אבי דוידוביץ (15.5.2021)
בערב חג השבועות תש"ט (1949) התבצע בישראל רצח שזעזע את המדינה הצעירה * אֵם, ששרדה את השואה, רצחה באמצעות התזת חומצה גופרתית את בנה הפעוט בן השנתיים וחצי * היה זה הרצח הראשון בישראל שהורה רצח את ילדו
לאחרונה יצא לאור ספרי ילדים אבודים – הורים רוצחים: פיליסייד בישראל שבו, בין היתר, דווח בפרוטרוט על למעלה ממאה מקרים של רצח ילדים בידי הוריהם. המקרה הראשון שהתבצע בישראל והיה ייחודי מבחינת שיטת הביצוע היה האירוע בו צילה צביקלר מתל אביב, שהייתה אז בת 29, רצחה ב־2 ביוני 1949 את בנה היחיד ישעיהו "שרי" בן השנתיים וחצי, בעת שביקרה אותו במוסד לילדים בגבעת רמב"ם בגבעתיים, על־ידי כך ששפכה עליו חומצה גופרתית. לאחר האירוע צילה ניסתה להתאבד על אתר באמצעות בליעת כדורי שינה. היא נדונה לעשר שנות מאסר אך שנתיים לאחר שהסתיים משפטה העניק לה ממלא מקום נשיא המדינה חנינה, והיא שוחררה מבית הסוהר לכלא של חייה.
ככל הידוע צילה נולדה בשנת 1920 בעיר בוריסלב שליד לבוב שבפולין לאליהו (אליאשׂ) ושיינדל וכטל, והיא נעשתה אחות מוסמכת. במשך המלחמה צילה עבדה במסגרת הצלב האדום בפולין ובהונגריה ובמסגרת זו ככל הנראה היא טיפלה בילדים רבים. ניתן להניח כי כל משפחתה נספתה בשואה, למעט אחות שכנראה הייתה לה בשם מריה ג'לינסקי, שנישאה לאיש מהמערב עוד לפני המלחמה והם חיו בדמשק. ייתכן והייתה לה ידיעה או תקווה שאחיה מונדיק שרד את המלחמה והשואה והיא עשתה כמה וכמה ניסיונות לאתר אותו באמצעות מודעות במדורים לחיפוש קרובים שהיו נפוצים אז מאד בכלי התקשורת. בשנת 1945, לאחר שהסתיימה המלחמה, צילה עלתה לארץ והגיעה לקיבוץ עברון שליד נהריה. בסמוך להגעתה לארץ הכירה בתל־אביב את יעקב צביקלר, וכעבור חודשים ספורים עזבה את הקיבוץ ונישאה לו בסוף שנת 1946.
יעקב היה כנראה ותיק יחסית בארץ. מוצאו מהעיר זאקופאנה שבפולין. בזמן המלחמה הוא כבר היה בארץ והתנדב לבריגדה. ככל הנראה רבים ממשפחתו נספו בשואה. מייד עם תום המלחמה הוא ניסה לאתר את דודו אריה צויקלר, בקוותו שהוא שרד את השואה. יעקב התגורר ברחוב נחמני 27 בתל אביב. נראה כי יעקב היה נשוי לאישה שעזבה אותו מבלי שנולדו להם ילדים ועברה לגור בלונדון. יעקב ואותה אישה לא התגרשו כך שנישואיו לצילה היו ביגמיים. סביר להניח כי נישואיו הראשונים לא נעשו בתל־אביב, שאם כן ברבנות בתל־אביב היו מגלים, בעת שנרשם לנישואין עם צילה באוגוסט 1946, כי הוא נשוי לאחרת. במהלך ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגד צילה בגין הרצח של בנה הפעוט היא חזרה כמה פעמים על העובדה כי נישואיו של יעקב איתה היו נישואין ביגמיים – עובדה הנתמכת חד משמעית במודעה שפרסמה הרבנות הראשית בתל־אביב באוגוסט 1945, לפיה יעקב התבקש לסור לרבנות "בקשר עם מכתב תכוף מלונדון". אינני יודע כיצד יעקב הסדיר את העניין כך שהתאפשר לו להינשא לצילה אולם לא אתפלא כי יעקב הצליח "להסתדר", או להוליך שולל את רושם הנישואין. על פי מה שהתברר לגביו נראה כי הייתה היכולת הזאת. לאחר הנישואין צילה ויעקב התגוררו ברחוב העבודה בתל אביב.
