משטרת-ישראל – תיק אישי – 45686-3

אבי דוידוביץ (‏11.7.2019)

השנה הראשונה לשירות 1977 – 1978 * חניכה בתחנת פתח-תקווה * קורס קצינים בבית-הספר הארצי בשפרעם

השנה הראשונה לשירותי במשטרת-ישראל הייתה לטעמי שנה מכוננת שעיצבה במידה רבה את יתרת 29 שנותיי בחייל. ארבעת העשורים שחלפו מאז חייבו אותי בעת הכתיבה להסתמך עד כמה שניתן על מקורות מבוססים כדי לוודא שהשנים לא היטו את הזיכרון. בין היתר נעזרתי במסמכים ובתצלומים הנמצאים ברשותי, קטעי עיתונות ושיחות עם עמיתים מאותה שנה.

התגייסתי למשטרת-ישראל בתאריך 1.6.1977 כאשר את הליכי הגיוס התחלתי עוד במהלך שירותי הצבאי[1]. פניתי ללשכת הגיוס המשטרתית שמקום מושבה היה בצמוד למטה מרחב הירקון, ששכן אז ברחוב הרכבת 14 בתל-אביב, ממש לא הרחק מביתי ברחוב נחמני. הבניין היה מוכר לי עוד מילדותי כשהמטה-הארצי של המשטרה שכן בו, עד שעבר לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, למקום מושבו הנוכחי. בלשכת הגיוס הציעו לי לשרת בתחנת ראשון-לציון או פתח-תקווה. ראשון-לציון נתפסה בעיני כמושבה מנומנמת ועל כן העדפתי את פתח-תקווה. הופניתי לראיון אצל סגן מפקד המחוז (סממ"ז) הדרומי תת-ניצב בנימין גלעד עליו השלום. לראיון הגעתי במדי א' מדקרון בצבע חאקי בהיר שהיו לי בתוקף היותי קצין בצה"ל. הסממ"ז קיבל אותי בחביבות ובכבוד רב ותהה מדוע צעיר כמוני אינו ממשיך לשרת בצבא הקבע, עם כל היוקרה וההדר והתנאים הטובים שמציע הצבא, ומעדיף שירות במשטרה שבמידה רבה הוא מתסכל וכפוי טובה (מילותיו שלו). פרסתי בפניו את משנתי האידיאולוגית וחזוני והוא ברך אותי בחום רב ואיחל לי הצלחה בכנות ובאהדה רבה. למעשה ויתרתי על גיוסי כקצין וגויסתי בדרגת רס"ר עם סיכום שאצא לקורס הקצינים הקרוב. אודה ולא אבוש כי אז הסממ"ז נראה לי מבוגר כמעט כמו סבא חביב. היום, כשאני מבוגר מגילו אז בעשר שנים ויותר אני מבין שהוא היה אז ככל הנראה באמצע שנות ה-50 שלו. מכל מקום אל בנימין גלעד ז"ל עוד אחזור בהמשך כי זו לא הייתה פגישתנו האחרונה. את גיוסי בדרגת רס"ר ניתן לראות במידה מסוימת כחלק מפרויקט הגיוס הרב שכבתי (גר"ש) שיזם המפכ"ל החמישי שאול רוזוליו ובעיקרו גיוס אקדמאיים וקציני צה"ל בדרגות גבוהות במטרה להשביח את איכות כוח האדם במ"י[2].

תעודת המינוי הזמנית כפי שהונפקה למגויס החדש – חצי דף סטנסיל שמולא בכתב יד – גם באותיות דפוס ליתר חגיגיות

משטרת-ישראל במחיצת השנייה של שנת 1977 – מבט סובייקטיבי

פיקוד וארגון

בעת שהתגייסתי למשטרה היה המפכ"ל חיים תבורי[3]. המטה-הארצי באותם שנים כלל את המסגרות והאגפים הבאים: סגן מפכ"ל – דומני כי בעת גיוסי התפקיד לא אויש, אגף החקירות (אח"ק) בראשות אהרן שלוש[4], אגף המבצעים (אג"ם) בראשות חיים אבינועם שכלל גם את מערך ההדרכה ובכלל זה את בית-הספר הארצי בשפרעם (בא"ר), אגף המנהלה (אמ"ן) בראשות דוד קראוס, לימים המפכ"ל התשיעי, שכלל מנהל כוח אדם (מנכ"א) בראשות קצין בדרגת תת-ניצב, משמר הגבול (מג"ב) בפיקוד צבי בר, והמשמר האזרחי (משא"ז) בפיקוד מולה כהן. בשנת 1977 משטרת-ישראל (מ"י) כללה 3 מחוזות בלבד: הצפוני, תל-אביב והדרומי. אתייחס לפריסת היחידות ככל שנוגע העניין לתחנת פתח-תקווה בה כאמור התחלתי את שירותי בחייל. התחנה הייתה בשטח אליו היה אחראי המחוז הדרומי שישב אז בדרך יריחו בירושלים בבניין ירדני נאה. מפקד המחוז (ממ"ז) היה אריה איבצן, לימים המפכ"ל השמיני של מ"י; תחת פיקודו היה בין השאר מרחב מרכז שמקום מושבו היה בבניין המשטרה ברמלה. מפקד המרחב (ממ"ר) היה ניצב-משנה אורי שילה. כחודשיים לאחר מכן נכנס לתפקיד אנוש גבעתי. ת"פ המרחב היו 7 תחנות: פתח-תקווה בפיקוד רב-פקד (רפ"ק) מרדכי ונטורה, רמלה, לוד – שהייתה עד אז נקודה ת"פ ת' רמלה והפכה שנה אחר כך לתחנה, ראשון-לציון, רחובות, אשדוד ובית שמש. ת' פ"ת הייתה אחראית גם על ראש-העין שהיום היא תחנה בפני עצמה. בבניין תחנת המשטרה בפ"ת – כמו במקומות רבים אחרים – גרו אנשי משטרה ומשפחותיהם. כך למשל רפ"ק ונטורה ומשפחתו גרו בבניין התחנה.

