מסע הרצח של אנואר מנשה

אבי דוידוביץ (20.9.2017)

 יום ראשון, 9.4.1967, ערב מלחמת ששת הימים * מדינת ישראל "הקטנה" מתרפקת על קרב אוויר מזהיר שהתחולל ביום שישי הקודם מעל שמי צפון הארץ * שישה מיגים סוריים מופלים * כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם * לימים יתברר כי היה זה מארב אווירי מתוכנן שנועד להשפיל את המשטר הסורי ביום חגיגת הבעת' – מפלגת השלטון הסורית * באותו יום ראשון, התחולל מסע רצח שלא נודע עד אז בישראל – שלושה נרצחו ושניים אחרים ניצלו בנס, אחד מהם נפצע קשה מאד * פאניקה אדירה ומצוד משטרתי חסר תקדים אחרי הרוצח, אנואר "נורי" מנשה, שהסתיים כעבור שלושה ימים, אך בזכות ערנות של ילד בן 10

מבוא

רצח המוני Mass Murder הוא רצח או ניסיון לרצח של שלושה בני-אדם ומעלה, בזירה אחת, בפרק זמן שאינו עולה על 24 שעות. רצח בולמוסי Spree Murder – או מסע רצח – הינו רצח המוני המתבצע ביותר מזירה אחת. את הרציחות ההמוניות ניתן לחלק לקטגוריות לפי המניע. אחת הקטגוריות היא רצח המוני מתוך נקמה על רקע רומנטי, תעסוקתי, או אישי אחר, והוא המניע השכיח ביותר במעשי הרצח ההמוני בישראל. הנקמה יכולה להיות כלפי יחידים או כלפי קבוצה מסוימת. אנואר "נורי" מנשה (35) מרחוב מתניה 14 סלמה ג' (היום רמת שקמה ברמת-גן) הוא רוצח בולמוסי שפעל בעיקר מתוך נקמה.

מנשה נולד בעיראק בשנת 1932 ופיגר בהתפתחותו. בילדותו גילה תוקפנות כלפי 9 אחיותיו, בהיותו בן יחיד במשפחה. בשנת 1951 כשהוא כבן 19 עלה לארץ ושירת בצה"ל. במהלך שירותו הצבאי נשפט על עבירות משמעת שונות. בשנת 1958 התחתן עם בת דודתו, אך נהג באכזריות כלפיה, השתכר וזרק אבנים על בני משפחתו עד שביקשה להתגרש ממנו. כ- 10 שנים ציפה שייוולד לו בן. שנה קודם למסע הרצח התגשם חלומו והוא ערך משתה גדול לברית-המילה. משטרה שהוזעקה למקום בגלל הרעש הרב התקבלה בפרץ של אלימות מצידו של מנשה המבושם. שתיית משקאות חריפים הייתה אצלו עניין שבשגרה, וגם בילוי בתחנות משטרה ובבתי-כלא לא היו נדירים, מרביתם בעקבות אלימות בה השתמש. מדי פעם נהג מנשה לרכוב על סוס עבודה שהיה לו ולירות באוויר. הוא התפרנס ממכירת פלאפל בפארק הלאומי ברמת-גן לשם הגיע כשלוש שנים קודם לכן, והעמיד שם את דוכן המכירה שלו. משהחלו העסקים פורחים הופיעו במקום מוכרי פלאפל אחרים. מכולם הוא הצליח איך שהוא להיפטר, ואילו רק משה חג'מה לא הניח לו, עד שהיה לשותפו בעל כורחו. העירייה לא הסכימה להעניק לו רישיון למכירת פלאפל בגלל מדיניותה לאסור רוכלות בפארק ובסביבתו, ובגלל הסכסוך שהתפתח בין השניים על החזקה במקום ההוא. גם סכסוכים כספיים ביניהם לא נעדרו. מנשה איים על חג'מה שאם לא יעזוב את הפלאפל בפארק "זה לא יסתיים בטוב". מנשה התכוון לכל מילה שאמר.

