רצח המוני בישראל

אבי דוידוביץ (4.10.2017)

רצח המוני בישראל הוא תופעה נדירה המטלטלת את הציבור מעת לעת * כל רציחה כזו נראית כחסרת תקדים וכמעשה מטורף * מאז הקמת המדינה בוצעו 31 מעשי רצח המוני בישראל, בהם נספו 185 בני-אדם ו-206 נפצעו * עתה, רואה אור דוח על המחקר המקיף ביותר שנעשה על התופעה בישראל

הגדרות

רצח המוני בישראל: המתה בזדון ובכלל זה ניסיון להמתה בזדון של שלושה בני-אדם ויותר, המתבצעת במהלך אירוע חד פעמי בתוך פרק זמן של כ-24 שעות, בזירה אחת; שהתבצעה במדינת-ישראל, או שהתבצעה על-ידי אזרחיה ברחבי המדינה או מחוצה לה; ושלא הייתה המתה כאמור כמפורט להלן: פעולה טרוריסטית אנטי ישראלית, המתה שנעשתה על-ידי אנשי כוחות הביטחון הישראליים – ולא הוגדרה על-ידי הרשויות במדינה כפשע, המתה שהתבצעה במהלך חיסולי חשבונות בעולם התחתון, המתה במסגרת סכסוכי חמולות ערביות, תוצאה מתאונות שונות ובכלל זה תאונות דרכים ותאונות עבודה – גם אם האשמים הורשעו בהריגה. בגדר הגדרה זו נכללו גם רוצחי המון שלא הורשעו ברצח מסיבות שונות, ובכלל זה כאלו שמתו לפני שהועמדו לדין, או שנמצאו לא כשירים לעמוד לדין, או כאלו שלא הועמדו לדין מסיבות משפטיות שונות כגון חוסר בראיות, אך מעשיהם הוגדרו כרצח על-ידי סוכנויות אכיפת החוק בישראל.

רצח בולמוסי בישראל: המתה כאמור שאינה מתבצעת אך בזירה אחת אלא ביותר נקראת רצח בולמוסי והינה תת-קטגוריה של רצח המוני. המפריד בינה ובין הרצח ההמוני הוא אך מניין הזירות.

שותף לרצח המוני בישראל הינו כל מי שסייע בפועל לתוקף בשטח – בדרכו לזירה או בזירה עצמה. כל המסייעים האחרים ובכלל זה אלו שידעו על המזימה ולא מנעו אותה, או אלו שנתנו מחסה למפגע אחרי המעשה וכיוצא באלה – גם אם הוגדרו משפטית כשותפים לעבירה – לא נספרו במחקר זה כשותפים.

ילד: קטין שלא מלאו לו 14 שנה.

שיטת המחקר, מקורת המידע ושאלת התוקף

המידע הסדור והזמין דל מאד לכל המתעניין ברצח רבים במדינת ישראל. רשויות האכיפה במדינה מפרסמות מעט מאד נתונים סטטיסטיים על מקרי הרצח בישראל. לא זו אף זו, הנגישות למקרים ספציפיים – תיקי חקירה או תיקי בתי-המשפט, ככול שהם קיימים ולא בוערו במהלך השנים – נתונה ושמורה ליחידי סגולה – וגם הם אינם מהציבור הרחב. למרבה הצער הרשויות בישראל לא הפנימו את הכלל שנקבע בבית המשפט העליון לפיו אין לה לרשות הציבורית משלה ולא כלום – כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן[1]. היינו, מרבית המידע שיש בידי הרשויות אמור להיות זמין ונגיש לציבור – למעט עניינים שהוחרגו כדין מכלל זה. לכן מלאכת איתור המקרים נמשכה כארבע שנים והתבססה על סקירת עיתונות, פסקי דין וספרות מקצועית, ולמרות זאת פה ושם עדיין קיימים פערי מידע.

הבסיס העיוני עליו הושתת המחקר דנן, לרבות סקירת הספרות והטיפולוגיה לרצח המוני בכלל, מופיע במאמרי על רצח המוני ומהווה חלק אינטגרלי מדוח זה.

סוגיית התוקף הפנימי והחיצוני של המחקר מוצגת בדרך כלל בסוף הדוח – בדיון – אך מאחר ומחקר זה משוחרר מכבלים אקדמיים יובא עניין התוקף כבר כאן. את התוקף הפנימי שלו לא ניתן להעריך באופן אובייקטיבי כי ככל הנראה אין לאיש דיווח מלא על רציחות המוניות בישראל כפי שהצטבר במחקר דנן. על-כן ניתן לומר כי בכל הנוגע לרציחות שאותרו כאמור, וככל הנראה מרביתן ככולן אותרו, הרי התוקף הפנימי של המחקר הוא גבוה מאד וניתן ללא קושי רב לבדוק את הנתונים ואת תהליך המחקר. לא זו אף זו, אין להתעלם מכך שמחקר זה לא אושר על-ידי סגל מומחים כמקובל באקדמיה – עובדה המטילה ספק על הדיוק בשיטת המחקר – במובן הרחב של המושג – ומכאן החלשה לכאורה של התוקף הפנימי. אין לי אלא להציע למשתמש בממצאי המחקר לקחת בחשבון את רבבות המחקרים שנעשו במאה השנים האחרונות ואשר אושרו פורמלית על-ידי סגל מומחים ואף פורסמו בכתבי עת "נחשבים", וערכם המדעי כקליפת השום.

באשר לתוקף החיצוני – בכפוף להערות על התוקף הפנימי, כאן מרכין המחקר ראשו בפני הביקורת כי מגֶדר ההגדרה של רצח המוני בישראל הוצאו סוגים רבים של רציחות ובכלל זה טרור אנטי ישראלי, פשע מאורגן, וסכסוכי חמולות ערביות. ככלות הכול מדובר באלפי רציחות בהן נקטלו ונפצעו רבבות. לפיכך הוצאתן מגדר המחקר מהווה נקודת תורפה כבדה לתוקף הפנימי שלו, זאת לנוכח העובדה כי בשל הגדרה זו נותרו בגדר המחקר כ- 30 מקרים בלבד. יחד עם זאת לאור מיצוי המקרים כפי שנקבע בהגדרה, והוצאת כל המקרים האחרים מגדרה, ניתן לומר לגבי התוקף החיצוני כי הוא סביר, ובכל מקרה – "זה מה שיש". מכאן עומדת אפשרות להכליל את ממצאי המחקר על מקרים עתידיים ולהסבירם – אך היא אפשרות מוגבלת ובכל מקרה תחייב התאמה וביקרות.

