת על הקונטקסט שלהן, וכמובן הפקה קולנועית נהדרת עם אפקטים קוליים וחוזיים מצוינים ומעצימים מסר מופרך. האירוני במציאות הזו הוא כי פעם נוספת נמצא שבכדי להוכיח שאין לך אחות יש להידרש לראיות למכביר – בשעה שזה שהפריח שיש לך אחות נדרש לשתי אמירות חלולות ותו לא. מאחר וזו המציאות שצל של אמת כופה עלינו פעם אחר פעם, נמשיך להוכיח שאין לנו אחות באמצעות ראיה שבאה מהסרט עצמו – אליהו חטמוב שהוזכר בפרק קודם.

מי ששם לב היטב לפרטים שנאמרו לכאורה על ידי חליואה לחטמוב במהלך התוודותו על רציחתן של עירית יעקבי ולאונור בן לולו, בוודאי שם גם לב למה שלא נאמר. חליואה לא סיפר לחטמוב שהוא רצח גם את רחל הלר. בין שהייתה זו התוודות אוטנטית ובין אם הייתה זו התרברבות לשמה נשאלת השאלה מדוע חליואה לא סיפר לחטמוב שהוא גם רצח את רחל הלר? מדוע יתוודה על שתי רציחות לא כל כך מפורסמות ואילו את הרצח הידוע לכל בית בישראל בשנות ה-70 הוא אינו מזכיר? אפשר לגבב תשובות והסברים מן הגורן ומן היקב – אני מעדיף את ההסבר הפשוט והמתבקש – חליואה לא התוודה בפני חטמוב גם על רצח רחל הלר כי הוא פשוט לא רצח אותה.

שיטת הביצוע

התיאוריה של צל של אמת כי את כל חמשת מעשי הרצח המועלים במיני-סדרה ביצע לכאורה חליואה מנסה להתבסס גם על שיטת הביצוע[66] המשותפת לטעמם של יוצרי הסדרה בכל המקרים. יובהר כי הכוונה לשיטת הביצוע במובן הרחב של המושג ובכלל זה הפרופיל של הקורבנות, הזמן והמרחב. נראה כי יוצרי הסדרה בחרו את חמשת המקרים הנ"ל גם בגלל שלטענתם שיטת הביצוע שלהם זהה או דומה מאוד למצער. דומה כי מיקה, ארי ויותם תלו כל-כך את יהבם בשיטת הביצוע כמאפיין משותף, עד שהם אנסו פה ושם את המפה לשטח – כסילות שתוצאתה בדרך כלל ודאית – התברברות.

שיטת הביצוע היא לעתים קרובות מובן חלקלק ומתעתע היכולה להטות ולהטעות לכל מיני כיוונים. כאשר שיטת ביצוע היא האינדיקציה היחידה והבלבדית לקשור בין אירועים שונים – יש להטיל ספק מסוים אם אכן הם אכן קשורים לאותו מבצע. לא זו אף זו, יש להביא בחשבון כי ייתכנו אירועים נוספים שנראה שאינם קשורים לאותו מבצע – כי שיטת הביצוע נראית שונה – ולמרות זאת בסופו של דבר מתברר כי אותו אדם ביצע אותם[67]. אין צורך להרחיק לכת ולהביא דוגמאות ממקרים אחרים כי חליואה בעצמו הוא דוגמא לכך – כפי שמיקה וחבריה יודעים היטב. על פניו נראה כי אם יציגו בפני כמה מהמומחים שרואיינו אצלם את חטיפת הפסנתרנית ו' וההתעללות בה, את אונס התיירת ס' ואת רצח אורלי דובי – קטן הסיכוי שהם יעריכו כי מדובר באותו מבצע.

יודגש ויובהר – שיטת הביצוע היא אכן אינדיקטור חשוב בתהליך צמצום מספר החשודים בביצוע שורה של עבירות, בכפוף להסתייגות הנ"ל. לעומת זאת יש לומר כי כאשר מתגלה העבריין שביצע סדרה של עבירות הרי שיטת הביצוע החוזרת על עצמה יכולה להוות כלי ראייתי אפקטיבי נגדו במשפטו – אמצעי הנקרא במשפט "עדות שיטה"[68].

ומהכלל אל הפרט – גם אם נתייחס אל שיטת הביצוע בחמשת המקרים שהובאו בצל של אמת, כפי שמיקה וחבריה התייחסו אליה ככזה ראה וקדש – ניווכח לדעת כי הם אנסו את המפה לשטח. שניים מתוך חמשת הקורבנות – ז'קלין סמית ורחל הלר – לא עשו את דרכם למחוז חפצם כפי ששלושת האחרים עשו בעת שנפלו קורבן: דרכונה ותיקה של סמית נמצאו בחדרה בקיבוץ[69] ורחל הלר הגיעה לבית רוטנברג והתכוננה ככל הנראה לצאת לבילוי עם בחור שקבעה לצאת בחברתו[70]. בשונה מארבעת הקורבנות האחרים בן לולו ככל הנראה לא נפגעה מינית והיא נמצאה לבושה. בשעה שסמית ויעקבי הוכו קשות בפנים ובראש הרי הלר, בן לולו ודובי לא הותקפו בצורה זו. את השונות המובהקת הזו בשיטת הביצוע ובנסיבות הרצח יש כמובן לראות בראי האליבי של חליואה – קרוב לוודאי כי במועד שסמית נרצחה חליואה היה בבית הסוהר ולא היה בחופשה, ואילו במועד שהלר נרצחה לא ידוע אם הוא היה בחופשה.

בשורה התחתונה ניתן לקבוע כאמור כי גם אם לצורך הדיון שערכנו נתעלם מטענתי כי ברנס הוא זה שהמית בזדון את רחל הלר, הרי כל הבסיס עליו הושתת הטיעון של צל של אמת כי חליואה הוא זה שרצח את רחל הלר – קרס עוד לפני שעמד. חליואה הוא רוצח ואנס נתעב ונקלה ואינו ראוי לחמלה כלשהי – אך להפיל עליו תיק רצח שהוא לא ביצע זה מעשה לא מוסרי הראוי להוקעה ולגינוי.

הפרופיל הפלילי של חליואה

פרופיל גיאוגרפי

הפרופיל הגיאוגרפי מורכב יחסית בגלל ריבוי הזירות – הזירה בה פגש את הקורבן והזירה בה בוצעה התקיפה. ככלל, פועל חליואה באזורי הנוחות שלו, היינו במקומות המוכרים לו ממקום מגוריו בעכו, מלימודיו בבית הספר הטכני של חיל האויר שבמפרץ חיפה, או משירותו הצבאי שככל הידוע היה בעיקר בבית ליד (כיום מחנה גור) לא הרחק מנתניה, וככל הנראה ממערכת היחסים שהייתה לו עם רוזי הצעירה הירושלמית. ניתן לתחם את אזור פעילותו בציר שלאורך כביש 2 וכביש 4 מעכו בצפון ועד תל-אביב בדרום (עכו, מפרץ חיפה, חיפה, עתלית, קיבוץ בית אורן, צומת מגידו, נתניה, הרצלייה, צומת גהה, תחנה מרכזית תל-אביב, וצומת התחנה המטאורולוגית בבית דגן). ובמזרח לכיוון ירושלים – יער הנשיא באזור בית שמש וקיבוץ מעלה החמישה. כזכור גם מעצרו שהפסיק את הסדרה השנייה, בפברואר 1976 התבצע באזור בית שמש.

