פרשת עשרת הקטינים שנעלמו בגוש דן בין השנים 1974 – 1994

אבי דוידוביץ (‏18.1.2020)

במהלך עשרים שנים נעלמו עשרה קטינים באזור מחוז תל־אביב של המשטרה ועד היום לא נודע כיצד * לאחר שפרשתי מהשירות התעניינתי בתופעת הרצח ההמוני והסדרתי ובין השאר הצפתי את פרשת אותם הקטינים * לאחרונה שודר הסרט "ארץ הילדים האבודים" שעסק בשישה מן המקרים תוך הצבת ראי מעוות על התנהלותה של המשטרה * חיבור זה נועד לרכז את עיקר המידע הנוגע לכל המקרים וליתן מענה לטענות שהועלו בסרט נגד המשטרה

מבוא

התוכנית זמן אמת בכאן 11 פתחה את השנה האזרחית החדשה בכתבת תחקיר בת שני חלקים[1] בשם ארץ הילדים האבודים; שנעשתה על־ידי גלי גינת, מיטל שבתאי וארי פינס ושודרה בכאן 11, בעניין היעלמותם של 6 קטינים בתחילת שנות השמונים: נאווה אלימלך ז"ל, דוד סטריקובסקי, ישראל בּוֹיָרְסְקי – סופר, עמאד עבד־אלחמד פיש, רחל אלבלדס ויואל כרמלי. רק חלקים מגופתה של אחת מהם – נאווה אלימלך – נמצאה. התוכנית מתארת בכישרון רב את סיפור היעדרותם של ששת הקטינים וניכר כי להכנתה הושקעה עבודת תחקיר מעמיקה, מרשימה ומקיפה וכי הטענה המוצהרת של התוכנית היא כי קרוב לוודאי כל הקטינים האלו נרצחו על־ידי אותו רוצח, כאשר ברור כי הטענה הלא מוצהרת של התוכנית, המועברת לצופה בחכמה רבה, היא כי אי גילוי המקרים נבע לא רק מאזלת יד וחוסר מקצועיות של המשטרה, אלא גם מסוג מסוים של זדון הנובע מתעדוף נמוך של קורבנוּת מקרב המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך. כך, לדעת יוצרי התוכנית, קל ונוח למשטרה להכריז כי קורבן טבע בים מאשר להודות בחשד שהוא נרצח – קל וחומר ברצח סדרתי. היות הקורבנות מהמעמד שאינו נגיש לתקשורת ולפוליטיקאים מהווה גם חלק מהסיבות שלא נעשו המאמצים הנדרשים לגלות את המקרים – שרובם ככולם זכו כאמור לתעדוף נמוך במיוחד. לכן גם נמנעה המשטרה מלהכיר ולהצהיר כי כל ששת הקורבנות נפלו קורבן לרצח סדרתי ולטפל באותם מקרים בהתאם. למותר לציין כי הכרזה של משטרה על רצח סדרתי עלולה לגרום לפאניקה המביאה לטענות נגד המשטרה ולשינוי בסדרי העדיפות שלה או בדפוסי עבודתה – מצב שכלל אינו רצוי ונוח לה. לא זו אף זו, גם עצם קרות המקרים מעידה על מחדל משטרתי בכל הנוגע לאי מניעתם ולהישנותם.

כקרימינולוג שחקר את תופעת הרצח הסדרתי בישראל הוזמנתי להתראיין לתוכנית וחלק מדברי נכללו בה – אך לא כולם. בחיבור זה ניתנת לי ההזדמנות לומר את דברי במלואם ולהתייחס לטענות שהועלו במסגרת התוכנית ללא מסננים ומתווכים. הידע עליו אני מתבסס מפורט בעבודותיי על תופעת הרצח הסדרתי[2]; ומקורות המידע שעמדו לרשותי (מהם גם העתקתי את תצלומי הקטינים) כללו קטעי עיתונות, פרסומים משטרתיים ושיחות עם אנשי משטרה שטיפלו בשעתו בחלק מן המקרים (שיחות שהתקיימו בזמן אמת ובמהלך כתיבת מאמריי[3]), ושיחות עם קרובי משפחה של כמה מהקורבנות[4]. למען הסר ספק יודגש כי במהלך שירותי במשטרה לא טיפלתי באף לא אחד מן המקרים האלו ואף לא תיק חקירה אחד מהם הגיע לעיוני. יתרה מזאת, אין לי נגישות למידע המצביע על ניסיונות לחטוף ילדים באותה תקופה, בין אם דווחו למשטרה כאירוע של תקיפה או כאירוע אחר.

להערכתי וכפי שהסברתי במאמרי רצח סדרתי בישראל, בין השנים 1974 – 1994 אירעו באזור תל-אביב-יפו 10 מעשים הנראים כחטיפה ורצח של קטינים מתבגרים כמפורט להלן. מתוכם נמצאו רק 2 גופות שגם אותן הרוצח ניסה ככל הנראה להעלים אך הדבר לא עלה בידו מסיבות שלא היו תלויות בו: שי בנימין בשריפה באמצעות חומר דליק במיכל אשפה, ונאווה אלימלך ע"י ביתור גופתה ופיזור חלקיה בים. כל עשרת הקטינים היו בגילאי 10 – 16, מהם 7 בנים ו- 3 בנות. 8 נעדרו מאזור דרום תל־אביב – יפו – בת־ים ושניים מגבעת שמואל ורמת־גן. 6 מתוך ה- 10 נעדרו בתקופת החורף. כל המקרים קרו בימים חמישי, שישי, שבת וראשון; אף לא אחד מהם התרחש בימים שני, שלישי ורביעי. השנים הפעילות ביותר היו 1979 – 1983 במהלכן נעדרו 7 מהקטינים. ההפוגה הגדולה ביותר הייתה בת 6 שנים – בין השנים 1984 – 1989, מיד לאחר חמש השנים הפעילות ביותר.

מבחינת הזמן והמרחב, מאפייני הקורבנות ושיטת הביצוע המסקנה המתבקשת היא כל עשרת הקטינים נפלו קורבן לרצח סדרתי כמפורט להלן. מקבץ של 10 מקרים באזור גיאוגרפי יחסית מצומצם של קורבנות בעלי מאפייני גיל דומה, שנחטפו כשהיו לבדם מחוץ לביתם, בכוונה ברורה להעלים את גופותיהם, מעלה את הסבירות לרמה של קרוב לוודאי שמדובר ברציחות סדרתיות. בכל הנוגע לפרק הזמן בו עסקינן – 20 שנה – יובהר כי על פי הספרות המקצועית ידוע כי רוצחים סדרתיים עלולים להיות פעילים במשך מספר דו ספרתי של שנים עד כדי 30 שנה ויותר, זאת בהתחשב בגיל הצעיר שחלקם מתחילים בביצוע מעשי הרצח וביכולת הגבוהה שלהם להעלים את המעשה או את הראיות שעלולות להסגיר אותם. נודעו גם מקרים בהם הייתה הפוגה של כמה שנים אצל רוצחים סדרתיים[5]. בשולי הדברים יוער כי על־פי הפרופילאות הפלילית סביר להניח כי מדובר במעשי רצח על רקע מיני, המתבצעים בדרך כלל על־ידי תוקף שאינו חולה נפש, בעל אינטליגנציה ממוצעת ומעלה, לוקה בהפרעה אישיותית סוציופטית קשה – עד כדי פסיכופטיה. בדרך כל רוצח סדרתי מסוג זה פועל לבדו – ללא שותפים. הוא בעל יכולת גבוהה מאד לצוד את קורבנותיו ולנטרלם גם בסביבה הומה אדם, מבלי שיעורר חשד. הוא בדרך כלל משתמש בהרג קר ולא בנשק חם. בהינתן המידע משני המקרים בהם נמצאו הגופות ניתן להניח כי יכולתו הלוגיסטית להחזיק בקורבן ולהתעלל בו מוגבלת אך לכמה שעות בודדות. עם זאת הוא בעל אמצעי שינוע ומסוגלות להיפטר מגופת הקורבן ולהעלימו בהצלחה כמעט מושלמת מבחינתו.