סקירה כללית

אירועי הרצח ההמוני בישראל

בין השנים 1948 – 2017 התרחשו בישראל 31 מעשי רצח המוני. אין כאן המקום להשוות בין התפלגות מקרי הרצח "הרגילים" בהם נרצח אדם אחד או שניים, לבין מקרי הרצח ההמוני, ובינם ובין השינויים בגודל האוכלוסייה, אך ניתן לקבוע כי בישראל התופעה נדירה ושיעורה ממקרי הרצח "הרגילים" עומד על כמה פרומילים. גם בארצות-הברית בה רצח רבים (סדרתי והמוני) נפוץ בהרבה ביחס למדינות אחרות, מסיבות תרבותיות וחברתיות שאין כאן המקום לפרטן, נדירים מקרי הרצח ההמוני ומהווים פחות מ-1% מכלל מקרי הרצח. מספר הנרצחים בממוצע בכל רצח המוני שם הוא 4.8, ואילו בישראל נרצחים בממוצע 6 בכל רצח המוני. יובהר כי הממוצע הגבוה בישראל מוטה בגלל 2 מקרים בהם מספר הנרצחים היה חריג ביותר לעומת האחרים (הטבח הכפר קאסם בשנת 1956 ובמערת המכפלה בשנת 1994). הטיה זו באה לידי ביטוי מובהק בסטיית התקן הגבוהה העומדת על 9. בישראל לא התרחש רצח המוני בבתי-ספר, המתבצע בעיקר על-ידי קטינים, או רצח המוני בכלי תחבורה ובמקומות בילוי כפי שנעשים בארצות-הברית. בכל 31 המקרים שהתרחשו בישראל, נפגעו 396 בני אדם, מתוכם 185 מצאו את מותם. החשיפה התקשורתית והדרמה הגדולה המלווה אירועים אלו נוטעת בציבור את התחושה כי מדובר בתופעה רחבה בהרבה. רוב הרציחות ההמוניות בישראל היו בגדר ההגדרה הקלאסית של התופעה ורק 6 רציחות המהוות 19% מכלל הרציחות כאמור היו רציחות בולמוסיות. אפשר להסביר את השיעור הנמוך של הרצח ההמוני הבולמוסי בישראל בסיכוי הרב שיש לרוצח למצוא את מותו על אתר.

התפלגות מקרי הרצח ההמוני בישראל לפי מניע והקורבנות

הספרות המקצועית והמחקרית מסווגת מעשי רצח המוני בכמה אופנים. מניתוח המקרים בישראל ניתן להציע סיווג המתבסס על המניע העיקרי של הרוצח והוא נחלק ל-7 סוגים בהם נדון אחד לאחד. המציאות היא כי כל רוצח פועל מתוך כמה מניעים, חלקם אף אינם מתגלים לעולם. עם זאת בכל מקרה ניתן להעריך את המניע העיקרי לרצח. כך למשל דמיאן קרליק שרצח בראשל"צ בשנת 2009 את ששת בני משפחת אושרנקו, פעל ככל הנראה ממניע עיקרי של נקמה וממניע משני של רווח. על כן הרצח שביצע ייכלל אך בקטגוריה אחת – נקמה.

מאפייני הרוצח ההמוני וקורבנותיו

ההבדלים בין הרוצח ההמוני והרוצח הרגיל הם מהותיים ואינם רק כמותיים. הרוצח ההמוני מתכוון לחסל בו בעת מספר אנשים, בשעה שרוצח "רגיל" מתכוון בדרך כלל לקטול אדם אחד. אם נרצחו 2 בני-אדם במהלך אירוע חד פעמי, הרי בדרך כלל אחד מהם לא היה היעד לרצח, אלא אדם שנמצא במקום ובזמן הלא נכון. על כן אין זה נכון להחשיב רצח כפול כרצח המוני. במרבית המקרים זהותו של הרוצח ההמוני מתגלית על אתר, כאשר בדרך כלל הוא מתאבד בזירה או בסמוך אליה, או שהוא נהרג או נעצר – על-ידי סוכני אכיפת החוק, או על ידי הנפגעים בעצמם. בשליש (32%) ממעשי הרצח ההמוני בישראל מצאו הרוצחים את מותם בזירה – מרביתם התאבדו ומקצתם נהרגו על-ידי הקורבנות (ברוך גולדשטיין ועדן נתן זדה), אחד נהרג על-ידי השוטרים (איתן מור). שליש אחר מהרציחות ההמוניות בישראל הסתיים במעצר התוקף על אתר. לכן רוצח המוני גם אינו יכול להיחשב כרוצח סדרתי – ולא רק בגלל ההפוגות בין מעשי הרצח – כי הוא לוקח בחשבון שבמהלך האירוע הוא ייעצר או יסיים את חייו בצורה כזו או אחרת. זאת בשעה שהרוצח הסדרתי בניגוד לרוצח ההמוני עושה כמיטב יכולתו להסוות את מעשיו ולהבטיח את התמשכותם לאורך זמן רב. הבדל מהותי נוסף בין הרוצח ההמוני והסדרתי הוא כלי הנשק בו הם משתמשים. הרוצח הסדרתי מתאפיין בשימוש בנשק קר, ואילו הרוצח ההמוני בנשק חם. כך למשל 68% ממעשי הרצח ההמוני בישראל נעשו בנשק חם תקני, שהוא אמצעי שאינו מאפיין את הרוצח הרגיל.

