העבריינות כאיום אסטרטגי על הביטחון והחוסן הלאומי

אבי דוידוביץ (‏3.12.2019)

מיתוסים וידע לוקה בחסר משמשים כבסיס לדעה השגויה כי במצבי חרום – כתוצאה מפעולות איבה או בעטיין של אסונות טבע – פוחתת הפעילות הפלילית בזכות סולידריות חברתית * לכן ניתן להועיד פחות כוחות לאכיפת החוק ולהסיטם לטובת מאמצים לאומיים אחרים * במאמר זה, המבוסס על מחקרים וגישות עדכניות בקרימינולוגיה, מוצגת המציאות המוכחת כי ככלל, בחרום – בעתות מלחמה וגם בזמני שלום – חלה עלייה בשיעור העבריינות, עלייה המחייבת דווקא תגבור מערך אכיפת החוק * זהו קשר גורדי המתקיים בין העבריינות ואכיפת החוק ובין החוסן והביטחון הלאומי


לאורך השנים הגדירו מלומדים במדע המדינה בדרכים שונות את המושגים ביטחון וחוסן לאומי ואיום אסטרטגי. הגדרות קמו ונפלו וכפי הנראה מחר יעדכנו את ההגדרות המקובלות היום. לצורך הדיון על הקשר בין עבריינות ובין הביטחון והחוסן הלאומי די אם ייאמר כי ביטחון לאומי הוא היכולת של מדינה להגן על האינטרסים שלה לרבות ריבונותה, אזרחיה, שטחה וערכיה. יכולת זו מושתתת במידה רבה על החוסן הלאומי שלה, היינו יכולתה לעמוד בפני הפרעות על מימוש ביטחונה הלאומי – שכאשר הן מתהוות וטרם יצאו מהכוח על הפועל, הן מוגדרות כאיומים אסטרטגיים.

בין האיומים האסטרטגיים המובָנים מאליהם ניתן לציין את הכוונות והיכולות של האויב לפגוע בביטחון הלאומי על־ידי שיבושים חמורים ומתמשכים באספקת מצרכים חיוניים לתושבי המדינה ובכלל זה מים ואנרגיה; נזקים קשים לתשתיות לאומיות כגון שיתוק מתמשך של נמלי־ים ואויר וכיוצא באלה נזקים המערערים את היסודות עליהם מושתת הביטחון הלאומי. לעומת זאת, העבריינות היא גורם שכמעט ואינו נלקח בחשבון על־ידי אנשי מפתח ברשויות השלטון כאיום אסטרטגי. לכל היותר העבריינות תיחשב בעיניהם כזוטא־מטרד שבמסגרת הקצאת המשאבים הנדרשים לקיום הביטחון הלאומי תיעדופם ישונמך במידה ניכרת. תפיסה זו מבוססת על המוסכמה והתובנה השגויה כי בעת חרום – כאשר מתקיימות הפרעות קשות לביטחון הלאומי, תגלה האוכלוסייה – ברובה המכריע – מידה רבה של סולידריות ולכידות חברתית המוּנעת בעיקר מרגשות פטריוטיים, או מחרדה קיומית למצער, שתביא אותה לרמה גבוהה של קונפורמיות עם הרשויות – וכתוצאה מכך תצטמצם עד מאד הפעילות הפלילית. לא זו אף זו, הזירה התקשורתית תתמלא רובה ככולה בענייני החרום ולא תתפנה לחיטוט פנימי בעניינים חברתיים כאלו ואחרים ובכלל זה במצב הפשיעה. לא מן הנמנע כי תפיסה מוטעית זו על ירידה בפשיעה בעת צרה באה ככל הנראה מאוריינטציה רומנטית כי לעבריינים יש קודים מוסריים שבדרך כלל אינם נחצים, וגילויי הסולידריות בעת משבר חברתי הם אחד מהקודים המקודשים גם להם.

