קברי אחים

אבי דוידוביץ (‏12.05.2017)

בין חללי מערכות ישראל נמנים 13 זוגות של אחים שנפלו באותה מלחמה * חמישה במלחמת העצמאות * שניים במלחמת ששת-הימים * שישה במלחמת יום הכיפורים * מבט מזווית ייחודית על מגש הכסף הלאומי שלנו

מלכה (סולטנה) נחמני עליה השלום היא אחותה של סבתא רבא של רעייתי. שלושה בנים היו לה – אלישע בן ה- 10 שנפטר בתחילת שנות ה- 40 בירושלים ממחלת לב, מימון וראובן. שניהם נפלו במלחמת העצמאות בתוך פרק זמן של כשבועיים.

ראובן נפל בכפר עציון בקרב האחרון בו נפל גוש עציון לידי הלגיון הירדני – יום לפני הכרזת המדינה. בן 18 היה במותו. סולטנה שמעה על נפילתו משנודע על נפילת הגוש וכי כל חיילנו נפלו בקרב. אף לא גורם מוסמך אחד מסר לסוטלנה דיווח סדור לגבי נסיבות נפילתו. לימים, כשאחת הלוחמות שנפלה בשבי הירדנים שוחררה משביה, היא סיפרה לסולטנה כי ראובן נפגע מאש האויב בהיותו בעמדה בה הוצב. ראובן הובא למנוחת עולמים רק כשנה וחצי לאחר מכן, כאשר חללי הגוש הוחזרו לישראל במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן. היו אלו החללים הראשונים שנטמנו בהר הרצל.

סולטנה עם אחותה אסתר אלבז – סבתא רבא של ציונה אשתי. צולם בירושלים במחצית הראשונה של שנות ה- 70.

אחיו הבכור, מימון, שהיה בן 21 בנופלו, נהרג כשבועיים לאחר נפילתו של ראובן. מימון בתחילת מלחמת העצמאות התגייס ומילא תפקיד של רגם. הוא השתתף בפעולות קרב רבות בסביבות ירושלים, וליווה את המשוריינים העולים להר-הצופים עם האספקה והתחמושת המוברחת ל"הדסה" ולאוניברסיטה הנצורות. פעם הותקף המשוריין שנסע בו עם 4 מלווים אחרים. הם השיבו אש ולחמו בגבורה במשך שעתיים. ארבעת חבריו נפלו והוא נשאר יחידי, אך המשיך להילחם עד אשר הגיעה תגבורת וחילצה את המשוריין על כל האספקה והנשק שבו. שבוע ימים שכב פצוע בבית-החולים ואחר-כך חזר לתפקידיו בגדוד "מוריה". לאחר נפילתו של ראובן ביקשה סולטנה ממימון – הבן היחיד שנותר לה – כי יישאר בבית ולא יחזור לצבא. מימון אמר לה "אם כל אחד יישאר בבית מי ילחם באויב הנכנס לארץ?". מימון חזר ליחידתו ונהרג מהתפוצצות המרגמה אותה הפעיל במחנה שנלר בירושלים, בהשיבו אש לעבר מקורות הירי הירדנים. 13 שנה לאחר שנפלו הבנים נפטר אביהם, בעלה של סולטנה. עד שהלכה סולטנה לעולמה בשיבה טובה בת 93, היא הייתה מתנדבת פעילה בסיוע לזקנים וחולים. היא לא זכתה להיקרא סבתא. סולטנה שידעה שלא יהיה מי שייספר את סיפורה המופלא, הוציאה בשנת 1980 ספרון קטן בשם "תולדות חיי", אותו חילקה לקרוביה.

לדאבון לבנו סולטנה לא הייתה האם היחידה ששיכלה שני בנים באותה מלחמה[1].

מלחמת העצמאות

גדלו ללא אמם – האחים לביא מעין חרוד

שלמה לביא, לימים חבר כנסת, התאלמן מאשתו רחל שנה ורבע אחרי שנולד הבן הלל, אחיו הצעיר של ירובעל. שניהם נפלו במלחמת העצמאות ונטמנו לא הרחק מאמם.

רב-טוראי ירובעל לביא, לוחם גולני, בן 24 בנופלו ביום 19.3.1948

ירובעל היה מקלען ונישלח לאבטח את העובדים בשדות ובכרמים ולהגנה כללית. עת מילא שירות זה, חש לעזרת חבריו שניסו לכבוש עמדה של האויב מעל הגלבוע ליד זרעים (זרעין), ונפגע מכדור האויב. החיילים האנגליים, שהפסיקו את הקרב "בשם החוק", הביאו את גופתו הביתה.