שבועיים לפני יום הרצח מנשה הפסיק לעבוד. נראה כי במהלך אותם ימים החל בהכנותיו למסע הרצח. הוא ניסה להשיג כספים ממספר רב של אנשים – קרוב לוודאי בכדי לממן את הפעולה ומה שיקרה אחריה, ואגר כמות גדולה של חפצים וציוד בבונקר בו ימצא מסתור בתום סדרת הרציחות. ביום חמישי – ארבעה ימים לפני יום הרצח – נכנס מנשה לחנות לכלי ירייה בתל-אביב והתעניין בקניית רובה. למחרת הוא שכר למשך שלושה ימים ביחד עם חברו יעקב שמש טנדר "ויליס סטיישן"; תוך שהוא מבקש משמש לשמור בסוד את דבר שכירתו. במהלך יום הרצח הוא התקשר אל משכיר המכונית להודיעו כי יאחר בהחזרתה. אחרי שמונה בערב נמצאה המכונית ברחוב הגר"א, ליד התחנה המרכזית בתל-אביב.

מסע הרצח

מסע הרצח של מנשה מתחיל להתגלות ביום ראשון בסמוך לשעה 15:00 כשהוא מנסה להיפטר מגופה בסמוך לבית עלמין בחולון וגורר אותה למקום מסתור. למקום מזדמן אהרון בן-עמי, במכונית הסימקה שלו. האזרח התמים סובר כי מדובר בתאונת דרכים ועוצר בכדי לסייע. מנשה יורה לעברו ומחטיא. כדור אחד פוגע בשמשת המכונית של בן-עמי ומרסק את מד המהירות. בן-עמי בורח ומזעיק את המשטרה מתחנת נס-ציונה[1]. מנשה מכניס את הגופה בחזרה למכוניתו ונוסע לכיוון כביש החוף (כביש מס' 4) ליד ראשון לציון (בסמוך לרמת אליהו). חיילים שעברו במקום אספו את הגופה לבית החולים אסף הרופא שבצריפין, שם נקבע מותו. התברר כי מדובר במשה חג'מה (28) מרח' מתניה 1 ברמת-גן, שותפו לדוכן הפלאפל שנורה בראשו. תחנת נס-ציונה ונפת רחובות הממונה עליה הבינו כי קיים קשר בין הירי לעבר אהרון בן עמי ובין והרצח של חג'מה ופתחו בחקירה. התברר כי בסמוך לשעה 14:00 מנשה הגיע לביתו של חג'מה וסעד שם ארוחת צהריים במשך כ-20 דקות, ובסיומה הציע לחג'מה להצטרף אליו לנסיעה ומאז חג'מה לא נראה חי. מנשה הוכרז כחשוד. החוקרים אינם יודעים כי הוא כבר ביצע רצח נוסף – של כרמלה יונה – והוא בדרכו להמשיך ברציחותיו.

לאחר שמנשה התפטר מגופתו של חג'מה, וביודעו כי מעשיו מתחילים להתגלות, הוא נסע הישר לביתה של אחותו רחל בקל בכפר שלם (שכונת הטייסים), אם לחמישה ילדים. תחילה היכה בה במכשיר קהה, ואחר- כך ירה בה, אולם החטיא. רחל רצה למטה להזעיק עזרה. אז ירה בה שוב והרגה. מנשה חשד בה שהיא בוגדת בבעלה על סמך שמועה ששמע מכרמלה יונה ובגלל שהלכה עם גברים תמורת כסף. שכניה העידו כי התפאר בפני אחותו כי רצח כמה אנשים. רחל צעקה "רוצח, רוצח" והוא צעק לעברה: "גם את נגדי" וירה בה. בזירה זו זוהה על-ידי עדי ראיה ובניהם הילדה בת ה-10 של רחל. חג'מה התברר היה גם אחד  מידידיה. בשעה שגססה בדרך לבית החולים עוד הספיקה לומר כי אחיה הוא זה שהרגה. כאשר התברר הקשר בין האירועים במהלך השעות שחלפו, הוצבה שמירה ליד ביתן של 8 אחיותיו. בשכונת מגוריו הסתגרו כולם על מנעול ובריח.