העבריינות במצבי מלחמה

הניסיון מהעולם ומהארץ מלמד כי בניגוד למוסכמה הרווחת והשגויה כי כאשר התותחים רועמים המוזות שותקות ובכלל זה גם הפשיעה דוממת – מסתבר כי המציאות המשתקפת מהמחקר שיבוא להלן היא שונה לגמרי. במהלך הקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה, תקופה עליה צ'רצ'יל אמר שתיחשב כשעתם היפה ביותר של הבריטים[1], כאשר נהרגו על שטחה של אנגליה כ- 43,000 בני־אדם – מרביתם אזרחים – שיעורי הפשיעה בכלל והביזה בפרט עלו למימדים חסרי תקדים[2]. עוז רוחם של הבריטים שנבע ממידה רבה של הנהגה יוצאת דופן וסולידריות חברתית לא מנע את העלייה בפשיעה.

אירוע דרמטי אחר במהלך אותה מלחמה המתייחס לשואה באירופה התרחש שנתיים מאוחר יותר בדנמרק הכבושה. באוקטובר 1943 החליטו השלטונות הנאצים לאסוף את כל יהודי המדינה, כ- 7,000 במספר, ולשלחם למחנות ההשמדה. המועד המתוכנן לפעולה זו נודע לשוטרי משטרת הממלכה, שרובם היו חברים במחתרת האנטי־נאצית. במבצע שלא היה לו אח ורע הצליחו השוטרים לאסוף את כל היהודים ולהעבירם בספינות דייגים אל חוף מבטחים בשוודיה הניטרלית. לאחר שהגרמנים גילו את חלקם של השוטרים במעשה הם עצרו את כולם. במשך כתשעה חודשים לא הייתה משטרה במדינה. תחנות המשטרה אוישו על־ידי פקידים אזרחיים, אך לא בוצעו הפעולות הרגילות לגילוי עבירות ועבריינים. בניגוד לדעה כי בשעה שבמצב בו המדינה נמצאת תחת כיבוש אימתני ייגלו התושבים סולידריות ופטריוטיות ושיעורי הפשיעה יפחתו – המציאות הייתה שונה לחלוטין. באותה ימים נכח בדנמרק קרימינולוג אשר היה ער להזדמנות הנדירה של בדיקת התוצאות של העדרה של משטרה. מהנתונים שאסף נתגלה כי לאחר מעצר השוטרים חל גידול עצום בשיעורי הפשיעה[3].

בול לציון הצלת יהודי דנמרק
בול לציון 30 שנה להצלת היהודים בדנמרק

המסקנה התבקשת משני האירועים שהובאו לעיל וממחקרים נוספים היא כי במצב חרום מלחמתי לא רק שהפשיעה גואה[4], אלא שבלי נוכחות ופעילות משטרתית יעילה המצב אך מחמיר – כפי שקורה גם בימי שלום כשם שקרה במהלך שביתת השוטרים במונטריאול. ב- 7.10.1969 בשעה 08:00 הכריזה משטרת מונטריאול שבקנדה על שביתה שנמשכה 16 שעות, בגלל דרישת השוטרים להשתכר כמו חבריהם בטורונטו. באותו יום חוותה העיר מידה של פשיעה והפרות סדר חמורות המתרחשת בעיר במצטבר במשך כמה חודשים. בשעה 11:00 כבר נשדד הבנק הראשון מתוך שישה שנשדדו במהלך היום; בצהרי היום רוב החנויות נסגרו כשהחלו מעשי ביזה בכ- 100 חנויות ובעטיין נדרשו 40 כלי־רכב לפנות את שברי הזכוכיות של חלונות הראווה שנופצו. נהגי מוניות שרפו מוסך שירות של לימוזינות לשדה התעופה שהתחרה בהם; צלף התמקם על גג בניין וירה למוות בשוטר; מתפרעים פרצו לכמה מסעדות ובתי מלון; רופא הרג פורץ שפרץ לביתו; ותריסר הצתות בוצעו ברחבי העיר. הרשויות נאלצו להזעיק את הצבא ואת המשטרה הלאומית (Royal Canadian Mounted Police)  על מנת להשליט סדר, לא אחרי ש- 108 איש נעצרו[5]. מכאן עולה בברור כי בימי חרום כבימי שלום – מי שחושב להסיט את שירותי המשטרה לטובת מאמצים אחרים שאינם קשורים לאכיפת החוק – טועה ומטעה.

