דעותיהם הקדומות של אנשי משטרה – האומנם?


אבי דוידוביץ (‏24.4.2019)

לאחרונה נזדמנתי לפולמוס שנסוב על הרשעות ברצח על בסיס הודאות הנאשם, במהלכו נטען על ידי אחד הצדדים כי אנשי משטרה מחזיקים בדעות קדומות נגד מרבית נחקריהם עד כדי כך שגם אם נאשמים ברצח יזוכו בבית המשפט ימשיכו החוקרים להאמין כי אשמים הם – למרות הזיכוי. מן הצד השני נטען כי ייתכנו מקרים בהם ניתן להגדיר חברתית אדם כרוצח – גם אם לא הוגדר כך משפטית באמצעות הרשעה ברצח בפסק דין חלוט. לא זו אף זו, במקרים מסוימים ניתן להגדיר חברתית אדם כרוצח גם אם זוכה בבית משפט מרצח. לכאורה, טיעון-נגד זה מחזק את הטיעון על דעותיהם הקדומות של אנשי משטרה – הנה חוקרי משטרה מאמינים כי אדם ביצע רצח גם אם לא הורשע בדין או אף זוכה בגלל דעותיהם הקדומות. תם הפולמוס באחד-אפס למבקרים – הויכוח הסתיים במיגור (knockout) מוחץ לטובתם.

המציאות, כפי שתוצג במאמר זה, מלמדת כי דווקא המבקרים הם אלו הלוקים בדעות קדומות ולא אלו הנתפסים כ"מוכווני משטרה" (police oriented). בין ההגדרה המשפטית לרצח ולרוצח ובין ההגדרה החברתית להם אפשר שיתקיים פער מהותי. ההגדרה המשפטית נקבעת בפסק דין חלוט. ההגדרה החברתית נקבעת על פי מבחן הניסיון והשכל הישר, ומבוססת על הסקת היסקים סדורה מתוך הממצאים והעובדות של המקרה הרלבנטי – כך נראה העולם האמיתי. זאת למרות השאיפה הבלתי נלאית של הרשות השופטת לצמצם את הפער בין "האמת המשפטית" ובין המציאות כהווייתה, ולמרות עודף המשפטיזציה הפלילית המשמשת את השיח הציבורי בקביעת מיהו עבריין. לפער כאמור יש אין ספור דוגמאות הניתנות לסיווג בשלוש קטגוריות: 1) מי שניתן להגדירו חברתית כרוצח מבלי שעמד כלל לדין. 2) מי שהורשע בעבירה שאינה רצח ולמרות זאת ניתן להגדירו חברתית כרוצח. 3) מי שזוכה בדין לרבות מאישום ברצח ולמרות זאת ניתן להגדירו חברתית כרוצח.

הקטגוריה הראשונה מתייחסת למי שניתן להגדירו חברתית כרוצח מבלי שהוגדר כך משפטית. בעיקר הכוונה כמובן למקרי רצח והתאבדות – מרביתם אגב מתרחשים בתוך המשפחה. הרוצח המתאבד על אתר לא רק שלא הורשע בדין אלא גם לא יוגש נגדו כתב אישום, ומטבע הדברים הוא אף לא ייחקר במשטרה על הרצח, ומכאן שאין כל סיכוי שיורשע.

דוגמא בולטת היא הרצח של ענת אלימלך ז"ל[1] בשנת 1997 והתאבדותו על אתר של רוצחה – בן זוגה לשעבר דוד אפוטה[2]. משפחתה

ירייה אחת בחזה – ענת אלימלך (צילום יותם רונן מתוך אתר וואלה)

