הקרב על שיא החרמון

אבי דוידוביץ (יוני, 2017)

50 שנה למלחמת ששת-הימים * הרכס המכונה "החרמון הישראלי" נתפס על-ידי ישראל יומיים אחרי שהסתיימה המלחמה * במלחמת יום הכיפורים איבד צה"ל את הרכס למשך 15 יום, ורק הניסיון השלישי לכבושו צלח * בו בעת נכבש גם "החרמון הסורי" ובכלל זה פסגת הרכס – שיא החרמון * לאחר כחודש בו החזיקו כוחותינו לסירוגין בשיא, הם נכנעו לחורף האכזר ופינוהו עד לבוא האביב, אז נכבש שוב בקרב נועז * לחימה עיקשת על החזקתו נמשכה עד לתחילת הקיץ, עת נמסר החרמון הסורי לידי האו"ם * זהו סיפור הקרב על שיא החרמון * האם ניצחנו בו? נראה כי התשובה תלויה במשיב

זירת הקרב על שיא החרמון

ישנן מלחמות נשכחות או ליתר דיוק מושכחות – שסיפורן אינו עולה בקנה אחד עם האתוס הלאומי. אחת מהן היא מלחמת ההתשה שהחלה מיד אחרי מלחמת ששת-הימים ונמשכה עד אוגוסט 1970 בשתי חזיתות. בחזית המזרחית – בעיקר בעמק בית שאן, ובחזית הדרומית – בעיקר לאורך תעלת סואץ, במהלכה נפלו כאלף חיילים. רק בשנת 2003 – באיחור תמוה של כ-33 שנים – הכירה המדינה במלחמה הזו והעניקה לכל מי ששירת אז בכוחות הביטחון את אות המערכה. גם הקרב על שיא החרמון – הינו קרב נשכח. הקרב נמשך לאורך כ-7 חודשים – מיום הפסקת האש עם הסורים בתום מלחמת יום הכיפורים (24.10.1973), ועד ליום החתימה על הסכם ההפרדה עם הסורים (31.5.1974). במהלכו נפלו 33 חיילים ו-6 נשבו, והוא היה קרב לא רק נגד אויב מר, אלא גם נגד איתני הטבע – קרקע מאחד הסלעים הקשים על-פני כדור הארץ ומזג אויר רע שהשתרר באחד החורפים הקשים שהיו באותן שנים בצפון הארץ[1].

רקע היסטורי

יומיים לאחר שהסתיימה מלחמת ששת-הימים, ביום 12.6.1967, ומשלא הייתה שם כל נוכחות סורית, נתפס ללא קרב על-ידי כוח חי"ר מוטס חלק קטן מרכס החרמון (כ-7% מכל הרכס) הנקרא היום שמורת הר חרמון. שאר רכס החרמון ובכלל זה פסגתו המתנשאת­ לגובה של 2,807 מטר[2] – נותרו בשטח סוריה ולבנון. לאחר המלחמה הקים צה"ל על אחת הפסגות שהיו בשטחו (מצפה חורן – נ"ג 2,100 מ') עמדת תצפית וכמה צריפים למגורים שזכו לשם עמדת תצפית מס' 4. בתוך כשנתיים עם השלמת סלילת הכביש ממג'דל שאמס, נעשה המקום למוצב המפורסם שנקרא בצה"ל מוצב 102 ונועד לשמש בעיקר את יחידת 8200 (848 כפי שנקראה אז), את מערך הבקרה של חיל האויר ואת חיל הקשר. המוצב שנקרא בפי כול "המוצב הישראלי" לא היה מוצב מוגן הערוך ללחימה כפי שהיו שאר המוצבים ברמת הגולן, והוא לא היה חלק ממערך ההגנה המרחבי אלא נועד לשמש כאכסניה מבוצרת לכוחות שאיישוהו.

במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 – בין שאר המחדלים הנוראיים – נכבש המוצב על ידי הסורים בקרב שהחל ממש מהרגעים הראשונים למלחמה והסתיים למחרת היום בשעות לפני הצהריים. לאחר הפצצה אוירית והפגזה ארטילרית נחתו מספר מסוקים של קומנדו סורי באזור המוצב, אליהם חבר כוח רגלי שהגיע מ"החרמון הסורי"[3], והסתערו על הכוח הקטן ששהה במוצב. במוצב היו אז כ-60 חיילים מתוכם רק 14 לוחמים מחטיבת גולני. כשהתחילה המתקפה התחבאו חלק מחיילי צה"ל ששהו במוצב במחילות הפנימיות של המוצב, כשהסורים שולטים על שטחו העליון. בלילה שבין ה- 6-7 לאוקטובר ניסו 17 מהחיילים הנצורים במוצב לברוח דרך פתח נסתר אך רק 10 חיילים הצליחו להגיע בשלום לכוחותינו. בסוף הקרב נמנו 16 הרוגים לכוחותינו, 12 פצועים ו-31 חיילים נפלו בשבי. אין צורך להכביר במלים בכדי לתאר את הנזק המודיעיני והאסטרטגי שנגרם לישראל עם נפילת המוצב. לאחר כיבוש המוצב הזרימו הסורים לאזור כוח גדול של יחידות עילית שנערכו להגנתו.