אות הוותק בשירות – 10 שנים. האות לציון 18 שנה נשא כוכב קטן מתחת לסמל המשטרה ואילו לציון 25 שנות שירות היה האות מוזהב. בתחילת שנות ה- 90 בוטל האות ככל הנראה בגלל שלרבים מהקצינים הבכירים היו פחות שנות ותק בחייל מלפקודיהם

דרגת התקן של מפקד תחנת פ"ת בדומה לשאר התחנות הגדולות הייתה רפ"ק.  תקן לסגן לא היה ואחד משני הפקדים, ראשי המשרדים הגדולים, מילא את מקומו של המת"ח בהעדרו. ראש משרד הסיור (רמ"ס) היה פקד דוד שמחי, את מקומו של ראש משרד החקירות שהודח מתפקידו בגלל עבירת משמעת חמורה מילא סגן-מפקח אברהם ששון. קצין המודיעין (קמ"ן) היה מפקח אריה שגיא, וראש משרד הניהול היה אייזיק – אם אינני טועה סגן-מפקח אברהם אייזיק. אינני זוכר מי היה מפקד המשא"ז (ייתכן משה גרשוני). מכל מקום מפקדי המשא"ז בתחנות היו לא פעם בדרגה מקבילה לזו של מפקד התחנה, ודומני כי פה ושם גם היו מקרים שדרגתו אף הייתה גבוהה מזו של המת"ח[5].

מדים ונשק

המשרוקית המשטרתית יוצרה באנגליה והייתה מניקל מבריק

מדי הקיץ היו בצבע חאקי עם חגורה מאריג עבה בצבע כחול. מדי החורף כללו חליפה בצבע כחול כהה (ירכית ומכנסיים) עם חולצת תכלת ללא כותפות שהזכירה לי את החולצה מהתלבושת האחידה של בית-הספר התיכון רק ללא הכיס בצד שמאל. בתחילת שנות השמונים החליפו את המדים וביטלו את מדי החורף תוך כך שאימצו את הצבעים של החולצה והמכנסיים ממדי החורף. בעת הגיוס, בנוסף למדים, קיבל המתגייס בין היתר אלה אישית ומשרוקית שחוברה לשרוך השיטור השחור ונועדה להימצא בכיס מיוחד שנעשה בתוך הכיס השמאלי בחולצת הקיץ או בירכית.

האלה האישית – להשגת המשקל הייתה מעופרת מצופה בגומי להבטחת גמישות וריכוך המכה. בקצה הותקנה רצועת נשיאה מעור

אקדח השירות התקני היה אקדח תופי מסוג וובלי "0.38 קצר, 6 כדורים בתוף. מאחר ומכה חזקה בפטיש עלולה הייתה לגרום לנקירת הכדור התורן בתוף, ההנחיה הייתה לשאת את הנשק עם אך חמישה כדורים – כאשר תא הכדור מול הנוקר ייוותר ריק. ככלל, הנשק לא היה אישי וכל שוטר שהתייצב למשמרתו היה חותם על הנשק אצל היומנאי, שהיה בין היתר אחראי גם על חדר הנשק בתחנה. בלשים ויחידי סגולה אחרים זכו לנשק אישי שהיה על פי רוב אקדח ברטה "0.22. אנשי השטח ידעו לספר כי האקדח הזה – שהיה אומנם קל לנשיאה, נוח לתפעול ואמין יחסית לאקדחים חצי אוטומטיים – היה בדיחה לא מוצלחת. במקרים רבים הכדור שהיה בדרך כלל בעל קליע עופרת לא מצופה, לא חדר צמיג של מכונית נמלטת, ונודעו מקרים שחשוד נמלט נורה מספר פעמים באחוריו והמשיך במנוסתו מלא עזוז ואנרגיה מכל כדור שחטף במחלקת ההתיישבות. השמועות שהתהלכו אז אמרו כי האקדח נקנה עבור מ"י בהשראת מאבטחי המטוסים שכונו אז בחרדת קודש בכינוי ג'י-ארים[6]. נטען כי הם צוידו באקדחים אלו מחשש שלא לנקב את דופן המטוס בעת ירי ברום טיסה. מה שכנראה היה אידיאלי לבחורינו המצוינים היה חוכא ואיטלולא לשוטרים. הלשונות הרעות ידעו לומר כי מי שהיה אחראי על הרכש הזה עבור המשטרה לא יצא נפסד מן העסקה – ומעולם לא מצאתי בסיס לשמועה זו. פה ושם היו אנשי משטרה שנהנו מאקדח אישי מסוגים אחרים – מרביתם נשק שלל או מתפיסות של כלי נשק ללא רישיון וכיוצא באלה. בעיקר ניתן היה לראות אקדחי ברטה 9 מ"מ קצר.

דרגת רס"ר בלי הרצועה

הנשק "הארוך" היה אז תמ"ק עוזי – בדרך כלל עם קת מעץ, ורובה קרבין 1M "0.33 וטרן מלחמת העולם השנייה. אומנם מדובר ברובה מדויק להפליא בעל סגולות רבות יחסית לרובים שיוצרו בשנות הארבעים והחמישים, אך התחמושת שלו הייתה כל כך יקרה שלשוטרים שטווחו בו אחת לשנה הוקצו במקרה הטוב 6-9 כדורים לכל מטווח. נסיבות רכישתו למשטרה אינן ידועות לי לאשורן. יש אומרים שהוא התקבל כמעט ללא עלות במסגרת הסיוע האמריקאי, מעודפי צבא ארה"ב. הליצנים אמרו שהוא נקנה במחיר מציאה "לפי משקל", היינו פתחו שניים-שלושה ארגזים ומנו כמה רובים יש בכל ארגז ומה משקלו, ואת שאר הארגזים רק שקלו מבלי לספור את תכולתו.