צילה טענה במהלך משפטה כי כשהייתה בחודש השישי להריונה התקבל מכתב מאשתו הראשונה של יעקב, וכך נודע לה כי יש לו אישה קודמת שממנה לא התגרש, שברחה ממנו לאנגליה, וכעת היא כתבה לו שבדעתה לחזור אליו. צילה אמרה לו, לדבריה, כי אם הוא רוצה לחזור אליה היא לא תעמוד בדרכו. אולם יעקב אמר לה שאין בכוונתו לחזור אליה – אבל צילה ידעה שהוא כותב לה מכתבים. מאז, לדבריה, נשתנה יחסו אליה לרעה והוא החל לנהוג בה באלימות והיא נאלצה לפנות לא פעם למשטרה.
בתאריך 5.6.1947 נולד הבן ישעיהו – שרי (כנראה ש' שמאלית). לאחר שנולד הילד יעקב כנראה רצה להתגרש מצילה אך בתנאי ששׂרי יישאר אצלו. צילה התנגדה לכך ברבנות.
כששׂרי היה תינוק צילה ניסתה לברוח אתו ללבנון ומשם כנראה להגיע לאחותה בדמשק. היא השיגה קשר עם מבריחי גבול שהיו קשורים לאנשים במטולה שעזרו לה לגנוב את הגבול. ייתכן ואת הקשר אליהם היא השיגה באמצעות חבר של יעקב מקיבוץ איילת־השחר, ששירת אתו בבריגדה. מכל מקום צילה ושׂרי נתפסו על־ידי המשטרה הסורית ואחרי מעצר שנמשך כחודש וחצי הם שוחררו בזכות יהודים מביירות שהתערבו לטובתה. צילה ושׂרי הוחזרו לארץ כאשר כבר התחוללה המלחמה עם הערבים – מן הסתם בשלהי שנת 1947.
כשהוחזרה לארץ התגוררה צילה בבית העולים שהיה בשכונת פלורנטין בתל־אביב, שם נודע לה שיעקב מתכנן שוב לקחת הילד ממנה. לכן היא נסעה אתו לחבר של יעקב בקיבוץ איילת־השחר, שהיה כנראה האדם היחיד שהיא יכלה לסמוך עליו. למחרת היום הגיע יעקב לקיבוץ ולקח אותה לדירתו בתל־אביב. אז יעקב ניצל הזדמנות כלשהי ולקח את הילד והעלימו ממנה. לבסוף נודע לה שהילד נמצא במוסד ויצו בשרונה[1]. משם הילד הועבר ל"בית שטראוס" ברחוב בלפור בתל-אביב, ומשם למוסד בגבעתיים שם כאמור נרצח. אלה הרצקובסקי, בעלת בית הילדים בגבעתיים, העידה שבשעה שקיבלה את הילד למוסד נתבקשה על ידי אביו שלא למסרו לאם, כי לדבריו היא "אינה אישה אחראית". יעקב גם סיפר אחרי הרצח כי צילה הייתה חולנית ונמצאה במצב שלפעמים דעתה הייתה נטרפת עליה.
בתוך כך יעקב הגיש נגד צילה תביעה לגירושין. צילה שכרה את שירותיו של עורך־הדין התל אביבי ישראל שטנדל, שבמהלך משפטה על הרצח העיד כי היא הסכימה בשעתו לגירושין בתנאי שתקבל את הדירה בתל־אביב בה התגוררו – ובעיקר את הילד – שבמהלך בירור תביעת הגירושין היא לא ידעה איפה הוא נמצא. עו"ד שטנדל לחץ על יעקב בבית הדין הרבני שיגלה איפה הוחזק שׂרי – ועל כך עו"ד שטנדל הרגיש עצמו קצת אשם, כי כך נודע לצילה איפה הפעוט שהה – דבר שאפשר לפי דעתו את הרצח.
צילה סיפרה כי יעקב העליל עליה ל"ההגנה" כי יש לה קשרים עם מאהב ערבי ובאמצעותו היא מעבירה ידיעות לאויב. אך בחקירת "ההגנה" נתבדו החשדות והיא שוחררה. עו"ד שטנדל העיד במשפט הרצח כי בשנת 1947 – כנראה אחרי שהיא חזרה מלבנון – פנתה צילה אליו וטענה כי "ההגנה" הוציאה נגדה פסק דין מוות לאחר שיעקב הלשין עליה שהיא מרגלת. לדברי עורך־הדין, הוא בדק את העניין בזמנו ומצא שמעולם "ההגנה" לא הוציאה עליה פסק דין מוות. לדברי שטנדל הוא מסר את העניין הזה לבית המשפט בכדי להוכיח שהיא לא הייתה אחראית למעשיה כבר אז בשנת 1947.מכל מקום אחרי שנודע לצילה ששׂרי נמצא במוסד בגבעתיים היא ביקרה אותו כמה פעמים.