מאפייני הקורבן

כל הקורבנות היו נשים רווקות בטווח הגילים 16 וחצי – 29.

שיטת הביצוע

שיטת הביצוע עומדת בלב הדיון על הפרופיל הפלילי של חליואה ולכאורה היא די מבלבלת מאחר ויש בה תמהיל של 9 מעשי אונס הכוללים גם שני ניסיונות לבצע אונס שלא הסתייעו בגלל התנגדות עזה של הקורבן (התיירת בעכו) או שאזרחים שנזעקו לזירה בגלל צעקותיה של הנפגעת (הצעירה בחיפה); ובנוסף לכך היו 3 מקרים ייחודיים – חטיפה הפסנתרנית, שדידת המכונית ורצח ואונס אורלי דובי. ומהכלל אל הפרט:

עיתוי התקיפה – התקיפות שידוע מועד ביצועם התבצעו בימים הבאים: 3 מקרים התבצעו בימי שישי (התיירת בעכו, אונס הקטינה א' והחיילת ר'). 2 מקרים בימי רביעי (התיירת מ' ואונס התיירת ס' שהתבצע בחלון הזמן שהיה בבריחה). 2 מקרים בימי שלישי (התיירת ר' ורצח החיילת אורלי דובי ז"ל בזמן החופשה מהכלא) ואחד בשבת (חטיפת הפסנתרנית ו'). לא ידוע על תקיפות שבוצעו בימי ראשון שני וחמישי. לגבי תקיפות באור או בחושך: מרביתם בוצעו בשעות היום. רק שני מקרים בוצעו בלילה (תקיפת צעירה בחיפה ורצח החיילת אורלי דובי ז"ל שהיה כאמור בזמן חופשה מהכלא). על פניו נראה כי עיתוי התקיפה נגזר משיטת הביצוע ומאפייני הקורבן.

המפגש הראשוני עם הקורבן – כל הקורבנות ניצודו על-ידי חליואה בשעה שהן עשו את דרכן בטרמפים או באוטובוסים או היו לבדן במקום ובשעה בו לא נמצאו אנשים. בכל המקרים לא הייתה הכרות מוקדמת בינו ובין קורבנותיו, וזהותם לא הייתה ידועה לו קודם לתקיפה.

שימוש בחומרים כימיים – אין אינדיקציה כלשהי לשימוש באלכוהול או סמים מכל סוג שהוא על ידי חליואה או שנתן חומרים כאלו לקורבנותיו.

סממנים פולחניים או סדיסטיים – אין אינדיקציה להתנהגות טקסית כלשהי מצידו של חליואה ולא ניתן להצביע על הפקת הנאה מהסבל שהוא גרם לקורבן. נהפוך הוא, ככלל ניתן לומר כי הסבל שהוא הסב לקורבן פגע בהנאתו, כי בכך מתנפצת הפנטזיה שלו שהקורבן מעוניין במגע המיני איתו, או אף מבקש לאנסו.

טשטוש זיהוי אפשרי – באף לא אחד מן המקרים הוא השתמש בכיסוי פנים, וככל הידוע הוא גם לא השתמש בכפפות או באמצעי מניעה. אם כי במקרה של אונס הקטינה א' נראה כי נעשה מאמץ לצמצם את משך הזמן שנראו ביחד בתחנת האוטובוס שבתחנה המרכזית וברצח אורלי דובי נראה כי לא יצר איתה קשר בתחנה האוטובוסים, או התיישב לידה באוטובוס מאותה סיבה.

נשיאת נשק או שימוש בו – ידוע על שישה מקרים בהם היה מצויד בנשק (בשלושה מקרים נשק חם ובשלושה סכין או אולר). אם נעשה שימוש בנשק היה זה לצורך איום בלבד. ככל הנראה הוא נוהג לשאת סכינים כפי שגם בא לידי ביטוי כשנעצר בעת הפריצה בכפר המכבייה.

הצטיידות מראש באמצעים לתקיפה – ככלל אין אינדיקציה להצטיידות מראש באמצעי מניעה או בחומרי סיכה, מצע לשכיבה, רכב, ואמצעים לכפיתה – למעט באונס התיירת ס' שם הצטייד במכונית. את ידי ו' קשר עם הסוודר שלה, אורלי דובי נחנקה בחזייתה, ואת ידי התיירת ר' קשר בחגורתו.

מידת האלימות – להוציא הרצח של אורלי דובי לא הופעלה אלימות הגורמת לחבלות חמורות – זאת למעט האונס השני של התיירת ליד קיבוץ בית אורן באפריל 1969 שם נמצא דיווח על כך שנפגעת התקיפה נזקקה לטיפול רפואי ופסיכיאטרי בגלל התמוטטות עצבים, מבלי שצוין טיב החבלות, והתיירת ר' אותה חנק עד שהתעלפה.

אלימות מילולית – ננקטה בכל המקרים בעיקר לפני המעשה ותוך כדי. בכל מקרה לא נשמעו ביטויים גסים או משפילים. איום ראוי לציון הושמע כנגד החיילת ר' שם דיבר על אונס בפארק והזכיר את רחל הלר.

אלימות פיזית – להוציא הרצח של אורלי דובי שאפשר ונעשה בגלל התנגדותה או בגלל רצונו שלא להיתפס, האלימות שננקטה לא גרמה לחבלות פיזיות שחייבו טיפול רפואי ולא נשאה מאפיינים ריטואליים או סדיסטיים. המקרה החמור ביותר היה עם התיירת ר' בו קשר את ידיה מאחורי גבה, חנק אותה עד שהתעלפה וביצע בה לדבריו הנשמה מפה לפה, ובסופו של דבר השאירה כפותה עם ידיה מאחורי גבה והסתלק מהמקום. מקרה נוסף בו קשר את ידי הקורבן היה עם הפסנתרנית ו' שם גם לחץ על צווארה. קריעת בגדים כמעט ולא הייתה למעט באונס התיירת ס' שם נקרעה חולצתה במהלך המאבק ולא כחלק מההתנפלות בה מפשיטים את הקורבן.

בעיות בתפקוד המיני – ככלל, אין אינדיקציה לבעיית אונות או העדר פליטת זרע, או לקשיים בהגעה לאורגזמה. במספר מקרים גמר פעמיים.

מימוש פנטזיות – אין אינדיקציה לצריכת חומרים פורנוגרפיים ולכפיית מין אוראלי. עם זאת מסתמנת מגמה ברורה של מימוש הפנטזיה שהמין נעשה ביוזמת הקורבן ומרצונו עד כדי כך שהוא הנאנס – כפי שתיאר ד"ר קראוס בחוות דעתו (ראה הערה 14). כך למשל לתיירת מ' הורה להכניס את איבר מינו לתוך איבר מינה; לתיירת ס' הורה לשכב עליו ולנשקו ולקטינה א' ולתיירת ר' ציווה להתפשט. בדרך כלל ביצע מין וגינלי אך במספר פעמים ביצע גם מין רקטלי שאפשר ונעשה כחלק ממימוש פנטזיות מיניות.