מיד לאחר מכן, בסמוך לשעה 16:00 ניסה מנשה לרצוח את חברו הפקח העירוני יעקב שמש ברמת-גן ששהה באותו הזמן  בבית אחותו. מנשה ביקש מילדיו של שמש שהיו במקום כי יקראו לאביהם. כששמש יצא אליו והתקרב למכוניתו של מנשה הוא הבחין בדם על דלת הטנדר ושאל את מנשה מה קרה? מנשה הורה לו להזיז את הילדים, וירה לעברו 2 יריות. אחת פגעה בבטנו והשנייה בירך. הוא הובהל לבית החולים תל-השומר ויצא מכלל סכנה. את יעקב שמש ביקש לרצוח כי ראה בו מלשין. שמש התלונן במשטרה על כך שמנשה מחזיק אקדח ללא רישיון וירה בו ולמנשה נודע על דבר התלונה.

החוקרים מתחקים אחר תנועותיו של מנשה בימים האחרונים בכלל וביום הרצח בפרט. מתברר להם כי ביום הרצח מנשה ביקר פעמיים את חברו ימין בנימין במזנון שלו באור יהודה, ככל הנראה בהפוגה בין רצח לרצח. לדברי בנימין הוא בא אליו כדי להתפייס וריח אלכוהול נדף מפיו. בשעה 11:20 – כנראה אחרי הרצח הראשון שבשלב זה של החקירה טרם התגלה – ביקר מנשה אצל צועת שמש – אשתו של יעקב שמש. צועת סיפרה כי מנשה ישב ושוחח עימה משך כמה דקות, התנהג כרגיל ולא נראה לה שיכור. בסמוך לשעה 14:00 הוא חיפש את שכנו סמי כאלב שלמרבה המזל לא אותר על-ידו וכך ניצל.

המשטרה מנעה פרסום תמונתו של אנואר למרות הניסיונות להסביר לה שהוא מהווה סכנה לציבור.

בתום מסע הרצח ניגש מנשה לסניף הדואר ביד אליהו והשאיר מכתב בו ציין את המקום בו נמצאת הגופה של כרמלה. הוא גם הוסיף כי צריך לפחד ממנו וכי השאיר מכתב נוסף עם פרטים נוספים במסדרון בביתו. כך נודע על רציחתה של כרמלה יונה. כרמלה הייתה צעירה בת 16 שגרה ברח' אחד-העם 38 ברמת-גן, מול ביתו של מנשה. היא למדה בבית הספר אורט לתפירה. מנשה התאהב בה ורצה שתהיה "רק שלו", אך היא לא נענתה לדרישותיו. במשפטו העיד כי נודע לו שהיא הולכת עם בחורים אחרים בעד כסף – עניין שמבחינתו היה ככל הנראה גם סוג של בגידה. הוא הפציר בה כמה וכמה פעמים שתחדל מכך ואף הציע לה כסף בכדי שתפסיק זאת, אך היא לא הסכימה. לדבריו, מערכת היחסים איתה אימללה אותו. כרמלה הייתה היעד הראשון לרציחות. כל סוף השבוע מנשה המתין לבוקרו של אותו יום ראשון, אז החלה מסכת האימים בשעות הבוקר בכביש גהה. מנשה פגש את כרמלה. לפי עדותו בבית המשפט הוא דיבר איתה על כך שהיא הולכת עם בחורים אחרים בעד כסף, אך היא ענתה לו כי יסתכל על אחותו, כי היא עובדת בכסף "אז מה אתה רוצה ממני". מנשה אסף אותה לטנדר ונסע איתה לשכונת "עזרא וביצרון" בראשון-לציון. לימים תיקרא השכונה "רמת אליהו" על שם אלי כהן ז"ל[2]. האזור מוכר למנשה כי ככל הנראה נהג להביא צעירות לשם ולבלות איתן בבניינים הבלתי גמורים שנבנו שם. מנשה עצר את הרכב בחורשה, גזר את שער ראשה כנראה כעונש, ומשהתנגדה הלם בה במפתח שוודי וירה בראשה, בגבה, בשוקה, וריטש את פניה. כשמתה כיסה את גופתה בארגז מעץ של מקרר שמצא במקום.