כמעט בכל תחנה היה גם רובה צייד אימתני תוצר גרינר, חד קני, עם כדורים ספורים בלבד שנועד לירי על נחשים וחיות טרף אחרות שמעת לעת נזעקה המשטרה לטפל בהן, במסגרת אחריותה השיורית לחיי התושבים. ייתכן ורובים אלו נשארו בתחנות המשטרה על-ידי הבריטים שעזבו את תחנות המשטרה באחת, עם סיום המנדט, ללא חפיפה מסודרת. ככל הנראה הרובים האלו היו כבדים ומסורבלים מדי לבריטים שייקחו איתם בעת פינוי המתקנים והסיכוי להשתמש בהם כנשק צבאי שאף לאפס, וכך הם נותרו בתחנות המשטרה שהיו אז. בכל השנים ששרתי בתחנות המשטרה (פ"ת, רמלה וראשל"צ) לא ראיתי שבוצע ניסוי כלים עם הגרינר המהולל ודומני כי במהלך שנות ה- 80 הרובים האלו נאספו על ידי מדור חימוש ויצאו משירות פעיל במ"י.

תג המספר האישי שהיה מוצמד לכיס השמאלי של החולצה. רק שוטרים עד דרגת רב-סמל נשאו אותו.

תרבות ארגונית

המורשת הבריטית נותרה שרירה וקיימת במגוון רחב בחיי השגרה של הארגון בשנת 1977. כך למשל ניתן היה לפגוש אנשי משטרה אשר שרתו במשטרה הבריטית – ביניהם ניתן לציין את המפכ"ל השישי חיים תבורי, את תת-ניצב ראובן מינקובסקי, שהיה מקימה של היחידה הארצית לחקירות פשעים חמורים (יאח"פ – לימים היאחב"ל) ומפקדה הראשון, וכן את ניצב-משנה צבי אלתר שהיה ראש יחידת הביקורת הפנימית הראשון של מ"י[7]. וכן שיטת ניהול היומנים, התיוק והרישום שהיו דומים לזו שהתקיימה במשטרת המנדט. כך למשל רישום התייצבות איש המשטרה לעבודה נעשה ביומן התחנה על-ידי היומנאי. משמרות ב' וג' תוגמלו בעלות שונה מאשר משמרת א' ושעות עובדי המשרד – שעות משרד (ש"מ). תרגילי הסדר – ת"ס ותס"ח (תרגילי סדר חמושים) – ובכלל זה הצעידה וצורת ההצדעה היו בריטיים – והם כללו בין היתר רקיעות מודגשות. כמיטב המסורת הבריטית גם הכובעים היו שונים לקצינים ולשוטרים בעלי הדרגות האחרות (בד"א). השונות באה לידי ביטוי במצחייה – לקצינים ובכלל זה רסרי"ם הייתה מצחיית הכובע מצופה בבד ואילו המצחייה של הבד"א הייתה מסוג של פלסטיק. אפרופו רסרי"ם – דרגות המשטרה כללו דרגות שהיום לא קיימות, או שכמעט ואינן נראות כמו סגן-מפקח (סג"מ) או רב-שוטר (רש"ט). דרגת הבד"א הבכירה ביותר הייתה רב-סמל ראשון (רס"ר) – הדרגה בה התגייסתי, והיא הייתה ענודה על מפרק כף היד השמאלית עם רצועת עור שחורה כמו שעון. באותם ימים איש משטרה שפרש מהשירות לגמלאות בדרגת סמל שני (סמ"ש) היה חזון נפרץ. פקד הוגדר בחוק כקצין בכיר ועל כן מינוי קצין לפקד, או העלאתו לדרגה זו הייתה מותנית בחתימת השר.

הציוד לפיזור הפגנות כלל אלת עץ צבועה בלבן עם רצועת נשיאה מעור שאחיזה נכונה בה מנעה משיכתה על-ידי נשוא הפעולה. הקסדה לא הייתה אלא החלק הפנימי של כובע פלדה צבאי שהיה עשוי מסוג של פיברגלס צבוע בצבעי המשטרה. כמו-כן היה גם מגן מפלסטיק שקוף שהיה די שביר (התצלום מינואר 78 בקורס הקצינים בבא"ר)

בחודשים הראשונים לשירותי בחייל עוד זכיתי להשתמש בפקודת החוק הפלילי 1936 (פח"פ) ובבית המשפט להישבע על התנ"ך לפני מתן עדות ובכלל זה הופעה לצורך בקשות למעצרים וכד'. ואם הזכרנו את ההופעות בתי המשפט הרי בשעתו חלק מהתובעים לא היו משפטנים אלא אנשי משטרה שאינם קצינים (בד"א) – בדרך כלל חוקרים ותיקים – שהמפכ"ל מינה אותם לתובעים על- פי סמכותו.

תחנת פתח-תקווה

אם משטרת-ישראל הייתה קטנה על המדינה בשני מספרים או שלושה, תחנת פ"ת הייתה קטנה ביחס לאזור עליו חלשה בארבעה מספרים. ככלל, אנשי המשטרה ובכלל זה שוטרי התחנה עשו כמיטב יכולתם ולפעמים אף מעבר לכך כדי לתת מענה אפקטיבי לגודש המטלות שהוצבו לפניהם. מן הסתם היו מעטים, יוצאים מן הכלל שאינם משקפים את הכלל, שעשו פחות או עשו רע. התחנה הוגדרה בשעתו כתחנה כפרית במרחב כפרי, אולם הפשיעה באזור התחנה הייתה רחוקה מלהיות כפרית. ביום הראשון לגיוסי, כשהגעתי לתחנה, מת מפצעיו פורץ שנורה על ידי בלשים מהתחנה יום קודם. התחנה הייתה כמרקחה. התמונה שנחרטה בראשי הייתה של קרוב משפחתו שהגיע לקבל את רכושו הפרטי של המנוח ובכלל זה שעון יד וכיו"ב. הוא כמעט שלא הוציא הגה מפיו.