בגלל שהרוצח הסדרתי פועל ומתכנן היטב את מעשיו על מנת שלא יתגלה וייתפס, שיעור הגילויים ברצח סדרתי הוא נמוך במיוחד הגורם לא רק לריבוי הקורבנות אלא גם להערכת חסר של התופעה. הערכת החסר נובעת ממגבלה פונקציונלית אצל הרשויות החוקרות הנקראת Linkage Blindness[6], היינו מעין עיוורון במציאת הקשר בין אירועים. מעשי הרצח של רוצח סדרתי נעשים בתחום של יחידות משטרה שונות, ולאורך שנים – לעיתים שנים רבות. הדימוי שהתקבל מסרטי הקולנוע על שיטת הביצוע הזהה לחלוטין אצל הרוצחים הסדרתיים הוא במקרים רבים רחוק מהמציאות. השונות בשיטת הביצוע, בזמן ובמרחב הפעולה של רוצחים רבים מקשה מאד על יצירת הקשר בין אירועים שונים שנעשו על-ידי אותו תוקף. גורם מהותי נוסף המביא להערכת חסר היא כמות המקרים הבלתי מדווחים כרצח, או שאינם מגיעים לידיעת המשטרה, או שהמשטרה סברה כי מדובר במוות שנגרם כתוצאה מתאונה, או התאבדות, או שסווגו על-ידי המשטרה כתיק נעדר ולא כתיק רצח[7].

הערכת חסר יכולה גם לנבוע מטעם שאינו מקצועי צרוף אלא פוליטי. בעיקר מדובר ברצונם של מפקדי משטרות, או הדרג הפוליטי הממונה עליהן, למנוע פאניקה בציבור לנוכח חשד על קיומו של רוצח סדרתי. ככלות הכול רצח סדרתי מעורר בהלה ופאניקה בקרב הציבור יותר מכל סוג אחר של רצח. במהלכה של כל פאניקה שכזו תופנינה תמיד טענות מביכות כנגד המשטרה, או דרישות ממנה שהיא איננה ששה או יכולה לקיים.

בתקופה הנדונה (1974 – 1994) היה מקרה נוסף של נעדרת קטינה שלא נכללה במסגרת עבודה זו. מדובר ברוזי רוזנס (17) שנעדרה מביתה ביפו בתאריך 13.7.1987[8]. בתחילת שנות ה- 90 בהיותי ראש צוות חקירות ביאח"פ[9], לימים היאחב"ל[10], הגיע התיק לטיפולי בעקבות מידע מודיעיני שנראה אז מהימן על כי רוזי נרצחה על-ידי אנשים שהכירה בנסיבות שאינן קשורות לקטינים בהם עסקינן בחיבור זה. מקור המידע שהיה עבריין בעצמו טען שהיה עד לאירוע וביקש חסינות על מנת שיעיד נגד המבצעים, שהיו מוכרים לו היטב. בגלל קשיים שאין כאן המקום לפרטם החליטה בסופו של דבר פרקליטת המדינה לא לאשר את ההסדר והחקירה הגיעה אל מבוי סתום. רוזי רוזנס נחשבת כנעדרת עד עצם היום הזה.

הטענות נגד המשטרה

הסרט ומסע יחסי הציבור שהתלווה אליו[11] מלווה בסדרה של טענות קשות על התנהלותה ותפקודה של המשטרה בכל הנוגע לקטינים שנעלמו. המכנה המשותף של הטענות, או מטרת העל שלהן, היא המוטיבציה ליצור בעיה עם המשטרה, היינו – להגדיר את תפקודה של המשטרה כבעייתית ואת המשטרה גופה – כבעיה בפני עצמה. הטענות מבוססות על שני סוגים של רטוריקות: רטוריקת היושר וההגינות ורטוריקת הרציונליות[12]. רטוריקת היושר וההגינות כוללת טיעונים מוסריים, ערכיים, אתיים – שהרעיון העומד בבסיס טיעונים אלה נמצא בקונצנזוס ואינו שנוי במחלוקת ומתייחס בין השאר לראוי ולצודק – ובהכרח להפכיהם – למה שאינו ראוי ואינו מוסרי או צודק. הרטוריקה הרציונלית מצביעה על סיבה ומְסוֹבֵב, גורם ותוצאה ורווח והפסד. ברטוריקה זו יבואו לידי ביטוי מושגים כמו תעדוף ומקצועיות – או לחוסר במקצועיות ותעדוף לקוי הנובע משיקול דעת מוטה או מוטעה.

ומהכלל אל הפרט, רטוריקת היושר וההגינות שננקטה בסרט כללה טיעונים אתיים כגון שאם היה מדובר בנעדר שהיה בנו של מפקד המחוז – המשטרה הייתה פועלת אחרת; וכי היחס למשפחות הנעדרים מצד אנשי המשטרה נע על פני רצף שבקצה אחד הייתה התעלמות ואדישות ובקצה השני הייתה האשמת הקורבן והשפלת המשפחה. והכול בגלל מעמדם החברתי ומצבם הסוציו-אקונומי הנמוך – שאם היו בסטטוס  חברתי גבוה יותר, המשטרה הייתה פועלת ביעילות ומתנהגת אליהם בדרך נאותה, מכבדת ומכילה. ומי יחלוק על הקביעה כי משטרה אמורה לפעול ללא משוא פנים, מבלי להאשים את הקורבן בקורבנותו ולנהוג במשפחות הקורבנות באהדה והכלה?!

רטוריקת הרציונליות שננקטה בסרט התייחסה בעיקר להיבטים מקצועיים שאינם מנותקים מן ההיבטים האתיים ובעיקר הטענות שהמקרים זכו לתעדוף כל כך נמוך עד שחוקרים שטיפלו באותם תיקים לא זכרו דבר וחצי דבר מאותם תיקים – כי המקרה פשוט "עבר לידם"; וכן נעילה על קונספציות שבמקרים מסוימים לא נעברה עבירה אלא מדובר בתאונה, או שאדם מסוים הוא החשוד – גם אם אין ראיות נגדו – ולפיכך אין צורך לחפש חשודים אחרים – תוך עשיית גזרה שווה ורמיזות למקרים המוכרים היטב לציבור מהשנים האחרונות (למשל רצח תאיר ראדה). או מרצון של צמרת המשטרה למנוע פאניקה בקרב הציבור לא הכירו במקרים כמעשי רצח סדרתי ולא איחדו את כל החקירות תחת קורת גג חוקרת אחת.

כאשר שתי הרטוריקות האלו מצטרפות למהות אחת התמונה המצטיירת היא ברורה ופשוטה והקביעה כי יש בעיה אקוטית עם המשטרה נראית מבוססת ומובנת כמעט מאליה. קשה להתמודד עם רטוריקות כאלו בייחוד שכשהן מועברות באמצעים ויזואליים וקוליים מרשימים, ובכלל זה ראיונות אישיים ערוכים על-פי האוריינטציה של יוצרי הסרט, קטעי חדשות ועיתונות ערוכים עם מוסיקה מפעימה, ומעל לכל הופעותיהן קורעות הלב של בני משפחות הקורבנות שמאז קרות המקרה חרב עליהם עולמם. בהינתן כל הרטוריקות והאפקטים הללו, הבניית הדעה והעמדה כלפי המשטרה בכיוון של יוצרי הסרט היא מובטחת. לא זו אף זו, נמוכים או אף אפסיים סיכוייו של המתנגד להגדרות ולקביעות של יוצרי הסרט להפריכן. הוא אף עלול להעמיד עצמו באור מגוחך לנוכח "האמת" שהוצגה בסרט "ארץ הילדים האבודים" במסגרת הסדרה "זמן אמת" – בחזקת הזמן לומר את האמת שאין בלתה.