יש הסוברים כי מצב ביטחוני מתוח מגבש ומלכד את החברה. אחד התבחינים ללכידותה של חברה הוא שיעור ההתאבדויות בקרבה. ככל שהחברה מלוכדת יותר (אינטגרציה חברתית) היא מתאפיינת בעזרה הדדית משמעותית ותמיכה אפקטיבית בחוליותיה החלשות והנזקקות – כפי שמצא הסוציולוג היהודי-צרפתי אמיל דירקהיים[6] עוד בסוף המאה ה-19. ברוח משנתו ערך הסוציולוג ברוך קימרלינג מהאוניברסיטה העברית בירושלים מחקר חשוב[7] בו בדק תופעות של אנומיה ואינטגרציה בחברה הישראלית בזיקה לבולטות הסכסוך הישראלי – ערבי. המשתנה הבלתי תלוי היה בולטות הסכסוך אשר נמדד לפי גודל כותרת הידיעה בעיתון על המצב הביטחוני והמיקום שלה בעמודיו. האינדיקטור למידת האינטגרציה החברתית היה שיעור ההתאבדויות בישראל[8] – המשתנה התלוי. נמצא מתאם גבוה בין בולטות הסכסוך ובין שיעור ההתאבדויות אצל גברים. דהיינו, ככל שהסכסוך הישראלי-ערבי נתפס כחמור יותר כך גדלה רמת הדיסאינטיגרציה החברתית בארץ כפי שבאה לידי ביטוי במספר העולה של המתאבדים.

גם שני מחקרים נוספים שנעשו בישראל בעטייה של מלחמת יום הכיפורים הפריכו את האמונה כי במצב חרום מלחמתי גוברת האינטגרציה החברתית עד כדי כך ששיעורי הפשיעה קטֵנים. המחקר הראשון היה של יעל חסין ומנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית[9] בו הם מצאו עלייה מובהקת בשיעורי הפשיעה אחרי היממה הראשונה של המלחמה. המחקר השני נעשה על־ידי אפרת שוהם במסגרת אוניברסיטת בר־אילן[10] והיא מצאה כי למרות המשבר הביטחוני והחברתי העמוק שחל בעקבות המלחמה, עלתה עבריינות הנוער אחרי המלחמה ביחס לתקופה שלפניה.

ככל הידוע לא פורסמו נתונים ולא התקיימה בדיקה על מצב העבריינות ובכלל זה מעשי ביזה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ומלחמת לבנון השנייה – שתי מערכות שבעטיין התפנתה חלק ניכר מהאוכלוסייה באזורים רבים. יחד עם זאת יש לציין כי היו דיווחים בתקשורת על מעשי ביזה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה[11]. לעומת זאת נראה כי הפשיעה בצפון הארץ במהלך מלחמת לבנון השנייה ירדה במידה דרסטית וכמעט שלא היו מעשי ביזה. ההסבר העיקרי שניתן לכך הוא פריסה מאסיבית של כוחות משטרה באזורים שננטשו[12].