להוציא רצח המוני על רקע של שנאה ואידיאולוגיה, בהם בדרך כלל אין הכרות אישית בין התוקף או התוקפים ובין הקורבנות – הרצח ההמוני מתבצע בדרך כלל על-ידי רוצח המכיר את הנפגעים או אחדים מהם. בלא פחות מ- 74% מהמקרים הייתה הכרות בין הרוצח ובין הקורבנות. זאת בשונה מהרוצח הסדרתי שבדרך כלל אינו מוכר לקורבנותיו. שיעור גבוה זה של הכרות בין הרוצח ההמוני בישראל לקורבנו מוסבר בין היתר בשיעור הגבוה של רציחות המוניות שבוצעו בארץ במסגרת המשפחה הגרעינית – גם אם בנוסף אליהם נרצחו בני-אדם שאינם קרובי משפחה. כמחצית מהמקרים (16 מתוך ה-31) נעשו כאמור במסגרת המשפחה.

מרבית המחקר בתחום נעשה בארצות-הברית. רוב הרוצחים ההמוניים בארצות-הברית הם גברים (94.4%). בישראל שיעור הנשים רוצחות ההמונים נמוך עוד יותר – והייתה רק רוצחת אחת (אחלאס אלערג'אן – רצח 3 ילדיה וניסיון לרצוח רביעי בשנת 2012). הגיל הממוצע של הרוצח ההמוני בארה"ב הוא מעל 30. אם מסננים מממוצע זה את הרוצחים ההמוניים המבצעים ירי בבתי-ספר – שהם בדרך כלל קטינים – הרי הגיל הממוצע של הרוצח ההמוני שם הוא מעל 40, גבוה מהגיל הממוצע בישראל העומד על 32 בקרוב.

מוצא דתי/לאומי מהווה משתנה ראוי לציון בכל הנוגע לרציחות המוניות בישראל – בכפוף להגדרה שניתנה לעיל. מתוך 396 הנפגעים כולם, ובכלל זה פצועים, 275 היו מוסלמים ו- 116 (29.3%) היו יהודים, היינו רוב הנפגעים – 69.5% היו ערבים, שיעור הגבוהה פי כמה וכמה מייצוגם באוכלוסיה בישראל. חלק הארי מקורבנות זו מקורו ברציחות המוניות שנעשו מתוך שנאה כפי שיפורט להלן. לעומת זאת, הרוב המכריע של הרוצחים ההמוניים – 35 מתוך 42 – (83.3%) היו יהודים, שיעור שאינו רחוק משיעור היהודים במדינה. למען הסר ספק יודגש שוב כי בגדר המחקר דנן לא נכללו הרציחות ההמוניות שנעשו במגזר הערבי על רקע של סכסוכי חמולות וכיוצא באלה. ככל הנראה מדובר בעשרות מקרים בהם נקטלו מאות.

הרוב המכריע של הרציחות ההמוניות בישראל – 28 מקרים מתוך 31, שהם 90.3% – נעשו על-ידי מפגע בודד, ללא שותפים. רק בשלושה מקרים פעלה קבוצה (כפר קאסם, הר-ציון ויריב ברוכים שהיה לו שותף פעיל). עם זאת במקרה אחד (אושרנקו) הואשמו כמה אנשים בעבירות שונות בקשר לרצח, אך הם לא פעלו ביחד עם הרוצח בזירה – על כן הם לא נכללו במחקר זה כשותפים. כך גם יאמר למען הדיוק כי בטבח כפר קאסם הואשם המח"ט בחריגה מסמכות בגין הקדמת העוצר, אך הוא לא נכלל כאמור במניין המבצעים.

התקשורת מתייחסת לרצח המוני כאל מעשה "מטורף" ואל המבצע עצמו כאל "חולה רוח" או "חולה נפש". המציאות שונה בהרבה. המחקר בארה"ב הוכיח כי מרביתם אינם חולי נפש במובן המשפטי של המושג. המאפיינים האישיותיים של רוצח ההמונים שם משתנים בהתאם לסוג הרצח. לחלק מהם יש רקע פסיכופתולוגי שבעיקרו דיכאון. ישנם מקרים בהם זוהתה פרנויה, התנהגות אנטי סוציאלית, תחושה קשה של קורבנות, וניכור ותפיסה שהאחרים הם האחראים לסבלם. מרביתם הם אנשים מבודדים שבדרך כלל אינם מצליחים לתפקד היטב בתפקידים בוגרים. מאפיינים נוספים בהתאם לעניין הוא רקע של הזנחה ובדידות בילדות, חיבה לאמצעי לחימה ולאלימות, חשדנות ונרציסיזם. בישראל רק 2 רוצחים נמצאו חולי נפש. אחד שלא היה אחראי למעשיו והשני לא היה כשיר לעמוד לדין (אברהם עזרא שזרק רימון לדיסקוטק בנתניה בשנת 1975 ורצח 6 בני אדם ופצע 26 נוספים ויריב ברוכים ששרף למוות בשנת 2000 בתל אביב 4 נשים). לא זו אף זו, במרבית הרציחות ההמוניות בישראל – 27 מתוך 31 – למבצעים לא היה עבר פסיכיאטרי – רק לשניים היה עבר פסיכיאטרי ואילו לשניים הנותרים אין לדעת. ממצא זה מחזק את הטענה כי רוב רובם של רוצחי ההמונים אינם "מטורפים".

במקרים רבים אין לרוצח ההמונים רקע פלילי והיסטוריה של שימוש בסמים. בארה"ב רק למחציתם היו הרשעות קודמות ואך ל- 16% מהם היו הרשעות בעבירות אלימות. נתון זה דומה לישראל – ממה שידוע רק בשליש מהמקרים היה עבר פלילי למבצעים ולאו דווקא על עבירות אלימות. מבחינת המעמד האישי הרוצח ההמוני בארה"ב הוא בדרך כלל רווק, או גרוש, שסבל לאחרונה מאובדן כלשהו – בעבודה או ביחסים אישיים. בישראל המעמד האישי כנראה דומה – כ- 42% מהמקרים היו נשואים, כ-52% היו רווקים (השאר אינו ידוע). מעשי רצח אלו מתרחשים בארה"ב בעיקר בתוך הקבוצה האתנית והמשפחתית. שיעור הצעירים הנרצחים מתחת לגיל 20 הוא יחסית גבוה למקרי הרצח הרגילים ועומד על 34%. ממצא זה נובע בעיקר מתופעות הרצח ההמוני בתוך המשפחה ובבתי הספר. גם לנשים כנפגעות עבירת הרצח ההמוני יש ייצוג יתר לעומת מקרי הרצח הרגילים – בין 1/3 ל- 1/2 מהנפגעים הם נשים. בישראל שיעור הנרצחות גבוהה עוד יותר ועומד על 56.8%. זאת בעיקר כי כמחצית המקרים בישראל בוצעו בתוך המשפחה או בין בני זוג, ובגלל העובדה כי ברצח אחד נרצחו 13 נשים. בקרב הגברים מציין אדלשטיין (2009) כי בעלי הסיכון הגבוה ליפול קורבן לרצח המוני נפגעים בגלל סוג העיסוק שלהם – מעסיקים, או עובדי ציבור.