דבר הרצחה של כרמלה נודע רק ביום שלישי, יומיים לאחר הירצחה. כרמלה הסתכסכה עם הוריה ולכן היעדרותה במשך יום ראשון לא העלה אצלם כל חשש. רק משנודע להם על מעלליו של מנשה הם ניגשו להודיע על היעדרותה לתחנת המשטרה.

המצוד והמעצר

קצרה היריעה מלתאר את הבהלה שאחזה בכל האזור. עיתון "מעריב" דיווח כי נפתח המצוד הגדול ביותר שערכה המשטרה אי פעם, שנמשך כ- 80 שעות. 800 שוטרים, מטוס, עשרות כלי רכב, פרשים כלבי גישוש ומאות אזרחים מתנדבים השתתפו בו. מנשה מצא מחבוא שהכין מראש בבונקר נטוש בגבעתיים, באזור בו היום ניצב קניון גבעתיים הסמוך לרחוב ריינס 45. מדובר בפרדס טמפלרי ישן, שלימים הפך למחנה צבאי בריטי, ולאחר קום המדינה נעשה לימ"ח של צה"ל ואחר כך ננטש. במחנה הזה היו בונקרים אחדים שילדים נהגו לשחק בהם. כרישי הנדל"ן יופיעו מאוחר יותר.

ביום המעצר, 12.4.1967, נמצא נייר בתיבת דואר בגבעתיים בו כתב שהוא מתחרט וחושש שהמשטרה תירה בו. לפיכך יצאה בשעה 16:00 הודעה ברדיו מטעם המשטרה בזו הלשון: "מנשה אנואר, קיבלנו את מכתבך. אל תפחד ואל תהסס. בוא אלינו ונקבל אותך ביחס הוגן וצודק". כשחושבים כי מדובר בימים בהם יחידה לניהול מצבי משבר ומשא ומתן לא הייתה קיימת אפילו לא בחלום, נראה כי אנו ננסים העומדים על כתפי ענקים.

מנשה שמע את ההודעה וירה באזור הבונקר. הילד חיים גרול בן ה- 10 ששמע את הירי רץ הביתה וסיפר לאביו שהזעיק את המשטרה. המשטרה כיתרה את הבונקר. נפתח משא ומתן עם מנשה שאיים בהתאבדות. הדובר היה מפקח יגאל לושי, מפקד תחנת הרצלייה. בתום משא ומתן שנמשך 88 דקות, ולאחר שהבטיח לו באישור מפקד המחוז, ניצב קנר, כי יתאפשר לו להיפגש עם אשתו ובנו – הוא שכנע אותו להיכנע. לצורך הדיבור עם מנשה הפעיל לושי רמקול. תחילה דיבר בערבית ולאחר מכן בעברית. לושי הכיר את מנשה מהתקופה ששרת באור יהודה. בתחילת השיחה קרא לושי: "נורי, אנחנו המשטרה. האם אתה שם? "מנשה השיב כי הוא רוצה להתאבד "מה נשאר לי מהחיים?". לושי השיב: יש לך אישה וילד. צא. לא כדאי לך למות. מנשה אמר שהוא חושש שהמשטרה תענה אותו. לושי הרגיעו ואמר לו שאיש לא יפגע בו. מנשה התעניין מה עלה בגורלו של שמש. לושי השיב לו כי מצבו לא כל כך טוב. "הוא צריך למות, מגיע לו" השיב מנשה. בהמשך הדברים התוודה מנשה כי אהב את כרמלה והרגה כי הלכה עם אחר, למרות שאמרה לו שהיא אוהבת רק אותו. אחותו עשתה לו בושות והוא רצה להרוג גם את נעים ואת סמי כליף.