משך הזמן שנמצא עם הקורבן – ככלל, הוא שהה עם הקורבנות זמן ממושך, לפני ואחרי התקיפות, למעט המקרים בהם הקורבן התנגד או הייתה הפרעה מצד ג'. כך למשל עם א' שהה כשלוש שעות לפני ואחרי, ועם התיירת מ' כ- 5 שעות בסך הכול. מוטיב ההתנצלות חזר על עצמו כמה פעמים. באירוע בו נאנסה התיירת ליד קיבוץ בית אורן דווח אפילו שהוא בכה ומכאן דבק הכינוי האנס הבוכה; אותה גם ליווה לתחנת האוטובוס אך גם את א' הקטינה ואת התיירת מ' ליווה כברת דרך. לחיילת ר' אף נתן כסף – ייתכן כאקט של השפלה או כצעד מנע מהגשת תלונה. עם זאת הוא ברח מהזירה מבלי שהייתה הפרעה חיצונית ואת התיירת ר' השאיר בזירה כפותת ידיים. למעט מקרה אחד – א' הקטינה שהנבל הגיע לביתה – לא היה מקרה נוסף בו ניסה ליצור קשר עם הקורבן אחרי האירוע.

חתימה – חתימה היא התנהגות העבריין במהלך התקיפה – פיזית או מילולית, שאינה חלק משיטת הביצוע, היינו אינה נדרשת לקיום העבירה או מניעת תפיסת העבריין; שמטרתה למלא צורך רגשי של העבריין. דוגמא לחתימה יכולה להיות נטילת "מזכרת" מהקורבן או השארת סימן ייחודי עליו. אצל חליואה אין אינדיקציה לחתימה מכל סוג שהיא.

טיפולוגיה

המסקנה המתבקשת מכל הממצאים שהועלו בשלוש הסדרות שתוארו לעיל היא כי חליואה הוא אנס סדרתי המתאים לטיפוס האנס הכוחני המרגיע (האנס הג'נטלמני)[71]. להלן מאפייני הטיפוס[72]:

נפגע העבירה – אישה פגיעה כמו צעירה עם תינוק שנמצאת לבד (במקרה דנן קורבן המחפש את דרכו לבדו). פציעות קלות בלבד, אם בכלל. הנפגעת יכולה להימצא אחר-כך במבוכה בגלל חוסר התנגדותה.

שיטת ביצוע – "ג'נטלמני", מפעיל כוח נדרש בלבד (תיתכן כבילה). בהתנגדות נמרצת עשוי לוותר. מבלה זמן ממושך יחסית עם נפגע העבירה, לפני ואחרי. מדבר איתה או מחמיא לה. אחרי המעשה יכול "לדאוג" לה. בדרך כלל אינו נושא נשק; ואם כן, משתמש בו בדרך כלל רק לאיום. תוקף בשעות החשיכה (במקרה שלנו וכפי שהוסבר רוב התקיפות היו בשעות היום).

חתימה – מזכרת מנפגע העבירה או מהזירה, כולל צילומים (במקרה דנן לא נצפתה חתימה).

זירה – זירה מאורגנת (לא מתאים לדפוס הפעולה של חליואה); האזור מוכר לעבריין, אין בגדים קרועים (למעט באונס התיירת ס' כפי שתואר שם), אין נזק לרכוש (רלבנטי בעיקר כשמדובר בתקיפות בתוך בית הקורבן). במקרה של אונס מזדמן – זירה מאורגנת בחלקה – כפי שיותר מתאים לחליואה – האונס המזדמן הוא התכנון.

שכיחות – גבוהה[73].

התנהגות העבריין – לשון מצווה ומורה: שתתפשט ותפשיט אותו. מדבר איתה. אומר לה להגיד שהיא רוצה המעשה. מצפה לתגובות ממנה. יכול למסור לה פרטים מזהים (לא נצפה במקרה דנן). בדרך כלל שימוש בנשק לאיומים בלבד.

תפקוד מיני – ינסה לספק אותה – ראה למשל הניסיון לחבק ולנשק את א' הקטינה. בעיות זקפה ופליטה מוקדמת. הקפדה על איון סימני זרע. שימוש בקונדום (במקרה זה פרט לרישא שאר האינדיקאטורים אינם קיימים).

אישיות העבריין – רווק. אם נפגש לדייטים מדובר בצעירות ממנו בהרבה (אין דיווח על הגיל של שתי הצעירות איתן יצאה – רוזי הירושלמית ואילנה אברג'יל). רצידיביסט, אפשרות להסלמה (ספק אם הכוונה רצח). היסטוריה פלילית: עבירות רכוש ועבירות מין קלות (ככל הידוע לא רלבנטי). הערכת עצמית נמוכה. עובד בעבודה לא מקצועית (לא רלבנטי). מוכר כאדם שקט, פאסיבי, לא בולט בהופעה, לא אתלטי, מתבודד, מופנם, צופה בטלויזיה וגולש הרבה ברשת (לא רלבנטי). גר לבד או עם הורה אחד (לא מתאים כאן), או עובד באזור התקיפות.

מאפייני שיטת הביצוע – פנטזיות מקדימות שנפגע העבירה רוצה במעשה. בגיל נפגע העבירה ומעלה (לא מתאים לחליואה). תוקף לאחר הכנות מקדימות. מכין רשימות של נפגעי עבירה – בפועל או בכוח (לא רלבנטי לחליואה). אם נושא נשק מדובר בנשק שנמצא איתו בדרך כלל, או שהזדמן אליו במקרה. הפעלת נשק נדירה, בדרך כלל לא בכוונה תחילה. יכול לחזור לנפגע העבירה להתנצל או לתקוף.

התנהגות בחקירה – מסוכנות בינונית לשוטרים (ישנה רק אינדיקציה אחת לתקיפת שוטרים[74] אבל ברחנות מופלגת). סיפורים שייספר בחקירה: הכחשת האחריות: הייתי נפגע העבירה לניצול מיני בילדותי (לא רלבנטי). הכחשה או מזעור הנזק: מעשי לא הסבו כל נזק, או פגיעה כלשהי, הנזק הוא מזערי והיא יכולה לספוג אותו בקלות, בכל מקרה היא רצתה את זה/נהנתה מזה. גינוי המגנים: החברה אשמה… משחק את הנפגע העבירה, מרבה לשתוק. יטען כי הרשימות הן לחיזור נורמלי (רלבנטי רק בלי עניין הרשימות).

הנה כי כן, הטיפולוגיה של האנס הכוחני המרגיע מתאימה היטב לדפוס התנהגותו של חליואה, אבל הרצח של אורלי דובי טורף את הקלפים ומוכיח עד כמה האדם הוא יצור א-דטרמיניסטי, שיכול לעבור מדפוס התנהגות אחד לאחר – מסיבות ונסיבות שלא יתבררו למשקיף מן הצד. אין לדעת אם את אורלי דובי הוא רצח בגלל מניע שעיקרו אינסטרומנטלי כגון התגברות על התנגדות או מניעת תפיסתו על-ידי המשטרה; או שהוא נעשה בעיקר ממניע אקספרסיבי כגון: נקם וכעס. כך או כך, את המעבר מדפוס פעולה אחד לאחר קשה להסביר, אך הוא מעיד בעיקר על מסוכנות עצומה וקיצונית, ועל היות האובייקט בלתי צפוי במובן הרע והמסוכן של הביטוי "בלתי צפוי".