התפלגות הרציחות ההמוניות בישראל לפי הקורבנות והתוקף

רצח המוני על רקע של שנאה ואידיאולוגיה

רצח המוני על רקע של שנאה וכו' בישראל הוא הקטלני ביותר מבין הרציחות ההמוניות שנעשו בארץ. המספר המצומצם יחסית של מעשי הרצח ההמוני בישראל בכלל, ועל רקע אידיאולוגי במובן הרחב של המושג בפרט, הביא לקיבוץ בקטגוריה אחת את הרצח ההמוני שנעשה מתוך שנאה (Hate Crime), מתוך אידיאולוגיה וטרור. בדרך כלל משולבת הרטוריקה של רוצחים אלו במושגים אידיאולוגיים ובכלל זה החובה לציית לפקודה. קטגוריה זו מתאפיינת בדרך כלל בהיעדר היכרות בין הרוצח ובין נפגעי העבירה. בחירת הנפגעים נעשית על-פי מפתח תרבותי, סקטוריאלי, או אתני. לרוצח יש משנה ערכית ורעיונית סדורה לגבי המעשה, ובהתאם תבאנה הצדקותיו לנטרול מצפונו הוא, או לצורכי תעמולה כלפי הקבוצה אליה הוא משתייך, או כלפי תרבות הנגד שלו. 5 מעשי רצח המוני נעשו על רקע זה, כולם מתקשרים לסכסוך הישראלי ערבי. זו הקטגוריה השנייה בשכיחותה אך הרצחנית ביותר מבין האחרות. כ- 66% מכלל הנפגעים ממעשי הרצח ההמוני בישראל – על כל שבע הקטגוריות שבו – נפגעו במסגרת זו, וכולם נעשו כנגד ערבים. מתוך 185 המתים ברציחות ההמוניות בישראל – כמחצית (91) – נרצחו בקטגוריה זו. אם ניקח בחשבון את מניין סך הנפגעים (מתים+פצועים+ניסיון) הרי מתוך 396 הנפגעים 249 היו בקטגוריה זו וכולם ערבים. כל זאת בכפוף להגדרתי את התופעה במחקר דנן ממנה הוצאו כל מעשי הטרור נגד ישראלים, שבוודאי מניינם מאז הקמת המדינה עומד על מאות אם לא אלפים ומספר הנפגעים עומד על אלפים אם לא רבבות.

המקרים שהיו בישראל בקטגוריה זו הם: טבח כפר קאסם שסווג כרצח המוני על רקע אידיאולוגי בגלל הטענה המרכזית של המבצעים כי מילאו אחר פקודה אותה יש לבצע בכל מחיר. הטבח התרחש ביום 29.10.1956, היום הראשון למבצע קדש, והוא הרצח ההמוני הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. ישנה מחלוקת לגבי מניין הנרצחים והפצועים. 43 נרצחים ועוד 13 פצועים נורו עם הגעתם לכפר. תושבי הכפר מוסיפים למספר זה עוד 4 אנשים שנורו בתוך הכפר, לאחר הטבח[2]. בין הנרצחים היו 6 ילדים מתחת לגיל 14, ו- 13 נשים (2 הן ילדות שנספרו במסגרת 6 הילדים). ברוך גולדשטיין – הרצח ההמוני השני בגודלו שנעשה בישראל הוא טבח מערת המכפלה, שבוצע ביום ששי, 25.2.1994, ביום ה- 15 לרמאדן, באולם יצחק, על-ידי ד"ר ברוך גולדשטיין. 29 נרצחו אנשים נרצחו, מתוכם 6 ילדים, וכ- 125 נפצעו. עמי פופר רצח כשהיה היה בן 21, בתאריך 20.5.1990 בצומת גן הורדים בראשון לציון. קציר הדמים כלל 7 נרצחים, ו- 10 פצועים, כולם פועלים ערבים שחיכו למעסיקיהם היהודים שייקחו אותם לעבודה (משעל, 1998, עמ' 200). עדן נתן זדה שהיה עריק מצה"ל בן 19, שרצח בתאריך 4.8.2005 באוטובוס בשפרעם 4 בני אדם ופצע 9 נוספים. האירוע התרחש בעת תקופת ההתנתקות מרצועת עזה. בכיסו נמצא מכתב שכלל בין היתר את הכיתוב: "יהודי לא מגרש יהודי". זדה שעלה על האוטובוס חמוש בנשקו האישי פתח באש ללא הבחנה. מהירי נרצחו נהג האוטובוס ושלושה נוסעים – שתי אחיות צעירות ונוסע. אשר וייזגמן תושב שבות רחל היה בן 40 כאשר ביצע באוגוסט 2005 מסע רצח ליד שילה במהלכו רצח 4 ערבים ופצע אחד. בדצמבר 2006 הוא התאבד בבית הסוהר עם התפילין שלו.

