לזכר אבא

ביום ראשון י"ז בסיוון תשע"ז (‏11 ביוני 2017) אחרי הצהריים הלך לעולמו אבינו היקר זיסמן (שמחה) דוידוביץ ז"ל והוא בן 96 * אבא נולד בעיירה ויירושוב שבפולין בשנת 1921 * בשנת 1936 עלה לארץ יחד עם הוריו ובשנת 1950 הוא נישא לאמנו * דברים שנשא לזכרו אחי הבכור משה בלוויה שהתקיימה למחרת בבית העלמין "ירקון"

אבא יקר,

הדברים נכתבים כמה שעות לאחר שהסתלקת לעולם שכולו טוב. כמה שעות לאחר שאברהם ואני הגענו לצהלון כדי להיפרד ממך וכדי לטפל בסידורי ההלוויה.

מבלי לתאם בינינו קודם את הרגע הזה, נכנסנו אליך בזה אחר זה להיפרד בנשיקה ובכמה מילים אישיות בלחישה. תפילה הנאמרת בלחש אין זועקת ממנה.

אנו בניך ואתה אבינו. אבא של שנינו אך בה במידה אבא של כל אחד מאתנו.

אבא (מימין) וחבר בכניסה לבית הכנסת "יבנה" בתל-אביב. (צילום ליהיא לפיד לידיעות אחרונות בשנת 2007).

משבגרנו והקמנו משפחות היית גם כל כולך סבא. סבא לעידן, ששמורה לו לא רק זכות הבכורה, אלא גם זכות קביעת השם שלך: סבא זיסי. ומאז כל הנכדות גדלו כך שזה היה שמך. סבא זיסי ללירזי, סבא זיסי להילה וסבא זיסי ללי-אור. מתיקות ואהבה, מתיקות ואור. ללא גבול.

הלוואי שהיינו זוכים להבין שאתה מכיר את נינותיך המקסימות, דניאל ואופיר, אך אין ספק כי בתודעתך הכרת ואהבת.

מאז ומעולם היית אבא וסבא מסור ללא אח ורע. מה לא עשית כדי לראות שהכול בסדר אתנו. כשאני הייתי בצבא לא חסכת מאמץ ובאת לבקרני פה ושם. גם אם לא תיאמת הביקור או גם אם היה אסור, הגיע תמיד מישהו לקרוא לי אל השער.

כשאברהם היה חייל, ממש חירפת את נפשך למטרה דומה. היה זה במלחמת ההתשה שפרצה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים. אברהם, חייל צעיר, בקורס מכ"ים בחיל ההנדסה, נמצא בפעילות מבצעית בגזרת החרמון. גזרה שהייתה נתונה להפגזות ולהתקפות אחרות בלא סוף. פצועים והרוגים כמעט מדי יום. ואתה, מצטרף לרעיון המשותף לנו ולמשפחתו של דני כץ, חבר של אברהם, אולי אפילו יוזם אותו, שניסע לבקר את השניים. והמקום, חברים, מטווח ומורעש. מחסומים של משטרה צבאית מונעים מאזרחים וממי שלא חייב להימצא שם לנוע בכבישים הסמוכים. מה נעשה? איך בכל זאת נגיע? סמכת ידיך על הבטחתי, שהשד יודע מאיפה יכולתי להבטיח זאת, שאדע לדבר על לבם של השוטרים הצבאיים. כיוון שאי אפשר היה לעשות זאת באופניים, שאם אפשר היה בוודאי היית עושה זאת, כן, מרחוב נחמני 53 בתל אביב, אז נסענו במכונית של משפחת כץ שהוריו חדורי מוטיבציה לא פחות ממך.  באיזה סוג של תיאום שבוצע בעקיפין וברמזים כיוונו עצמנו ליום ולשעה מסוימים. סמוך ליום העצמאות תשל"ד. חי נפשי שאיני זוכר היום מה סיפרתי או מה אמרתי אבל אפשרו לנו להיכנס עם הרכב ולעלות לחניון בחרמון. הדי ההפגזות והנפילות הקרובות נשמעו היטב. אבל הנה הגעת וביקרת את אברהם, את הקליינער. ותמיד, במקרים שכאלה, ספקת ידיך בקורת רוח מצד אחד, ובהבעת דאגה מצד אחר, תוך שאתה מתבל את דבריך ביידיש. א-יידישע טאטע שכמוך.

המסירות והדאגה שלך, כאמור, לא ידעה גבול. כשאמא הייתה מתאשפזת מפעם לפעם, בוודאי כשעברה ניתוח מורכב, לא משת ממיטתה אפילו לא לרגע אחד. ימים ולילות שהית לצדה. רק בלחצנו או בלחץ הצוות הרפואי הסכמת לנסוע הביתה לכמה שעות. חזרת לבית החולים על אופניך, עוד לפני שהשמש זרחה.

לאן לא הגעת עם האופניים הללו? אילו מטלות לא נטלת על עצמך ובצעת אותן איתם? למען המשפחה ולמען אחרים. עד שבגיל מבוגר מאד, עוד אתה רוכב על אופניך לבית הכנסת ללמוד דף יומי ולהתפלל מנחה וערבית, הגיח לעברך ועליך בריון חסר לב, רכוב על גבי קטנוע ודרס אותך. אותו מנוול ברח מהמקום ועדי ראייה אמנם הגישו לך עזרה אך באורח פלא לא ידעו, כביכול, לומר עליו דבר. מרגע זה חדלת להשתמש באופניים ולא רכבת עליהם עוד. לטעמנו זו הייתה גם נפילה מוראלית שהביאה אותך בהדרגה ובתהליך שנמשך שנים לצהלון.