המענה האולטימטיבי לכל הטענות של הסרט מבוסס על כמה מובנים יסודיים בעבריינות ובאכיפת החוק, מהם התרחק הסרט כנשוך נחש. המובן הראשון הוא כי אין 100% מניעה ואין 100% גילויים. התהייה כיצד נעלמו ילדים לאור היום ברחובה של עיר מבטאת ציפייה למניעה מושלמת שאינה קיימת ולא תתקיים. ההלנה על אי גילוי המקרים מבטאת ציפייה התלושה מהמציאות כי על הרשות החוקרת לגלות כל פשע. רק פוליטיקאים חלולים, או הדיוטות תמימים או רשעים גמורים ידברו על מיגור תופעת פשיעה וחיסולה, על הענקת ביטחון אישי מוחלט לאזרחים בגדר ""יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ, וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם"[13]. שהרי אם כך, ניתן כמעט בכל מעשה פשע שמתבצע לייחס לגורמי אכיפת החוק אזלת יד, רשלנות, חוסר מקצועיות, תעדוף לקוי, הטיות ועוד כהנה וכהנה. כך גם לגבי אי גילוי מעשה פשע – האשמות במחדל, בהטיה, במשוא פנים וכיוצא באלה.

עניינו של המובן היסודי השני בכל הנוגע לאכיפת החוק נוגע לתעדוף. זאת לדעת כי כוח האדם והציוד העומדים לרשות המשטרה לעולם יהיו מוגבלים ויחייבו אותה להתרכז בנושאים מסוימים ולעסוק פחות באחרים. בחירת הנושאים מושפעת בעיקר מלחצם של אמצעי התקשורת או של פוליטיקאים[14] אך גם משיקולים מקצועיים של קברניטיה. מכאן כי היכולת של משטרה להציב מקרה מסוים או תופעה מסוימת בראש סדרי עדיפויותיה היא הצהרה הנשמעת לעתים קרובות- לעתים בקלי קלות; אך יחד איתה כמעט ואין נשמעת הכרזה על עניינים שהוצבו בסולם העדיפויות במקום השני והשלישי וכן הלאה. בהינתן הצהרה על ראש סולם העדיפויות מתחייבת הצבת עניינים במקומות נמוכים יותר, שהודאה בהצבתם שם עלולה להסב מבוכה למתעדף.

המובן היסודי השלישי הנוגע לאכיפת החוק, שגם ממנו התעלמו יוצרי הסרט, נוגע לשינויים החלים במשטרה לאורך השנים הנובעים לא רק מהתפתחויות טכנולוגיות אלא גם מתובנות מתחדשות. היום מבינים במשטרה דברים שאז לא הובנו וטוב שכך. אם היו מבינים אז מה שמבינים היום הרי לא התקדמו מאז בלא כלום. לפיכך ניתן לומר כי מה שידוע היום לגבי רצח סדרתי לא היה ידוע אז, ולדון את קברניטי המשטרה לכף חובה בשל כך הוא לא רק "חכמת חלם" – חלם גם מלשון חכמה לאחר מעשה –  אלא גם דבר הבל ורעות רוח.

לגופו של עניין האמירות כי לא חיברו וקישרו בין המקרים אינן מדויקות ואף נסתרות על ידי מה שנחשף בסרט עצמו. בראיון עם הקצינה ניר סיני שהופיע בחלק השני של הסרט, ניתן לראות בברור מסמך הנראה ככתב מינוי של צוות החקירה המיוחד (צח"ם) בו הוטל עליו לבדוק כמה מן המקרים שהתרחשו במרחב איילון[15]. ניצב אברהם תורגמן שהיה אז מפקד מחוז תל־אביב, שלמעשה לא קיבל את ההנחה כי מדובר ברצח סדרתי, כי "כל מקרה ונסיבותיו והנסיבות של המקרים שונים; וכי אין שום אינדיקציה לקשר בין המקרים" אמר ב- 3.3.1983 כהאי לישנא[16]: "יחד עם זאת, לאור העובדה שבכל זאת מדובר באיזור גיאוגרפי יחסית קטן ובכל זאת יש משהו משותף, באופן כללי מבחינת הגיל ופרטים דומים אחרים, וכדי לדעת שאנחנו ממצים הכול – הוריתי לרכז את כל תיקי החקירה…" כפי שאחד מבכירי הצוות אישר בראיון טלויזיוני בשנת 2019[17]. בישראל של שנות ה- 80 לא הבינו היטב את תופעת הרצח הסדרתי. הידע התבסס במידה רבה על מה שנראה בסרטים מהוליווד מאשר בספרות הקרימינולוגית. עם זאת הנחת העבודה הייתה שפריצת דרך בתיק אחד, היינו גילוי ותפיסת המבצע בתיק אחד, תגרום לאפקט הדומינו אם אכן אותו אחד ביצע מקרים נוספים.

לא אכחד כי אכן אם בנו של מפקד המחוז היה נעדר, הייתה משקיעה המשטרה משאבים רבים בהרבה ממה שהשקיעה בכל אחד מן המקרים בהם עסקינן (להוציא תיק רצח נאווה אלימלך שלית מאן דפליג שבו הקצתה המשטרה את כל אשר היה לאל ידה[18]). ראשית יובהר כי אמירה זו נכונה גם לימינו וגם למערכות חברתיות אחרות – רפואה וכד'. שנית, אין בכוחה של טענה זו להסביר את הקצאת המשאבים שהייתה בכל המקרים – למעט במקרה של נאווה אלימלך שטופל היטב מלכתחילה. שהרי אם כל הנעדרים האחרים היו בניהם של מפקדי המחוזות היה מן הסתם צורך לתעדף את הקצאת המשאבים בין אותם המקרים. שלישית, ובהקשר ליחס הלא ראוי שהמשפחות טוענות שקיבלו מצד המשטרה הרי ברור שמשפחתו של מפקד המחוז לא הייתה זוכה ליחס בלתי ראוי. גם אם רק 50% מדברי המשפחות בסרט הם מדויקים בכל הנוגע ליחס שקיבלו, הרי זו מציאות נפסדת. רבים מעמיתי גימלאיי המשטרה מתרפקים בנוסטלגיה צרופה על העבר ועל עברם במשטרה, וטוענים בלהט ובערגה "שזו הייתה 'משטרה אמיתית' –  בניגוד למשטרה של היום" וכיוצא באלה מילות געגועים וכיסופים. לצערי טועים ומטעים הם. המשטרה של היום והשוטרים המשרתים היום טובים פי וכמה מהמשטרה ומהשוטרים של אז – בכל תחום. לעניות דעתי חלק מעמיתי הגימלאים אם היו משרתים היום לא היו שורדים את השירות, ומקצתם אף היה מוצא עצמו מאחורי סורג ובריח בהינתן התנהגותם אז. גם הנהלים השתנו מקצה אל קצה. כמה מן המרואיינים בסרט סיפרו כי בשנות ה- 80 הודעה על נעדר טופלה אך כעבור 24 שעות, אלא אם נמצא בסיס קונקרטי לנקיטה בצעדים מיידיים. נוהל זה שונה מן היסוד עוד בשנות ה- 2000 והותאם לגישת השיטור הקהילתי – הבא לשרת את האזרח, ולא לשיטור המשטרי הנועד בראש ובראשונה לשרת את השלטון[19]. ואם כל זה עדיין הטיפול המדינתי בתופעה הנעדרים לוקה בחסר גם כיום.