כשנעצר בבונקר נמצא ברשותו כמות גדולה של חפצים שהכין ואגר לרבות טרנזיסטור, האקדח (9 מ"מ) שגנב כמה חודשים קודם מבית קרוב, וכן שערותיה של כרמלה יונה, כשהן מודבקות בכומתה שנמצאה ברשותו. כנראה גם האכיל שם חתולים. אשתו יפה (25) נעצרה כי ידעה על רשימת החיסול שהכין ולא דיווחה על כך. בסופו של דבר לא ננקטו נגדה הליכים פליליים.

סוף דבר

הילד חיים גרול זכה לכבוד רב. ביום ששי, 28.4.1967, במטה מחוז תל-אביב, מפקד המחוז במעמד סגל קציניו העניק לו שני ספרים: האחד היה "הם צנחו בלילה" מאת ס.ל.א מרשל (ספר על הצניחה בנורמנדי) והספר השני היה "עלילות שי – אנשי הגנה ומחתרת מספרים" של אפרים דקל. לכל ספר היה מצורף מכתב הערכה של מפקד המחוז. כנראה שבתקופה ההיא היו אלו ספרים אלמנטאריים לילד בן 10.

במרץ 1968 הסתיים משפטו ונגזרו עליו 3 מאסרי עולם ועוד 30 שנה – 15 שנה על כל ניסיון לרצח. כל טענות ההגנה על כי היה חולה נפש נדחו. בחוות דעת פסיכיאטרית נרשם בין היתר כי בגיל 12 בעיראק קיבל מכות בראשו וייתכן שסבל מדלקת קרום המוח, שהגבירה את הפרעותיו הנפשיות. "מבחינה רגשית הוא נראה בלתי מאוזן, עם דחפים חזקים, מטען גדול של תוקפנות ואמצעי ריסון חלשים, ונותן פורקן חופשי לרגשותיו ללא התחשבות בנסיבות". הוא הוגדר כטיפוס אנטי סוציאלי ואדם פרימיטיבי. כנראה בסוף שנות ה- 60 הגדרת אדם כפרימיטיבי הייתה המקצועיות בהתגלמותה.

הבדיקות הפסיכיאטריות הרבות שעבר – בין היתר בשלב מסוים טען שאינו זוכר דבר – כללו גם בדיקה בהשפעת "זריקת אמת" – נרקואנליזה – בהסכמתו. בהשפעת הזריקה אמר בין היתר שהוא זוכר שרב עם כרמלה והיא אמרה לו שהוא יעשה מה שהוא רוצה והיא תעשה מה שהיא רוצה ושאחותו זונה. בית המשפט התרשם ממימד התכנון והביצוע ואף ציין כי לאורך כל היום מנשה נהג במכונית ולא גרם לאף לא תאונה אחת, אף צלצל למשכיר המכונית ואמר שיאחר בהחזרתה והקפיד להרחיק ילדים מהזירה בה ירה בשמש.

לימים ב- 27.8.1985, ביקר ראש הממשלה, שמעון פרס, בשירות בתי הסוהר. התלוו אליו שר המשטרה חיים בר-לב והנציב רפי סויסה. מנשה, אחד מעשרות האסירים שזכה לשוחח עם ראש הממשלה במשך כמה דקות, מסר לו שי קטן שהכין עבורו: כובע קרטון קטן ונעלי בד זעירות. תמהתני לו לא היו קורבנותיו של מנשה אנשים "סתם", אלא קרובי משפחה של אחמי"ם למיניהם – אם גם אז היו מפגישים רוצח המוני שכזה עם ראש הממשלה, ומאפשרים לאותו נבל להגיש לראש הממשלה "שי קטן".