המתקפה הראשונה של צה"ל שנועדה להחזיר לשליטתו את מוצב החרמון הייתה ב-8 לחודש, היום השלישי למלחמה, והיא נכשלה[4]. הכוחות יצאו לקרב באור יום, מבלי שהיה בידיהם מודיעין מספיק על גודל הכוח הסורי ואופן פריסתו, וללא סיוע ארטילרי או אוירי. ההכנות לקרב היו מהירות ביותר והביאו לחוסרים בציוד לחימה ובתחמושת וללא הכרות מספקת של המפקדים עם תכנית הקרב. לאחר כ-7 שעות של לחימה עקובה מדם נאלצו כל הכוחות לסגת. בקרב זה היו לכוחותינו 23 הרוגים ו־ 55 פצועים. גופות של 4 מהחללים נותרו באזור הקרבות.

הקרב השני לכיבוש המוצב נערך בין התאריכים 21-22 באוקטובר ונקרא בשם "מבצע קינוח". בלחימה הרואית הצליחו כוחותינו ובראשם חיילי גולני לכבוש את המוצב הישראלי במחיר כבד של 56 הרוגים ו-79 פצועים. במקביל לכיבוש "החרמון הישראלי" התנהל קרב לכיבוש חלקים נוספים מרכס החרמון – החרמון הסורי (2,381 מ'), מוצב הפיתולים[5] והפסגה עצמה – שיא החרמון[6]. הלחימה שם שהתבססה בעיקר על כוחות מוסקים הסתיימה בהצלחה ובמחיר של שני הרוגים לכוחותינו. בסופה החזיק צה"ל במרבית שטחו של החרמון ובכלל זה שיא החרמון. ב-24 באוקטובר נכנסה הפסקת האש לתוקף.

הסורים לא השלימו עם אחיזת צה"ל בחרמון הסורי ובעיקר בפסגת ההר. מיד בסמוך לכיבוש החרמון הסורי התארגנו הסורים בסיוע כוחות עיראקיים לעלות להר להתקפת נגד מכיוון הכפר עִרְנֶה והם נבלמו על-ידי חיל האויר. הסורים אף ביצעו ביום 22 באוקטובר 12 גיחות התקפה על כוחותינו ברכס החרמון מן האויר. כוחותינו בחרמון הסורי תוגברו ללא הרף באמצעות מסוקים ונערכו למגננה לרבות התבצרות ומיקוש שנעשו על-ידי חיל ההנדסה. באותו יום בערב החל חיל הנדסה לפרוץ דרך מ"הרכבל העליון" לעבר מוצב הפיתולים דרך מוצב החרמון הסורי והישראלי. הדרך הושלמה ב-25 באוקטובר לאחר עבודה שנמשכה כ-50 שעות כמעט ללא הפסקה ובתנאים קשים ביותר, ובכלל זה סלעים שעמדו בפני פיצוצים של מאות ק"ג חומר נפץ מרסק.

גנרל חורף 1973

ב-24 באוקטובר אמר רמ"ט הפיקוד תת-אלוף אורי בר-און, שהכיר היטב את הגזרה, כי יש להחזיק את החרמון הישראלי והסורי ואילו את השיא יש לפנות כי אין אפשרות להחזיק עליו בחורף חיילים. דבריו נפלו על אוזניים ערלות. מרבית המפקדים ידעו על התנאים בגובה של 2,100 מ' מעל פני הים – גובהו של המוצב הישראלי. איש לא הבין מהם התנאים בגובה של 2,800 מ'. כך לדוגמא כשהמריאו הצנחנים במסוקים למשימתם לכבוש את הפסגה במסגרת מבצע "קינוח" הם צוידו במעילי דובון, בזוג לבני חורף (גטקסים) ובכובע גרב בלבד. כפפות לא סופקו להם. כאשר התקדמו הצנחנים רגלית לעבר הפסגה, הם התקשו להחזיק בידיהם הקפואות מקור את מטעני הצינור (בונגלורים) שלהם. הפתרון שנמצא היה לעטוף אותם בשקים. גם כאשר הורע מזג האויר בשלהי אוקטובר ומפקדי הכוח בפסגה ביקשו ציוד מיוחד לשהייה בשלג, בקשותיהם לא נענו, דבר שעלה בחיי לוחם מסיירת מטכ"ל וכמעט בחייהם של עשרות אחרים. אחת התשובות שקיבלו המפקדים בקשר הייתה שצריכים להגיע אוהלים מחוממים משוויץ[7]. ייתכן והם מחכים לאוהלים האלו עד היום.

מחלקת קורס מ"כים של חיל ההנדסה במוצב הפיתולים, על רקע הגביונים, אפריל 74, בעיגול הצהוב – המחבר.