הכואבת של המנוחה – קורבן הרצח –  נאלצה לפנות לערכאה אזרחית על מנת שייקבע באופן סופי כי אפוטה הוא זה שנטל את חיי המנוחה ולאחר מכן שם קץ לחייו – ולא כפי שנטען שהמנוחה האומללה ביצעה את שתי ההמתות – קביעה שהביאה לקבורתה בחלקת המתאבדים ולעוגמת נפש וכאב וסבל שאין לו שיעור למשפחתה. בית המשפט קיבל את תביעת משפחתה של ענת אלימלך וקבע נחרצות בפסק דין חלוט כי אפוטה הוא זה שנטל את חיי המנוחה ומיד אחר כך התאבד. אפוטה לא הוגדר משפטית כרוצח ולעולם הוא לא יוגדר כך משפטית. מנגד, הגדרתו החברתית כרוצח משקפת נאמנה את המציאות. התביעה של בני משפחתה של ענת ז"ל היא נדירה. בדרך כלל נסגרים תיקי רצח אלו מחמת מות הנאשם או החשוד[3]. ברוב רובם של מקרים טרגיים אלו הממצאים בזירה הם חד משמעיים ומאפשרים למשטרה לקבוע חד משמית מי היה אחראי להמתה ומי היה הקורבן לה. איש לא יחפש את הרוצח "האמיתי", ולפיכך במקרים מעין אלו ניתן גם ניתן להגדיר חברתית את מי שאחראי לרצח כרוצח, ומי שיקבל את ההגדרה החברתית כאמור לא ייחשב כבעל דעות קדומות. נהפוך הוא – מי שלא יקבל את ההגדרה החברתית הזו בהיותו שבוי בתפיסה שניתן להגדיר רוצח רק אם הורשע ברצח – הוא המחזיק בדעות קדומות.

הקטגוריה השנייה כוללת את אלו שהורשעו בעבירה שאינה רצח – למשל בהריגה – ולמרות זאת ניתן להגדירם חברתית כרוצחים. דוגמא לכך היא הרשעתו של ראיד רושרוש בהמתתה בזדון של תהילה נגר ז"ל בדצמבר 2016[4]. רושרוש הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון בהריגה

מכות ברוטאליות, חניקה ולבסוף רוצצה גולגלתה – הילה נגר (הצילום באדיבות המשפחה מתוך אתר סרוגים)

ובשורה של עבירות נוספות. מלכתחילה כתב האישום שהוגש נגדו היה בגין רצח, אולם במהלך המשפט הסכימה הפרקליטות לחתום על הסדר הטיעון כאמור בגלל "קשיים ראייתיים" שעלו במהלך המשפט. עד לכתיבת שורות אלו לא ניתן גזר הדין אולם נמסר כי בכוונת הפרקליטות לבקש את העונש המירבי הקבוע בחוק העומד בעבירת ההריגה על 20 שנות מאסר. רושרוש לא הוגדר משפטית כרוצח, אולם בנסיבות דנן ההגדרה החברתית לרושרוש כרוצחה של תהילה נגר ז"ל תקפה ואינה מופרכת. אין היא דעה קדומה אלא הסקת מסקנה לוגית מהעובדות ומההליך המשפטי. האמת המשפטית שיצאה לאור במשפטו של רושרוש לוקה בפער מסוים לנוכח המציאות כהווייתה בגלל אילוצים משפטיים כאלו ואחרים. הצורך בהליך פלילי תקין ובהרשעה כדין גבר במקרה זה – כמו במקרים אחרים – על הצורך בקרוב האמת המשפטית אל המציאות כפי שהיא.

הקטגוריה השלישית ויש לומר הנדירה והבעייתית מבין השלושה היא הגדרה חברתית "רוצח" גם לנוכח זיכוי בבית המשפט. מדובר בקטגוריה "נפיצה" מבחינת הדיון הציבורי ועל כן יש להבהיר תחילה כמה עניינים. בעולם האמתי מתרחשים מקרים בהם נוצר פער בין "האמת המשפטית" הנקבעת בבית משפט ובין האמת פשיטא. לית מאן דפליג כי בתי המשפט עושים כל שיש לאל ידם לצמצם את הפער הזה, אולם ישנם מקרים בהם לא יגושר פער זה במודע ובמחשבה תחילה מתוך חתירה לקיים ערך אחר והוא הרשעה מעבר לספק סביר[5] – עד כדי כך שעשרה אשמים יצאו לחופשי ובלבד שלא יורשע אף לא חף מפשע אחד. לכל אחד מעשרת האשמים שייצאו לחופשי כאמור יהיה שם ודמות; והתוצאה המשפטית בזיכויים היא פגיעה לכאורה בערך צמצום הפער בין המציאות ובין האמת המשפטית. אך פגיעה זו נעשית לטובת קיום ערך נעלה אחר ונורמה משפטית יסודית והיא הרשעה ללא ספק סביר, ומתוך איזון ראוי בין שני ערכים אלו שלמרבה הצער לעתים עומדים זה כנגד זה.