לא מצאתי מה עלה בגורלו של מנשה. מפי השמועה נודע לי כי ישב בבית הסוהר 17 שנה – משהו כמו 4-5 שנים על כל נרצח, ושנה – שנתיים על כל ניסיון לרצח – צדק נוסח ישראל. כשהשתחרר עבר לגור באשקלון. הוא נפטר ממחלה במהלך שנות ה-2000.

הערות

[1] בשנת 1967 תחנת המשטרה "נס-ציונה" הייתה  אחראית על אזור העיר ראשל"צ והסביבה. התחנה ישבה בבניין "מצודת טאגרט" שבכביש ראשל"צ-נס-ציונה, שהיום משמש את פיקוד העורף.

[2] אלי כהן, הסוכן הישראלי שפעל ונתלה בסוריה. בניסיון לשנות את תדמיתה של השכונה, החליפה העירייה בשנות ה-2000 את שמה ל"נווה אליהו".

מקורות

ספרות מקצועית

בוקעי, ד'. (1999). מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים. עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל (9), 246 – 279.

הוד, א' (עורך). (1998-1999). ספר האירועים (כרך ב). ירושלים: משטרת ישראל, אגף כוח אדם, יחידת היסטוריה. עמ' : 325-327.

פסקי דין

ת.פ. ת"א 418/67 מדינת ישראל נ' אנואר.

עיתונות יומית

דבר, 10.4.1967, עמ' 1.

על המשמר, 10.4.1967, עמ' 1.

דבר, 11.4.1967, עמ' 1.

על המשמר, 11.4.1967, עמ' 1.

על המשמר, 11.4.1967, עמ' 2.

מעריב, 12.4.1967, עמ' 1.

על המשמר, 13.4.2017, עמ' 1.

מעריב, 13.4.1967, עמ' 1.

מעריב, 14.4.1967.

מעריב, 30.4.1967, עמ' 27.

מעריב, 11.5.1967.

ידיעות אחרונות, 12.2.1968.

מעריב, 12.2.1968, עמ' 4.

על המשמר, 16.2.1968, עמ' 12.

דבר, 14.3.1968, עמ' 8.

על המשמר, 31.7.1968, עמ' 6.

על המשמר, 10.12.1968, עמ' 3.

מעריב, 28.8.1985, עמ' 3, גיל יודילוביץ.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “מסע הרצח של אנואר מנשה

  1. סיפור המעשה הוא למעשה ראשית דרכי במשטרת ישראל.התקופה ריכוז העליה העיראקית שכבת אוכלוסיה בעלת רמה בעייתית .שהתרכזה באזור כפר שלם סלמה ג' ורמת אליהו .זכור לי העיסוקים של אנשים אלה בדרך כלל רוכלות בדוכנים בפינות רחובות. עיסוק נוסף היה משחקי קלפים והימורים הוקמו דוכנים של ירקות ופרות לאורך שדרות הר ציון ורחוב סלומון בתחנה המרכזית הישנה .האוכלוסייה יצרה עיסוקים למשטרה .
    לגבי החקירה של הפרשה האם הוקם צח"מ מיוחד האירועים התפזרו על פני שטחים נרחבים .האם מעבר לקטעי משפטים של עדים שנים נעשה שימוש באמצעים לאשש את החשדות נגד הנ"ל .מה הנקודה הקריטית שהביאה אותו להודות בכל מעשיו .אדם כזה לא מאמין שמבין משמעותה של חרטה,ספק חולה נפש ספק נורמטיבי.
    לענין תקופת מאסרו תמוה מאוד בעיני כיצד חלאה כזה משוחרר .האם אפשר להגיע למקורות ולהבין מדוע באה ההחלטה על שחרורו של אדם כזה .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s