סוגיית שחרורו המוקדם – איוולת בהתגלמותה

חליואה אמור להשתחרר ממאסרו בשנת 2024 זאת אחרי שנשיא המדינה קצב את מאסר העולם שהושת עליו בגין רצח אורלי דובי. לפיכך נראה לכאורה כי הוא כבר רשאי לפנות לוועדת השחרורים בבקשה לזכות בשחרור מוקדם. מאחר והניסיון מלמד כי ועדות השחרורים מתנהלות לעתים בחוסר אחריות עד כדי הפקרות[75], ראוי להניח כאן ועכשיו את הנימוקים למה שאמור להיות המובן מאליו. עיקרי העובדות שהוצגו במאמר זה אמורות היו להיות מונחות בפני הדרג המקצועי שהמליץ בפני הנשיא על קציבת עונשו. אם הן היו על שולחן אין אלא לתהות ולהצטער על המלצתם הפוחזת והנואלת לקצוב את עונשו. ואם העובדות לאשורן בכל הנוגע להיסטוריה הפלילית שלו לא הוצגו כסדרן – זו שערורייה המבטאת לכאורה הליכים רשלניים ומופקרים בטיפול בבקשות של עבריינים לחנינה מהנשיא.

כרוניקה פלילית ומערכת אכיפה חלמאית

לא נחזור על כל 19 העבירות שבוצעו בשלוש הסדרות אלא רק נסכמן[76]. אם אין מונים את עבירות הבריחה מהמשמורת וניסיונות הבריחה, הרי כל שאר העבירות – 12 במספר – היו נגד נשים. עשר מהן היו עבירות מין מסוג פשע – אחת רצח ואונס. מתוך 12 קורבנותיו שש היו תיירות, שתי חיילות, קטינה אחת, ואישה נָכָה אחת. לשורה זו יש להוסיף את הבריחות מהמשמורת והפריצה בכפר המכבייה. למיטב ידיעתי התואר "אלוף הבריחות" שמור לנחמן פרקש ואין כוונה לגזול ממנו את התואר המפוקפק הזה. עם זאת חליואה אינו מדדה אחריו עם רקורד של שתי בריחות וארבעה ניסיונות בריחה. הפריצה לכפר המכבייה נעשתה בעת שהיה עציר נמלט ואפשר שנועדה לצורך השגת כסף. מכל מקום בעניין זה בית המשפט החליט לזכותו. חומרה נוספת במעשיו היא העובדה שמרביתם נעשו בתקופה בה היה עומד ותלוי נגדו מאסר על תנאי או כשהיה אסיר ברישיון. אונס התיירת ליד קיבוץ בית אורן התבצע במהלך המשפט על הניסיון לאנוס את התיירת בעכו, ואילו אונס תיירת במפרץ חיפה ותקיפת צעירה בחיפה נעשו כאשר המאסר על תנאי שהושת עליו היה בתוקף, ועוד לפני שיבשה חתימה השופט עליו. במשפט השני, בו נדון לשבע שנות מאסר, הופעל המאסר המותנה שהוטל עליו במשפט הראשון – בחפיפה לתקופת המאסר שנגזרה עליו בגין המשפט השני. מן הסתם הפעלת המאסר המותנה בחפיפה למאסר החדש באה כצעד של חמלה והתחשבות.

לאחר מכן – כשהשתחרר לשליש בשחרור מוקדם, אחרי שישב 5 שנים, ובהיותו אסיר ברישיון, ביצע את סדרת התקיפות השנייה 1975 – 1976. אחרי שנמלט מהמשמורת בבית המשפט המחוזי בירושלים בעת שהתנהל משפטו על הסדרה השנייה – ביצע את סדרת העבירות השלישית – נובמבר 1976. וגולת הכותרת הידועה לשמצה היא הרצח של אורלי דובי במהלך חופשתו מהכלא. החלמאות של המערכת באה לידי ביטוי גם במעשה הבריחה מהטיול, ולא נחזור על סיפור המעשה שהיה יכול להצחיק אם לא היה עצוב כל כך.

אישיות

שני פסיכיאטרים קבעו בשתי חוות דעת אשר במידה רבה משלימות זו את זו כי חליואה אינו חולה נפש אך הוא בעל אישיות פסיכופטית[77], מסוכן לציבור וחסר תקנה ככל שנוגע הדבר לטיפול נפשי. אני הוספתי את דעתי כי מדובר בנרציסיסט ומניפולאטור היודע להתל לא רק בקורבנותיו אלא גם ברשויות האכיפה. כרוניקה פלילית עשירה כמו שלו מעידה בפני עצמה על מסוכנותו. קווי אישיותו מעידים על מסוכנות במידה הדומה לפצצת זמן – אין שאלה האם תתפוצץ אלא מתי. מן הסתם יהיה מי שיאמר מה לישיש בן 70 ולאונות. לא לי לשפוט אם מדובר בהרהורי ליבו אם לאו, אך נזכיר לו כי כבר היו נטולי זקפה שהשתמשו באלה.

אמון הציבור במערכת המשפט

מן הסתם יהיו אנשים תמימים, או יפי נפש תורנים, שיטענו כי תהיה זו חוסר חמלה ואף התאכזרות להשאיר קשיש בן 70 בכלא ועוד לאחר שהוא נמצא במאסר מזה כ- 50 שנה. אין לי את היכולת להריץ בסרט עם מוסיקה מהדהדת את תמונותיהן של כל 12 הנשים שנפלו קורבן לאכזריותו הנוראה – יחד עם כתוביות בהן מתוארים עיקרי המעשים – החל בתיירת שנאנסה על ידו ליד קיבוץ בית אורן ונזקקה לטיפול פסיכיאטרי, אחרי שלקתה ב"התמוטטות עצבים" בשל כך; וכלה ברב"ט אורלי דובי הטמונה בקבר מס' 5 שבשורה 5 בחלקה 4 בבית העלמין הצבאי בנתניה. הציבור מצפה ממערכת המשפט שאדם שפל שכזה ימלא את כל עונשו כדת וכדין. כאשר מערכת האכיפה ובכלל זה מערך הענישה אינם פועלים, נפגע אמון הציבור במערכת ומכאן קצרה הדרך להשתוללות של ויג'ילנטים ופגיעה חמורה בשלטון החוק. אני מניח כי יהיה מי שיאמר מהי נפקא מינא אם ישתחרר קודם, שהרי במילא בסופו של דבר ישתחרר בשנת 2024. אכן, את הטעות והעוול שנעשה בהקצבת עונשו אין לתקן – אבל לפחות ניתן למנוע איוולת נוספת בשחרורו המוקדם.

הערות

[1] התיירת ז'קלין סמית, החיילת רחל הלר, חברת הקיבוץ מעגן מיכאל עירית יעקבי, תושבת טבריה לאונור בן לולו, והחיילת אורלי דובי.

[2] שמו מופיע במקורות באיות שונה כגון: חליווה, חאלאווה, חלוואה ועוד.

[3] ידיעות אחרונות, 12.11.1976.

[4] ראה בחוות דעתו של ד"ר קראוס מיום 23.7.70.

[5] סרט ארוטי משנת 1974.

[6] ידיעות אחרונות, 17.6.84.