פרוט המקרים

1.     שמעון אלמקיאס

שמעון אלמקייס היה נער בן 13 שביום ראשון 24.11.1974 בסמוך לשעה 20:30 יצא מביתו ברח' חובבי ציון 9 בת"א ונראה לאחרונה בסמוך לשעה 21:00 בכיכר מוגרבי[20]. גופתו לא נמצאה. שמעון התגורר עם אמו רנה ובאותו יום יצא לראות סרט בהצגה יומית בקולנוע מוגרבי וחזר לביתו בסמוך לשעה 18:30 ונשאר ליד אמו שחשה ברע. בסמוך לשעה 20:30 לקח את מעילו וחרף הפצרותיה של אמו שיישאר בבית יצא ואמר שהוא קופץ לפגוש חברים. בסמוך לשעה 23:00 אמו קמה ממיטתה והבחינה שהוא לא חזר הביתה. ידיד המשפחה סיפר מאוחר יותר כי ראה את שמעון בסמוך לשעה 21:00 בסמוך לכיכר מוגרבי בתל־אביב. המשטרה בדקה את האפשרות כי אביו – זייס – שהתגרש מאמו וחי בעכו קשור לעניין. כמו־כן נבדקה אפשרות כי ערבי מבית חנינא שהתגורר בחדר שכור ביפו, ועבד כשומר באתר בניה ליד בניין עיריית תל־אביב – מוחמד אבו סאוי – קשור לעניין. בשל כך מוחמד היה עצור במשך חודשיים לאחר שכתמי דם הדומים לדמו של שמעון נמצאו בדירתו והמשטרה חשדה כי מדובר בעניין הומוסקסואלי.

2.     שי בנימין

שי בנימין בן שרה ושמואל היה בן 10, תלמיד חרוץ בכיתה ה', כאשר נעלם ביום חמישי 29.11.1979 לאחר שיצא מביתו בשעה 7 וחצי בבוקר ברחוב אריסטו ביפו לבית הספר "חשמונאים" שם למד בכיתה ה'. הילד לא הגיע לבית הספר ורק כשלא שב הביתה בסוף יום הלימודים התחילו לחפש אחריו. גופתו נמצאה שרופה באותו יום[21] ביפו ברחוב בת-ים 17 (גבול בת־ים – יפו) בחצר סבו – יצחק בנימין.

ההודעה הראשונה שיצאה לתקשורת הייתה על מציאת גופת גבר חרוכה עד לבלתי הכר בתוך שרידי ארגז שרוף במגרש המשמש לאכסון ארגזי עץ גדולים. על הגולגולת נמצאו סימני מכות. הגופה נתגלתה על-ידי עובד במקום בשעה 09:30 בבוקר בעקבות אש שאחזה בארגז. במשטרה חשדו שמדובר בעבריין שלמה קלמיס שנעדר מאז ה- 4.11.1979 וככל הידוע גופתו לא נמצאה עד היום. לאחר שנבדקה הגופה במכון לרפואה משפטית התברר שהיא של ילד כבן 10. אז החוקרים קישרו את האירוע להודעה על ההיעדרות שמסרה אמו. בעיתונות דווח כי לחוקרים נודע שהילד סבל מדיכאון, היה מסוגר והיה אמור לבקר אצל פסיכיאטר. במקור אחר דווח כי באותו יום הייתה אמורה להיות לו פגישה עם הפסיכולוג של בית הספר, וכי מורתו זהבה ביקשה ממנו לקרוא להוריו כדי לשוחח עמם על התנהגותו. לדברי חבריו שראו אותו בבוקר הוא אמר להם כי אינו מתכוון לבוא יותר לבית הספר שכן בדעתו לחזור וללמוד בבית הספר הקודם בו למד – יונה הנביא. הוא תואר כילד מתבודד ומסתגר[22].

החוקרים העריכו כי הילד שפך על עצמו חומר דליק וכנראה הצית את עצמו, או ששיחק באמצעי הדלקה, או שביקש להתחמם מחמת הקור והאש התפשטה במהירות עצומה בגלל תכולת המיכל – אחרת אי אפשר להסביר לדעתם כיצד נשרפו הוא והארגז ביום חורפי וגשום. ליד הארגז נמצאו סימנים לחומר דליק או גפרורים. לא ברור מה נקבע לבסוף לגבי סימני המכות על הראש.

המשטרה ביררה עם פסיכולוגים את ההשערה שהילד התאבד. ככל הנראה האירוע לא סווג במשטרה כרצח. ההשערה לפיה ילד בן 10 יתאבד באמצעות הצתה נראית תמוהה, ואני תוהה אם היה פסיכולוג שהמציא חוות דעת כזו.

3.     יואל כרמלי

יואל היה בן 13 כאשר נעלם ביום חמישי, 3.12.1981, בגבעת שמואל[23]. גופתו לא נמצאה[24]. למשפחת כרמלי היו 4 ילדים. יואל היה הבכור. ילד יפה תואר. היה חולה אפילפסיה. במקור אחר דווח כי נפגע בראשו בתאונת דרכים וכתוצאה מכך סבל מחוסר ריכוז ובעיות בזיכרון. נעלם קצת לפני בר המצווה שלו. באותו היום הייתה שביתה בבית הספר ויואל ירד לשחק עם החברים שלו בחצר בגוגואים בשעות הבוקר. במקור אחר דווח שהיו אמורים לצאת לבדיקה בתל השומר וחיכה לאמו למטה עד שתתארגן לצאת. גרו ברחוב בן גוריון בגבעת שמואל. מרים, אמא שלו, קראה לו מהחלון שיעלה לאכול והוא ענה לה שהוא עולה אבל לא עלה הביתה. מאז היא לא ראתה אותו יותר. יום קודם לכן אורנית אחותו, אז בת 8, שיחקה בחצר עם חברים מחוץ לבניין והתקרב אליה רכב לבן, סובארו ובו 3 אנשים עם שיער כהה. הם קראו לה ואמרו שרוצים לשאול שאלה על איזה ילד בלונדיני שהם מחפשים. היא ניגשה לאוטו, השכן, ליאון פרץ ראה את זה, קרא לה ומשך אותה ביד משם ואמר לה אל תדברי עם זרים.

4.     נאווה אלימלך

כשלושה חודשים לאחר היעלמותו של יואל כרמלי, נאווה אלימלך בת מכלוף ומזל, הייתה בת 11 ושלושה חודשים, תלמידת כיתה ה' בבית הספר גורדון – בת הזקונים במשפחתה – כאשר נעלמה בשבת חורפית שטופת שמש, 20.3.1982, בסמוך לשעה 14:45 עת יצאה מביתה ברחוב רמב"ם 15 בבת־ים בכדי לבקר את חברתה טלי שגרה לא הרחק מביתה. מסלול הליכתה אמור להיות ברחוב רמב"ם לכיוון המשכו רחוב הרב בר שאול, ימינה לרחוב רוטשילד, לחצות את בלפור ואחר כך את ארלוזורוב, להגיע להרצל ולפנות לרחוב ירושלים.

בעת שיצאה מהבית, הוריה ישנו שנת שבת אחרי הצהריים. היא השאירה להם פתק בו כתבה שהיא הולכת לחברתה טלי שלימים תשנה את שמה לאביטל[25]. בשעה 14:45 היא נראתה על ידי השכנה אסתר עובדיה בסמוך ליציאה מהבית. בסמוך לשעה 15:00 אחותה אפרת (17) שהייתה עם החברה ציפי פגשו אותה בפינת רוטשילד – הרב בר שאול (ליד סמי בורקס) והחליפו כמה מילים. בשעה 15:10 לערך נראתה על-ידי ציפי שגרה ברוטשילד 24 כשהיא הולכת ליד פינת הרחובות רוטשילד בלפור; והיא למעשה האחרונה שראתה אותה בחיים. מאוחר יותר התקשרה טלי לאמה של נאווה ומסרה לה שנאווה לא הגיעה אליה.

 10 ימים לאחר מכן, ביום שני 29.3.1982, בשעת בוקר מוקדמת, נמצא ראשה הכרות בתוך שקית ליד חוף תל ברוך לכיוון הרצליה, על-ידי שפריר אנוליק ויעקב זרח שרצו על החוף[26]; ובהמשך נמצא באזור החוף בקרבת מקום חלק של מרגלה גם ארוז בתוך שקית. בדיקה רפואית משפטית קבעה כי ככל הנראה נאווה נרצחה ביום בו נעדרה. עגיליה נמצאו על ראשה. היה ברור שהשקית נפלטה מהים לאחר שבותרה הגופה ונעשה ניסיון להעלימה.