העבריינות במצבי חרום כתוצאה מפעולות איבה וכתוצאה מאסונות טבע

בשעה שהידע לגבי מצב העבריינות לרבות מעשי ביזה בעת מלחמה מבסס את הטענה כי במצב חרום מסוג זה לא רק שהעבריינות אינה פוחתת אלא היא אפילו גוברת, הרי לגבי מצבי חרום כתוצאה מאסונות טבע התמונה המצטיירת מבלבלת לכאורה. מצד אחד נראה כי במצבי אסון לא רק שאין דיווחים על מעשי ביזה משמעותיים, אלא יש אף הטוענים שהטענה על ביזות בעת אסונות טבע היא מופרכת[13]. נראה כי רבים וטובים בלבלו בין שני המצבים האלו והקישו מהממצאים האלו לגבי החרום באסונות טבע לחרום במלחמה. כך למשל, בהקשר של מלחמת המפרץ הראשונה, הועלתה טענה שנקראה "מיתוס הביזה" לפיה "באיזור מוכה אסון שפונה מתושביו תתקיים תופעה נרחבת של ביזה. מיתוס זה הופרך במחקרים המצביעים על ההפך הגמור: מקרים של ביזה המונית מתרחשים לא במצבי אסון, אלא כתוצאה מתחושות של קיפוח חברתי וכו'. במקרים המעטים של ביזה בעת אסון מתברר כי העבריינים הם אנשים שאינם שייכים לקהילה העסוקה בהצלת חייה. ההנחה השגויה בדבר הביזה הצפויה באיזור האסון גורמת להקצאה מוטעית של כוחות ביטחון לשמירה על הרכוש, על חשבון הפניית הכוחות להצלת חיים"[14]. בהערת אגב ייאמר כי מהי נפקא מינה אם העבריינים הבוזזים הם אנשים שאינם שייכים לקהילה העסוקה בהצלת חייה?!

לעומת אלו המעלים את "מיתוס הביזה" כטיעון אופרטיבי, מחקר מעמיק בקרימינולוגיה בעת אסון – תחום ההולך ומתפתח –  מגלה תמונה שונה לגמרי בכל הנוגע למצב הפשיעה בעת אסונות טבע, ובכלל זה עבירות רכוש, עבירות נגד גוף אדם לרבות עבירות מין, ועבירות מרמה והונאה. התמונה שהתקבלה מהניסיון הרב שהצטבר משורה של אסונות הוא כי העבריינות במצבים כאוטיים אלו אכן גואה[15], בדומה למה שקורה במצבי מלחמה – ומי שמקל ראש בהקצאת כוחות ייעודים לאכיפת החוק במצבי משבר אלו עומד על כרעי תרנגולת.

"הקודים של העולם התחתון"

מוסכמה נוספת ממנה שואבים תימוכין הטוענים כי בעת חרום תרד עקומה הפשיעה היא הדעה כי לעבריינים יש "קודים" – או כפי שהם מכונים בויקיפדיה "ערכים פנימיים"[16] שאותם בדרך כלל אין העבריינים חוצים. כך למשל מונה "האנציקלופדיה החופשית" שורה של קודים וביניהם האיסור על הלשנות, ואי פגיעה בילדים ובנשים. למותר לציין כי לא נמצאה בויקיפדיה כל אסמכתא ממשית לקיומם של אותם "ערכים פנימיים", והם קיימים אך בראשם של סופרים ותסריטאים. נהפוך הוא, המחקר בקרימינולוגיה מזהה שיפוט מוסרי לקוי אצל העבריינים[17]; ועל־פי הגישה המקובלת כיום בקרימינולוגיה ההחלטה אם לבצע את מרבית העבירות, או להימנע מהן, אינה תלויה ב"קודים" מוסריים וערכיים – אלא נובעת משיקולים רציונליים לחלוטין ובעיקרם רווח והפסד  – עלות מול תועלת[18]. לפיכך אינטרסים אמור ולא קודים מוסריים. נראה כי רוב רובם של אלו שביצעו את העבירות במהלך הבליץ בלונדון, בעת מעצרה של המשטרה בדנמרק ובמהלך מלחמת יום הכיפורים, בחרו ככל הנראה לבצע את העבירות בגלל שיפוט מוסרי לקוי ומשיקולים רציונליים – היינו ניצול המצב בו לדעתם נמוכים הם סיכוייהם להיתפס. אותם "קודים מוסריים" שמונה הויקיפדיה שאם הם אינם נחצים הרי זאת לא בגלל מוסריותם המופלגת של העבריינים אלא הודות להרתעה האישית והכללית ביודעם כי התגובה החברתית והתגובה בתוך תת-התרבות העבריינית לאותן הפרות תהיה קשה וכואבת, ורב הסיכוי לטעמם שהיא תגיע עליהם. אשר על כן אם ישנם מיתוסים בעניין העבריינות והחרום הרי הם המיתוסים על קיומם של קודים בקרב העולם התחתון.