אברהם ואני נולדנו בצהלון. אז היה זה בית יולדות. בשנים האחרונות בית להורים. ועתה סיימת את חייך בו, ואף אמא תמלא שם את שנותיה. כמה סמלי. כאן חייבים אנו מילות תודה לאכסניה המופלאה הזאת שדאגה לך ולאמא ועשתה אתכם, כמו עם שאר החוסים בה, רק את הטוב האפשרי. יבורכו המלאכים המיוחדים הללו שם.

בניגוד לדימוי שאולי היה לך בקרב אנשים מסוימים, הייתה בך פתיחות ונאורות יוצאי דופן. כשהגי ואני הגענו לצומת של קבלת החלטה גורלית, הגענו אליך ואל אמא, לשתף אתכם ולקבל את ברכת הדרך. כפי שצפיתי, ההסכמה שלכם הייתה מיידית, בלא כל היסוס ופקפוק. בלי לחשוב לרגע מה יגידו וכדומה.  חיזקתם ידינו והבטחתם לנו את מלוא העזרה. וזו אכן באה ובגדול. יום יום במשך שנים. תחילה אצלכם בתל אביב ואחר כך אצלנו בראשון לציון. יום יום.

ככה אתה אבא. לא חושב לרגע על עצמך. תמיד רק על זולתך: על ילדיך, על נכדיך וכלותיך ועל כל מי  שזקוק לעזרה. מעולם לא פרגנת לעצמך בכלל. הסתפקת במועט שבמועט מהמעט שהיה כדי שלנו ירווח יותר. נטלת על עצמך, וזו רק דוגמא אחת, במשך שנים, להוביל ולהוליך שכן-חבר עיוור אל ביהכנ"ס וממנו. בדבקות ובמסירות. ואם קרה פעם שלא חשת בטוב ידעת לגייס אותי לביצוע המשימה. וכאמור, רבות ודומות היו. לא הכרתי מימיי אלטרואיסט כמוך.

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אמר המשורר. ואצלך, מהי אותה תבנית, או מהי אותה מולדת?

נולדת בעיירה קטנטנה בפולין. עלית לארץ ישראל עם הוריך כשהיית כבן חמש עשרה, ומאותו רגע נהגת כאביך, סבא שלנו, ולא יצאת מהארץ ולו לרגע. לא עולים לארץ ישראל כדי לעזוב אותה. אז כמעט צבר, הלא כן? מטעמם רבים התשובה היא כן ברור. אבל בהיבטים אחרים  נשארת כל חייך בווירושוב. חיית אותה בזיכרונך כמעט מידי יום. לא חדלת לספר לנו עליה, על היהודים שחיו בה, בין אם בני משפחה או סתם יהודים. דומה שהכרת את כולם. בשמות שלהם ובכינויי החיבה שלהם.

כשנתיים קודם לכן, כשהיית בר מצווה, נסעת עם בן דודך, בן גילך, ועם יהודים נוספים אל הרבי מגור כדי לקבל את ברכתו. התנאים בבית לא אפשרו את נסיעתך באוטובוס או ברכבת אלא רק בעגלה רתומה לסוסים. היה זה מסע שארך כמה ימים. בכל חניית לילה כיוון העגלון והגיע לשטיבעל של חסידי גור שם כיבדו אתכם במעט מרק חם. לא נרתעת ומלאת את משימתך שנטלת על עצמך. התפללת עם הרבי וזכית לברכתו.

שמענו בצמא את הסיפורים משם ותמיד היה לנו רושם שהיינו גם אנחנו בווירושוב.

אבל לא היינו.

ככל שהתרפקת על ווירושוב יותר, כך כעסת וזעמת יותר על הפולנים שאדמתם בעיניך הייתה הדבר המוקצה ביותר. באופן כזה שהבנו שנסיעה שלנו לשם פסולה בעיניך. כיבדנו זאת.

אבל, כשסיפרתי לך שהילה רוצה לנסוע לשם עם כיתתה בתיכון ושאלתי לדעתך כמי שרוצה הכשר לכך ממך, אורו עיניך. ובשמחה מהולה בכאב הענקת לה את ברכת הדרך ועזרת לנו לרשום את שמות בני המשפחה שלך שהושמדו שם, ובעיקר את אחיותיך שכה אהבת וכה חסרת אותן:

בלומה ובעלה זלמן שווירץ וילדיהם: 1) שרה-רבקה, 2) יהושוע-יעקב, 3) חיה.

איטָה ובעלה יעקב (קוֹפֶּל) לֶסְמַן ובתם התינוקת – ששמה כבר לא היה זכור לך.

אלה נרצחו בפונאר.

והאחות השלישית, טוֹבָּה (יונה)-לִיבֶּה שנפטרה בלודז' ממחלה. הייתה כבת 30 במותה.

הי"ד

עתה, אבא יקר, נגאלת מיסורי העולם הזה. עבור בשלווה ובשמחה אל העולם האחר, אל העולם שמעבר. שם תפגוש בוודאי את זיידו, שהוא ללא ספק ליד כסא הכבוד, את סבתא ואת אחיותיך.

בקש עלינו ועל כל הקהל כאן,  הדרכה טובה, הגנה ורחמים.

אנו מבקשים את סליחתך אם פגענו בך במשהו חס ושלום. מצטערים צער עמוק אם חיסרנו משהו במצוות כיבוד אב ואם, חלילה.

נמשיך לדאוג לאמא.

זיכרך והשפעתך לא תמוש מאתנו כל עוד נשמה באפנו.

נוח בשלום ובשלווה וינעמו לך רגבי עפר הארץ שכה אהבת.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לזכר אבא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s