ב-1 בנובמבר ניתנה הוראה לפנות את השיא ולהתפנות רגלית למוצב הפיתולים, כי מסוקים כבר לא יכלו לנחות בשיא. תשושים, רעבים וקפואים מקור יצאו החיילים לדרך. לאחר כשעה של צעידה התברר להם שהם נעים במעגל. הם מחליטים לחזור למוצב בשיא בטרם מחה השלג את עקבותיהם וכך ניצלו חייהם. בכדי להתחמם מעט מהצעדה האיומה שעברה עליהם הם הבעירו מדורה מארגזי התחמושת שהיו להם. בסביבות השעה 10:00 הוחלט להזניק לשיא לוחמים מסיירת מטכ"ל שיגיעו רגלית ממוצב הפיתולים לשיא וינווט את הכוח מהשיא חזרה לפיתולים. התארגנות כוח הסיירת הייתה חפוזה והרת אסון. הם לא לקחו איתם שום ציוד לחילוץ עצמי, גם לא מזון, ולחלק מהלוחמים כלל הלבוש התחתון אך ורק מכנסיים צבאיות ומעליהם מכנסי גשם חומים – בלי גטקס ובגד מחמם נוסף (טרנינג). הם אף לא הספיקו ללמוד היטב את ציר התנועה. הם יצאו לדרך מהפיתולים בסמוך לשעה 17:30 כשכבר ירד החושך, והיה עליהם ללכת כ-8 ק"מ בטיפוס של למעלה מ-650 מטר. את שני הקילומטרים הראשונים הם עברו בשעה וחצי כשהם כבר רטובים עד לשד עצמותיהם. במעלה הדרך התברר כי לסמ"ר שי שחם נקרעו מכנסי הסערה העשויים גומי דק שלבש והוא נותר אך ורק עם מכנסי עבודה רגילים. הוא החל לקפוא והאט את הכוח. למרות מצבו הגופני הקשה הוא סירב בתוקף להיעזר בחבריו, אך הסכים להוריד מגבו את התרמיל. בשלב מסוים הם טעו בדרך והלכו סחור סחור כאשר הראות הייתה למרחק של כמטר או שניים קדימה. הם עצרו למנוחה בכדי לטפל בשי שחם כשהם מנסים לחממו גם באמצעות רימון עשן שפתחו ושמו ליד הרגליים שלו. בשלב מסוים שכב עליו כל אחד בתורו בכדי לחמם את גופו בחום גופם. בינתיים עלה השחר כשהם קפואים עד כדי כך שלא יכלו לפתוח את רוכסן המכנסיים בכדי להשתין, והם נאלצו להשתין במכנסיים. הראות השתפרה עד כדי טווח של 10 מטרים!  הם המשיכו ללכת כאשר שי כבר לא היה יכול ללכת ו-3 לוחמים נשאו אותו. במרחק של כקילומטר מהשיא אזלו כוחותיהם והם החלו למעוד. שי קפא למוות. רק מפקד הכוח ועוד 4 מהלוחמים ידעו שהוא מת. הם הסתירו זאת משאר הלוחמים על מנת שלא לייאש אותם.

בבוקר ה-2 בנובמבר יצאה משלחת הצלה של כ-10 צנחנים מהשיא לעבר כוח החילוץ של סיירת מטכ"ל כשכל לוחם נושא איתו כמה דובונים לטובת המטכ"ליסטים הקפואים. הכוחות איתרו זה את זה על-ידי ירי באויר. רק אז נודע לשאר הלוחמים ששי מת. גופתו של שי הושארה בשטח עם סימון בולט. למזלם של הצנחנים שיצאו מהפסגה הם השכילו למתוח חוט טלפון שבאמצעותו הם ידעו לחזור למוצב עם אנשי הסיירת התשושים. כל שני צנחנים מהשיא לקחו לוחם סיירת אחד וגררו אותו לפסגה. כאשר הגיעו למערה בפסגה הופשטו לוחמי הסיירת מבגדיהם הרטובים והוכנסו לשקי שינה יבשים. שניים מהם היו במצב קשה מאד וטופלו על-ידי הצוות הרפואי של הצנחנים.

מסוקים חגו כל הזמן באויר מחכים לפרצה קטנה בעננים על-מנת שיכולו לנחות ולחלץ את כל הכוח. בשעות אחר הצהריים נוצרה פרצה בעננים למשך 2 דקות ומיד נחת מסוק ועוד מסוק. כל החולים ונפגעי הקור פונו ועוד מספר חיילים[8].

בשבת ה-3 בנובמבר השתפר מזג האויר והכוח בשיא התארגן לפינוי תוך כדי שהם אוספים את גופתו של שי שחם שהושארה כאמור בשטח. בלילה נחתו המסוקים וכל הכוח התפנה. כך, לראשונה מאז שנכבש ב-21 באוקטובר, ננטש ללא קרב משלט צה"ל בשיא החרמון.

ב-8 בנובמבר נתפס שיא החרמון בשנית על ידי כוחותינו באמצעות הטסה במסוק יסעור. כשלושה שבועות אחר כך, בתחילת דצמבר מוצב השיא ננטש שוב למשך כל החורף. נוכחות צה"ל בחרמון הסורי הייתה אך ורק במוצב הפיתולים והתקיימה במסגרת פעילות בט"ש ומבצעים אחדים: בליל 2-3 בינואר 74 התבצע סיור חרש לחפש תוואי לרק"ם לנ"ג 1,912 בכיוון הכפר ערנה, וב-4 בינואר התבצע סיור חרש לבדיקת מנחתי מסוקים בנ"ג 2,062 שבצד הלבנוני של החרמון. התנאים הפיזיים במוצב הפיתולים, שספג הפגזות מפעם לפעם, היו קשים ביותר. הלוחמים ישנו בעמדות ובבונקרים עם הבגדים והנעליים.