[7] לימים, במסגרת הדיס-אינפורמציה שחליואה ומקורביו ידעו לספק לעיתונאים עצלים שלא בדקו דברים שנאמרו להם, או שמחזרו ידיעות כמו תוכים, התפרסם בידיעות אחרונות 17.6.84 כי הנפגעת הייתה "צעירה חיפנית ידידתו לשעבר".

[8] למרחב, 27.6.69, עמ' 11. מעריב, 27.6.69, עמ' 4.

[9] מעריב, 8.10.70, עמ' 8.

[10] מעריב, 12.11.70, עמ' 7.

[11] ידיעות אחרונות, 29.12.1983.

[12] למרחב, 12.11.1970, עמ' 6.

[13] מעריב, 19.6.70, עמ' 3.

[14] חוות דעת מיום 23.7.70.

[15] מעריב, 12.11.70 , עמ' 7.

[16] ת.פ. 161/70 מחוזי חיפה.

[17] ת"פ 100/76 מחוזי ירושלים.

[18] יהודה כהן, אליעזר הלוי, ועזרא הדיה.

[19] אישום מס' 5 שבכתב האישום בת"פ 4/77 מחוזי ירושלים על הסדרה השלישית.

[20] תעודת רופא מיום 15.3.76 מאת ד"ר שלמה קסטן.

[21] ראה למשל בעדותה של א' בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 6.9.76 בעמ' 16 לפרוטוקול, שורות 10-11 מלמטה.

[22] ת"פ 4/77 מחוזי ירושלים.

[23] מעריב, 8.11.76, עמ' 1.

[24] מעריב, 9.11.76, עמ' 11.

[25] ידיעות אחרונות, 9.11.1976.

[26] מעריב, 11.11.76, עמ' 1.

[27] מעריב, 3.1.77, עמ' 16.

[28] ידיעות אחרונות, 5.1.1977.

[29] חליואה הורשע בגין ניסיון בריחה זה בת.פ. 146/77 אשר צורף לתיק העיקרי ת.פ. 100/76 לבקשתו.

[30] חוות דעת אודות שלמה חליואה מתאריך 16.12.1976.

[31] מעריב, 10.11.76, עמ' 18.

[32] דבר, 4.11.75 עמ' 6. מעריב, 4.11.75, עמ' 12. מעריב, 5.11.75 עמ' 7. דבר, 25.2.76 עמ' 14. מעריב, 29.2.76 עמ' 12. מעריב, 2.3.76 עמ' 19. מעריב, 29.4.76 עמ' 11, מעריב, 27.9.76 עמ' 6.

[33] דבר, 16.5.1978.

[34] ראה הערה 37.

[35] ניצב-משנה (בדימוס) עזרא גולדברג ז"ל פעל במשך שנים לזיכויו של עמוס ברנס מאשמת רצח החיילת רחל הלר. בשנות ה- 80 הוא גייס למאבק את פרופ' אמנון רובינשטיין, את הרופא המשפטי (שהיה בין היתר מנהל המכון לרפואה משפטית) פרופ' מוריס רוגב והפסיכיאטר ד"ר ג'ורג' סקלי, (שהיה גם פסיכיאטר מחוזי). הטענה המרכזית שלו הייתה כי באזור השרון (חדרה – קיסריה) פעל רוצח סדרתי שהיה אחראי לשבעה מעשי רצח: ז'קלין סמית, רחל הלר, עירית יעקבי, לאונור בן לולו, ורד וינר, אורלי דובי והדס קדמי.

[36] ראה במאמרי רצח סדרתי בישראל משנת 2017.

[37] ידיעות אחרונות, 9.5.1976, עמ' 1.

[38] ידיעות אחרונות, 8.11.76.

[39] הארץ, 14.2.2008, כתבה מאת רוני זינגר-חרותי.

[40] ידיעות אחרונות, 18.2.76, עמ' 1; 19.2.76, (24 שעות) עמ' 1.

[41] דבר, 22.2.76, עמ' 11. ידיעות אחרונות, 4.3.76, עמ' 8.

[42] מעריב, 10.3.67, עמ' 1.

[43] עמ' 55 בעבודה שצוינה בהערה 46.

[44] ידיעות אחרונות, 23.3.76, עמ' 4. דבר, 12.3.76, עמ' 4.

[45] דבר, 26.3.76, עמ' 3.

[46] אילנה קסטלנובו, תמר אביזר ורויטל סלע הגישו פרויקט גמר במסגרת התוכנית ללימודי תעודה בפרופילאות באוניברסיטת בר-אילן בתאריך 31.12.2008. לדבריהן בעמ' 53 הן ראיינו במהלך החודשים נובמבר – דצמבר את נצ"ם בדימוס אמנון שאלתיאל וסנ"ץ בדימוס גבי אורגל שאישרו להן כי מדובר בחליואה. אמנון היה סגן ראש יאח"פ (לימים היאחב"ל) והוא היה בין אלו שבדקו בשעתו את הטענות של עזרא גולדברג והכינו את המסמך עליו חתום תנ"ץ בדימוס שמעון סביר מיום 3.3.1986 "התייחסות לחוות הדעת של ד"ר רוגב". גבי היה ראש המעבדה לתשאול מדעי במז"פ. עבודתן רצופה באי דיוקים עובדתיים ובהשערות המבוססות על כרעי תרנגולת. כך למשל הן ציינו בעמ' 54 כהאי לינשא: "בשיחה עם עיתונאית הארץ שערכה תחקיר בנושא (רוני זינגר- חרותי) ונפגשה עם אחיה של בן לולו, הסתבר לנו שבן לולו הכירה את חליווה ובעבר למדה נהיגה אצל אביו". על בסיס "עובדה" זו בנו כותבות העבודה תיאוריה שלמה על כי חליואה חס על המנוחה ועל כן הוא לא פגע בה מינית, דאג להלבישה או לאפשר לה להתלבש מ"הרצון לשמור על צניעותה". שוחחתי עם רוני זינגר-חרותי והתברר כי היא אכן בקשר עם אחיה דוד שהיה איש משטרה ולמד נהיגה אצל אביו של חליואה (שכפי שציינתי בפרק שלמה חליואה – ביוגרפיה אביו היה גם מורה נהיגה במשטרה) אך מעולם לא נאמר – לא לה והיא לא להן – שהמנוחה למדה נהיגה אצלו ושהייתה הכרות בין המנוחה לבין חליואה. אבהיר כי גם דוד בן לולו וגם אביו של חליואה שרתו ככל הידוע במחוז הצפוני של המשטרה ומן הסתם מאות אנשי משטרה למדו או נבחנו אצלו בנהיגה ביניהם גם האח השכול.

[47] מעריב, 23.6.76, עמ' 1.

[48] מעריב, 11.11.76, עמ' 15.

[49] ידיעות אחרונות, 25.3.1983, כתבה מאת משה רונן "ההודאה נסחטה בכוח".

[50] ידיעות אחרונות, 5.7.91 כתבה מאת יעל גבירץ.

[51] שיחה עם רפ"ק אריק חייט, שהיה מחוקריו של חליואה בצח"ם אורלי דובי, מיום 4.8.2019. ניסיתי לברר עם אריק כיצד הגיע לאותו חטמוב אך השנים שחלפו מאז עשו את שלהן והוא לא זכר מתי התקבלה הידיעה מחטמוב ובאילו נסיבות, והאם חליואה נחקר על כך או שמע זאת לראשונה בצפייה במיני-סדרה. מכל מקום הוא זכר היטב את השיחה שהייתה לו עם מי שהייתה אז פרקליטת מחוז מרכז, עדנה ארבל – עליה הוא גם מספר בסרט – בה ארבל לא אישרה פתיחת התיק של בן לולו על מנת שלא לפגוע בהליכים שהתנהלו נגד חליואה בעניין על רצח אורלי דובי.