גם לי, גם לך – לא יהיה
צילה טענה כי בגלל הסבל הרב שעבר עליה ולאחר שיעקב לקח ממנה את הילד נמאסו עליה החיים והיא החליטה להתאבד. ביום המקרה, יום חמישי ערב חג השבועות צילה הקדימה לבוא למוסד בגבעתיים. לדבריה היא הלכה לשם בכדי להיפרד משׂרי ובארנקה החזיקה את בקבוק החומצה, שהועידה לגמירת החשבון האחרון עם ידידו של בעלה שלדעתה גם הוא אשם בצרותיה, וכן 25 טבליות לומינאל (כדורי שינה) שהועידה לעצמה להתאבדות. לעניין השימוש בחומצה יצוין כי באחד העיתונים דווח כי כשנה קודם לכן ניסתה צילה לשפוך חומצה על פניו של גבר שהאשימה אותו שהוא עוקב אחריה בטענה שהיא מרגלת. במקור אחד צוין, כנראה מפי יעקב, כי בשעת ריב ניסתה לשפוך עליו חומצה גופרית והיא הובאה למשטרה אך העניין טושטש.
על מה שקרה ביום הרצח דווח בעיתונים בהרחבה, כאשר לא מן הנמנע שיעקב היה אחד המקורות הראשיים לדיווח. כך למשל דווח כי רצונה לרצוח הילד היה ידוע. וכי בשעה שדעתה הייתה מיושבת עליה אמרה: שגם לה וגם לו ליעקב לא יהיה ילד. ביום הרצח צילה נראתה נושאת חבילה קטנה ומתקדמת לעבר המוסד בה שהה שׂרי. אחר־כך נראתה משחקת עם בנה ליד חלון המוסד כשחבורת ילדים מסתכלים בקנאה לעבר הילד שאימו באה אליו ומשחקת אתו. היא האכילה אותו בבננה ומייד אחרי זה השתדלה להוציא בערמה את הילד מהמוסד לעבר פינה נסתרת. הילד עמד בפנים החדר עם בובה שהביאה לו. היא השליכה הבובה החוצה והילד רץ החוצה להרימה. מייד לקחה אותו לחצר המוסד, הכתה אותו ואחר־כך שפכה עליו תוך צעקות את החומצה. כך נראה הדיווח שנראה שנבע מיעקב או ממקורביו.
לעומת זאת צילה צוטטה שאמרה כי כשהוציאה את הילד והאכילהו בבננה באה עליה התקף טירוף פתאומי ואז שפכה עליו החומצה ומייד אחר כך בלעה את טבליות השינה שהיו בתיקה. במקום אחר נאמר כי היא הכינה את הבקבוק עם החומצה בכדי לשים קץ לחייה והיא בלעה הכדורים, וכשראתה את הילד שאותו אהבה נתבלבלו חושיה – כי הייתה תחת השפעת הכדורים – ועשתה מה שעשתה. כשבוחנים את העדויות כפי שפורסמו נראה כי את הכדורים היא בלעה לפני ששפכה את החומצה על הילד ולא לאחר מכן.
אלה הרצקובסקי בעלת בית הילדים העידה כי בשעות הצהריים יצאה צילה עם הילד לחצר וחזרה לבדה. היא שאלה את צילה היכן הילד וצילה ענתה בחצר. אז שמעה בכי מחריד. הילד עמד ליד קיר החצר, עיניו סגורות ופניו מלוכלכות בתמיסה כלשהי ומישש בקיר את דרכו. היא מייד לקחה אותו לאמבטיה לרחוץ אותו ואז ראתה כי עורו ושערותיו שרופים, וכשנגעה בבגדיו הם התפוררו מעליהם. עדה נוספת, נחמה ווינברג מסרה כי אחרי המקרה צילה ניסתה לעזוב המקום וכששאלה אותה מה עשית ענתה לה "כך צריך להיות – אם אביו של הילד גר עם אישה אחרת אין הוא צריך ילד ממני".