ניתן לומר כי מאז שנתגלו חלקי הגופה ועד היום, המקרה נחקר על-ידי כמה צוותי חקירה[27] ביחידות שונות בהיקפים עצומים שפעלו בכל כיוון שרק עלה על הדעת ובכלל זה דייגים, עברייני מין וחולי נפש שגרו בסביבה ואיתור ילדים שסוטי מין נטפלו אליהם[28]. לאורך השנים היו כמה וכמה כיווני חקירה שכולם הגיעו למבוי סתום. בין היתר היה העניין עם עבריין מין בשם דוד לוי[29], גבי הקצב[30], ערבי שהודה ברצח בגלל רצונו לדבריו להתגייס לארגוני טרור[31], חקירת יהודה שלף ואחיו עמוס בשנת 1998[32] ועוד – עד להוצאת שרידיה של נאווה אלימלך מקברה בשנת 2019 מסיבות שלא נודעו עד כתיבת שורות אלו.

5.     דוד סטריקובסקי

דוד היה נער בן 14 כאשר נעלם ביום חמישי, 26.8.1982 – חמישה חודשים לאחר רצח נאווה אלימלך – כאשר יצא מביתו בבת־ים שברחוב השיקמה 3 לים. גופתו לא נמצאה[33].

דוד (בן רמי) היה תלמיד מצטיין ושחיין מעולה, למד בבית ספר יצחק שדה. האירוע קרה 4 ימים לפני תחילת הלימודים. באותו יום דוד אמר שרוצה ללכת לים. יצא מהבית עם בגד ים ללא כפכפים. היו ילדים שאמרו שראו אותו על חוף הים בבת־ים צועד לכיוון צפון. נראה אחרונה ליד חוף הסלע. בתאריך שאינו ידוע לי דווח כי שני דייגים צוללנים טענו שראו גופה של נער במים אבל כשהגיעו צוללנים מטעם המשטרה לא נמצא דבר[34].

המשטרה הייתה משוכנעת כי הנער טבע בים. ההנחה כי מדובר בנער חסון שיכול היה להתנגד לחטיפה אינה מופרכת בתנאי ויודעים את שיטת ביצוע ההשתלטות על הקורבן. בהינתן צבר המקרים שקרו בזמן ובמרחב הנדון ולאור מאפייני הקורבנות (קטינים) ושיטת הביצוע (היעלמות מבלי להשאיר עקבות) הרי הנחת העבודה אמורה להיות חד משמעית – דוד נפל קורבן לרצח סדרתי.

6.     עמאד עבד אלחמד פיש

עמאד היה נער בן 15 בן למשפחה מעזה שהתגוררה ביפו, ילד רגיל ותלמיד טוב, שנעלם ביום שישי ה־ 17.9.1982, שלושה שבועות אחרי שדוד סטריקובסקי נעלם; כאשר עזב את חנות אביו ביפו[35] והלך לכיוון הים. גופתו לא נמצאה[36]. אביו הלך להתפלל במסגד, וכשחזר כעבור כשעה עמאד לא היה במקום שאמור היה להיות. קרוביו ידעו לספר שהיה נאיבי וניתן לפיתוי בקלות. החקירה הועברה לצח"ם אחוד שטיפל גם במקרים הקודמים. החוקרים לא מצאו חוט מקשר בין המקרים. כל מקרה נותר בפני עצמו.

7.     ישראל בּוֹיָרְסְקי – סופר

ישראל היה בן 13 כאשר שיחק מחוץ לביתו ברחוב יהודה הימית, סמוך מאד לנמל יפו[37] ונעלם ביום ראשון 27.2.1983 בשעות אחרי הצהריים – חמישה חודשים אחרי שעמאד נעלם. גופתו לא נמצאה[38].

סיפור חייו עצוב במיוחד. אמו – שושנה – אישה אומללה, חולת נפש וניצולת שואה, שנישאה בארץ ונולדו לה 4 ילדים שבגלל מצב המשפחה הגרעינית נאלצו להוציאם ולמוסרם למשפחות אומנות ולאימוץ. כל אחד מהילדים גדל במשפחה אחרת. רק כשיתבגרו הם גילו זה את זה. אביו – שלום בוירסקי – נפטר בשנת 1981. האם נפטרה בשנת 2001. מגיל שנתיים לערך גדל ישראל אצל משפחה אומנת – משפחת סופר – ובזמן ההיעדרות התקיימו הליכי אימוץ סופיים למשפחת סופר, אשר שימשה משפחה אומנת לעוד שלושה ילדים, כך שבנוסף לילדים שלהם חיו בבית בסך הכול 11 ילדים.

אביו הביולוגי של ישראל היה בקשר איתו, ככל הנראה לא היה קשר עם האם שהתגוררה בפתח־תקווה. ישראל היה ילד בריא בגופו, והיה מודע למעמדו האישי. היעדרותו הייתה זמן קצר אחרי הבר־המצווה שלו במהלך חג פורים. לדברי אחותו מהמשפחה המאמצת, אילנה עזרא, ביום בו נעלם ישראל שיחק באקדח קפצונים עם האחים. נגמרו לו הקפצונים והוא רצה ללכת לקנות עוד. אבא שלה צעק לו מהמרפסת לקחת איתו את אחיה הקטן וישראל אמר שנמאס לו לקחת אותו. האבא אמר לו לקחת את האח הגדול וישראל לא רצה. הלך לקנות קפצונים לכיוון שדרות ירושלים ונעלם. בערב ההורים שלהם שמו לב שהוא לא חזר. בהתחלה חשבו שהלך לבית כנסת רחוק יותר מבית הכנסת השכונתי.

כשמת אביו ישראל השתתף בלוויה. תחילה חשדה המשטרה כי אמו הביולוגית שזיהתה אותו שם חטפה אותו, אולם חשד זה נבדק ונשלל. כיוון חקירה נוסף שנבדק ונשלל היה כי דודו – אח של אביו – שחי בקנדה – אדם בעל אמצעים, חטף אותו בצורה כלשהי והוציאו מן הארץ[39].

8.     רחל אלבלדס

מלכתחילה לא הכללתי את היעדרותה של רחל במסגרת הרציחות הסדרתיות בהן עסקינן. בעקבות התוכנית "זמן אמת" השתכנעתי כי ניתן להכליל אותה בגלל הזמן והמרחב של האירוע ושיטת הביצוע הכללית – היעלמות של קטין לאור היום.

רחל אלבלדס (בת ברכה ויעקב) נעלמה ביום שישי 15.7.1983 בהיותה בת  16 וחצי – חמישה חודשים אחרי שישראל נעלם. ככל הנראה ההודעה על היעדרותה נמסרה למשטרה ביום 17.7.1983[40].

רחל באה מרקע משפחתי לא פשוט, ככל הידוע הוריה התגרשו לפני שרחל נעלמה. רחל הייתה קרובה מאוד לאימה, ועזרה בפרנסת הבית. לפני היעלמותה התקרבה קצת לדת. רחל עבדה במשרד תיווך ברח' יהודה הלוי 57 בתל אביב. ביום  שישי לקראת הצהריים המעסיק שלה (אבי נריצקי) ביקש ממנה ללכת לחנות לתשמישי קדושה (דוד בן סימן טוב) ברחוב לוינסקי 71 לקנות עבורו כיפה. היא יצאה מהעבודה לכיוון רחוב לוינסקי והשאירה במקום העבודה את התיק שלה ובו המשכורת שלה שקיבלה באותו יום. ככל הידוע היא פגשה ידידה בדרך וביקשה שתתלווה אליה לחנות כי אינה מכירה את הדרך. הידידה סירבה כי הייתה בדרכה לכיוון אחר. בשעה 11:30 היא קנתה את הכיפה. המוכר נתן את עותק הקבלה למשטרה. משם היא ככל הנראה הייתה אמורה לחזור לעבודה לקחת את התיק ואז לנסוע לביתה בחולון. כעבור כשעה התקשר המעסיק שלה לחנות לתשמישי הקדושה לברר האם הגיעה לחנות ונמסר לו שאכן הגיעה, קנתה הכיפה ויצאה לדרכה.