אביב 1974 הגיע

בחודשים מרץ – מאי 1974 עם התבהרות מזג האויר התגברו התקריות במובלעת הסורית עד כדי מלחמת התשה. היו כאלף תקריות שכללו בעיקר הפגזות. עיקר ההתקפות היו על הגזרה שבין הפיתולים לשיא – רכס קדדים – ועל השיא.

בליל 24-25 במרץ ביצעה סיירת מטכ"ל סיור חרש בגזרת ערנה.

ב-28 במרס נהרג איש המילואים שהיה חובש-נהג אמבולנס מרדכי דאודי כאשר האמבולנס שלו ספג פגיעה ישירה בסמוך למוצב הפיתולים. על פי מה שנמסר לתקשורת זו הייתה הפעם הראשונה שמוצב הפיתולים הופגז על-ידי הסורים[9].

בלילה שבין ה-31 במרץ וה-1 באפריל יצא כוח של יחידת ארז מהפיתולים לסיור הראשון של צה"ל לשיא החרמון מאז ננטש המוצב בתחילת דצמבר. הכוח הגיע ליעד לפני אור ראשון ומצא שם סימנים ברורים שהסורים היו שם. בתום שיהיה של שעתיים במקום הם התפנו באמצעות מסוק יסעור. בימים הבאים היו ניסיונות חוזרים ונשנים של כוחות קומנדו סוריים להגיע לשיא והם הוסגו על-ידי אש ארטילרית. ב-6 באפריל הצליחו הסורים לתפוס את השיא והם הופצצו מהאויר.

בליל סדר פסח – 6,7 באפריל עלה כוח ארז לפסגה לבדוק אם יש שם פעילות סורית. הכוח יצא ממוצב הפיתולים ולאחר הליכה של כ-6 שעות הגיע עם אור ראשון לשיא. הלוחמים התמקמו בעמדות ונערכו למנוחה. כעבור כשעתיים הם הבחינו ב-2 דמויות מגיעות מכיוון לבנון. אחד הצליח להימלט והשני נתפס. התברר שהיה רב-סמל בקומדו הסורי חלק מכוח שהסתתר במקום. כעבור כשעה נחתה עליהם אש ארטילרית כבדה ואחד הלוחמים נפצע קשה מרסיס מרגמה 240 מ"מ. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להנחית במקום מסוק לפינוי הפצוע והשבוי ולקבל עוד מעט אספקה – בגלל האש הכבדה שנחתה באתר – הצליח רק בשלוש אחה"צ מסוק יסעור לנחות בנחיתה שתוארה ממש כנחיתת התאבדות. בערב הבחין הכוח בכוח סורי גדול המתקרב לעברם. כוח ארז פתח עליהם באש והסורים נסוגו תוך שהם משאירים פצועים בשטח. ב-8 באפריל לפנות בוקר קיבל הכוח פקודה לרדת רגלית מהשיא לפיתולים, תוך כדי כך שהסורים לא מפסיקים להפגיז את אזור הפסגה. כמה שעות מאוחר יותר הונחתו כוחות קומנדו סוריים במורדות המזרחיים של השיא. 2 פנטומים יצאו לקראתם אך לא גילו אותם. אחד ממטוסינו נפגע מטיל כתף ו- 2 אנשי הצוות נטשו בשלום בשטח לבנון ונישבו על-ידי צבא לבנון.

הכיבוש מחדש של שיא החרמון

ב-13 באפריל יצא כוח משולב של סיירת מטכ"ל ויחידת ארז לכבוש מחדש את שיא החרמון. במקביל להכנות למבצע החל חיל הנדסה לפרוץ דרך מהפיתולים לשיא. הכוח ניצל את התקדמות עבודת הצמ"ה ויצא בשעה 19:45 מהנקודה אליה הגיע כוח ההנדסה בכך נחסך זמן הליכה ומאמץ מהלוחמים. הכוח התקדם תחת אש אשר ככל הנראה כוונה לעבר הצמ"ה של חיל ההנדסה ואחד הלוחמים נפצע והיה הכרח לפנותו רגלית לאחור עם נושאי אלונקה. הכוח הגיע ליעד הראשון בסמוך לשעה 04:00, באיחור של כשעה מהמתוכנן, כאשר 3 לוחמים נמצאים במצב של תשישות. בעוד הם צופים לעבר הפסגה הם נתקלו באש שבאה מכוח קומנדו סורי שהיה שם וארב להם. במכת האש הראשונה של הסורים נפגעו 9 לוחמים מהם 2 קשה. במהלך הקרב נוצר ירי דו-צדדי בין כוחותינו (דו"צ) כאשר אחד מלוחמנו סבר שקבוצת לוחמים מהכוח הם סורים ופתח עליהם באש וזרק עליהם רימון הלם, ממנו נפגעו כמה לוחמים. לבסוף, בחסות ארטילריה סורית הסתלק הקומנדו הסורי מהמקום. התפתח קרב ארטילרי וגם מטוסי חיל האויר הוזנקו לסייע בשיתוק מקורות הירי הסורי. בסך הכול נפצעו במהלך כל אותו הקרב בכל הגזרה 17 לוחמים. שיא החרמון חזר לידי צה"ל ב-14 באפריל, כ-4 חודשים לאחר שננטש על-ידו.