שׂרי הפעוט הובא לבית החולים "הדסה" בתל־אביב במצב גסיסה ולא היה מקום לקבלו. בסופו של דבר נמצא כנראה מקום לאשפזו אך הוא מת למחרת – בעיצומו של חג השבועות.
צילה הובאה גם היא לבית חולים "הדסה", טופלה ולמחרת, ביום שישי, הכרתה חזרה אליה אך התנהגותה הייתה פרועה. בשבת ניסתה לברוח מ"הדסה" לאחר שדרשה לראות את בנה ולא נענתה. ביום ראשון היא הועברה מ"הדסה" לבית־החולים לחולי נפש "מגד" בבת־ים. בשל מצבה הנפשי רק אחרי כמה שבועות הודע לה שהילד מת. כל אותה תקופה היא הייתה מאושפזת ב"מגד" עד שנמצאה שפויה, ואז הועברה לכלא יפו וההליכים הפליליים נגדה נמשכו. באחד הימים בשעת ההמתנה לשופט סיפרה את סיפורה לעיתונאי ואמרה לו כי היא רוצה לחזור לעבוד כאחות.
משהחלו ההליכים הפליליים נגדה הואשמה תחילה ברצח – עבירה שעונשה היה אז מוות. עורך־דינה התפטר מאחר והיא לא נאותה לקו הגנתו, והיא נותרה לאורך כל המשפט לא מיוצגת וסרבה גם להצעת בית המשפט כי ימונה לה סנגור. צילה רק ביקשה מהשופטים שידברו איתה באידיש או שיאפשרו לה לדבר באידיש. הקטגור הודיע שהוא מוכן להחליף את אשמת הרצח שעונשה מוות לאשמת הריגה שהעונש בה הוא מאסר עולם מקסימום. צילה הודתה שהרגה את הילד והתכוונה להתאבד מיד. מטעם התביעה העידו שני רופאים כי היא סבלה ממחלת נפש וכי היא חולה פסיכופטית קשה, נוטה לאימפולסים ואידאות כפיה אבל מוכשרת לעמוד לדין. בטיעוניה לעונש אמרה כי היא נלחמה להוציא את בנה מבעלה שיש לו אישה אחרת. משפטה הסתיים בתאריך 1.2.1950 והיא נידונה לעשר שנות מאסר.
את מאסרה ריצתה בבית הסוהר ביפו. תחילת הייתה בדיכאון כבד ומראה היה כשלד עצמות. בשנת 1950, לקראת ראש השנה, היא שלחה למפקדת המשטרה בתל־אביב ברכת שנה טובה ומאושרת בחבילה קטנה שהכילה שתי בובות קטנות שהכינה בעבודת ידה. ולא מצאתי הסבר כלשהו למעשה התמוה הזה. מכל מקום היא הייתה אסירה למופת ובתחילת 1952 נתמנתה לעמוד בראש בית מלאכה חדש שנפתח בכלא יפו לייצור שקיקי נייר מפסולת עיתונים.
ההוכחה לכך שצילה צביקלר לא הייתה אמורה להישלח למאסר באה מהרשויות בעצמן בחנינה שניתנה לה לא רק מתוך חמלה, אלא ככל הנראה החנינה נועדה לתקן עוול משפטי שנעשה לה. באוגוסט 1952 יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, שמילא את מקום נשיא המדינה הגוסס חיים ויצמן, הפחית מעונשה בהתחשב במצב בריאותה הרופף ומן הסתם הכוונה לבריאותה הנפשית הרופפת ולא הפיזית. וכך, לאחר שנדונה למספר דו ספרתי של שנות מאסר, ונקבע במפורש שהיא מסוכנת לציבור, היא שוחררה ממאסרה באוקטובר 1952.
אין לי מידע לאן פנתה לאחר שהשתחררה מהמאסר, מה עשתה ובעיקר מי טיפל בה מהרגע שיצאה מבית־הסוהר. בהתחשב בקונטקסט של התקופה ההיא – הלא הם "ימי הצנע" הקשים ולפי קורותיה בהמשך דרכה אני יכול לשער כי הגדרתה כעלובת חיים ממעיטה ממצבה. אני מניח שעוד במהלך מאסרה הצליח יעקב לקבל את הגט ממנה. בכל מקרה הוא בוודאי לא מיעט בהשחרתה ככל שיכל – כזכור הוא טען עליה שהיא מרגלת ובוגדת במדינה שבדרך. מכל מקום יעקב כנראה ירד לארצות־הברית עוד אז. מעניין אם עזיבתו את הארץ קשורה גם לאשתו הראשונה.