אישה צעירה בשם מרים חיון העידה כי כשבוע לאחר המקרה היא ראתה על ספסל ברחוב הרצל בנתניה צעירה שהקיאה ומאחר ולא היה לה תיק היא נתנה לה ממחטות. חיון זיהתה לכאורה את רחל. לא ברור מתי נתקבלה עדותה של חיון ומה משקלה.

המשטרה סברה כי לרחל היה קשר כלשהו עם בחור ערבי כנראה מהשטחים מכיוון שאחת מחברותיה סיפרה זאת. הם חשבו שבגלל הרקע המשפחתי שלה היא ברחה איתו מרצונה[41].

9.     חיים שם טוב

חיים היה בן   15 כאשר נעלם ביום ראשון, 3.6.1990. הוא היה תושב ראשל"צ ותלמיד בפנימייה בהוד השרון. נראה לאחרונה בבת-ים[42]. גופתו לא נמצאה. בעיתונות נמסר כי עזב את בית סבתו בבת ים ומאז נעלמו עקבותיו[43]. לא הצלחתי למצוא חומר נוסף על נעדר זה.

10.  אלכסנדרה "סאשה" ברנדט

אלכסנדרה הייתה בת 10, תלמידת כיתה ד', כאשר נראתה לאחרונה ביום חמישי 24.11.1994 – יום גשום וקר – בשעה 14:00 בגן דוד המלך ליד בית־הספר זומר ברמת־גן – מרחק של כ- 4 ק"מ ממקום היעדרותו של יואל כרמלי. גופתה לא נמצאה[44]. סאשה סיימה את לימודיה שעה לפני אחותה ששמה אז היה יוליה ברנדט ואחר כך לילך טליה בעקבות גיור ונישואין – ועל כן המתינה לה עד שתסיים את השיעור וילכו ביחד הביתה. ומאז לא נראתה.

לסיכום

על פניו נראה כי הטענה העיקרית של יוצרי הסרט וחלק מאלה שהופיעו בו נגד המשטרה עומדת על הגדרת המקרים כרצח סדרתי. מצד אחד נטען כי הקטינים נפלו קורבן לחטיפה ורצח סדרתי ומצד שני כפרה המשטרה בטענה זו, וכי לטעמה כל מקרה עומד בפני עצמו; ובכמה מן המקרים אף נטען כי מדובר במוות שלא נגרם ממעשה פשע אלא מתאונה. משדמויות ידועות כמו ניצב בדימוס משה מזרחי[45] באו ואישרו את הגדרת המקרים כרצח סדרתי נראה שהוכרע הויכוח וכל מה שביקש הסרט לקבל הוא הודאה רשמית ומוצהרת – מעין הנפת דגל לבן מצד המשטרה כי אכן רצח סדרתי זאת ההגדרה הנכונה לאותם המקרים. קבלת ההגדרה האמורה נושאת בחובה בהכרח גם הודאה מלאה בסיבות שהובילו אז את קברניטי המשטרה שלא להודות בקיומו של רוצח סדרתי התוקף ילדים באזור תל־אביב, שבעיקרן לפי יוצרי הסרט התנהלות לא מקצועית ולא אתית. בזאת צעדו יוצרי הסרט לעבר גשר אחד רחוק מדי, שאולי הוא מסומן במפה הרעיונית שלהם אך אינו קיים בשטח, וחיבור זה בא לסייע בידם לחזור למציאות.


[1] החלק הראשון שודר בתאריך 1.1.2020; החלק השני שודר בתאריך 8.1.2020.

[2] רצח סדרתי (2017); רצח סדרתי בישראל (2017); משה לוי – מזריק הנפט (2017); רוצחת סדרתית כחול לבן – שרה אלקנוביץ (2017); אשר רבי – פרופיל של רוצח סדרתי (2017); מנואל (מֶני) פַּרְדוֹ – פרופיל של רוצח סדרתי (2016).

[3] בראשם תת־ניצב משה לוין ז"ל שבין היתר היה ראש הצח"ם בפרשת היעדרותו של ישראל בוירסקי – סופר.

[4] יעקב אלימלך – אחיה של נאווה ז"ל, רמי סטריקובסקי – אביו של דוד, איתן בוירסקי – אחיו הביולוגי של ישראל, ורון אלבלדס – אחיה של רחל.

[5] לדוגמא לוני פרנקלין (Lonnie Franklin) שכונה "האכזר האפל הרדום" (The grim sleeper), שרצח 10 קורבנות (9 נשים מהן קטינה אחת וגבר אחד) פעל במשך 22 שנה, בין השנים 1985 – 2007, עם הפוגה בת 14 שנים בין השנים 1988 – 2002.

[6] Geberth, V. J. (1995). The "Signature" Aspect in Criminal Investigation. Law and Order Magazine,43  11)). Pp. 89-93.

[7] מרבית הקורבנות של אברהם פור לא היו ידועים כלל למשטרה ככאלו שנפגעו ממעשה פלילי (ת"פ 149/90 מחוזי ירושלים). 2 מקורבנותיו לכאורה של יחיא פרחאן לא היו מדווחים במשטרה כמקרה רצח. דנה בנט (18) אותה חטף ורצח ב- 1.8.2003 נחשבה נעדרת ולא כתיק רצח עד אשר נתגלתה הפרשה בשנת 2009. קורבן נוסף המיוחס לפרחאן דווח למשטרה כמתאבד והוא העציר אהרון סימחוב (24) שנמצא תלוי בתאו בבית המעצר בתחנת טבריה ב- 5.3.2004 והמשטרה סברה כי התאבד. רק אחרי שנעצר פרחאן והודה בשורה של מקרים התברר כי מעשה הרצח של סימחוב בוים כהתאבדות. גם קורבנו הראשון של משה לוי משנת 1980 – אשתו אילנהלא דווח כאירוע פלילי עד שנתפס כשניסה לרצוח את חברתו סוזאן אמויאל בשנת 1984 בשיטה דומה – הזרקת נפט. חלק מקורבנותיו של ולדימיר פיניוב דווחו למשטרה כרצח רק לאחר מעצרו.

[8] מעריב, 25.8.1987, עמ' 7.

[9] היחידה הארצית לחקירות פשעים.

[10] היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובין לאומית.

[11] ראה למשל בכתבה של איתי אילנאי במגזין 24 שעות של ידיעות אחרונות מיום 31.12.2019 "תיק באפלה"

[12] הטיפולוגיה של הרטוריקות Rhetoric of Rectitude ו- Rhetoric of Rationality מבוססת על:

Best, Joel (1987). "Rhetoric in Claims Making: Constructing the Missing Children Problem". Social Problems, 34(2). Pp. 101-121.

[13] תהלים ק"ד.

[14] שוהם, שלמה גיורא וגבריאל שביט (1990). עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה. הוצאת עם־עובד. ספריה אוניברסיטאית: עמ' 50.

[15] ראה הערה מס' 37.

[16] דבר, 4.3.1983, עמ' 5.

[17] ראה בהערה 25.

[18] ראה למשל בכתבה בו רואיין ראש הצח"ם משה קדמי וסגנו צביקה וולף במוסף לשבת של ידיעות אחרונות בתאריך 8.8.2019.

[19] ראה המקרה של ענבל עמרם ז"ל בפתח־תקווה מ- 4.3.2006. אם תחנת המשטרה הייתה מטפלת מיידית בהודעה על היעדרותה – קרוב לוודאי כי מותה המחריד היה נמנע (ת"א מחוזי מרכז 770-12-07).

[20] אתר הנעדרים משטרת ישראל, ומעריב, 26.11.1975, עמ' 18.

[21] דבר, יום שישי 30 נובמבר 1979 עמוד 12. דבר, יום ראשון, דצמבר 02, 1979 עמוד 14. בדבר, 3/12/1979, עמ' 4.

[22] מעריב, 2.12.1979, עמ' 6.

[23] מעריב, 16.6.1985, עמ' 12.

[24] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[25] אורלי וגיא חוזרים עם תשובה, ערוץ 10, מרץ 2014.