למעשה היה עלי לבלות בתחנה כארבעה וחצי חודשים עד ליציאה לקורס הקצינים, כאשר הכוונה הייתה שבתקופה זו אעבור בכל משרדי התחנה להכיר וללמוד את העבודה – ותחילה בחקירות.

היחס אל מתגייס גר"ש היה אמביוולנטי. בשבועות בהן הייתי בחקירות הצמידו אותי לחוקר תורן המקבל תלונות. הופתעתי מכמות התלונות הרבה ומהטיפול המשטרתי החסר. זכורה לי התפרצות שהתבצעה במפעל אמפיסל בקרית אריה, בו יוצרו והורכבו מכונות שונות כמו מכונות תפירה וסריגה ואם אינני טועה גם מכונות כתיבה. בהתפרצות נגנב רכוש רב וניכר שהפורצים באו מוכנים היטב לבצע את הפריצה. החוקר שהתלוויתי אליו קיבל את הפרטים ועסק ברישומים המתבקשים ואילו אני הסתובבתי בשטח להבין מניין נכנסו הפורצים וכיצד. השוטטות שלי העלתה כמה ממצאים שנראו לי רלבנטיים אך החוקר זרזני לסיים כי יש לו רשימה של אירועים שעליו להגיע אליהם בהקדם האפשרי. עד מהרה התחלתי להבין על איזה תסכול דיבר איתי בנימין גלעד. מאחר ורישיון נהיגה משטרתי הוסדר לי רק שנה אחרי גיוסי – למרות שהיה לי רישיון נהיגה אזרחי מזה 4 שנים וגם צבאי – לא הייתי רשאי לנהוג בניידות. הממונים עלי, בראותם כי קלטתי היטב את העבודה, הושיבו אותי בחדר קבלת התלונות בתחנה לקבל את כל התלונות – עיסוק לא מלהיב במיוחד אבל מלמד לא מעט למי שרוצה ללמוד. ניתן לומר כי במידה רבה הייתי העגל שרצה לינוק הרבה יותר ממה שהפרה רצתה להניק. פה ושם גם נתבקשתי לצאת לליוויים עם עצורים בעיקר להארכות מעצרים. זכור לי במיוחד החוקר עובדיה מרימו, ממנו למדתי רבות ונצורות, שאפשר לי גם לטעון בעצמי בבקשות שונות. היו גם כאלו – מעטים מאד יש לומר – שנוכחתי במחיצתם הייתה מיותרת – בלשון המעטה.

זוג כבלי ידיים שהיו תקניים בתחנות המשטרה. במקור הם היו בצבע ניקל והמפתח שלהם היה דומה למפתח בוקסה לברגים

באחד הימים חוקר אליו הוצמדתי הציע לי לבצע מארב בגינה בעיר על אדם שביצע מעשים מגונים בעוברות אורח במקום. למשימה יצאתי עם מכשיר קשר נייד (4 ערוצים שסומנו מ-F1 עד F4) שהיה בגודל של לבנת בניין אותו הסוויתי בשקית ועם זוג אזיקים מהסוג הנראה בתצלום שעל-מנת לכבול את ידי האזוק היה צורך לסובב את המפתח לנעילה; ומצויד באקדחי הפרטי. אף לא תוקף אחד נראה באופק. כעבור שעה ארוכה חזר החוקר לאסוף אותי. סביר להניח כי הצבתי במארב נועדה גם לשמש אותו לתכלית שאינה מן העניין.

לימים רכשתי לי זוג אזיקים נורמלים. אז הם נמכרו בחנויות לממכר כלי נשק ומחירם היה קרוב לשכרי החודשי. כעבור מספר שנים השאלתי אותם לאחד מפיקודי והוא לא החזירם. כעבור כמה ימים נזכרתי שהשאלתי לו אותם והוא מצידו השיבני כי החזירם.

הודעה על טופס מאולתר מודפס בסטנסיל ומולא במכונת כתיבה על תלונה נגד איש משטרה שנמצאה בלתי מוצדקת.

בהמשך עבדתי בסיור ובכלל זה בהוצאה לפועל ובליווי עצירים. בחלק מהמקרים דרגתי הייתה גבוהה מזו של השוטר אליו התלוויתי וממנו הייתי אמור ללמוד את עבודתו. כמעט בכל מקרה הייתי צעיר ממנו – לעתים קרובות גם במספר שנים דו ספרתי. אף לא קצין אחד הציע שאבלה במחיצתו ללמוד את העבודה מהצד של קצין המשטרה. בדרך כלל האינטראקציה עם השוטרים הייתה טובה ובונה, אך היו אחדים שניסו להכשיל כפי שניתן לראות משני המקרים הבאים. במשך שנים לפני שהתגייסתי היה נוהג שאם אין נמצא קצין בתחנה – בדרך כלל בשעות הלילה – אזי רס"ר היה חותם על טופס "אסמכתא לחבישה" באישור טלפוני של קצין, שהיה מאשרר את המעצר בהזדמנות הראשונה שהייתה לו – למשל למחרת בבוקר אם בוצע המעצר בלילה. ככל הנראה לפעמים בוצעו מעצרים גם בלי אישור טלפוני של קצין. הנוהג הזה ככל שהמשיך להתקיים בשנות ה- 70 היה מנוגד לחוק ולנהלים. אינני יודע עד כמה ידעו המשרתים בתחנה כי מדובר במעצר ללא סמכות. בדיעבד התברר לי שגם אם ידעו – לא תמיד הקפידו לקיים[8]. לצערי בתחילת החניכה שלי בתחנה פנו אלי לחתום על מעצר, וכששאלתי אם אני רשאי ומוסמך לחתום נעניתי בחיוב. מקרה שני היה כשכבר הייתי בקורס הקצינים בבא"ר וקיבלתי בדואר הודעה מהממ"ר כי תלונה נגדי נמצאה בלתי מוצדקת וניגנזה. הסתבר לי שגם מגויס חדש הנמצא בתקופת חניכה וצמוד לראש קבוצת סיור המטפל בעצמו באירוע, יכול להיפך לנילון – או לשכפ"ץ.