הלחימה על החזקת השיא

את פסגת החרמון הפגיזו הסורים כמעט בכל שעות היממה. התנאים הפיזיים בשיא היו קשים ביותר, עד כדי כך שאת צרכיהם נאלצו הלוחמים לעשות ליד העמדות ובכך לחשוף את עצמם לאש. חלקם לא התפנו בכלל בגלל הלחץ ומכיוון שכמעט ולא אכלו. לנוכח ההפגזה המדויקת של הסורים על הכוחות בכלל ועל השיא והפיתולים ועל הציר שביניהם בפרט, התגבשה הנחת עבודה בצה"ל כי קצין תצפית קדמי (קת"ק) סורי נמצא בשטחנו ומכוון את אש הסוללות שלהם בדייקנות וביעילות. ככל הידוע לי למרות המאמצים לאתרו לאורך כל ימי הלחימה בחרמון הסורי, חוליית הקת"ק הסורי לא אותרה ולא נתפסה. הלחימה באביב על החזקת שיא החרמון נמשכה כאמור מה-14 באפריל ועד להסכם הפרדת הכוחות ב-31 במאי – חודש וחצי עמוסים בקרבות בתנאים קשים. פה ושם היו התנהגויות חריגות כמו רופאים שפחדו לטפל בפצועים מחוץ למערה, מפקדים שסירבו לעלות לעמדות ומ"פ שלא חתר למגע בעת התקלות עם קומנדו סורי (גבעתי, 2015: 494, 517).

ב-15 באפריל הגיעו 3 דחפורי די- 9 לשיא. בכך נפרצה הדרך לשיא שאפשרה מעבר של כלי רכב לשיא. הדרך הייתה מטווחת וכבר למחרת היום נהרג מקטיושה לוחם סיירת גולני אברהם פלדמן שעשה את דרכו באמצעות נגמ"ש מהשיא לפיתולים.

ב-16 באפריל נהרג לוחם סיירת שקד ידיד שוחט בשיא החרמון, כאשר נפגע פגיעה ישרה מפגז כשיצא מהעמדה לצרכיו. באותו היום גם נפצע מרסיס ברגל לוחם נוסף.

ב-17 באפריל תקפו מטוסינו כוח סורי שעסק בפריצת הדרך לשיא מנ"ג 2,682.

ב-18 באפריל תקף כוח סורי את מוצב השיא ונהדף באש כוחותינו שכלל גם הפצצות ממטוסי חיל האויר.

ב-19 באפריל בשעה 19:15 יצא לדרך מבצע אורלנד 1 שהיה סיור חרש שיצא מהשיא לשטח הסורי בכיוון נ"ג 2,682. לוחם כוח הרתק הלך בטעות אחרי הכוח העיקרי וכשגילה את טעותו חזר לכוח הרתק. מפקד הרתק פתח לעברו באש והלוחם נפצע.

באותו היום מטוסי חיל האויר תקפו צמ"ה סורי שניסה לפרוץ דרך לכיוון השיא. אחד ממטוסי הסקייהוק הופל והטייס אריה דובנוב נהרג וגופתו נותרה בשטח האויב. בתקיפה אחרת של מטוסי פאנטום על סוללות של טילי קרקע אויר במורדות החרמון נפגע מטוס פאנטום ונפל. הטייס יגאל סתווי נהרג, אחרי שצנח, מירי של שוביו אשר גם התעללו בגופתו. הנווט נפל בשבי. בהמשך התפתח קרב אוירי ושני מטוסי מיג 21 הופלו.

בלילה התנגשו במחניים 2 מסוקי יסעור שחזרו ממשימה בשיא. אחד מהם הצליח לנחות בשלום ואילו השני התרסק וכל 8 הלוחמים שהיו בו נספו – מיכאל ניר, יצחק תפוחי, חיים טחן, אליעזר תמר, אדם אורבך, דורון איש שלום, דן פרקש ויחיאל רמי.

ב-21 לאפריל נהרגו מפגיעה ישירה של פגז בפתח המערה 2 צוערים מבה"ד 1 – אברהם קופרשטיין ושלמה עוזיאל. באותו יום בשעה 23:30 יצא מהשיא מבצע אורלנד 2 שנועד להשלים את אורלנד 1 אך הפעם גם לתקוף את הכוח הסורי שישב בנ"ג 2,682 ואיים על השיא, וגם לאתר את גופת הטייס אריה דובנוב. הכוח הגיע ליעד אך לא מצא שם סורים. כמו-כן התברר שהכתם שזוהה בתצ"א כנקודת ההתרסקות של הסקייהוק של אריה דובנוב, היה כתם של נפילת פגז או קטיושה וגופתו לא נמצאה.