לא זו אף זו, הציפייה כי עבריינים יזדהו עם המדינה בצורה כזו או אחרת ממניעים ערכיים, או ימנעו מלבצע עבירות מתוך הכרת הטוב היא ציפייה מופרכת. הראיה האולטימטיבית לכך היא החנינה הכללית. שהרי אם הייתה הכרת תודה על החנינה הכללית – היו נמנעים האסירים המשוחררים מלבצע עבירות נוספות. הניסיון גם כאן מלמד על המציאות.

פעמיים הוכרזה בישראל חנינה כללית. האחת בשנת 1949 – עם סיום מלחמת הקוממיות[19] והשנייה אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967[20] – שני אירועים היסטוריים מכוננים שהביאו להתרוממות הרוח במדינה ולשטף פטריוטיות. התקווה הייתה כמובן כי אותם אסירים שהשתחררו בזכות החנינה יגלו את הסולידריות הנובעת מגודל השעה והחסד שנעשה איתם ולא יחזרו לפעילות פלילית. בשנת 1949 שוחררו כמעט כל האסירים – 167 במספר – ונותרו רק 42 במאסר – רוצחים ופושעים מסוכנים[21]. למרבה הצער לא נודע מה עלה בגורל האסירים המשוחררים באותה חנינה וכמה מהם עברו עבירות נוספות. לעומת זאת בכל הנוגע למשוחררים בשנת 1967 נעשה מחקר בשנת 1976 לקבלת תואר ד"ר על־ידי לסלי אלעזר סבה מהאוניברסיטה העברית בירושלים[22]. סבה בדק את החזרתיות (רצידיביזם) של 500 אסירים ששוחררו מכוח חוק החנינה (קבוצת הניסוי) במשך שלוש שנים, לעומת 500 אסירים (קבוצת הביקורת) אשר שוחררו לפני החנינה אולם היו זכאים לחנינה אילו נמצאו אז במאסר. האסירים בקבוצת הניסוי נהנו ממאסר קצר יותר – אך התבדה מי שסבר כי הם יכירו תודה למדינה על שחרורם המוקדם לרגל הניצחון ההיסטורי ויחזרו למוטב. רובם – 57.1% – חזרו לעבריינות בדומה מאד לשיעור הרצידיביזם בקבוצת הביקורת שהיה 57.4%. יחד עם זאת האמת חייבת להיאמר במלואה – שיעור הרצידיביזם בקרב האסירים מקבוצת הביקורת, שלא זכו לשחרור מוקדם בשל החנינה, מצביע בעליל על כך כי לעונש החמור יותר (זמן המאסר הממושך יותר) לא הייתה השפעה חזקה יותר של הרתעה.

השחיתות והחוסן הלאומי

העבריינות בכלל והשחיתות בפרט מערערות את החוסן הלאומי שהוא תנאי הכרחי לקיום הביטחון הלאומי. עובדי ציבור ונבחרי ציבור מושחתים נמצאים בהכרח בניגוד עניינים בכל הנוגע להתנהלותם מול משחיתיהם והמתחרים של המשחיתים. כפועל יוצא מניגוד עניינים זה הם עלולים לקבל החלטות מוטות לרעת הציבור בתחומי אחריותם ובכלל זה בתעדוף משאבים הלאומיים – לרבות הסטת משאבים לרעת הרשויות לאכיפת החוק ומינוי עובדים בכירים ברשות המבצעת איתם יקל עליהם לנהל את מערכות היחסים המושחתות שלהם. חלוקת הקשב בקרב נבחרים ועובדי ציבור מושחתים נתונה לטובת אלו שהם אוכלים מכף ידם ולטובת מהלכים קצרי מועד. ניהול תהליכים לטווח ארוך כמעט שאינו בא בחשבון במציאות בה ההווה משועבד לטובת אינטרסים שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. במציאות כזו מתחולל כרסום באמון הציבור בשלטון שפוגע בנכונות של אזרחים להתגייס לטובת הכלל ואף לציית לנורמות מחייבות – "אם לו מותר אז גם לי מותר".