בילוש פ"ת

לקראת תום החודשיים הראשונים שלי בתחנה ומשהבינותי כי מיציתי את הסבב בחקירות ובסיור ביקשתי מהמת"ח ונטורה כי את החודשיים האחרונים שלי בתחנה, עד ליציאה לקורס הקצינים, אעשה במודיעין – שהרי למגזר זה אגיע עם סיום הקורס. בראשון לאוגוסט התחלתי את החניכה שלי במודיעין ושובצתי למשמרת לילה. באותם ימים אנשי המודיעין – שרובם בעצם היו בלשים או כפי שנקרא אז "פקחנים" – עבדו במשמרות משולבות. היינו משש או שמונה בערב ועד שתיים או ארבע לפנות בוקר. רכב הבילוש היה פורד ברנדה לבנה עם לוחית רישוי אזרחית עם סירנה שכאשר הופעלה ספק עם נהגים שנסעו במכונית עם חלונות סגורים שתיים-שלוש מכוניות לפני רכב הבילוש שמעו אותה, ופנס כחול מהבהב נצמד במגנט שהיה גוף מסורבל עם נורת וינקר שהבהבה בתוך כיסוי פלסטיק כחול. למשמרת הראשונה הגעתי עם חולצה מכופתרת צהובה ואקדחי הפרטי. על ההגה היה עמרם קורקוס הוותיק, לידו ישב יוסי עלני ואני במושב האחורי. לקראת אחת אחרי חצות דווחנו על התפרצות למספרה ברחוב ברון הירש 1 בעיר וחשוד שנראה נמלט מהמקום. היינו ממש בקרבת מקום ופתחנו בסריקה. במרחק של כמאתיים מטר בקו אווירי מהמספרה הבחנו במכונית סטיישן אופל רקורד הנכנסת לחניית בניין משותף ברחוב סלור הסמוך. קורקוס נסע אחריו ובכניסה לחנייה ירד עלני מהרכב ופנה לעבר הנהג ואני אחריו. הספקתי לראות את הנהג פותח את הדלת ומבקש לצאת מהרכב ועלני קופץ עליו, צועק עצור ומתפתח מאבק. לא הבנתי למה ומדוע עלני קפץ עליו אבל מיד זינקתי על הנהג וניסתי לרתק אותו תוך שהוא נאבק בכוח רב ומכה לכל עבר. עלני צעק "דוידוביץ תעזור לי" ואני בשלב מסוים הרגשתי כי כוחותיי אוזלים והבחור הצליח להשתחרר מאחיזתי והתחיל לברוח לרחוב ומשם לחצר בית, שם קפץ על חומה גבוהה שנראתה כמו טרסה, טיפס על גדר מעליה ונעלם. אני רץ אחריו, קורא לו לעצור, מרגיש שאני מתקשה בריצה ויורה 2- 3 יריות באויר. ברור לי שאין לי כוח לטפס על החומה ויוצא לרחוב לחפש את עלני. קורקוס נעצר לידי בחריקת בלמים וצועק דוידוביץ תעלה לרכב אתה מלא דם. אני מסתכל ורואה שהחולצה שלי הפכה מצהוב לאדום ואומר לו זה לא דם שלי, ובעצם לא מבין בדיוק מניין הדם. ואז הוא צועק לי "ממך הדם". אני מסתכל שוב ואכן רואה שאני הוא זה המדמם. עליתי למושב האחורי – ספק יושב ספק שוכב. קורקוס הפעיל את הסירנה שבקושי נשמעת וטס לבלינסון. עלני כבר היה שם. למזלי הטוב אחת הדקירות החטיאה במילימטרים אחדים את הכליה השמאלית שלי וכל מה שנותר הוא כמה בדיקות ותפרים ושוחררתי. אצל עלני היה חשש שהוא נפגע בכבד והוא נשאר להשגחה. התברר לי שהחשוד פרץ למספרה וגנב משם כלי ספרות ובכלל זה מספריים אשר שימשו אותו לגניבת האופל. עלני כשניגש אליו הבחין במספריים וביקש לעצור אותו. למזלו הטוב של הפורץ לא ידעתי על המספריים ולא ידעתי שעלני ואני נדקרנו מהם. אם הייתי יודע – הכדור השני שירתי לא היה לאויר. החזירו אותי לתחנה, ונטורה שגר בבניין התחנה דאג להביא לי חולצה ללבוש. ביקשתי לא להודיע להוריי ולא לפרסם את שמי. אקדחי נתפס, ומשחששתי ללכת הביתה ללא נשק חתמתי בתחנה על אקדח הוובלי המהולל. במהלך היום הגיע מברק ברכה מבנימין גלעד. בערב אני יושב בבית עם אמי ומצלצלים בדלת. בנימין גלעד הגיע עם נהגו לבקרני עם בונבוניירה קטנה לה צורף פתק ברכה בכתב ידו.