טוראי הלל לביא, לוחם חיל הרגלים, בן 19 בנופלו ביום 14.6.1948

בפרוץ מלחמת-העצמאות התגייס הלל למאמץ המלחמתי. השתתף עם כיתתו בהתקפה על האויב שהתבצר על הגלבוע והטריד את התחבורה בעמק. בכיתה אחרת, בצד השני, נלחם ונפל אחיו הבכור ירובעל. הלל ירד לראות את גופת אחיו וחזר מיד אל המערכה. אחרי שובו מהקרב הזה דרש מהמשק רשות להתגייס ליחידה קרבית מובהקת. כשהאריכו החברים בדיוניהם ובינתיים הטילו עליו אחריות נוספת בענף, חשד בהם שרוצים לעכבו וביקש לברוח אל הפלמ"ח. לבסוף הרשו לו לצאת לקורס מ"כים, כשהתוכנית הייתה לעכבו אחר-כך במשק בתפקיד אימון הנוער. בחששו מפני זה, חשב לערוק מהקורס אל החזית, אך לשמחתו נשלח בדרך חוקית ליחידת קומנדו רכובה על ג'יפים לחזית הדרום, לחטיבת הנגב. הוא נשלח למלא תפקיד של מלווה שיירות אספקה לכפר דרום ביום השני להפוגה הראשונה. בצאת השיירה לאור היום בחזרה מהכפר פתחו עליה המצרים באש תותחים ומכונות-ירייה. בפעולה זו נפצע הלל, הוחזר אל הכפר לטיפול הרופא וכעבור שעות מספר מת מפצעיו.

"וכאלה אתם במותכם" – האחים פוזננסקי

טוראי יצחק (פוזה) פוזננסקי, לוחם גולני, בן 25 בנופלו ביום 16.3.1948

יצחק יצא עם שבעה חברי בית קשת לסיור באזור הקיבוץ. הם הותקפו ממארב על-ידי כנופיה של מאות אנשי שבט ערב א-זבח שכיתרו אותם. אחד הצליח להימלט לקיבוץ ולהזעיק תגבורת. שבעת הבחורים שנותרו לחמו בגבורה בכנופיה עד הכדור האחרון ונפלו כולם. לאחר שלושה ימים של משא ומתן מייגע הוחזרו גופותיהם. יצחק הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בבית קשת. לאחר נפילת השבעה נכתב לזכרם שיר ובו בין היתר: "… וכאלה אתם במותכם: פשוטים, מסורים, חבובים. עשיתם מלאכתכם בצנעה, כדבר המובן מאליו. לא הרעשתם תופים מסביבכם, בחלתם באותות ובמדים"[2].

סרן חיים (פוזה) פוזננסקי, לוחם חיל השריון, בן 21 בנופלו ביום 23.4.1948

אף כי אחיו של חיים, יצחק, נפל חמישה שבועות לפני שנפל בעצמו, לא הסכים לעזוב את יחידתו הקרבית. "איני יכול לשבת בחיבוק-ידיים! אחרים לא יעשו למעני! צריך להילחם באויב ולנצח. עלי לנקום דם אחי וחברי השפוך!" כתב להוריו. לקראת סוף אפריל 1948 נערך בגזרת ירושלים מבצע "יבוסי", שנועד ליצור רצף  טריטוריאלי בתוך העיר ובין ירושלים לבין היישובים שבצפונה. לצורך המבצע הועברה חטיבת "הראל" לירושלים. בליל 22-23 באפריל יצאו כוחותיה לתקוף את שועפת, בית-איכסא ונבי-סמואל. תנועת הכוח לנבי-סמואל ארכה זמן רב וההסתערות החלה עם שחר. נוכח אש האויב נאלץ הכוח לסגת ובנסיגה הקשה לאור היום היו נפגעים רבים. בקרב זה נפל. כשנפצע, הייתה בקשתו האחרונה מחבריו שחשו לעזרתו: "עזבוני, אל תסכנו את עצמכם". אחרי נופלו הועלה לדרגת סרן ונטמן בקרית ענבים.

ממילנו שבאיטליה למערכה על עצמאות המדינה – האחים טרבס

משפחת טרבס עלתה לארץ בשנת 1939 ממילנו שבאיטליה.