מכל האמור לעיל עולה כי יש בכוחה של העבריינות לפגוע פגיעה של ממש בחוסן הלאומי. ככל שהחוסן הלאומי ילך וייסדק כך ייפגע גם הביטחון הלאומי. לפיכך שלטון החוק אינו רק מושא רעיוני ואידיאולוגי. הוא אבן הראשה בבניין החוסן הלאומי.


הערות

[1] בנאומו בפני בית הנבחרים ב- 18.6.1940 "This was their finest hour…".

[2]  1) The Guardian (2010). London in the blitz: How crime flourished under cover of the blackout.

2) History Extra: The official website for BBC History Magazine (2018). 10 facts about crime on the home front in the Second World War.

[3] שוהם, שלמה גיורא וגבריאל שביט (1990). עבירות ועונשים. תל־אביב, הוצאת עם עובד. עמ' 87.

[4] שוהם, ש גיורא, משה אדד וגיורא רהב (2017). קרימינולוגיה. תל-אביב, הוצאת שוקן, עמ' 477-478.

[5] דבר, 9.10.1969, עמ' 2.

CBC Digital Archives. 1969: Montreal’s "night of terror".

[6] דירקהיים נחשב לאחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית. הוא גם הניח את היסוד גם לחקר הסיבות להתאבדויות ומצא קשר בינן לבין תהליכים חברתיים אותם הגדיר כאנומיה (anomos ביוונית בלי חוק, והכוונה לחוסר בנורמות במובן כללים, חוקים). 

[7] קימרלינג, ברוך (1972). "אנומיה ואינטגרציה בחברה הישראלית ובולטות הסכסוך הישראלי – ערבי". מגמות. כרך י"ט עמ' 349 – 372.

[8] המחקר בדק את השנים 1949 – 1966.

[9] סולידריות של עבריינים במלחמה – האמנם? מגמות, 3, 1974.

[10] שנויים בהתנהגות דפוסי עבריינות קטינים בתקופה שלפני מלחמת יום הכפורים ולאחריה (1985).

[11] מעריב, 6.2.1991, עמ' 7. מעריב, 8.2.1991, עמ' SE7. מעריב, 8.2.1991, עמ' SC6. מעריב, 10.2.1991, עמ' 1. מעריב, 11.2.1991, עמ' 12.

[12] שיחה מיום 30.11.2019 עם ניצב בדימוס דני רונן שהיה מפקד המחוז הצפוני של המשטרה בעת המלחמה.

[13] Erik Auf der Heide (2004). Common Misconceptions about Disasters: Panic, the “Disaster Syndrome,” and Looting. In O'Leary M. The First 72 Hours: A Community Approach to Disaster Preparedness. Lincoln (Nebraska), iUniverse Publishing. Pp. 340-380.

Quarantelli, E. L. (1994). Looting and Antisocial Behavior in Disasters – Preliminary Paper. University of Delaware Disaster Research Center

[14] אבן חן, משה ומתן פורת (2001). מלחמת המפרץ – העורף האזרחי בזמן משבר. מערכות, גליון 374-375, עמ' 66-73.

[15] Frailing, Kelly, Harper, Dee Wood (2017). Toward a Criminology of Disaster – What We Know and What We Need to Find Out. Disaster Studies. New York: Palgrave Macmillan.

[16] הערך "ערכים פנימיים" בויקיפדיה, אוחזר ביום 1.12.19.