הלילה הראשון בבילוש – השוטר השני הוא אני

מידע מדויק גילה את זהותו של החשוד. כשבוע לאחר האירוע הוא הסגיר עצמו לאחר שהופעל לחץ כבד על משפחתו. התברר כי במהלך מנוסתו הוא נפצע בפניו – ככל הנראה מאותה גדר גבוהה ומצא מסתור בבית קרוביו בסמוך למקום, שם גם החליף את בגדיו וביקש לכבסם. ככל הידוע לי הוא ישב בבית הסוהר כשנתיים וחצי – אולי שנה על כל שוטר שנפגע וחצי שנה על הפריצה למספרה וגניבת הסטיישן.

בא לבקר

צח"ם אלי אזולאי

בסוף אותו שבוע שנדקרתי נרצח בשכונת עמישב בעיר עבריין בשם אלי אזולאי. תחילה הוא הוכרז כנעדר אך עד מהרה היה ברור על סמך מודיעין מדויק שהתקבל בתחנה שהוא נרצח. הוקם צוות חקירה מיוחד (צח"ם) שהונחה לחקור בנסיבות היעלמותו ואליו גם אני צורפתי. זו הייתה לי הזדמנות פז להתמקצע במלאכת החקירות. הצח"ם הצליח במלאכתו – כמפורט במאמרי רצח אלי אזולאי מעמישב פתח תקווה.

עם סיום הצח"ם נותרו לי אך כמה שבועות עד ליציאה לקורס הקצינים אותם ביליתי בבילוש. בפ"ת היו אירועים רבים להם הוזעק הבילוש וחלק אף ניזומו ביוזמת "הפקחנים", בזכות מוטיבציה גבוה אצל מרביתם, והכרות שטח יוצאת מן הכלל. מרדפים אחרי מכוניות גנובות ובכלל זה ירי לעבר צמיגיהן וכיוצא באלה אירועים שונים ומשונים היו לחם חוק. לקורס הקצינים הגעתי מוכן כדבעי.

משמרת לילה בליל שבת. המת"ח ונטורה מצטרף מדי פעם לניידת הבילוש. מיומן התחנה יוצאת קריאה להגיע בדחיפות לאירוע אלים. עד מהרה מובן כי מדובר בתמהוני משתולל המתנגד בכוח למעצר. ונטורה מכניס לו ראשיה אחת והוא נרגע על אתר (דבר, 2.10.1977)

קורס קצינים

בקורס הקצינים הייתי הצוער הצעיר ביותר הן בגיל והן בוותק בחייל. היו חניכים שהיו מבוגרים ממני ב- 15 שנים ויותר – בעוד שאני הייתי בן 22, היו כמה צוערים בני 40 ומעלה. רובם המכריע של החברים היו נשואים והורים לילדים. איש מהם ומאנשי הסגל לא הגיע לדרגת ניצב, אך שלושה הגיעו לתנ"ץ (משה לוין ז"ל, שמעון שרביט ויהודה סלומון יבדל"א) והשני שהגיע לנצ"מ היה אהרן טל.

שתי מחלקות היו בקורס – המחלקה שלי מחלקה א' במגמת אח"ק ומחלקה ב' מגמת אג"ם

מבצע שע"ר

אחרי שהפתיע את מדינת ישראל באוקטובר 1973, הנשיא סאדאת הפתיע שוב כאשר הכריז בתחילת נובמבר 1977 על רצונו להגיע לכנסת בירושלים ולדבר על שלום. הקורס שלנו הוזעק לירושלים במסגרת התגבור לירושלים ב"מבצע שער"[9] לשמש ככוח המשטרתי "הכחול" במעגל הקרוב ביותר לאורח. בעת הגעתו לירושלים במוצאי-שבת (19.11.77) נפרסנו בכניסה לעיר. למחרת הוצבנו בעיר העתיקה בדרכו למסגד אל-אקצא וביום האחרון לביקורו – יום שני 21.11.77 – התמקמנו בתיאטרון ירושלים שם התקיימה מסיבת העיתונאים המשותפת לו ולראש הממשלה בגין. אחת התמונות שנחרטו בזיכרוני היא גוון פניו החומות של סאדאת – כי בימים ההם בהם הטלוויזיה שידרה בשחור-לבן קשה היה להתרשם מגוון עור הפנים לאשורו.

לרגל המבצע ישנו שני לילות בירושלים – במרכז קהילתי בבית הכרם. כל הקורס – או לפחות המחלקה שלנו – הוכנסו לאולם אחד שם הונחו בצפיפות מיטות שדה נמוכות, ללא כל אפשרות להתקלח ובקושי להתגלח. ככלל הארוחות היו קרות והוגשו בשקיות ניילון. המושג חמגשיות לא היה קיים בארץ, בטח לא במ"י[10].

עבודה מעשית

במהלך הקורס התקיימה עבודה מעשית בת כשבוע בה יצאו קבוצות של 3-4 צוערים לשטח לבצע פעילות ייעודית. אני ועוד שניים נשלחנו למשרד החקירות בתחנת מסובים[11]. ביום שני 8.5.1978 קיבלנו משימה לעבוד על אירוע שהתפתח מלפנות בוקר. ניידת סיור הבחינה ברכב חשוד ממנו נמלטו שניים כאשר ביקשו השוטרים לבדוק אותם. אחד נתפס מיד. ברכב נמצאו כלי פריצה. כעבור כמה שעות הגיע לתחנה בעל הרכב וטען שהוא נגנב ממנו. הוא גם שאל על האדם שנעצר ולא ידע להסביר מדוע הוא שואל עליו דווקא בתחנת מסובים. נפל החשד שהוא האיש שנמלט מהרכב והוא נעצר לחקירה. יצאנו לחיפוש בביתו. באחד החדרים נמצא תיק ובו 1,984 מטבעות בני 1 ל"י. בימים ההם היה לשלם 1 ל"י עבור מרשם לתרופות בקופת החולים של ההסתדרות הכללית. מכונות להחתמת המרשמים באמצעות שלשול המטבע הוצבו ליד בתי המרקחת במרפאות, ומכאן נפל החשד שמקורם של המטבעות הוא מגניבה ממכונות אלו. החשד כי מדובר ברכוש שנגנב ממרפאות כאמור התבסס כאשר בחצר הבית התגלה סליק ובו נמצאו 64 אמפולות מורפין, 70 אמפולות פטיטין, אלפי גלולות פרודומול, כמות גדולה של אבקת קודאין וגלולות קודאין ופרוקודון ו- 5 גרם אמפטמין – שכל אלו אינם אלא סמים המחייבים מרשם רפואי. למותר לציין כי החשוד נעצר ולמחרת שניהם נלקחו להארכת מעצרם. מאחר והעבודה המעשית הסתיימה כעבור יומיים-שלושה וחזרנו להמשך הקורס שכבר היה לקראת סיומו ומשם ליחידותינו – לא דווחנו מה עלה בגורל התיק; מה עוד שלמיטב זכרוני התחנה ידעה לנכס לעצמה את התפיסה – בכל הידיעות על התפיסה בעיתונות היומית לא הוזכר כי הצוערים היו לה שותפים למצער[12].