באותו יום התקבלה החלטה להעמיק את ההתבצרות בשיא החרמון ולאורך הציר אליו ולצורך כך נקבע בין היתר כי קורס מ"כים של חיל הנדסה יועלה לשיא על ידי נגמ"שים בשעות לילה[10], כפי שאכן התבצע כמתואר בפרק הזוית האישית. מחשש שהמערה שבשיא בה הסתתרו מרבית הלוחמים תקרוס בגלל ההפגזות המסיביות, הוזעק למקום מהנדס מכרות מתמנע שיבדוק את המצב. הוא המליץ שלא ליצור פתח נוסף במערה כפתח מילוט, והציע להכניס לתוכה תמוכות מברזל מסוג "רגלי מסקו"[11], שיותר מאשר תמכו בקירות המערה מבפנים, הם הקנו ללוחמים תחושת ביטחון מסוימת.

ב- 22 באפריל מנסה כוח קומנדו סורי לכבוש את השיא ונהדף באש כוחותינו.

ב-23 באפריל התבצעו שורה של תקיפות על-ידי מטוסי חיל האויר בכל הגזרה.

בליל 23-24 באפריל נפצע קשה אחד הלוחמים מפגיעת פגז ובבוקר הצליחו לפנותו מהשיא עם נגמ"ש.

ב-24 באפריל התבצעו שורה של תקיפות על-ידי מטוסי חיל האויר בכל הגזרה. באותו יום נפל בשיא לוחם גולני שלום אביטל, כשהתנדב לצאת מהמערה לאחת העמדות ולשמן את המקלע שהיה שם. בדרכו לעמדה נשמעה יציאה של פגז סורי וחבריו קראו לו לתפוס מכסה, אך כנראה בשל הרוח החזקה הוא לא שמע את הקריאה והפגז פגע בו ישירות וכמעט שלא נמצא ממנו שריד.

בליל 24-25 באפריל יצא מבצע אורלנד 3 במטרה למקש את האזור בציר שהיה אמור לשמש את הסורים לעלות על השיא את הסורים, ולהכווין אש ארטילרית ומטוסים על כוחות הסורים במקום באזור נ"ג 2,682 שהיה בשטח הסורי.

בליל 25-26 יצא מבצע אורלנד 4 לאזור נ"ג 2,682. הפעם נתקל הכוח בקומנדו סורי ופגע בו. הכוח נסוג בסיוע אש ארטילרית וחזר לשיא ללא נפגעים.

בליל 26-27 אורלנד 5 – כוח צנחנים יצא לשטח האויב לטווח את אש תותחינו על האויב בנ"ג 2,682.

בשבת 27 באפריל, יום העצמאות, בסמוך לשעה 11:30 נהרגו 8 לוחמים מפגיעה ישירה של פגז בסמוך לשיא – אבי שטיינברג, רחמים אבישי, בנימין בן-שמעון, דניאל דניאל, יעקב סדי, אורי שמש, מנחם שולמן, ומיכאל רייפר. 7 לוחמים נוספים נפצעו. הנפגעים הורדו בנגמ"שים למנחת שהיה מצפון למוצב הפיתולים ולמרגלותיו. למרות ההפגזה הכבדה הגיע מסוק סופר פרלון מהצד הלבנוני לחילוץ, אך התרסק בעת הנחיתה, לנגד עיני הפצועים – ככל הראה בגלל טעות של הטייס. כל 6 אנשי צוותו נהרגו – לוי גולן, אמיר אמת, יעקב רול, יעקב ברנהיים, אחיקם אבני ומאיר רוזנשטרוך. הפצועים הורדו משם בנגמ"שים למוצב החרמון הישראלי ומשם הגיע מסוק נוסף לפנותם.

מסוק הסופר פרלון עדיין בוער אחרי שהפצועים הורדו למוצב "החרמון הישראלי. ברקע ניתן להבחין בחלק מהציר העולה לשיא – מראה מהפיתולים.

ב-28 באפריל תקפו מטוסינו ריכוזים סוריים שאיימו לעלות על מוצב שיא החרמון. בהמשך הפציצו 4 מטוסי מיג 17 את השיא. ללא נפגעים.

ב-29 באפריל הפציצו מטוסינו יעדים שונים בגזרה. רביעיית מיג 17 סורית הפציצה את השיא. שני מיג 21 יצאו למשימת צילום בחיפוי של 8 מיג 21. מטוסינו יצאו לקראתם והפילו 4 מיגים.

30 באפריל – מטוסינו תקפו את הכוחות הסורים שנערכו לעלות על השיא.

ליל 30 באפריל 1 במאי – מיקוש הדרך מהפיתולים לערנה.

בליל 1-2 במאי סיור חרש לשטח הסורי וטיווח ארטילריה לנ"ג 2,682 – אורלנד 6.

בשעה 23:30 נגמ"ש של חיל הנדסה שנסע לעבר השיא להביא ציוד ביצורים ואספקה למוצב עלה בדרכו על מארב של קומנדו סורי. הכוח השיב אש והניס את הסורים. אחד מאנשי ההנדסה נפצע.