להמחשת העניין יובא הזיכוי המהדהד של או. ג'י. סימפסון[6] מהרצח הכפול של אשתו לשעבר ניקול בראון[7] וחברה רון גולדמן[8] בלוס אנג'לס ביוני 1994. בתום משפטו נקבע על ידי בית המשפט (מושבעים) שהוא אינו אשם[9]. לאחר זיכויו הגישו הורי הנרצחים תביעות אזרחיות

7 דקירות עמוקות וחתך ענק בגרון – ניקול בראון וסימפסון (התצלום מתוך אתר Enews)

שנסובו על אחריותו של סימפסון להמתתם והם זכו בדין. סיפמסון נמצא חייב ונקבע כי עליו לשלם לשתי משפחות הנרצחים פיצוי בסכום של למעלה מ- 33 מליון דולר. הזיכוי המהדהד והשנוי במחלוקת יש לומר במשפט הפלילי לא הביא את המשטרה לפתוח בחקירה מחודשת ולחפש את הרוצח "האמיתי". סביר להניח כי הזיכוי המפתיע גם לא שינה את עמדותיהם של החוקרים והתובעים כי סיפמסון ולא אחר הוא זה שרצח את ניקול ורון ליד ביתה והם גם לא נזקקו למשפט האזרחי בכדי להחזיק בעמדתם. האם הם החזיקו בדעה קדומה? לא ולא. הם גיבשו עמדה על סמך שורה של עובדות וממצאים מהזירה ומהחקירה, עמדה לוגית ומקצועית לחלוטין ונטולת פניות. ייחוס להם דעות קדומות היא דעה קדומה היא במקרה הטוב דבר הבל ובמקרה הרע רעות רוח.

כפי שהובהר לעיל, הקטגוריה השלישית היא הבעייתית מכולן ולא בכדי נבחר זיכוי מרצח שנעשה מעבר לים ופסק דין במשפט אזרחי שבא אחריו שמצא את הזכאי אחראי להמתתם של שני קורבנותיו. דוגמא זו לא נבחרה אלא במטרה להרחיק ויכוחי סרק שיסיחו את הדיון מהעיקרון בו ניתן, בזהירות המתבקשת, להגדיר חברתית אדם כרוצח גם משהוגדר משפטית כחף מפשע. מקרה נוסף שניתן להזכיר בהקשר זה הוא הרצח המשולש שביצע רס"ר טים הניס בקרוליינה הצפונית בשנת 1985 במהלכו נרצחה לאחר שנאנסה קתרין איסטברן (32) ושתי בנותיה בנות ה-3 וה-5. הוא הועמד לדין בשנת 1986 והורשע ברצח אך ערעורו לבית המשפט העליון המדינתי התקבל ובשנת 1989 הוא זוכה מכל אשמה. סוכני האכיפה, משוכנעים באשמתו של הניס, הצליחו בשנת 2006 באמצעות טכנולוגיה חדשה להגיע לממצא פורנזי כי הד.נ.א שנמצא בגופה של קתרין זהה לזה של הניס. הרשויות התגברו על הסיכון הכפול בכך שהוא גויס מחדש לצבא והועמד לדין בבית משפטי צבאי, נמצא אשם ונדון למוות. ניתן להניח כי חוקריו של הניס שמן הסתם האמינו באשמתו למרות זיכויו, היו מוגדרים על-ידי המבקרים כבעלי דעות קדומות למצער. קרוב לוודאי שהיו שם טענות על רדיפתו של הניס, שהרוצח האמיתי מסתובב חופשי בשעה שנטפלים לאיש צבא הגון, ומן הסתם הועלו גם תיאוריות על מיהות הרוצח האמיתי.