נאום ספונטני

במהלך הקורס נדרשנו לשאת נאום בן 3 דקות מתוך הנחה כי קצין משטרה עשוי לעתים מזומנות להימצא במצב בו יהיה עליו לשאת דברים בפני קהל כלשהו, מבלי שהתאפשר לו להתכונן לכך, ומכאן שם התרגיל "נאום ספונטני". אינני זוכר אם נושא הנאום וקהל היעד לנאום נבחרו על-ידי הצוער או שנקבעו על-ידי החונכים – אולם אני זוכר היטב את הנאום שלי. עניינו היה דברים לפקודים על חשיבות השירות בחייל – מעין שיחת מוטיבציה לנוכח טענות על תנאי שכר ושירות ירודים. בנאום דיברתי על השליחות והסיפוק לעומת יבואן של טמפונים שעושרו רב אך עיסוקו חסר תוכן וערך. הנאום היה מוצלח מאד וזכה להערכה רבה מצד החונכים והחברים. ככל הנראה כשאתה מדבר דברים היוצאים מלבך – זה מצליח לך. הנאום הספונטני השני נכפה עלי במהלך שיחת הסיכום אצל מפקד הבא"ר, תנ"ץ דוד אורן. לתדהמתי הוא ביקש להשאיר אותי בבא"ר להדרכה וידעתי כי הדברים שאומר הם הרי גורל מבחינתי. ואז נשאתי נאום ספונטני שהנאום הקודם התגמד לעומתו. דיברתי על התפקיד החשוב שבהדרכה ועל ההכרח שאיש סגל ההדרכה, קל וחומר קצין, יהיה בעל אוטוריטה מקצועית וישמש דוגמא לחניכיו ופקודיו. ואילו אני, החסר ניסיון במשטרה – חסר את התכונה הזו בעת הזו – ובעתיד, אם עדיין ימצאו לנכון שאני מתאים להדרכה, אשמח למלא תפקיד כזה. להפתעתי הצלחתי לשכנעו ורוע הגזירה הוסר מעלי. אינני יודע מה הייתי עושה אם היו משאירים אותי בבא"ר בעל כורחי. ייתכן והיה נסתם הגולל על שירותו במשטרת-ישראל – רעיון שגם היום נראה לי כחלום בלהות.

למסדר הסיום הגיעו אבי ודודי יעקב עליהם השלום. המשטרה ארגנה הסעות מתל אביב לשפרעם וכך הם יכלו להגיע לטקס שהסב להם קורת רוח ונחת.למעשה היה זה הטקס היחיד במהלך שירותי בצבא ובמשטרה שהורי או אחד מהם הגיע.

עוד במהלך הקורס הודע לי כי הוצבתי לתפקיד ראש מחלק סמים בימ"ר מרכז – או בשמותיה הקודמים – לת"ם (לשכה לתפקידים מיוחדים) ומב"ל (מודיעין ובילוש). שנה אחרי שהתגייסתי ואני בדרגת מפקח-משנה, כמעט בן 23, מוטל עלי להקים את המחלק יש מאין, ולעמוד בראשו.


הערות

[1] ראה פירוט במאמרי: צה"ל –  ילקוט השירות – מספר אישי 2206180.

[2] בשעתו הייתה ביקורת על הגיוס הרב שכבתי – בעיקר מגורמים בשטח. היו רבים שטענו כי הרעיון לא היה מוצלח והם אף ידעו להצביע על כמה דוגמאות לכך. עם זאת המציאות הוכיחה כי ככלל הגיוס הרב שכבתי נמשך מאז ועד היום – גם אם במתכונות שונות ובשמות שונים.

[3] חיים תבורי ז"ל מצא עצמו באותם ימים במציאות לא פשוטה. הבחירות לכנסת ה-9 הביאו למהפך המפורסם. המפכ"ל שהתמנה על-ידי ממשלת "שמאל" כיהן עתה תחת ממשלה חדשה "מהימין". עוד על כך ניתן לקרוא במאמרי השר לביטחון הפנים והמפקח הכללי של משטרת-ישראל – תורת היחסים.

[4] על אהרון שלוש ניתן לומר כי היה הוא קצין שהקדים את תקופתו בראייתו הכוללנית בכל הנוגע למלחמה בפשיעה. לנוכח התפתחות המודיעין המשטרתי בשנות ה- 70 למצב בו הגולם קם על יוצרו – הביא אהרון שלוש להכפפת המודיעין למסגרת אחודה של החקירות והמודיעין כגורם שייעודו הוא הלחימה בפשיעה על מגזריו המקצועיים המגוונים. בתחנה נעשה הדבר על-ידי הגדרת ראש המשרד ללחימה בפשיעה (רמל"פ) שיהיה אחראי על החקירות והמודיעין בתחנה. כידוע, אנשי המודיעין חתרו לאורך שנים רבות לעצמאות ארגונית ולא אחת עלה בידם הדבר עד שמזה כעשר שנים המודיעין והחקירות פועלים תחת קורת גג אחד.