[17] אדד, משה (1989). קרימינולוגיה – העבריין בהתהוותו. הוצאת אור־עם. עמ' 137-159.

[18] תיאוריית הבחירה הרציונלית והמניעה המצבית של פשיעה – ראה בשוהם, ש גיורא, משה אדד וגיורא רהב (2017). קרימינולוגיה. תל-אביב, הוצאת שוקן, עמ' 303 – 309.

[19] פקודת חנינה כללית מיום 10.2.1949 מטעם מועצת המדינה הזמנית.

[20] חוק החנינה תשכ"ז-1967, מיום 12.7.1967.

[21] דבר, 10.2.1949, עמ' 1. קול העם, 10.2.1949, עמ' 1. הצפה, 11.2.1949, עמ' 1. הצפה, 13.2.1949, עמ' 1. הבקר, 10.2.1949, עמ' 1. הבקר, 17.2.1949, עמ' 4.

[22] החנינה האישית והחנינה הכללית – היבטים משפטיים ופנולוגיים.

פרשת מאיר טוביאנסקי – האם היא אכן אירוע חד פעמי?

אבי דוידוביץ (‏1.10.2018)

אין חולק כי לסרן מאיר טוביאנסקי נשעה מעשה נבלה * הכול מסכימים כי לאורך עשרות שנים הודחקה הפרשה אל מחוץ לתודעה של אזרחים רבים ואל שולי השיח הציבורי * רבים רואים בהוצאתו להורג כמקרה חד פעמי * במאמר זה נבחנה הפרשה בראיית מאקרו ובהקשר החברתי-תרבותי שלה * המסקנה המתבקשת כי אין מדובר באירוע חריג אלא בתופעה * רצח על פגיעה כביכול בביטחון המדינה להמשיך לקרוא

האמת על בדיקות הפוליגרף – חלק שני

אבי דוידוביץ (‏29.06.2017)

בחלק הראשון של המאמר הוצגו שתי השיטות המקובלות לבדיקות הפוליגרף: שיטת שאלות הביקורת (שב"ק) ושיטת פרטי החקירה המוכמנים (פח"ם) * שיטת השב"ק – אינה בהכרח תלוית אירוע – ולמרות שהיא שיטת הבדיקה הנפוצה ביותר, היא חסרת כל ביסוס מדעי ועלולה להביא להפללת תמימים ולזיכוי אשמים רבים * לעומת זאת שיטת הפח"ם שהיא בהכרח תלוית אירוע, מוגבלת מאד ביישומה, אך מבוססת היטב על עקרונות מדעיים

להמשיך לקרוא

האמת על בדיקות הפוליגרף – חלק ראשון


אבי דוידוביץ ‏(26.06.2017)

החל מסוף מלחמת העולם השנייה הלך ונעשה נפוץ השימוש בפוליגרף בקרב סוכנויות לאכיפת החוק, ארגוני מודיעין וגורמים פרטיים * בודקי הפוליגרף הצליחו לשכנע עולם ומלואו בסגולותיו של המכשיר וביתרונותיה של הבדיקה באמצעותו – עד כדי כך שנעשה לפרה קדושה * עתה, משהצטבר ידע מדעי רב על ערכן של בדיקות הפוליגרף למיניהן – הגיע העת לשחטה

האם יש קשר בין החלטתו של שר הביטחון, חה"כ אביגדור ליברמן, להניע באמצעות סיעתו "ישראל ביתנו" הצעת חוק שתחייב את חברי הקבינט לעבור פעם בשנה בדיקה במכונת אמת[1]; ובין יוזמתו של יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, חה"כ דוד אמסלם[2], כי כל קציני החקירות של משטרת-ישראל יעברו בדיקת פוליגרף לצורך בדיקת התאמתם התעסוקתית, קרי בדיקת אמינותם? ייתכן והקשר בין שתי ההצעות הנואלות האלו הוא הפוליטיזציה של הפוליגרף. עם זאת שתי ההצעות האלו מעלות לשיח הציבורי את סוגיית התקפות של בדיקות הפוליגרף. לפיכך, לפני שניכנס לעובי הקורה של המכשיר והשימושים בו, ניזכר בכמה מקרים. להמשיך לקרוא