[52] אתר יזכור.

[53] ידיעות אחרונות, 3.11.93, עמ' 4.

[54] ע"פ 5152/91.

[55] ידיעות אחרונות, 29.12.1983.

[56] ידיעות אחרונות, 17.6.84.

[57] ידיעות אחרונות, 1.1.1984.

[58] ידיעות אחרונות 30.12.83.

[59] ע"פ 5152/91 מתאריך 17.10.95.

[60] ידיעות אחרונות, 23.7.84.

[61] פסק הדין במשפט החוזר ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת: ת"פ 1212/02 מדינת-ישראל נ' עמוס בן כלפו ברנס ביום 11.12.2002.

[62] ראה גם מאמרו של ברוך לשם בעניין דנן מיום 9.7.19 בשם "מה יוצרי "צל של אמת" לא מספרים לכם" שפורסם ב- ynet.

[63] ד"ר מוריס רוגב הגיש חוות דעת ביום 24.11.1985 עליה הסתמך עזרא גולדברג בבניין התיאוריה שלו ובה נהפכו הַשְׁערות לממצאים ונתונים חסרים הושלמו מהדמיון כמפורט בדוגמאות שלהלן בכל הנוגע לחמשת הקורבנות שהסדרה צל של אמת עסקה בהן – בסעיף ב. (1) בעמ' 3 קובע שהמכות בראשה ובפניה של רחל הלר גרמו לאובדן ההכרה – זו השערה ולא ממצא. אין כל בסיס לקביעה של ד"ר רוגב שקצוות כתפיית חזייתה נחתכו לאחר החניקה. בסעיף ד. (1) בעמ' 4, ציין רוגב בהקשר של פגיעות על רקע סדיסטי, כי על גופתה נמצאו סימנים של קשירת הרגליים בחבל. התברר כי אותם סימנים לא היו אלא תוצאה ברורה של שרוכי נעליה. ביטוי נוסף לדמיון פורה הוא בטענה בסעיף ו. (4) בעמ' 5 שם רוגב כותב כי "יש דיווח על תופעה בלתי נורמלית נוספת" והכוונה למריחות דם, אדמה או חומר אחר על גופה של רחל הלר. ראשית יודגש כי בדוח הנתיחה של גופתה של רחל הלר אין דיווח על תופעה בלתי נורמלית. עם זאת נמצאו על גופה במקומות שונים סימנים של מריחות נקודתיות של חומרים כאמור שדווקא מתיישבים עם הודאתו של ברנס לגבי הרצח עצמו והעברת הגופה והשלכתה, ולא עם טענה של מריחות חומרים כאמור לצורך פולחני – שבמקרה דנן אין כאמור לה כל בסיס.

בקשר לאירית יעקבי ציין ד"ר רוגב ממצא שמקורו בדמיון, עד כדי כך שהוא סתר את עצמו. בסעיף (5) בעמ' 3 הוא מציין כי הריקבון מנע זיהוי סימני חנק אך "סימני חנק באופן כללי דווחו על-ידי הפתולוג שניתח את הגופה" – זאת בשעה שדוח הנתיחה קובע במפורש כי החבלות בראשה יכלו לגרום למותה אם כי אין להוציא מכלל אפשרות שהיה גם חנק. לגבי ז'קלין סמית מצא רוגב בסעיף (7) מכה חזקה שיכלה להביא לאובדן הכרתה, בשעה שהדוח המקורי מעלה את המכה החזקה כאחת מהאפשרויות לגרימת החבלה הקשה בפניה.

בסעיף (6) בעמ' 4 בקשר ללאונור בן לולו קובע רוגב כי היא עברה "טיפול באיבר המין" (כאמור בסעיף ג' בעמ' 3) על ידי התוקף: "אל תוך אבר המין הוחדר גוש נייר". העובדה היא כי החפץ היה "גוש נייר מקומט בצבע ורוד סגול" והוא לא הוחדר לתוך איבר המין אלא הונח בפתחו. הנייר נראה בברור כממחטת נייר והמסקנה המתבקשת שהוא שימש את המנוחה כתחבושת היגיינית מאולתרת. מכל מקום הוא לא הוחדר ולא היה בתוך אבר המין. רוגב גם הסיק מסקנה מן העובדה הבדויה בקשר לנייר והיא כי גופתה "הופשטה ולאחר מכן הולבשה בחזרה". המנוחה נמצאה כשהיא לבושה בתחתונים, גרבונים ומכנסיים כאשר לא נמצאו עקבות זרע לא בגופה ולא בבגדיה. לפיכך אפסי הסיכוי שהמנוחה הולבשה על ידי התוקף אחרי מותה, וקלוש הסיכוי שהיא הותקפה מינית והתלבשה או הולבשה אחרי מה שרוגב לא מתאר אלא אך את המילים "לאחר מכן". רוגב קובע בסעיף ד. (6) כי אפרכסת אוזן שמאל של המנוחה נכרתה על רקע סדיסטי. מסקנה הזויה זו עומדת בסתירה למה שכתב רוגב רק בסעיף (6) בעמוד הקודם כי כל הצד הזה של פני המנוחה נרקבו קשות. לפיכך המסקנה כי אוזן זו נכרתה מבוססת אך על דמיונו של הכותב. כך גם לגבי המצב בו נמצאו נעליה. רוגב מציין בסעיף ו. (6) בעמ' 5 כי זוג נעליה הושמו בין רגליה הפשוקות בשעה שהן נמצאו מונחות ליד כפות רגליה.

בסעיף ה. בעמוד 5 קובע רוגב כי גופותיהן של רחל הלר, אורלי דובי, עירית יקבי ולאונור בן לולו נמצאו במקום בו הן לא נרצחו ("העברת גופה"). האמת היא שרק מהזירה של עירית יעקבי ניתן להסיק מסקנה על העברת הגופה. לא זו אף זו, למרבה האירוניה העובדה כי גופתה של רחל הלר הועברה מקורה אך ורק מהודאתו של ברנס – הודאה שרוגב וחבריו מתכחשים לה מכל וכל.

מאפיין נוסף משותף למקרים אליהם מתייחס רוגב המעיד על רציחתן הסדרתית הוא שימוש לא נורמלי בבגדים. כך למשל אצל ז'קלין סמית סוודר הפוך שצידו הפנימי כלפי חוץ ואצל אורלי דובי חולצה הפוכה שכפתוריה רכוסים ועליה מולבשת גופייתה. המציאות לא רק שמפריכה את הטענה הזו אלא למרבה המבוכה מגחכת את המחזיק בה. הסרת בגדים מעל לראש גורמת לתופעות "הלא נורמליות" האלו. הסוודר מתהפך וגם החולצה אם היא מורדת יחד עם הגופייה וללא פתיחת הכפתורים מתהפכת והגופייה מתייצבת מעליה. בסעיף ו. (7) בעמ' 5 רוגב מתייחס לעובדה כי למעט המקרה של בן לולו שם חסרה טבעת יהלום – לא נלקחו משאר הקורבנות חפצים אישיים. גם כאן הוא לא דייק. אצל בן לולו חסר בנוסף לטבעת גם שעון וארנק; וגם אצל אורלי דובי חסרים חפצים אחדים כולל כסף מזומן. לא זו אף זו, רוגב נכשל כישלון חרוץ כשלא נתן דעתו לבדיקות הסרולוגיות שנעשו במכון אותו ניהל. אם היה עושה כן היה מגלה כי 7 הרציחות עליהן דיבר לא בוצעו על ידי אותו אדם אלא לפחות על-ידי שניים.