[26] דבר, 30.3.1982, עמ' 1.

[27] בכתבתה של איילה חסון בערוץ 13 מיום 11.8.2019 רואיין רפ"ק בדימוס אשר הרפז ששרת בימ"ר ת"א ומסר כי היה בצוות החקירה השלישי שהופקד על כל המקרים של הקטינים שנעדרו אז במחוז תל־אביב ובכלל זה נאווה אלימלך.

[28] דבר, 9.4.1982, עמ' 2.

[29] דויד לוי (58) היה אדם בעל הרשעות קודמות, שגר בבית ישן ומוזנח ברחוב ארלוזורוב, בסמוך לביתה של נאווה אלימלך. כלבי גישוש שהופעלו במהלך החיפושים הובילו לביתו לאחר שנתנו לכלב להריח חולצה שלה. התברר כי מדובר בעבריין מין שצילם ילדות בעירום. נמצאו אצלו עשרות תצלומים של בנות וגם של נאווה שהיא וחברותיה היו באות לביתו. לוי עבד אצלה אביה של נאווה בייצור נעליים והיא הכירה אותו עוד משם. לוי נעצר והורשע בעבירות מין בקטינות ונדון למאסר. למרות כל מאמצי החקירה בעניינו לא נמצא בדל של ראיה הקושרת אותו לרצח. ככל הידוע הוא הורשע בגין מעשים מגונים בארבע מהילדות שהופיעו בתמונות שצילם ונדון לשנתיים וחצי מאסר. לאחר שחרורו עזב את הארץ לקנדה ושם נפטר.

[30] בשל האופן שבו בוצע הרצח הברוטלי ובגלל העובדה שהאטליז של גבי היה בתוך הפסאז', בנתיב שבו נעלמה נאווה, נפל החשד על הקצב. הוא הסתגר בביתו שבועיים אחרי שנמצאה גופתה של נאווה. בנוסף, היה לו סכסוך קשה עם שכן של משפחת אלימלך שהייתה לו בת בגילה של נאווה. לפי עדויות של תושבי המקום נשמע באותה השבת מתוך האטליז קול של מסור. בנוסף, העיתונים שבהם כיסה הקצב את הוויטרינה של החנות, כאילו להסתיר משהו, ליבו עוד את השמועות. הוא נחקר ולבסוף שוחרר.

[31] ידע אישי משרות ביאחב"ל (אז יאח"פ) באותה תקופה. התברר שזו הייתה הודאת שווא – בין היתר הוא לא ידע פרטים רבים על הרצח.

[32] יהודה שלך היה נהג אוטובוס דן שאשתו לשעבר איתו היה בסכסוך במהלך הליכי הגירושין באה למשטרה וטענה כי אמר לה שיעשה לה מה שעשה לנאווה אלימלך. במהלך חקירתו נעצר גם אחיו ולמרות החשדות שהיו נגדם הם בסופו של דבר שוחררו מבלי שנמצאה נגדם ראייה מפלילה מספיקה.

[33] אתר הנעדרים משטרת-ישראל.

[34] מעריב, 27.5.1983, עמ' 30.

[35] מעריב, 31.10.1982, עמ' 8. ממ"ז ת"א ניצב אברהם תורגמן הצהיר במסיבת עיתונאים שעסקה בהיעלמותם של הילדים ממחוז ת"א כי העביר את הטיפול לימ"ר ת"א שירכזו את כל התיקים אבל הם לא מצאו מכנה משותף. לגבי הילד פיש, הוא התיחס אליו כאל נער בן 13 מעזה שנעלם לפני חצי שנה ביפו (דבר, 4.3.1983, עמ' 5). אינו מופיע באתר הנעדרים של משטרת-ישראל.

[36] אתר הנעדרים משטרת ישראל.

[37] מעריב, 27.5.1983, עמ' 30.

[38] אתר הנעדרים משטרת-ישראל. דבר, 2.3.1983, עמ' 6. דבר 3.3.1983, עמ' 6.

[39] בשיחה עם איתן בוירסקי, אחיו הביולוגי הצעיר מישראל בשלוש שנים שאותו לא הכיר, מיום 5.1.2020, העלה איתן אפשרות, שאין לה כל אחיזה עובדתית, כי הדוד קנה את ישראל. באותה שיחה ציין איתן כי חסן לוקה (30) מרפיח שנדון ל- 18 שנות מאסר (מעריב, 5.7.1985, עמ' 5, ע"פ 707/85) בגין מעשי סדום ב- 6 נערים בגילאי 13-14, במהלך שנת 1984, הודה במהלך חקירתו ברצח של ישראל אך חזר בו מהודאתו. לציין כי בשיחה שקיימתי עם תנ"ץ משה לוין ז"ל (שהיה ראש הצח"ם של ישראל סופר בשנת 1983), בסוף שנת 2013 תחילת 2014 הוא לא ציין את העניין הזה למרות שלכאורה הוא היה אמור לדעת על ההודאה של לוקה. בתוכנית "זמן אמת" רואיינה רפ"ק (בדימוס) ניר סיני ששרתה במרחב. לדבריה צוות החקירה הוציא את כל התיקים של הנעדרים ולוקה הודה ברצח של ישראל וטען כי הוא קבר אותו. נערכו חפירות במקום שהוא הצביע  אך לא נמצא דבר. כמו־כן לדבריה לוקה הודה גם ברצח של עמאד וגם שם לא נמצא דבר. ניר סיני משוכנעת שהרוצח היה בידה למרות שהיא לא ציינה אם לוקה מסר פרטי חקירה מוכמנים ולמרות שהצבעותיו הובילו ללא כלום. מעניין היה לשמוע על הנסיבות בהן לוקה התוודה על רציחות אלו, ומדוע הוא לא הואשם בהן ומדוע ככל הידוע לי "הגילויים" האלו לא נתפרסמו בשעתו. לי נודע הדבר רק מהתוכנית "זמן אמת". לאחר שהשתחרר לוקה ממאסרו הוא עזב לשטחים ומאז לא נודע מה עלה בגורלו. משה לוין ז"ל ציין בפני בשיחה הנ"ל את עניין הקרובים בקנדה וכן כי היו חפירות באזור בו נעלם וחששו שקרתה  תאונה והוא נפל לשם.

[40] שאילתה של חה"כ מ' כהן-אבידב לשר המשטרה בר־לב ביום 13.5.1985.

הואיל ולא ראיתי את תיקי החקירה ולמען הזהירות וההגינות יש לומר כי מאחר וההיעדרות קרתה ביום שישי ייתכן ונעשתה פניה למשטרה באותו יום או למחרת בשבת והמודיע נתבקש לחזור ביום ראשון אז נרשמה ההודעה על ההיעדרות. פרטים נוספים על המקרה נלקחו בקטע ששודר בתוכנית בשידור חוקר (כנראה בשנת 1984 בערוץ הראשון).

[41] בתוכנית "זמן אמת" התראיין קצין לשעבר במשטרה, אלי לושי, שהיה ממונה אז על חקירת המקרה במרחב ירקון והוא משוכנע עד היום שרחל ברחה מרצונה מאהבה יוקדת לבחיר ליבה הג'נינאי, ואולי היום היא סבתא לנכדים ואולי אחד מהם הוא מחבל. לדבריו היא לא חיה טוב עם אמה ולכן גם אחרי 30 שנה היא לא תגעגע אליה. באותה מידה של נחרצות ועל בסיס אותו מידע שהיה בידי לושי שהוביל אותו למסקנה הנ"ל, הרי ניתן גם להסיק כי רחל אולי נפגשה במקרה עם אותו ערבי והוא הצליח לפתות אותו למקום שקט ולשוחח איתה, ומשסירבה ללכת עימו, הוא חטף ורצח אותה. יש לציין כי לושי הורשע בשנת 1988 בלקיחת שוחד ושיבוש הליכי משפט כשהיה סגן מפקד תחנת בת־ים ונדון לשנת מאסר בפועל בעניין שאינו קשור לתיק רחל אלבלדס.

[42] אתר הנעדרים משטרת ישראל.