טבח כפר קאסם

אבי דוידוביץ (אוקטובר, 2016)

"מאורע-זוועה מחריד" – במילים אלה השתמש דוד בן-גוריון לתאר את טבח כפר קאסם * 60 שנה למבצע קדש ולרצח הנורא * מה אנו יודעים על הפרשה ומה אנו רוצים שידעו? להמשיך לקרוא

הויכוח על תיוגו של גוש אמונים כסוטה פוליטי בראי הסוציולוגיה של בעיות חברתיות

אבי דוידוביץ (1993)

המחקר נעשה בשנת 1993 במסגרת סמינריון לתואר שני בקרימינולוגיה "הפשיעה בישראל" בהנחיית פרופסור ג'רלד קרומר ז"ל, באוניברסיטת בר-אילן

תקציר

העבודה עוסקת באופן בו תויגה קבוצה פוליטית – כדוגמת גוש אמונים – כקיצונית, ובשימוש שנעשה בתיוג זה במסגרת ויכוחים בין קבוצות פוליטיות אחרות בישראל, באמצעות מודל תיאורטי, מתחום הסוציולוגיה של בעיות חברתיות. בלוז המודל עומדת ההנחה כי תהליך תיוגו של הסוטה הפוליטי על-ידי "המרכז" הוא דיפרנציאלי, ובדרך כלל – אם מתקיים קונצנזוס רחב סביב התיוג – יתפתח ויכוח לא רק בין "המרכז" ובין הסוטה, אלא גם בין קבוצות "מרכזיות" שונות על הסוטה, במטרה לשייכו לאחת הקבוצות היריבות. לפיכך ניתן לצפות כי במקביל לתיוג של גוש אמונים כקבוצה קיצונית, על-ידי המרכז, יתהווה פולמוס בין קבוצות במרכז, ב"שמאל" וב"ימין", על גוש אמונים – בהתאם לקונטקסט החברתי הרלבנטי. להמשיך לקרוא

אקדמאיים, היזהר!

אבי דוידוביץ (2016)

בעלי תואר ד"ר ופרופ' נתפסים כאנשים משכילים, מלומדים, רחבי אופקים ומרחיקי ראות * במציאות מתברר כי חלקם מקובעים לדעות שעבר זמנן, או שתחום המחקר שלהם אינו רלבנטי * במקרים אחדים מדובר בתואר שהתקבל ממוסד בחו"ל, שאינו מוכר בישראל להמשיך לקרוא

סיפורה של עגלה

אבי דוידוביץ (2016)

לפני כמה שנים, כשקניתי את הטרקטורון הראשון שלי, קניתי גם עגלה – "גרור פתוח" בשפת משרד הרישוי – לצורך גרירת הטרקטורון לאתרי היציאה לטיולים. השם עגלה נשמע אולי ילדותי אבל יש לה לוחית זיהוי ורישיון רכב ("טסט" כמו מכונית), ביטוח ואפילו תו חניה מהעירייה המתיר חנייה לדיירי הרחוב. העגלה משמשת אותי לעתים גם להובלת רהיטים וחפצים שונים לבני המשפחה. לכן להמשיך לקרוא

באנו חושך לגרש

אבי דוידוביץ (2015)

על רקע פרסום הידיעה כי נעצרו חשודים ברצח בפר דומא התברר כי מקורבים לימין הקיצוני יצאו במחאה נגד תנאי החקירה של החשודים * נראה כי חלקים גדולים מן הציבור היהודי מבדיל בשיפוטו המוסרי בין מעשה טרור פלשתיני ובין טרור יהודי – לקולת היהודי * בידול זה אינו נותר אך ברמת השיח, אלא מוצא ביטוי מעשי וממשי באכיפת החוק להמשיך לקרוא