רצח המוני מתוך נקמה

נקמה על רקע רומנטי, תעסוקתי או אישי אחר היא המניע השכיח ביותר במעשי הרצח ההמוני בישראל. כ- 32% (10 מתוך 31) מכלל המקרים בכל 6 הקטגוריות האחרות הוכללו בקטגוריה זו, שהיא גם הקטגוריה השנייה ברצחניותה ובמסגרתה נספו 21% מכלל הנספים ברציחות המוניות בישראל. רצח המוני בישראל מתוך נקמה מתאפיין בכך שבמרבית המקרים ישנה הכרות בין הקורבנות, או חלקם, ובין התוקף – רק במקרה אחד מבין עשרת המקרים לא הייתה הכרות כזו. שיעור גבוה זה של הכרות נובע גם מן העובדה ש-50% מהמקרים נעשו – כולם או חלקם – במסגרת המשפחה הגרעינית. מכאן גם השיעור הגבוהה של הנרצחות – 45% מככל הנרצחות (18 מתוך 40) – שהוא שיעור גבוה בהרבה ממספר הנשים שנרצחו בישראל בכלל. להוציא מקרה אחד מתוך העשרה מדובר בתוקף אחד המבצע את הרציחה והוא בממוצע בן 33, בדרך כלל יהודי (להוציא שני מקרים באחד מוסלמי והשני נוצרי), במרבית המקרים – 70% ויותר – הוא רווק.

הנקמה יכולה להיות כלפי יחידים או כלפי קבוצה. נקמה כלפי יחידים יכולה להיות על רקע רומנטי, המתמקדת בבת הזוג לשעבר ובמקורביה, הנתפסים על-ידי הרוצח כאחראים לפרידה ולמצבו האומלל. מקרי הרצח ההמוני שנעשו על רקע זה בישראל היו של: אנואר מנשה, אדי רחמנוב, איתי בן דרור, דב תגר, ובשיר נאג'ר. נקמה כלפי יחידים יכולה להיות גם כלפי מעסיק לשעבר כדוגמת רצח משפחת אושרנקו בראשל"צ, באוקטובר 2009, בו נספו 3 דורות: הסבאים – אדוארד (56) ולודמילה (56), ההורים – דימיטרי (דימה) בן 32 וטטיאנה (טניה) בת 28, והילדים – רושל (רויטל) בת ה- 3 ונתנאל, תינוק בן 5 חודשים. נקמה כלפי קבוצה יכולה להיות על רקע של נקמת דם – כתפיסה תרבותית או כאידיאולוגיה. המקרה המפורסם ביותר שנעשה ממניע זה הוא הרצח שביצע על-פי החשד מאיר הר-ציון ז"ל שביקש נקמה על רצח אחותו וחברה, במהלכו רצח בירדן 5 ערבים חפים מפשע. נקמה כלפי קבוצה גם יכולה להיות כלפי מוסד הנתפס על-ידי הרוצח כאחראי למצבו הקשה כמו איתן מור שהיה מטופל בתחנה לבריאות הנפש בקרית יובל בירושלים. ורצח 4 מהעובדות (פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות – 2 מהן היו בהריון) ופצע 2 מטופלות שהו במקום[3]; איתמר אלון בבנק הפועלים בבאר-שבע: 4 נרצחים ואחד נפצע קשה אחד, ואלי עמר שרצח 4 ופצע 6 בקרית שמונה בשנת 1967 על רקע הפסדיו במשחקי קלפים במקום.

רצח המוני במשפחה על רקע כוח ושליטה

למרבה הצער והחלחלה מדובר בקטגוריה שכיחה למדי גם במקרי רצח "רגילים" ולמעשה זו הקטגוריה השנייה בשכיחותה מבין הרציחות ההמוניות – 6 אירועים המהוים כ- 20% מכלל הרציחות ההמוניות בישראל, מתוכם מקרה אחד שהיה בולמוסי. מדובר ברצח המתבצע בדרך כלל על-ידי אחד מבני המשפחה. לעתים נדירות מאד הוא מתבצע על-ידי נשים. בישראל לא התבצע אף לא מקרה אחד כאמור על-ידי בת המשפחה. בקטגוריה זו היה רק מקרה אחד של פיליסייד, מקרה אחד שהרציחה בוצעה על-ידי אחד האחאים וארבעה מקרים בוצעו על-ידי אחד הבנים. ברציחות אלו שיעור "ההצלחה" של הרוצח הוא גבוה מאד – 0 פצועים, ורק במקרה אחד היו שניים שניצלו בנס – ככל הנראה בגלל תקלה בנשק. בכל המקרים התוקף פעל לבדו. להוציא מקרה אחד כל השאר התבצעו במשפחות יהודיות. התוקף בקטגוריה זו הוא במוצע בגיל 34 אך סטיית התקן היא גדולה מאד ועומדת על 14, בגלל פיזור הגילים ביחס לכמות הרוצחים – הצעיר היה בן 14 וחצי והמבוגר בן 48. ככל הידוע רק שני רוצחים מבין השישה היו נשואים, וגם אלו רצחו את נשותיהם. לא ידוע על אף לא אחד מהרוצחים שהיה בעל עבר פלילי ואיש מביניהם לא היה בעל עבר פסיכיאטרי – בניגוד לדעה העממית המקובלת כי מדובר במעשה טרוף. במרבית המקרים – 4 מתוך 6 – נעשה שימוש בנשק חם. להוציא אחד שהתאבד השאר נעצרו בדרך כלל על אתר.

המקרים שהיו בישראל בקטגוריה זו הם: רצח משפחת כהן בירושלים שנעשה על-ידי רוצח הרבים הצעיר ביותר שנתגלה בישראל. הוא – הבן הצעיר של המשפחה, היה בן 141/2 בעת האירוע, תלמיד כיתה ט'. הרצח התרחש ביום 22.2.1986  בירושלים, בבית המשפחה שבשכונת עין כרם, במהלכו נרצחו האב – נסים (46), האם – לאה (40), והאחיות ענת (19) ושירה (17)[4]שלמה הראל רצח ביום 26.10.1986, בסביון ובחיפה, את אימו, רעיה בולדו (61), אחיו, שמואל, (29), בתו, שלי (11) ואשתו, אנה (37) שמתה מפצעיה כעבור כחודשיים. בתום מסע הרצח הוא התאבד על אתר. אוסייד מחאג'נה מאום אל פאחם, רצח בתאריך 27.12.1997, את 2 אחיותיו – סמאהר ומייסלון וניסה לרצוח את אחיו ואביו. אמנון כהן היה בן 43 היה כשרצח את אשתו, סוזי-לאה בת 39, את בנו, יאיר בן ה- 4 ואת בתו התינוקת יעל בת ה- 2. הרצח התרחש בשבת, 24.7.1999 בבית המשפחה בתל-אביב. אמנון כהן חשד באשתו שהיא מנהלת רומן עם גבר זה באינטרנט מאחר והייתה גולשת במשך שעות רבות ברשת. שמעון שר שרף למוות במושב בארותיים שבדרום, בליל ראש השנה 17.9.2001 את אחותו שושנה גינצלר (50), בעלה – אהרון גיצלר (53) וביתם – אורית גינצלר (20) שהסבו לארוחת החג. אהרון יוסבשווילי, חייל בן 19, רצח בעכו את אביו – משה, את אמו – אסתר ואת אחיו – שלום (25), באמצעות נשקו האישי הצבאי רובה סער M-16.