[64] דבר, 27.7.75, עמ' 12.

[65] ידיעות אחרונות, 25.6.85.

[66] Modus Operandi בלטינית, מונח השגור בפי אנשי המקצוע בתחום המדע הפורנזי וה- Criminal Justice, ובעיקר בפי המומחים למחצה.

[67] תופעה הידועה בשם Linkage Blindness – ראה במאמר:

Geberth, V. J. (1995). The "Signature" Aspect in Criminal Investigation. Law and Order Magazine, 43 (1). Pp. 89 – 93.

[68] ע"פ 3731/12 מוחמד סוילם נגד מדינת ישראל.

[69] מעריב, 26.5.1972, עמ' 1.

[70] ראה בהערה 63.

[71] Power Reassurance Rapist (Gentleman Rapist) לפי:

National Center for Women & Policing (1995). Suspect Typology; Profiling the Sex Offender. USA: Massachusetts.

[72] ישנם חוקרים המגדירים את האנס בקטגוריה הזו בשם power reassurance rapist, היינו אנס השואף להשיג אישור לעוצמתו. האונס נועד לאשר את גבריותו בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלו וכל הצער שהוא מפגין לקורבן הינו כוזב. לא מצאתי בספרות הסבר המניח את הדעת לעניין הפונקציה של הבעת הצער וההתנצלות לקורבן. על פניו נראה כי האנס מהסוג הזה – קל וחומר אם הוא פסיכופט או בעל הפרעה אנטי סוציאלית קשה אחרת – אינו באמת מצטער על המעשה שביצע כי רגשות אשמה, ייסורי מצפון וכיו"ב אינם מאפיינים את הטיפוס. לאור הפנטזיות המניעות חלק מהטיפוסים האלו, ובכלל זה חליואה, ניתן להניח כי הצער היוצא מהם אינו מחמת חמלה על הקורבן אלא על כי הפנטזיה לא מומשה. התוקף מצטער על כי הקורבן לא מילא את תפקידו (role) באינטראקציה ביוזמתו ועל כי התוקף נאלץ לכפות עליו את התפקיד. האירוני בעניין הוא שגם אם היה הקורבן ממלא את "תפקידו" הרי בסופו של דבר התוקף גם לא היה מרוצה כי הוא היה נחשב בעיניו כזונה – דמות שאינה עולה בקנה אחד אם הפנטזיה של התוקף ורצונו לקבל אישור על עוצמתו ועל הסקס-אפיל שלו.

[73] למשל "האנס המנומס" – שלמה לב עמי ובני סלע.

[74] ראה בהערה 4 – חוות הדעת של ד"ר קראוס.

[75] ראה למשל החלטת ועדת השחרורים משנת 2017 לשחרר את הרוצח צבי גור שחטף, דרש כופר נפש ורצח את הילד אורון ירדן.

[76] 9 מעשי אונס או ניסיונות לאונס, 6 בריחות או ניסיונות לבריחה, שוד רכב, חטיפה, התפרצות לבית עסק ורצח – וכול כפי שפורט במאמר לרבות המקרים בהם לא הוגש נגדו כתב אישום או לא הייתה הרשעה.

[77] ראה בהערה 4 ובהערה 30.

5 מחשבות על “שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה”

שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה | אבי דוידוביץ הגיב:

16 באוגוסט 2019 ב- 18:36

[…] באמצעות שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה ב… […]

אהבתיאהבתי

להגיב
גבי אורגל 050 -8639903 הגיב:

21 בספטמבר 2019 ב- 16:47

קראתי ונדהמתי עבודה לתפארת הפכת אבן על אבן.הגברת העיתונאית תישאלה אותי והציגה לי את התאוריה שחליווה הוא הרוצח הסידרתי של כביש החוף.הבהרתי לה שלא זיהיתי אותו ככזה, אנס סידרתי כן
אך לא רוצח סידרתי. לכן שלחה אלי תחקירנים . הסברתי להם ולכן לא צולמתי לסידרה בשל כך. בהיותי קצין מיון בשבס ראה רקע מקצועי חליווה נהג לפנות אלי בבקשות שונות. לא המלצתי על חופשתו זיהיתי אותו כמניפולטור. העדתי במשפטו.

בזמנך החופשי נדבר.

הרקע שלי 70-71 אסיסטנט של פרופ שלמה שוהם אוניב ת,א .למודי קרימינולוגיה קלינית לתואר שני.71- 75 קצין מיון של שרות בתי הסוהר (היו אז רק 5 ) היום יש 35 ? והיד נטויה. 75-2003. המדור לפסיכולוגיה חקירתית מחליף של אביטל גינתון כראש מדור ובכיר בצוות מומ של מ-י החל מאירוע משגב -עם. 1980.

כיום מתנדב בצבא ובמשטרה באיתור נעדרים במחוז תל אביב ופריפריה.

אהבתיאהבתי

להגיב
גבי אורגל 050 -8639903 הגיב:

21 בספטמבר 2019 ב- 16:53

נדבר, הסתבכו לי האצבעות בהדפסה !

אהבתיאהבתי

להגיב
אחד ששואל הגיב:

14 באוקטובר 2019 ב- 23:42

עבודה יפה! קראתי לפני מספר שבועות אבל לא היה לי זמן להגיב.
היה ברור לי שהם יאשימו אותו כבר כשהם פרסמו את הטריילר בחודש מרץ, למרות שהם הכחישו אז.

ברור לי שאין להם שום ראייה ממשית שקושרת את חליווה למקרי הרצח רחל הלר וז'קלין סמית'. והם גם עשו מניפולציות כאן בניגוד לעונה הראשונה שלהם. למשל זה שחליווה הזכיר את רחל הלר לקורבן, לא אומר כלום, גם ללא קשר למועד ולהיותה של הקורבן חיילת, כי זה היה מקרה הרצח הכי מפורסם אז, ולאור הנסיבות שהזכרת אז בכלל…

גם במקרה על עירית יעקבי, הממצאים המדעיים לא ממש תומכים, היינו מצפים שימצאו גם אנטיגן B שבא מהזרע כמו במקרה של אורלי דובי, אבל אני לא יודע כמה הבדיקות האלה אמינות. לגבי שהוא אמר הפנים שלה נראים כמו בובה, יכול להיות שראה תמונה שלה בעיתונים. מצד שני יש הנסיבתיות שרצח קרה ביום שהוא שוחרר, והוא לא מבזבז זמן…
זה גם מעמיד בספק גם את הווידוי שלו בפני חטמוב לגבי לאונור בן לולו, שאולי את הפרט המאוד מוכמן סיפרו לו בכלל החוקרים והוא סתם התרברב.
מה שכן בטוח שהוא רצח את אורלי דובי, בזכות גרגרי הכרומיט.