לפני המארב נחתה אש ארטילרית אדירה על מוצב השיא וסביבתו. בשעה 00:15 תקף קומנדו סורי את מחלקת הטנקים שהייתה בחניון ליד המוצב. מפקד של אחד הטנקים – רפאל בנבנישתי שכנראה נפצע קשה מאד (או נהרג) ושני אנשי צוות נוספים נחטפו על ידי הסורים. מפקד טנק אחר – רוני נלוס – שהבחין במתרחש פתח באש על הסורים אך נפצע מאש האויב ואחר כך מת מפצעיו. בתקרית זו נמצא כי תפקודו של מפקד פלוגת הטנקים הייתה לא נאותה בין היתר בכך שלא חתר למגע כפי שהיה מצופה ממפקד בצה"ל.

ב-2 במאי התקיפו מטוסינו יעדים שונים בגזרה.

ליל 8-9 במאי אורלנד 7 – סיור חרש לשטח הסורי וטיווח ארטילריה לנ"ג 2,682.

ב- 9 במאי התקיפו מטוסינו יעדים שונים בגזרה.

ליל 13-14 במאי – אורלנד 8 – סיור חרש לחיפוש גופת הטייס אריה דובנוב שמטוסו הופל כאמור ב-19 באפריל. גופתו נמצאה ב- 25 ביוני, לפני פינוי החרמון הסורי שהתבצע במסגרת הסכמי ההפרדה, לאחר שסיור של צה"ל שהיה מלווה במשקיפי או"ם מאוסטריה נכנס לשטח הסורי ובהסכמתם למקום בו התרסק המטוס ובין שבריו נמצאו שרידי גופתו[12].

בליל 20-21 במאי יצא כוח ארז לסיור לאתר את גופתו של רפאל בנבנישטי אך לא נמצא דבר. גופתו הוחזרה ב-6 ביוני בעת החזרת השבויים מסוריה מבלי שנמסר דיווח על נסיבות מותו. באותו לילה יצא כוח צנחנים לסיור בשטח האויב לבדוק תוואי דרך לפריצה באזור נ"ג 1,912.

בליל 23-24 במאי סיור לשטח האויב לבדיקת תוואי דרך מהפיתולים לוואדי שבעא שבלבנון.

ב-29 במאי תקפו מטוסנו בסיס של הקומדו הסורי שממנו ככל הנראה יצאו הסורים לבצע את הפשיטה על חניון הטנקים בלילה שבין ה- 1-2 במאי.

ב-31 במאי נחתם הסכם הפרדת הכוחות עם הסורים. תמה הלחימה.

בצהריי יום שלישי ה-25 ביוני התקיים מסדר חגיגי בשיא החרמון ליד המערה, באתר שכבר נקרא בפי החיילים "חצר מוות", ובמהלכו פינוי חיילי צה"ל את השטח והשליטה באזור הועברה לידי כוחות האו"ם[13].

  הזוית האישית

הייתי באותו קורס מ"כים של חיל הנדסה שהועלה לחרמון הסורי במחצית השנייה של חודש אפריל, בשיאו של הקרב על השיא. המשימה שהוטלה עלינו הייתה להמשיך ולבצר את המוצבים ובכלל זה גידור ומיקוש. זו הייתה הפעילות המבצעית-ייעודית הראשונה שלנו. כאשר עלינו לרמת הגולן והתקרבנו לאזור החרמון החלו להישמע היטב רעמי התותחים. דממה השתררה באוטובוס, כל הישנים נערו והכול הזדקפו במקומם. מאחר והציר היה מטווח – העלייה לפיתולים הייתה בלילה, ללא אורות של הרק"ם עליו נסענו. המוצב אויש על-ידי מחלקת גולני ששמחו על בואנו. מיגון המוצב היה להם כאויר לנשימה. תחילה עבדנו רק בשעות הלילה – ועיקרה של המלאכה הייתה במילוי גביונים והערמתם זה על גבי זה מעל הבונקרים והעמדות במוצב. בשעות המנוחה והשינה אסור היה לחלוץ נעליים בגלל הכוננות הגבוהה מפני כל התקפה – ארטילרית או קומנדו סורי. אחת לכמה ימים הורידו אותנו להתקלח בקרית שמונה. עד מהרה לומדים לזהות היטב יציאות ונפילות שלנו ושל האויב ואת שריקות הקטיושות. משלל האירועים שהיו שם במשך השבועיים שהיינו שם אציין את אסון המסוק בשבת, יום העצמאות, 27 באפריל. אותו בוקר היה בהיר ושקט יחסית, אחרי הפגזה כבדה שנחתה – אולי "לכבוד" יום העצמאות. אינני יודע אם  הפגיעה הישירה בלוחמים שהיו בשיא הייתה מפגז או מקטיושה, ואם הייתה מקרית או מכוונת על-ידי קת"ק סורי שייתכן והיה בשטחנו וטיווח את אש האויב. מכל מקום כאשר דווח ברשת הקשר על הפגיעה והנפגעים – החלה הפגזה כבדה במיוחד. ככל הנראה הסורים האזינו לרשת הקשר והבינו שמתארגן פינוי של הנפגעים מהשיא אל הפיתולים ומשם במסוק, והפגיזו את כל הגזרה מהשיא ועד לפיתולים בכדי לסכל את הפינוי ולפגוע בו. למרות האש העזה התארגן כוח פינוי מהשיא בנגמ"שים וירד למנחת שלמרגלות הפיתולים. הסופר פרלון שכנראה כבר חג באויר והמתין לרגע שהפינוי יגיע למנחת, הגיח מלבנון והתרסק לעיני הפצועים.