פסיכוטי

בניגוד לדעה הרווחת בציבור, שיעור המקרים בהם נעשה רצח המוני על רקע פסיכוטי, היינו כתוצאה ממחלת נפש ובהשפעתה, הינו בטל בששים. בדרך כלל הרוצח הפסיכוטי מבצע רצח המוני כשאין הוא מכיר את מרבית קורבנותיו באופן אישי, אלא הם או המקום בו הם נמצאים, שנואים על הרוצח מסיבות אישיות או אידיאולוגיות. ב-2 מקרים שהתרחשו בארץ הרוצחים לא הועמדו לדין מכוח החלטה שנויה במחלוקת כי הם חולי נפש. חשוב להבהיר – לא כל רוצח המוני שלא הועמד לדין על רקע נפשי הוא רוצח פסיכוטי. ישנם מקרים בהם הרוצח לא עומד לדין בגלל שנמצא כי בעת המשפט אינו כשיר לכך ולא בגלל מצבו בעת ביצוע הרצח.

המקרה החמור ביותר שהתרחש בישראל על רקע זה נעשה בדיסקוטק בר-אוריין בנתניה. 6 נרצחים ו- 26 פצועים הותיר אחריו אברהם עזרא (25) ביום 5.2.1975, בסמוך לשעה 23:45, שעת לקראת סגירת הערב, אחרי שזרק לתוך הדיסקוטק רימון רסס צהלי מס' 26. הנרצחים, באי הדיסקוטק, היו: סמל רמי מימון (19) מנתניה, חייל בחיל הים, שולה בוארון (19) משכונת דורה בנתניה וראובן חסן, אראלה אשרם ואסתר לוי[5].

לעומתו, יריב ברוכים לא הועמד לדין לאחר שנקבע כי בעת המעשה היה חולה נפש. ברוכים שרף למוות 4 נשים שהתגוררו במקום המכונה "מכון בריאות", וככל הנראה שימש כבית בושת, ברחוב גולומב 15 בתל-אביב, בתאריך 15.8.2000.

רצח המוני כתוצאה מנאמנות

כל שלושת המקרים שהיו בישראל בקטגוריה זו היו פיליסייד. זוהי קטגוריה יחסית נדירה וחלקן של הנשים בה הוא יחסית גבוהה לשאר הקטגוריות. למעשה רוצחת ההמונים היחידה בישראל הייתה במסגרת קבוצה סטטיסטית זו. המניע של רצח המוני זה הוא להציל כביכול את בני המשפחה מעתיד מר ורע, ולמנוע מהם סבל וצער. גם מעשים מצמררים אלו נעשים בדרך כלל בתוך המשפחה הגרעינית עד כדי "השמדת המשפחה". בדרך כלל המבצעים הם אנשים לא רק "נורמטיביים", אלא למרבה הזוועה הם גם בעלי סטטוס חברתי מוערך. במרבית המקרים בוחר התוקף גם להשמיד את עצמו. בדומה לרצח על רקע של כוח ושליטה במשפחה, גם כאן שיעור "ההצלחה" של התוקף הוא גבוה מאד – 0 פצועים. שיעור הנשים והילידים הנרצחים בקטגוריה זו הוא גבוה מאד- 70% נשים ו- 70% ילדים (בנים ובנות). בכל המקרים התוקף פעל לבדו והוא בממוצע בגיל 36, אך סטיית התקן גבוהה (14) בגלל פיזור הגילאים (הצעירה בת 26 והמבוגר בן 52) ומעט המקרים – 3 בסך הכול. 2 מקרים נעשו במשפחות יהודיות. כל התוקפים היו נשואים. 2 הגברים בקבוצה זו רצחו גם את נשותיהם. לעומת זאת הרוצחת – שהייתה ערבייה בדווית – פגעה רק בילידיה ולא בבן זוגה. איש מביניהם לא היה בעל עבר פלילי או פסיכיאטרי. הגברים השתמשו בנשק חם – אחד היה איש צבא לשעבר והשני שוטר. האישה כאמור, שלא הייתה לה נגישות לנשק חם או ידע כיצד להפעילו, השתמשה בנשק קר. 2 הגברים התאבדו על אתר. נראה כי האישה ניסתה לכאורה להתאבד, אולם ספק אם ניסיון זה היה אכן תכליתי. היא נעצרה ולבסוף הורשעה, אך זכתה לגזר דין מקל במיוחד – 12 שנות מאסר בסך הכול.

המקרים שהיו בישראל הם: משפחת גצלר – בתאריך 1.4.1959, יהודה גצלר (52) ירה יהודה תחילה באשתו, ואחר כך עבר לחדר הילדות ורצח את יהודית ואת יעל (13). משם פנה לחדר הילדים ורצח את יגאל (10). יובל בן ה- 7 וחצי לא נפגע. לא ברור מדוע, ייתכן שהכדור שהיה נועד לו היה עקר ואת הכדור האחרון במחסנית שמר יהודה לעצמו. גצלר חזר למיטתו והתאבד. מכתב לא השאיר[6]. מייקל פישר (29) שירת במפלג תשאול בימ"ר מרכז. אשתו, הילה (30), שרתה כקצינת הדרכה במרחב השרון בדרגת מפקח-משנה, ולהם הילדים יובל בן ה- 3, וירדן בת החודשיים. אחלאס אלערג'אן בת 26. בתאריך 19.9.2012 רצחה ברהט את הבן, עבד בן ה- 7, הבנות: מרים בת ה- 5, ודלאל בת ה- 8 חודשים אותה רצחה בחניקה אחרי שהניקה אותה ואחרי שרצחה את האחרים. את שאר הילדים המיתה על-פי החשד באמצעות גרזן לשחיטת כבשים. לאחר הרצח היא ניסתה להתאבד באמצעות חיתוך ידיה ותליה, אך קרובים הצילוה.

