רצח אברהם סמרגנדי ז"ל

אבי דוידוביץ (‏14.9.2018)

מאבקה לעשיית צדק של שפרה רונן, בתו של אברהם סמרגנדי ז"ל, ראוי לכול ציון * כלביאה נאבקה לביטולה של החנינה שקיבל במרמה רוצח אביה – עזרא שנסי * סיפורה הוא הסיפור של נפגעי העבירה במדינה – יתומים ממסגרת ממלכתית וציבורית שתתמוך בהם * סיפורה הוא גם עוד סיפור על השחרורים המוקדמים של אסירים בישראל

המוסד המתנהל באופן המופקר ביותר בישראל בחסות החוק ובלגיטימציה רבה מצד הציבור הוא קרוב לוודאי מוסד השחרורים המוקדמים ובכלל זה החנינות וההקלות בעונש לעבריינים. סיבות רבות להתפתחותה של ההפקרות הזו, אחת מהן היא העובדה כי לנפגעי העבירות אין לובי חזק – לא ברשות המחוקקת ולא בתקשורת. מרבית המשאבים המדינתיים והלא ממשלתיים, לרבות תשומת הלב של הציבור, מופנים לעבר העבריין ולא לטובת הקורבן. כך גם לא אחת נעשה העבריין לידוען והקורבן מתהלך עם סבלו הפיזי והנפשי. במקרים רבים נאלץ הקורבן להתמודד בעצמו עם העבריין, עם העבירה ובעיקר עם תוצאותיה, כאילו היה זה אך עניינו הפרטי, כאשר העבירה ותוצאותיה אינן אמורות להיות אך עניינו הפרטי של הנפגע. אבל הנכון והצודק נסוג מפני מצעד האיוולת והאטימות, ונרמס על-ידי אינטרסנטים שבינם ובין מוסר ושלטון החוק הצרוף אין ולא כלום – למעט צביעות ושיפוט מוסרי ירוד.

וידוא הריגה ואינסטנט של חנינה 

אחת הדוגמאות המובהקות למציאות עגומה זו היא פרשת הרצח של אברהם סמרגנדי ז"ל (54) בשנת 1987 והמשפח שנעשה בכל הנוגע לשחרורו של רוצחו הנקלה – עזרא שנסי. לסמרגנדי ז"ל ולרוצח היו חנויות בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. בימים עברו אף היו השניים בידידות קרובה, אך עם השנים הלך והתפתח סכסוך עסקי ביניהם. ב- 25 באוקטובר 1987 הגיע הסכסוך לשיאו כאשר פריצה נתגלתה בחנותו של שנסי וזאת בהמשך לפריצה נוספת שנעשתה יומיים קודם לכן. שנסי הלך לחנותו של המנוח כאשר הוא מצויד באקדח FN 9 מ"מ. בין השניים היו חילופי דברים ובמהלכם שלף שנסי את אקדחו וירה מטווח של כמטר וחצי 12 כדורים. 8 כדורים פגעו בגופו של המנוח מתוכם 6 בראשו. חלק מהיריות נורו לאחר שהמנוח נפל ארצה. אין ממצא לגבי סדר הפגיעות והנזק שנגרם על-ידי כל כדור וכדור. סיבת המוות שהוגדרה הייתה עקב "הנזק החמור המצטבר מהירי".

לאחר הרצח ברח שנסי מהזירה באמצעות שני אחיו שחיכו לו במכונית ונסעו למקום לא ידוע. אחר כך הגיע אל עורך דינו והסגיר עצמו למשטרה. שנסי טען כי המנוח תקף אותו והוא פעל מתוך הגנה עצמית. לאחר משפט מתוח מאד וכשהוא מיוצג על ידי עורך הדין פרופ' דוד ליבאי, שהיה אז גם חבר כנסת (העבודה) וגם חבר הוועדה לבחירת שופטים, הורשע שנסי בינואר 1990 ברצח. הרכב השופטים נחלק בדעותיו – דעת המיעוט קיבלה את טענת ההגנה העצמית ולפיכך סברה כי יש להרשיעו אך בעבירה של ניסיון לרצח ולא ברצח. למען הצדק יצוין כי המנוח היה אדם אלים שמוראו וחיתתו היו על כולם. שנסי ערער על הרשעתו לבית המשפט העליון באמצעות עורכי-הדין ליבאי ושינמן. גם כאן נחלקו בדעותיהם השופטים בהחלטתם בדצמבר 1991. דעת הרוב אישרה את ההרשעה ברצח ואילו דעת המיעוט סברה שיש להרשיעו אך בהריגה.