בשעה שקל יחסית לקבל את הטיעון שניתן להגדיר חברתית אדם כרוצח גם אם לא הוגדר משפטית כרוצח – כי לא הועמד לדין (הקטגוריה הראשונה) או לא הורשע בעבירה שאינה רצח (הקטגוריה השנייה), הרי הקטגוריה השלישית היא קשה להכלה ובצדק. כך או כך תישאל השאלה מתי יהיה זה נכון וצודק לתייג אדם כרוצח שלא על בסיס הגדרה משפטית וכיצד ניתן לעשות כן. בתשובה לא יימצא "פתרון בית ספר", או מערך תבחינים מעין אלגוריתמים מותאמים להגדרת רוצחים. כל מקרה יצטרך להיבחן לגופו על פי השכל הישר והמוסר – במקצועיות ובאתיקה מקצועית – לא על ידי תחושות בטן ולא על-ידי אינטואיציות, לא על ידי קיצורי דרך ולא על ידי מציאת שעירים לעזאזל; אלא על ידי ניתוח סדור של עובדות וממצאים שנאספו כדין והסקת היסקים תקפים מהם.

טענת המבקרים על כי אנשי משטרה מחזיקים בדעות קדומות נגד מרבית נחקריהם לא באה בעלמא; אלא בהקשר טיעון כללי יותר לפיו יש ולחוקרים מזדמנת מטרה והן ננעלים עליה – במקרה הטוב מתוך הטיות שונות ודעות קדומות – ובמקרה הרע הם מסמנים מטרה וטווים סביבה את הראיות, או בלשון אקטואלית "תופרים תיק"[10]. כהוכחה לטענתם הם מביאים שורה של מקרים חריגים בהם במהלך חקירות הפרו אנשי משטרה את הוראות החוק וחרגו מהאתיקה המקצועית, כאשר המבקרים מנסים לשוות לאותם יוצאים מן הכלל מראית עין של המייצגים את הכלל. הרטוריקה הנואלת להפוך את היוצא מן הכלל לכלל בכל הנוגע לעבודת רשויות האכיפה בישראל אינה עומדת במבחן הניסיון ומהווה דעה קדומה שאינה מבוססת על הניסיון אלא על אינטרסים ואג'נדה.

הערות:

[1] ענת אלימלך ז"ל, בת 23 במותה, הייתה דוגמנית ושחקנית מפורסמת.

[2] תמ"ש 29170-05 (בית המשפט לענייני משפחה בירושלים), פסק דין מיום 20.2.2011 של כב' השופט מנחם הכהן.

[3] סעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי ונוהל אח"מ מספר 300.01.152 "נימוקים ושיקולים לסגירה של תיקים פליליים", מיום 1.2.2014.

[4] תהילה נגר ז"ל מקיבוץ גינוסר הייתה בת 31 במותה.

[5] סעיף 34 כב לחוק העונשים תשל"ז-1977.

[6] היה שחקן פוטבול מפורסם שגם שיחק בסרטי קולנוע וטלויזיה.

[7] בת 35 במותה.

[8] בן 25 במותו.

[9] במשפט פלילי המושבעים אינם מנמקים את החלטתם אם הנאשם אשם או זכאי.

[10] מקור המושג תפירת תיק אינו ברור. יש הטוענים כי מקורו בק.ג.ב שם תייקו מסמכים באמצעות תפירה לכריכה (במקום תיוק בקלסרים שלא היו), כאשר לעתים אותם תיקים הכילו חומר מפוברק כאוות נפשו של הממונה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “דעותיהם הקדומות של אנשי משטרה – האומנם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s