[43] מעריב, 19.6.2019, עמ' 2.

[44] שרה ליבוביץ-דר 5.3.2011 באתר nrg.

[45] לימים ראש אגף החקירות

3 מחשבות על “פרשת עשרת הקטינים שנעלמו בגוש דן בין השנים 1974 – 1994

  1. לא נראה לי שכל העשרה שברשימה נרצחו בידי אדם אחר, אני חושב שאתה הולך יותר מדי רחוק כמו עזרא גולדברג ז"ל שכלל כמעט כל רצח של טרמפיסטית בתיאוריה שלו.
    לדעתי ייתכן ומדובר ביותר מרוצח סדרתי אחד, ושחלק מהמקרים לא בוצעו ע"י רוצח סדרתי.

    כמה שאלות:
    1. לגבי נאווה אלימלך:
    א. בסדרה "ארץ הילדים האבודים" שודר קטע ארכיון ובו נאמר שיהודה שלף הואשם במעשים מגונים בעבר ואף הורשע באונס קטין. לא נתקלתי במידע הזה בכל מקום אחר!! האם זה נכון או שזה סילוף של התכנית?? ואם כן יש לך פרטים במה מדובר? האם הוא גם הואשם במעשים מגונים בבנות? אם זה שקר מדובר בלשון הרע כלפיו. קישור לקטע: https://youtu.be/mW2wyNwroWY?t=2292
    אגב מהדורת חדשות מ-1998 בה יש עוד פרטים על האחים שלף והגרושה: https://www.youtube.com/watch?v=LOUwyGMVLKE
    ב. בנוסף יהודה שלף טען לפי כתבה בעיתון שפורסמה באותה תכנית https://youtu.be/mW2wyNwroWY?t=2346 טוען שהוא ראה את נאווה 6 שעות לאחר היעלמה. מה שכמובן לא יכול להיות.. כי באותו זמן היא כבר נרצחה או לפחות הייתה כלואה בידי הרוצח. אם הוא אכן טען את זה, זה מאוד מחשיד (יכול להיות רק טעות בזיהוי או שהתבלבל בזמנים), גם זה ששכר עורך דין יוקרתי (מדובר בנהג אוטובוס) זה גם מחשיד.
    ג. מצד שני אני מניח שלרוצח הייתה גישה לסירה (שכנראה לא הייתה ליהודה שלף והוא גם לא נראה לי מתוחכם מספיק). לדעתי היא נכנסה לרכב מרצונה עם מישהו שהיא הכירה. לחטוף אותה בכוח באור יום או להסתובב עמה ברגל ברחוב ראשי זה סיכון מצד הרוצח.
    ד. מה לגבי הטענה שהוא מכחיש שהוא נהג לבקר את הקבר שלה?

    2. לגבי חסן לוקה, יש מקרים בהם רוצחים מודים ולא מסכמים להסגיר את מקום הגופה. לא יודע אם הוא הרוצח בשני המקרים שבהם הודה וממה שאני מבין הוא נמשך רק לבנים. למשל סלימאן אל-עביד הודה ברצח חנית קיקוס אבל סירב לגלות את מקום הגופה. דווקא כאן בניגוד לזדורוב או ברנס אני נוטה להאמין שהמשטרה תפסה את האדם הנכון. האם אתה חושב שאל-עביד אכן הרוצח? ואגב מה דעתך בפרשת רצח דני כץ/דפנה כרמון? שם אני לא ממש בקיא.

    3. אני מניח שמי שרצח את עמאד עבד אלחמד פיש היה דובר ערבית, שזה אומר כנראה ערבי (ראה סעיף 2) או יוצא עדות המזרח (פחות סביר לדעתי). אבל לערבי יהיה יותר קשה לפתות ילדים יהודים כי הוא יעורר יותר חשד.

    4. מה דעתך לגבי העדות של האישה שניסו לחטוף אותה כשהייתה ילדה?

    5. המקרה הראשון ואחרון ברשימה שלך נעלמו באותו תאריך – 24 בנובמבר. בהפרש של 20 שנה בדיוק. שמת לב לזה? למרות שזה נראה לי יותר כמו צירוף מקרים.

    תודה

    אהבתי

    • שלום רב,
      לא תמצא במאמר שלי קביעה חד משמעית כי כל עשרת הרציחות בוצעו על ידי אותו אדם. בסעיף 4 למבוא אני במפורש קובע כי "עשרת הקטינים נפלו קורבן לרצח סדרתי" ולאו דווקא לרוצח אחד, ובמשפט שלאחריו אני מבהיר וקובע כי "… קרוב לוודאי שמדובר ברציחות סדרתיות" – בין אם נעשו על ידי אותו רוצח או שניים שונים. בהשוואה שעשית ביני ובין מר עזרא גולדברג המנוח אכן הלכת רחוק מדי. במאמרי "שלמה חליואה – פרופיל הרשע ומערכת אכיפת החוק שנרדמה בשמירה" מתחתי ביקורת נוקבת על עבודתו ובה בין היתר ציינתי שהוא הפך השערות לממצאים והסתייע בדמיון להשלמת נתונים חסרים – כמפורט שם בהערה 63.
      לגבי העבר הפלילי של מר יהודה שלף לא בדקתי לעומק מה פורסם בכלי התקשורת בעניין והאם בפסקי הדין שפורסמו בישראל יש לכך ביטוי.
      שאלה 2 מורכבת ממספר שאלות לפיכך אשיבך בקצרה. לגבי חסן לוקה אין לי מה להוסיף מעבר לאמור במאמר. העובדה שציינת כי הוא נמשך רק לבנים היא מוקש שרבים וטובים אינם נשמרים ממנו. אני משוכנע שבמקרה של רחל הלר ז"ל ותאיר ראדה ז"ל המשטרה תפסה את האדם הנכון – גם לנוכח זיכויו של ברנס. וכן גם במקרים של דני כץ, דפנה כרמון וחנית קיקוס ז"ל. מן הסתם לא אכנס לפולמוס בעניין. אגב, על פרשת תאיר ראדה ז"ל כתבתי כמה מאמרים ולרצח רחל הלך התייחסתי במאמרי שציינתי לעיל.
      בשאלה 4 ברור שעל כל תקיפה "מוצלחת" של רוצח סדרתי ישנן כמה תקיפות לא מוצלחות. עם זאת במקביל לכל רוצח סדרתי פועלים תוקפים רבים אחרים שאינם קשורים לא אליו ולא זה אל זה. על כן יש להיזהר ולא להגיע למסקנות נמהרות.
      לעניין ההערה בסעיף 5 – אין לי עמדה בעניין ואני מסופק אם שמתי לב לכך עד שקראתי את הערתך.
      אבי ד.

      אהבתי

      • לא התכוונתי להשוות את התאוריה שלך לזו של עזרא גולדברג, ואכן הייתי צריך להתנסח טוב יותר.

        בנוגע ליהודה שלף, לדעתי חובה להתייחס לנושא ברצינות! אפשר לפנות ליוצרי הסדרה או לעורך דינו ולברר את הנושא.
        קשה לי להאמין שזה נכון – כי לא מצאתי זאת באף מקור אחר וגם כי מדובר בנהג אוטובוס פעיל (ראה הריאיון עם איילה חסון), ונדמה לי שזה דורש אישור מהמשטרה על היעדר הרשעות בעבירות מין.
        מעניין גם מה בדבר הפרסום כאילו הוא טען שראה אותה באוטובוס שש שעות לאחר שנעלמה.
        לגבי הטענות שעלה לקבר של אלימלך, בריאיון עם איילה חסון הוא מכחיש, ומספר שהתמונות שהראו לו הן של מישהו שדומה לו.

        לדעתי יש שתי זירות שונות:
        יפו – בת ים – מרכז ודרום ת"א
        גבעת שמואל – רמת גן
        למרות שזה לא בהכרח אומר שמדובר בשני רוצחים שונים. ייתכן למשל רוצח שגר באזור יפו-בת ים ועובד באזור רמת גן.

        תודה

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s