לא חלפו ימים רבים מהיום בו נדחה ערעורו לבית המשפט העליון ושנסי הגיש בקשה לחנינה בה נטען בין היתר כי הוא עבר כמה התקפי לב ועוד כמה וכמה מרעין בישין עד כי נשקפת סכנה מיידית לחייו אם ימשך מאסרו. לבקשת החנינה צורפו שתי חוות דעת רפואיות. האחת של ד"ר אילן אור והשנייה של הפסיכיאטר ד"ר שלום ליטמן. הרשויות לא נקפו אצבע במטרה לבדוק את אמיתות העובדות שפורטו בחוות הדעת. עד שבקשת החנינה באה להכרעת הנשיא נתמנה עורך דינו של שנסי, פרופ' ליבאי, לשר המשפטים, על כן הטיפול בבקשת החנינה הועבר לפרופ' אמנון רובינשטיין שהיה אז שר האנרגיה והתשתית. השר רובינשטיין המליץ לנשיא לקצוב את עונשו של שנסי ל-10 שנות מאסר מיום מעצרו באוקטובר 1987. הנשיא קיבל ההמלצה ובמקום ששנסי ירצה מאסר עולם כפי שנגזרו עליו, העמיד הנשיא את עונשו על עשר שנות מאסר. בכך לא הסתיים מצעד האיוולת. שנסי זכה בוועדת השחרורים לניכוי שליש ויחד עם ההקלה המנהלית שקיבל שוחרר שנסי מבית הסוהר לאחר ריצוי מאסר בן 6 שנים וארבע חודשים – שהם כמחצית ממניין הכדורים שירה אל עבר קורבנו.

שפרה רונן ועו"ד יהודה רסלר אחרי החלטת הבג"ץ – עתירה כנגד כל הסיכויים (התצלום מאתר yes).

צדק מאוחר

שפרה רונן, ביתו של המנוח, ניסתה למנוע את השחרור של רוצח אביה ופנתה לבג"ץ. ככלות הכול נראה כי אף לא אחד מקרב רשויות האכיפה הוטרד מן העובדה שרוצח יוצא לחופשי לאחר כשש שנות מאסר בלבד. מדובר בעתירה יוצאת דופן שעניינה בקשה לבטל חנינה שהעניק נשיא המדינה. שפרה רונן מצאה עצמה לבדה מנהלת מאבק לעשיית צדק כאשר עורך הדין יהודה רסלר מייצג אותה בדין. כך גילתה שפרה כי אחיו של שנסי קשר קשר עם פקיד בקופת חולים במטרה להשיג עבור שנסי חוות דעת רפואיות שקריות על מצבו הבריאותי בתמורה ל- 50,000$ טבין ותקילין. הפקיד והאח הורשעו בגין קשירת קשר לביצוע פשע.

רק אחרי שהורשעו השניים שינתה המדינה את עמדתה ביחס לעתירה נגד החנינה. בעוד אשר בתחילה העמידה המדינה חומת מגן סביב הליך החנינה והגנה עליו – עתה, לאחר ההרשעה בעניין המזימה להשיג חוות דעת רפואיות שקריות בעבור שנסי, הצטרפה המדינה אל העותרת כי שנסי יחזור לכלא לריצוי מאסר עולם שהושת עליו; ועל כך יש לומר "מוטב מאוחר". למעשה נדרש הבג"ץ להכריע בעיקר בשאלה האם שיקר שנסי בכל הנוגע למצב בריאותו. לא מעט בזכות עבודת הבילוש שעשתה שפרה רונן הוכח כי שנסי שיקר כי אמר שעבר התקפי לב – דבר שלא היה ולא נברא. הוכח גם כי חוות דעתו של ד"ר אור הייתה שקרית. ב- 13באוקטובר 1999 ביטל הבג"ץ פה אחד את החנינה ובו ביום הוחזר שנסי לבית הסוהר למאסר עולם. "הוחזר למאסר עולם?" – לא בישראל!. כעבור כשש שנים מהיום שהוחזר למאסר קיבל שנסי מהנשיא חנינה שבעקבותיה יצא לחופשי. כשש שנים ישב במאסר. שש שנים היה בחוץ ועשה חייל, שש שנים ישב והשתחרר. בסך הכול ריצה שנסי כ- 12 שנות מאסר על רצח.

אז מה היה לנו? רוצח שהפרוטה מצויה בכיסו שמצליח להתל ברשויות האכיפה ולהשתחרר לעסקיו כעבור שש שנים. בת של נרצח המנהלת מסע לעשיית צדק וזוכה בו אך בסיבוב הראשון כאשר איש אינו מפצה אותה על הנזקים וההוצאות שנגרמו לה בשל מכך. שני רופאים שהגישו חוות דעת נכלוליות ולא הועמדו לדין. ומעל לכל – התנהלות מופקרת של הרשויות בכל הנוגע לחנינות, הקלות בעונש ושחרורים מוקדמים.

מקורות

הסרט "נקמת הבת" מהסדרה "תיק חיי" של  yes דוקו.

פסקי דין:

• ע"פ 935/90 שנסי נגד מדינת ישראל.
• בג"ץ 706/94 שפרה רונן נגד פרופ' אמנון רובינשטיין – שר החינוך והתרבות, משרד המשפטים – מחלקת החנינות, נציב שירות בתי הסוהר, ושנסי עזרא.