קורבן של נסיבות חייה
הידרדרותה של צילה הייתה רק שאלה של זמן ודרך. לאחר שחרורה היא מן הסתם הייתה בודדה לגמרי. היא ניסתה בכל דרך ליצור קשר עם אחיה מונדיק, בהאמינה שהוא שרד את המלחמה והשואה – אין נפקא מינה אם אמונה זו התבססה על עובדות כלשהן או על משאלות לב.
צילה הייתה ידועה ומפורסמת ברבים כמטורפת שרצחה באכזריות את בנה בן השנתיים וחצי שמת בייסורים נוראיים. לעבוד במקצועה כאחות בוודאי שלא היה לה סיכוי ומן הסתם קשה היה לה להשיג עבודה – מי ירצה להעסיק רוצח מטורף. במאי 1954 היא ניסתה להשיג עבודה במסגריית הנפלד המשגשגת שברחוב שפירא 14 ברמת־גן שהייתה שייכת לבן עירה מברוסלב, אריה הנפלד. אריה כנראה מיאן להידבר איתה והיא התעמתה כנראה בפראות עם קרוב משפחתו, יוסף הנפלד, ואיימה כי תרצח את אריה אם לא תתקבל אצלו לעבודה. איש אינו מקל ראש באיומים הבאים מאדם שביצע רצח. המשטרה הוזעקה למקום והגישה נגדה כתב אישום בגין איומים. במשפט היא אינה מודה. התובע, שמודע למצבה הנפשי והחברתי העגום, אמר לשופט כי המשטרה מעוניינת למצוא לה סידור מתאים בעזרת המוסדות הסוציאליים של המדינה. אך צילה מצידה – ככל הנראה בבוחן לקוי של המציאות – אמרה לשופט שהיא אינה זקוקה לכל עזרה, והיא אף מאמינה ביכולתה להסתדר בחיים ולמצוא לעצמה עבודה בכוחות עצמה. השופט כנראה קלט את המצב וביקש חוות דעת פסיכיאטרית. לא מצאתי אם התקבלה חוות דעת כזו וכיצד הסתיים המשפט. אני מניח שבכל מקרה מעז לא יצא מתוק ומצבה המשיך להידרדר.
כמה חודשים לאחר מכן, צילה הסתננה לירדן ונתפסה בידי הלגיון הערבי, שמן הסתם הבין עד מהרה עם מי יש לו עסק. מקץ כשבועיים במעצר בירדן היא מוחזרת בנובמבר 1954 על ידי האו"ם לישראל דרך מעבר מנדלבאום בירושלים.לאנשי האו"ם וכנראה גם לחיילי הלגיון היא סיפרה שהיא נוצרייה והתגרשה מבעלה הנמצא באמריקה והייתה בדרכה אל אחותה מריה ג'לינסקי המתגוררת בדמשק. מקורו של הקשר שלה לנצרות הוא ככל הנראה מתקופת המלחמה, כשעבדה בצלב באדום. ועוד סיפרה להם כי היא הייתה אסירה בכלא יפו ורמלה והחליטה לעזוב הארץ. צילה עמדה לדין על יציאתה ללא היתר לירדן ונדונה לחמישה ימי מאסר – שהיו אלו מן הסתם הימים בהם כבר הייתה עצורה מאז שהוחזרה לישראל. אפשר וגם השופט ששפט אותה הבין שמולו ניצב אבק אדם.
מצבה המשיך להידרדר והיא אושפזה שוב בבית החולים הפסיכיאטרי בבת־ים ממנו היא ברחה כעבור חודש. היא חצתה שוב את הגבול לירדן והוחזרה לישראל דרך מעבר מנדלבאום בפעם השנייה. בגלל מצבה הנפשי היא לא יכלה למסור על היחס שגילו כלפיה חיילי הלגיון בעת מעצרה בירדן. והיא הוחזרה מייד לבית החולים בבת־ים. שם היא הוחזקה ככל הנראה עד ליום מותה בשנת 1990 – בגיל 70.
[1] כנראה והכוונה למוסד שנוהל על ידי הארגון היהודי אוז"ה שלימים עבר לניהול ויצו.
אבי דוידוביץ 