אני חולק עליך בקשר לזה שברנס רצח את הלר, וגם לגבי זדורוב ורצח תאיר ראדה..
יש עוד אנשים חוץ מחליווה וברנס שהיו יכולים לרצוח את רחל הלר. איך היא הגיעה מתל אביב לבית רוטנברג?? לדעתי יש סיכוי שמי שלקח אותה טרמפ לשם הוא הרוצח, אולי הוא הציע לה לצאת והיא סיפרה לו בנסיעה שיעצור להוריד את הדברים לה והיא תחליף לנעלי עקב וזה הדליק אותו.
אגב לא דובר על קילוף העור שלה בקולפן, שימוש ב"דוקרן קישואים" או איך שלא קראו לזה, החדרת חפץ זר לאיבר המין וכו'? זה מתאים לרוצח סדרתי סדיסט. גם שם לא נמצא אנטיגן B אלא רק A כסוג דמה של המנוחה, גם לברנס ולגם לחליווה סוג דם B.

אם המשטרה הייתה שומרת הממצאים כמו שצריך אז היה ניתן לדעת בוודאות באמצעות בדיקת דנ"א אם חליווה הוא הרוצח בכל אחד מהמקרים, ולאמת או לשלול את החשד לגבי ברנס במקרה של הלר. ברנס הסכים לבדיקה כזאת, אבל לא מצאו את המכנסיים והזרע… בארצות הברית מפוענחים כך מקרים מלפני עשרות שנים, וגם חפים מפשע זוכו כך.

אגב לגבי רוצח הילדים הסדרתי שפעל באזור בת ים, שמת לב שהמקרה הראשון והאחרון ברשימה שלך הם באותו תאריך? למרות שכלל לא בטוח ששני המקרים האלו נעשו ע"י אותו רוצח וזה יכול להיות סתם צירוף מקרים. ארי פינס, אחד מיוצרי הסדרה "צל של אמת", העביר למשטרה חומר על חשוד מסוים חודש לפני פתיחת הקבר של נאוה אלימלך. לא יודע אם זה קשור כי המשטרה הזמינה לחקירה את אח של נהג האוטובוס. אולי מדובר בתרגיל חקירה ובכלל חושדים במישהו אחר? אני גם סבור שמדובר ברוצח סדרתי, למרות שהיא בת ורוב הקורבנות (אם לא כולם) בנים, כנראה מישהו שיש לו היכרות שטחית איתה ואולי עם ילדים מהאזור בכלל, או אחד מאוד מניפולטיבי שהצליח לשכנע אותה לבוא איתו למרות שהוא זר (למשל בהתחזות לחולה או שוטר), וכנראה שיש לו גישה לסירה, אחרת היה מעדיף לפזר את חלקי הגופה בפחי הזבל (חלקי הגופה היו עטופים בקפידה בעיתון בתוך שקית וקשורים בחוט, https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5566012,00.html לדעתי כנראה חלק החוטים ניתקו מהחפץ הכבד שנקשרו אליו) – אולי מישהו שלימד ילדים בבית ספר ימאות? אולי דייג שקנו אצלו? אולי מציל בים? ולא נראה לי שאחים שלף קשורים לרצח.

אהבתיאהבתי

להגיב
יורם הגיב:

7 בנובמבר 2019 ב- 22:38

מסכים כמעט עם הכל, ובכל זאת שתי הערות לחיזוק:

1. לגבי האזכור של רחל הלר ז"ל במסגרת משפט הרצח של אורלי דובי ז"ל: נראה לי שזו בפשטות טעות של עורך הדין. הטענה הועלתה במסגרת מאמצים של סנגוריו של חליואה לפסול את שופטיו בבית המשפט המחוזי, ובפרט את השופט יעקב קדמי.
בעת חקירת רצח לאונור בן לולו שימש קדמי כראש אגף חקירות במשטרה. טענתם של הסנגורים הייתה שבתפקידו זה הוא היה חשוף לחשדות כנגד חליואה ולכן היה מוטה כנגד הנאשם.
קדמי לא שירת במשטרה במהלך חקירת רצח רחל הלר, ולכן הטענה לא הייתה יכולה לעלות אילו הכוונה הייתה באמת לרצח זה.

2. עדותו של אליהו חטמוב מפוקפקת בעיני. מהסדרה לא ברור אם היא נולדה בזמן אמת או רק כאשר חליואה הועמד לדין על רצח אורלי דובי. אם הוא מסר את עדותו כבר בשנות ה-70 היה בכך כדי לחזק את הודאותיו של חליואה ברצח ולגרום להעמדתו לדין. אם, לעומת זאת, עדותו נמסרה לראשונה בשנות ה-80 (כפי שניתן להבין מדבריו של אריק חייט בסדרה), הרי שלא ברור מדוע שתק במשך מספר שנים.
זאת ועוד: המשטרה נוהגת להפעיל מדובבים להשגת הודאות, ואלה נזקקים להדרכה ולמספר ימים של פעילות מוכוונת מטרה להשיג הודאה גם מפושעים לא מתוחכמים. חליואה הוא, ללא ספק, מתוחכם, ולא סביר בעיני שיודה ברציחות כל כך בקלות בפני עציר אחר.
אזכיר בהקשר זה שבסדרה עצמה אריק חייט אומר שאחד ממפקדיו אמר לו מראש שאם חליואה הוא החשוד אז לא תהיה הודאה בתיק רצח אורלי דובי (ואכן לא הייתה).

אהבתיאהבתי

להגיב

מבוא

שלמה חליואה – ביוגרפיה

סדרת התקיפות הראשונה 1969 – 1970

ניסיון לאונס תיירת בעכו והמשפט הראשון

אונס תיירת ליד קיבוץ בית אורן

אונס תיירת במפרץ חיפה

תקיפת צעירה בחיפה

המשפט השני

סדרת התקיפות השנייה 1975 – 1976

אונס הקטינה א'

התיירת מ'

החיילת ר'

התיירת ר'

חטיפת הפסנתרנית ו'

המעצר

ניסיון בריחה מהמעצר בתחנת בית שמש

המשפט על הסדרה השנייה – עד לבריחה

סדרת העבירות השלישית – נובמבר 1976

הבריחה מהמשמורת בבית המשפט המחוזי

שדידת מכוניתה של אורנה פוקס

אונס התיירת ס'

הפריצה בכפר המכבייה

כוונה לברוח מבית הסוהר כפר יונה

ניסיון הבריחה מבית המעצר בירושלים

המשפט

רצח עירית יעקבי ולאונור בן לולו, ומותה של מרגלית חדד

אליהו חטמוב

רצח החיילת אורלי דובי ז"ל

הבריחה מהטיול

ניסיון הבריחה מבית המעצר בפתח-תקווה

האם רצח שלמה חליואה את רחל הלר ז"ל?

שיטת הביצוע

הפרופיל הפלילי של חליואה

פרופיל גיאוגרפי

מאפייני הקורבן

שיטת הביצוע

טיפולוגיה

סוגיית שחרורו המוקדם – איוולת בהתגלמותה

כרוניקה פלילית ומערכת אכיפה חלמאית

אישיות

אמון הציבור במערכת המשפט

הערות

לשתף

קשור

5 מחשבות על “שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה”

כתיבת תגובה לבטל