רצח המוני ממניע לא ידוע

כאמור במאמר רצח המוני קטגוריה זו מוכרת ממקרי רצח "רגילים" שקרו גם בישראל. לעניינינו היו 3 מקרים כאלו. שניים הוכללו במסגרת זו כי המבצע לא נתפס ועל כן אין יודעים בוודאות מהו המניע לרצח אם כי ניתן לשערו (באחד – מועדון הבר-נוער – אפשר שמדובר בפשע שנאה והשני – הצריף באור יהודה[7] – נראה שמדובר במטרה להשיג רווח על רקע של סחיטת דמי חסות). המקרה השלישי הוכלל כאן כי החשוד, נדב סלע מהמושבה מגדל, אומנם נתפס אך עד לכתיבת שורות אלו הוא לא הורשע ואין יודעים מה הניע אותו לבצע לכאורה את הרצח. לפיכך בגלל מיעוט המקרים בקטגוריה זו כאמור, אין טעם בציון התפלגויות הקורבנות והתוקפים.

רצח המוני במטרה להשיג רווח

רצח המוני במטרה להשיג רווח יכול להיות לצורך השגת ירושה, או השגת דמי ביטוח החיים של הנפגע, או השתלטות על רכושו כתוצאה ממותו, או בגלל סכסוך כספי כלשהו. במקרה זה קיימת בדרך כלל הכרות עם אחד הנפגעים לפחות ובחירתו אינה מקרית אלא מכוונת. הקורבנות האחרים נפגעים אך בגלל שנקלעו לזירה או כחלק מהניסיון של הרוצח להסוות את המעשה. בישראל התבצעו שתי רציחות המוניות על רקע זה. האחת על-ידי נאיף אבו סרחאן תושב ג'אבל מוכבר שבמזרח ירושלים שרצח את 2 נשותיו, אחת מבנותיו ופצע באורח קשה בת אחרת שלו. הרצח בוצע בגלל רצונו לזכות בכספי הביטוח ועל רקע מערכת יחסים שניהל עם אישה שלישית. אבו סרחאן התפרסם בכלי התקשורת לאחר שהחליט לתרום את איברי הנרצחות להשתלה. בשנייה נרצחה השוטרת יונה קוממי ז"ל. ב- 29.8.1965 אברהם ליס ירה באביגדור ובפולה ליס שהיו גיסים בגלל סכסוך כספי שהיה ביניהם. אין קשר משפחתי בין הרוצח ובין הנרצחים. ליס ברח מהזירה ובמנוסתו ירה בשוטרת שהייתה לא חמושה והתאבד. בגלל מיעוט המקרים בקטגוריה זו כאמור, אין טעם בציון התפלגויות הקורבנות והתוקפים.

 

מקורות

אדלשטיין, א'. (1999). רצח מרובה קורבנות. באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

רועי, נ'. (1992). העולם התחתון והפשע המאורגן בישראל. ספרי אביב.

הערות

[1] עע"ם 6013/04 מ"י – משרד התחבורה נגד חב' החדשות הישראלית בע"מ, החלטה מיום 17.11.2004.

[2] יש גם המוסיפים שלושה חללים נוספים: אביו של אחד הנרצחים שמת ככל הנראה מהתקף לב בשעה שהודיעו לו על מות בנו, ושני עוברים של נשים הרות שנורו בין 43 הנרצחים בכניסה לכפר.

[3] ת"א (ירושלים) 1384/99.

[4] מעריב, 23.2.1986.

[5] דבר, 10.4.1975.

[6] מעריב, 3.4.1959, עמ' 2.

[7] מדובר בהצתת צריף השינה לפועלי בניין באתר בניה באור יהודה, בתאריך 9.8.1988, במהלכה נשרפו למוות 3 פועלים ערבים מעזה. חקירת המשטרה הובילה אל אדם שעל-פי החשד גבה דמי חסות עבור שמירה כפויה על אתרי בנייה באור-יהודה. כל החשודים שוחררו משלא נמצאו ראיות בכדי להעמידם לדין (רועי, 1992, עמ' 16).

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “רצח המוני בישראל

  1. אבי חג שמח.
    אי הכללת רצח המוני כשהמניע טרור נגד המדינה, רצח המוני של חמולות ערביות פוגע בסטטיסטיקה לדעתי. הנתונים הם חלק מהמאפיינים הייחודים של המדינה. טבח מערת המכפלה, והרצח בשפרעם הנם טרור מובהק, גם אם היו כנקמה. המקרה של מאיר הר ציון לא בוצע בישראל, מדוע בכלל רצח מחוץ למדינה נכלל כאן? לגבי אירוע טבח כפר קאסם, אינני בטוח שהנאשמים הואשמו והורשעו בגין רצח.

    אהבתי

    • עודד יקר, תודה על התייחסותך.
      כפי שהוגדר והוסבר בדוח, הטעם להוצאה מגדר המחקר את מעשי הרצח ההמוני על רקע של טרור אנטי ישראלי, חיסולי חשבונות בעולם התחתון, וסכסוכי חמולות ערביות נובע מהכמות הגדולה של המקרים ביחס למקרים שנכללו בגדר המחקר. הכנסת מקרים אלו תביא להטיה, או תחייב הגדרת קבוצות או תתי קבוצות ייחודיות לקטגוריות אלו, באופן שאף לא קבצה אחת "תשתלט" על האחרת. לאמור – קבוצה הכוללת מאות או אלפי מקרים אל מול קבוצה הכוללת כמות חד ספרתית, או לכל היותר דו ספרתית בת פחות מ-20 מקרים. הגדרת אוכלוסיית המחקר על-פי עקרון המוציא והממצה מקובלת ואף הכרחית במדע.
      הטבח במערת המכפלה והרצח בשפרעם נכללו בקבוצת "השנאה והאידיאולוגיה". כפי שהוסבר בדוח קבוצה זו כוללת במפורש גם טרור.
      הרצח ההמוני שביצע מאיר הר-ציון ושלושת שותפיו הוגדר על -ידי הרשויות בישראל כמעשה פלילי. החשודים נעצרו ל- 8 ימים. העובדה שהם לא נשפטו אינה רלבנטית למחקר זה, בו הוכללו במסגרת ההגדרה רוצחים שלא נשפטו והורשעו כמו אלו שהתאבדו על אתר או נמצאו בלתי שפויים.
      3 מהרוצחים מטבח כפר קאסם הורשעו ברצח. אחד נדון ל-14 שנים והשניים ל-10. חמשת האחרים הורשעו בניסיון לרצח. כפי שהוגדר במחקר גם מי שביצע ניסיון לרצח יכול להיכלל כרוצח המוני.