[5] כך למשל נראה כי "מפקד העיר" באשדוד – שמעון יער – היה בדרגת סנ"ץ כאשר דרגת מפקד התחנה הייתה פקד ולאחר מכן נקבעה כרפ"ק.

[6] מקור השם ככל הנראה מראשי התיבות G.R – government request שנרשם על כרטיסי הטיסה שהיו מוזמנים ומונפקים למאבטחים.

[7] תודה לסגן-ניצב (בדימוס) אבי מינקובסקי ששלח לי שמות של אנשי משטרה ששרתו במשטרת המנדט ועוד שרתו במ"י במהלך שנות ה- 70.

[8] ראה אירוע בו היה מעורב המת"ח ונטורה בעצמו המשקף כנראה את המנהג לכלוא חשוד אך באישור טלפוני מקצין משטרה.

[9] לדברי ניצב (בדימוס) ברטי אוחיון, שהיה אז קצין מבצעים במטה הארצי, השם שער הוא ראשי התיבות "שערי רצון" – השם שהוא בחר למבצע שהיה חסר תקדים עד אז בהיקפו.

[10] תודה לידידי הטוב סגן-ניצב (בדימוס) אבי ארביב, בן מחזור שלי מקורס הקצינים, שהזכיר לי פרטים רבים על המבצע שנשתכחו ממני.

[11] אחד מהם היה ידידי ישראל מזרחי.

[12] המסורת המגונה לנכס הצלחות לא הייתה לי זרה לגמרי אך בכל פעם עוררה בי אכזבה ולעתים שאט נפש. כך למשל היה  כשעוד הייתי בצבא וסייעתי בלכידת פורץ בתל-אביב.

מודעות פרסומת

קולנוע אלנבי

אבי דוידוביץ (2016)

לך תספר היום לצעירים שברחוב בלפור 8 בתל-אביב, במקום בו היום מתנוסס מתחם רובע לב העיר, עמד ופעל בית חולים עירוני-ממשלתי, שוותיקי העיר קראו לו "בית-חולים הדסה". לא רחוק משם, ברחוב אלנבי היה בית קולנוע "אלנבי" גדול ששקק חיים, עם יציע מפואר. כתל-אביבי מובהק יצא אבירם בן-דוד לצפות בסרט בקולנוע אלנבי כמה וכמה פעמים, אבל הוא לא ישכח לעולם שני סרטים שהיו לו באזור הקולנוע[1]. להמשיך לקרוא

דו"ח הדבקה – או – איך הפשפש עלה למעלה?

אבי דוידוביץ (2016)

תחנת משטרה שלא הייתה ולא נבראה באזור המרכז, בתחילת שנות ה- 80 או ה- 90 * כל קשר בין הדמויות וההתרחשויות המתוארות בסיפור זה ובין המציאות – הוא מקרי בהחלט * סיפור המיועד למי ששירת בחייל באותה תקופה, ולכל מי שחושב שמכיר מהו ארגון

כשנתמנה הקצין ראובן כהן להיות ראש משרד הסיור (הרמ"ס) בתקן פקד בתחנת בקעת הירח, כבר עמדו מאחוריו שתי שנות שירות אינטנסיביות באג"מ המרחבי, לאחר ששירת שנתיים במשמר האזרחי (המשא"ז), שם התחיל את שירותו במשטרה בחצי משרה בדרגת רס"ר, כמפקד בסיס הפעלה של מתנדבים. כשסיים את לימודיו בטכניון עבר למשרה מלאה, יצא לקורס קצינים מקוצר, ושירת שנתיים כסגן מפקד המשא"ז של התחנה. השירות הצבאי כקצין לוגיסטי בחיל האוויר, וההשכלה הגבוהה היו רק עטיפה לקצין אנרגטי ואינטליגנטי, שידע בדיוק לאן הוא חותר. להמשיך לקרוא

השוטר שהוכח שאין לו אחות

אבי דוידוביץ (2016)

ליל שבת בתחילת שנות ה- 80 באזור תחנת המשטרה בפתח-תקווה * שוטר חוזר לביתו בטרמפ שאותו לא ישכח, גם לא את הקצין שהציל אותו ממעצר בטוח * סיפור על מזל, או סיפור על עיניים טובות להמשיך לקרוא

שמחת כלולות

אבי דוידוביץ, 2016

סוף שנות ה- 70 באחת מתחנות המשטרה במרכז הארץ * מתקבל מידע על שני ערבים המחזיקים ברשותם רימוני רסס * סיפור על אחריות ואמינות * ויש גם מוסר השכל על עבודת המודיעין

אבי דוידוביץ מקבל את דרגת המפקח ממפקד מרחב מרכז, אנוש גבעתי. במרכז התמונה מפקד תחנת רמלה הנכנס, יעקב לייפר.29.5.1979.
אבי דוידוביץ מקבל את דרגת המפקח ממפקד מרחב מרכז, אנוש גבעתי. במרכז התמונה מפקד תחנת רמלה הנכנס, יעקב לייפר. 29.5.1979.

להמשיך לקרוא

המטריד

דרגת פקד. התצלום מאתר ויקיפדיה "דרגות במשטרת ישראל".
דרגת פקד. התצלום מאתר ויקיפדיה "דרגות במשטרת ישראל".

אבי דוידוביץ (2016)

המחצית הראשונה של שנות ה- 80 באחת מתחנות המשטרה במרכז הארץ * אישה על סף ייאוש מבקשת את עזרת המשטרה * סיפור על השוטר הטוב והשוטר הרע * ויש גם מוסר השכל – לאיש משטרה יש גם רישיון לשקר להמשיך לקרוא