כשם שאין לחימה ללא קורבנות, גם אין להבדיל לחימה ללא קוריוזים. בתאום כמעט פלאי מראש הוריו היקרים של חברי הטוב דני כץ ואחיו הצעיר שגרו באשקלון, אספו את אבי ואחי מתל-אביב ונסעו לבקר אותנו בחרמון – לאחר שלמעלה מחודש ימים לא היינו בבית. בכניסה לרמת הגולן שהייתה סגורה למטיילים בגלל מלחמת ההתשה – הם הערימו על השוטרים הצבאיים במחסום והגיעו לרכבל התחתון שבו היה מאגר הציוד להתבצרות. מיד בסמוך להגעתם ובתזמון בלתי נתפס ירדנו עם הנג"משים להצטיידות תרתי משמע. הורינו שמעו היטב את ההפגזות ולפי הכיוון ממנו באנו הם שיערו שאנחנו באים משם. הרגענו אותם שזה ממש רחוק מהמקום בו אנחנו נמצאים. ככלות הכול רחוק הוא מושג יחסי.

ביקור המשפחות בחרמון – מימין לשמאל אבא של דני כץ, דני, אמו, אחיו, המחבר ואביו.

הערות

[1] חלק הארי של העובדות שצוינו במאמר זו מתבססות על ספרו של גבעתי, משה (2015). המערכה בחרמון – הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה. בן-שמן: מודן הוצאה לאור, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, וצה"ל הוצאת מערכות.

[2] על-פי גבעתי, 2015, עמ' 25 הגובה הרשום במפות 2,814 אינו נכון.

[3] מוצב החרמון הסורי היה מוצב מחלקתי שבנו הסורים בשנת 1969 בנ"ג 2,381 וכלל עמדות תצפית, מחפורות, בונקרים מבטון ומסביבו מכשול מאבטח לרבות גדרות ומיקוש. לאחר כיבושו על-ידי צה"ל נקרא בשם הקוד "עיט" ואחר כך "דביר".

[4] בלילה הראשון למלחמה (6-7 באוקטובר) נעשה ניסיון לעלות על המוצב ולכבשו. משהתברר לרמטכ"ל שהכוח העולה עלול להיכנס להתקפת יום – ניתנה פקודה לעצור את התקדמות הכוח לעבר החרמון, שהיה כבר ליד מושב נווה אטי"ב.

[5] מוצב הפיתולים – נבנה על-ידי צה"ל בדצמבר 1973 על גבעה סלעית בנ"ג 2,170 מ'. עד לאוקטובר 1973 היה בשטח הסורי והיווה מוצב חוץ מצפון למוצב "החרמון הסורי", בקצה דרך התלולה העולה מהכפר הסורי עִרְנֶה למוצב החרמון הסורי. לאורך הציר הכינו הסורים עשרות מחפורות לרכב ועמדות לרק"ם משני צידי הדרך. לאחר כיבושו על-ידי צה"ל נקרא בשם הקוד "הצוק" אחר כך "הרצלייה". כ- 1,000 מ' מצפון למוצב הפיתולים על גבעה בנ"ג 2,360 היו כמה עמדות ירי טבעיות ומחפורות לרק"ם. לכן נקרא מוצב אף שלא היה חפור או מבוצר וזכה לכינוי מוצב הכוכים.

[6] בשיא החרמון לא היה מוצב סורי או כל נוכחות קבועה של הסורים. המחסה היחיד שהיה שם היה מערה טבעית שאפשרה לדחוס בה כ- 30 לוחמים. אחרי כיבושו על-ידי צה"ל והקמת המוצב שם הוא נקרא "נשר" בשפת הקוד ואחר כך "זיכרון יעקב". המרחק ממוצב הפיתולים לשיא הוא כ- 8 ק"מ לאורך הציר.

[7] גבעתי, 2015, עמ' 417-421.

[8] במהלך הניסיונות לחלץ את הכוח שהיה במוצב שיא החרמון התגלו התנהגויות לא נאותות מצד קצינים וחיילים אחדים, כפי שמדווח גבעתי, 2015, עמ' 436. מחמת כבודם של החיילים והבנת התנאים הנוראיים אליו הם נקלעו שלא באשמתם, מצאתי לנכון שלא לפרטן.

[9] יעקב ארז, 29.3.1974, מעריב, עמ' 2.

[10] גבעתי, 2015, עמ' 499.

[11] קונסטרוקציה מודולארית המורכבת מצינורות טלסקופים וברגים ונראית כמו פיגומים.

[12] מעריב, 26.6.1974, עמ' 7.

[13] יעקב ארז, 26.6.1974, מעריב, עמ' 3. בספרו של גבעתי (2015): 527 מצוין לכאורה ששיא החרמון נמסר לכוחות האו"ם ב- 18 ביוני, אך כנראה מדובר בטעות וצ"ל כאמור ב- 25 ביוני.