במוצאי שמחת תורה מת הסבא שלי כשהוא יושב על הכורסא שלו, מחזיק בידיו את סידור התפילה, ונראה מנמנם כהרגלו. כנראה וקרא את קריאת שמע של המיטה כפי שנהג. הוא היה בן 89 ואני בן 12. הייתי ביחד עם אחי המבוגר ממני בארבע שנים והורינו לא היו בבית. התכוננו לארוחת הערב. אחי ניגש לשאול אותו אם הוא רוצה חביתה, והוא לא ענה לו. שמעתי אותו קורא לו שוב ושוב "זיידע! זיידע!" – ללא מענה. ואז שמעתי שהוא מנשים אותו – ללא הועיל. קפאתי במקומי. כעבור כמה רגעים אחי בא אלי ואמר לי שהוא חושב שזיידע מת.
התקשרנו לרופא שלו, ד"ר הנדלזלץ, שגר לא הרחק מאיתנו, והזעקנו את אבא מעבודתו. אני לא יכולתי להביט לכיוון החדר שלו ואף לא להישאר בבית. אמרתי לאחי שאני יורד למטה לחכות לרופא. אחי, שנותר לבד בבית, פנה לשכן שלנו וביקש את עזרתו. הרופא הגיע ומיד קבע את מותו. בכוחות משותפים הם העבירו אותו מהכורסא למיטתו; ובתוך כך אבא הגיע ושאל בבכי את ד"ר הנדלזלץ מה קרה פתאום שהוא מת, שהרי הוא היה בסדר גמור רק שעה שעתיים קודם, כשהוא יצא לעבודה. ד"ר הנדלזלץ השיבו בסימפטיה שאפיינה אותו כי פתיל חייו נגמר. בינתיים הגיעו עוד כמה שכנים. גברת סאבּוֹ נכנסה לחדרו, ספקה כפיים תוך שהיא מביטה למרומים ובקול בוכה אמרה באידיש, במבטא ההונגרי הכבד שלה, "הו אלוהיי, הלוואי עלי למות ככה".
אבא התקשר לאחיין שלו, קרוב המשפחה היחיד שהוא היה יכול להתקשר אליו. הם הורידו את הסבא ממיטתו והניחוהו על הרצפה, כיסו אותו בסדין והדליקו נרות למראשותיו. המסדרון בבית קישר בין כל החדרים, לרבות השירותים, כך שלא היה ניתן לעבור מחדר לחדר, או לצאת מהבית, מבלי לעבור דרך המסדרון ולראות את המחזה שהבעית אותי עד כדי כך שלא יכולתי להביט לכיוון החדר של הסבא שלי בו הוא שכב על הרצפה, ללא רוח חיים, מכוסה בסדין לבן, כאשר שני פמוטי הכסף שלו מאחורי ראשי, כשנרות שבת דולקים עליהם.
כל הלילה אבא ובן דודי ישבו בכניסה לחדרו וקראו תהילים. בבוקר התקיימה הלוויה. היה ברור שלא אשתתף בה.
מאז ולאורך כל השנים, בכל הזדמנות שהייתה לי, סיפרתי עליו – אולי כהספד מאוחר; אולי כי הדיבור עליו החייה את הזיכרונות.
בחלוף 53 שנים מיום מותו, ואני כבר סבא בעצמי, פיניתי את תכולת הבית, אחרי שהוריי הלכו לעולמם. בתוך כך, מצאתי חבילות של מעטפות עם מאות קבלות ומכתבי תודה על התרומות שהוא תרם. בילדותי החשבתי את המכתבים האלו אך כמקור לאוסף הבולים שלי, ותו לא. באין מקום לשמור אותם, נאלצתי להשליך גם אותם, ביחד עם הרבה חפצים אחרים, טעונים בזיכרונות הילדות; לא לפני שהראיתי אותם לבתי, שתוכל לספר לכל מי שיבוא אחרי על נדבנותו המופלגת, כפי שראתה במו עיניה.
חלק ממורשתו היא הבחירה האקטיבית בחיים. במהלך שנות השלושים של המאה הקודמת הוא חש את הרוחות הרעות שנשבו מעבר לנהר שזרם בקצה העיירה שלהם, שהיה גם הגבול עם גרמניה. "יהודים צריכים לחיות בארץ ישראל" פסק ועלה לארץ עם סבתי ואבי, שלוש שנים לפני החורבן. לסבתי הניתוק מבנותיה ונכדיה היה קשה מנשוא. היא חזרה לבקר אותם. ביום פרוץ המלחמה היא הספיקה להימלט מהתופת בעור שיניה. במסע שלא ייאמן היא הצליחה לחזור לארץ בזכות הדרכון המנדטורי שהיה לה.
סבא שלי איבד בשואה שתי בנות וחמישה נכדים ועוד רבים מבני משפחתו, אבל הוא לא נתן ליגון להכריע אותו, או להסיט אותו מאמונתו האדוקה. משקמה המדינה הוא לא הפסיק לומר כי הוא מוכן לתת לבן גוריון אלף ל"י – כ־ 100,000 ₪ של היום – על מנת שיהודים לא ייסעו בשבת בארץ ישראל. לא פעם הוא חזר הביתה מהקניות בשוק הכרמל כשהוא ממרר בבכי על כי קיימת שם חנות בשר ועליה שלט מפורש "לא כשר". כל נייר כתוב בעברית שהוא היה רואה מוטל ברחוב, הוא היה מרים ומניח אותו כלאחר כבוד במקום גבוה. העברית הייתה עבורו לשון הקודש, והוא לא היה יכול לשאת את המראה של האותיות הקדושות מתגלגלות על הרצפה. מעולם הוא לא הרג חרק, בין אם היה זה ג'וק או זבוב. הוא היה לוכד אותם בידיו ומעיף אותם מהחלון – וכי איך ימית את מה שאלוהיו ברא. הדבקות באמונתו העמוקה הייתה כנראה גם הניצחון הפרטי שלו על היטלר שרצח חלק גדול ממשפחתו.
כל חייו, כל עוד כוחו היה במותניו, הוא עבד והתפרנס בכבוד. אפילו הפולנים, שמרביתם לא היו אוהבי יהודים בלשון המעטה, כיבדו אותו כבעל מקצוע מיומן, שבין היתר היה מטפס על גגות הכנסיות שלהם ומתקן להם את עבודות הפח. מעולם לא פנה בבקשה לסיוע חומרי. על השילומים מגרמניה לא רצה לשמוע. אפילו את כרטיסי ההפלגה לארץ ישראל הוא קנה בעצמו ומכספו.
על פי המסורת מיתת נשיקה שמורה לצדיקים בולטים. אינני אדם דתי ובוודאי שאיני מאמין במיתה השמורה לצדיקים. עם זאת אני מאמין בלב שלם שלשיטתי היה סבי צדיק גמור.
אבי דוידוביץ 