      אהבתי

  2. אבי שלום. אומנם הסברת מדוע הכללת טרור יהודי (גולדשטיין, פופר, נתן זדה) ולא הכללת טרור ערבי, אך לדעתי טיעון זה צולע. אם הבעיה היא "השתלטות" של טרור ערבי על המחקר, מספר הקורבנות במעשי טרור יהודי השתלט על המחקר אף הוא וגרם להטיה ולדעתי לא היה צריך לכלול אותם במחקרך. יש לי גם הסתייגות מהכללת הרצח בכפר קאסם. להבדיל מכל מקרי רצח האחרים שציינת, בהם המבצע ידע מראש שמעשהו הוא רצח, במקרה זה בזמן האירוע המבצעים סברו שהם מבצעים פקודות לגיטימיות, שהם מחויבים להישמע להן. המעשה הוגדר כרצח רק בדיעבד. מבחינה זו (בלבד! שלא יתפרש כהזדהות עם המעשה עצמו) לדעתי יש מקום למחשבה שניה בקשר להכללתו במחקר זה.
    שאלה נוספת: בכל העולם מקובל שרצח נחשב להמוני מארבע קורבנות ומעלה, בזירה אחת או באירוע מתגלגל שיש בו רציפות. אתה בחרת להכליל בהגדרה זו רציחות של שלושה קורבנות ומעלה. נכון הוא שאילו היית מתחיל, כמו כולם, מארבע, לא היו נשארים מספיק מקרים למחקר סטטיסטי… אבל נוצרה כאן בעיה שכאשר משווים את המחקר שלך עם מחקרים אחרים בנושא זה בעולם חייבים תמיד לזכור שהבסיס הוא שונה ולא כולם יזכרו את זה, מה ששוב יגרום להטיה.
    מעבר להערות אלו אני חייב להגיד שהמחקר מענין ומלמד.

    אהבתי

    • אלכס שלום רב,
      בתגובתך טענת שלוש טענות: 1) את מעשי הטרור היהודי לא היה צריך לכלול במסגרת המחקר בגלל אי הכללת הטרור הערבי-איסלאמי. 2) בכל מקרה טבח כפר קאסם לא היה אמור להיכלל במסגרת המחקר כי הרוצחים לא ידעו שהם מבצעים רצח אלא סברו שהם מצייתים לפקודה לגיטימית. 3) רצח המוני נחשב לכזה רק אם נרצחו בו לפחות ארבעה קורבנות – ולא שלושה קורבנות כפי שאני הגדרתי.
      ראשית לעניין ההגדרה של רצח המוני ומניין הקורבנות כאחד היסודות של ההגדרה – בפרק שיטת המחקר במאמר בפסקא השנייה ציינתי כי הבסיס העיוני למאמר כאן נמצא במאמרי על רצח המוני (לינק טבוע במקור) והדגשתי כי הוא מהווה חלק אינטגרלי מהדוח בו עסקינן; שם ניתן לראות כי מרבית החוקרים מגדירים רצח המוני בשלושה קורבנות ולא ארבעה כפי שטענת. למותר לציין כי שם גם צוינו המקורות להגדרת התופעה.
      שנית, בית המשפט כשדן במבצעי טבח כפר קאסם קבע כי הם ביצעו עבירת רצח או ניסיון לרצח לפי העניין. טענת ההגנה שלהם על מילוי פקודה נדחתה. בדרך כלל כל מעשי הרצח מוגדרים ככאלו אך בדיעבד. היסוד הסובייקטיבי בהלך רוחו של הרוצח, לרבות המניע שלו אינו מעלה ואינו מוריד. רוצח אחד "מאמין" שהוא ממלא פקודה או שהוא "מאמין" שהוא גואל את עמו מסכנה איומה ועל-כן מעשהו אינו בגדר רצח מבחינתו, ורוצח אחר "מאמין" שהוא מציל את האנושות מכליה ועל אחת כמה וכמה מעשהו מבחינתו אינו רצח. זאת ועוד, מניין לך מה סברו באמת הרוצחים בכפר קאסם? הרי מה שיש לך זה רק טענתם שהעלו במשפטם. אנשים שמסוגלים לירות באזרחים ובכלל זה בנשים וילדים בכמה סבבים (שיעור הנשים והילדים שנרצחו שם היה גבוה במיוחד), כאשר בין סבב לסבב הם מפנים את הגופות לצד הדרך על מנת שהקבוצה הבאה שתגיע לא תבחין בהם, הם אנשים שאני מרשה לעצמי לפקפק באמירותיהם – מה עוד שכאמור העניין אינו רלבנטי. בקיצור – טבח כפר קאסם היה רצח לא רק בדיעבד אלא גם בעת ביצועו.
      לעניין אי הכללת הטרור הערבי דומני כי העניין הוסבר היטב במאמר ואין צורך להעתיק קטעים משם ולהדביקם כאן. עקרון המוציא והממצא נשמר היטב בהגדרה כמו כללים אחרים הנוגעים לשיטות מחקר במדעי החברה, הסתמכות על מקורות ראשוניים ואיזכורם. על כן תוקף המחקר גבוה מאד. אגב, למיטב ידיעתי מחקר כזה לא נעשה עד היום בישראל.

      אהבתי

להגיב על רצח סדרתי בישראל | אבי דוידוביץ לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s