סרן יורם (הוגו) טרבס מחיל השריון, בן 23 בנופלו ביום 31.3.1948

עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייס הוגו לפלמ"ח והשתתף בפעולות קרב רבות בסביבות ירושלים. אחר-כך הועבר לתפקיד אלחוטאי ברחובות. ביום 31.3.1948 התארגנה ליד חולדה שיירה גדולה לירושלים. עיכוב בארגון השיירה בשל תקלות והבוץ  בדרך אפשרו לכוחות האויב להתארגן ולחסום את דרכה של השיירה, וזו נאלצה לסגת תוך כדי קרב. בקרב זה נפל במלאו תפקיד מפקד משוריין ואלחוטאי. הוא המשיך בתפקידו גם לאחר שנפגע בידו, ובהתקרב האויב, כאשר לא נותרה דרך לסגת, פוצץ את המשוריין על יושביו. דבריו האחרונים ששידר מהמשוריין היו: "הערבים התקיפו את המשוריין, אני מפוצץ את המשוריין, אני פצוע, סוף".

סמל זכריה (במבינו) טרבס לוחם חיל הרגלים, בן 21 בנופלו ביום 28.7.1948

ארבעה חודשים אחרי שנפל אחיו יורם השתתף במבינו בקרבות רבים כמפקד פלוגת חבלה בגדוד הראשון של הפלמ"ח, בחטיבת "יפתח", ונפל בקרב באזור פלוג'ה.

על שמם של יורם וזכריה נקרא ברחובות הרחוב "האחים טרבס".

אפרים וצבי גובר – ילדיה של רבקה "אם הבנים"

סגן אפרים גובר לוחם חיל הרגלים, בן 21 בנופלו ביום 26.3.1948

בפרוץ קרבות מלחמת העצמאות שירת אפרים בחטיבת "גבעתי". הוא נתמנה אחראי לאזור בנגב כמפקד מחלקה, היה מפקד כפר אוריה בפרוזדור ירושלים, אחר- כך אחראי לליווי שיירות לנגב, מפקד ניצנים ומפקד טירת שלום. ביום בו נפל, נמנה עם מגיני טירת שלום נגד כנופיות עיראקיות שהתבצרו בכפר קובייבה (לימים כפר גבירול). אפרים נשאר יחידי לחפות על חבריו, לאחר שפקד עליהם לסגת משום שאזלה תחמושתם. הוא נפגע מכדור ונהרג. בדברי ההספד אמרה עליו האם רבקה: "לא בזכותנו הוא גדל כה שלם וישר דרך. נפל בחלקנו האושר לגדל אחד היהודים הצעירים, שלא נולדו כמוהם זה דורות רבים. רק עם שובנו ארצה והשתרשותנו בה יכולה היא לחזור ולהצמיח אילנות כאלה, כמו אפרים והדומים לו". אחיו הצעיר צבי נפל כעבור 4 חודשים לערך בקרב נגד המצרים ליד חוליקאת, כיום בסמוך לשדרות.

טוראי צבי גובר, לוחם חיל הרגלים, בן 17 בנופלו ביום 8.7.1948

על קברו של אחיו אפרים נשבע צבי ואמר בין היתר: "… בדרך בה מצאת מותך  אלך, ולו בייסורים, ולו בכאב, ולו אף בידיעה ברורה, כי דרכי האחרונה היא…". את שבועתו קיים. אחרי מות אחיו יצא מיד עם כל בני גילו בכפר למחלקת עזר צבאית ששמרה על המשלטים בסביבות כפר ורבורג, אשר שכן בקווי החזית. במשך עשרות הימים שנמצא במחלקה לא גילה לאיש כי אחיו נפל שלושה חודשים קודם לכן. עם החמרת המצב הצטרף לשורות הפלמ"ח לחטיבת הנגב וביום 8.7.1948 נפל באחד המשלטים ליד חוליקאת (כיום ליד שדרות) – הגזרה בה נפל אחיו – אחרי קרב ארוך ונואש, בו החזיקו מעמד 30 נערים מול כוחות גדולים ומזוינים היטב של המצרים. צבי חיפה על המחלקה במרגמה היחידה, לחם בגבורה ונפל והוא בן 17 שנים וחודש ימים.

לזכר שני האחים שנפלו במערכה ניתן השם "כפר אחים" למושב עולים משארית הפליטה שהוקם ליד כפר ורבורג. לימים נקראה אמם רבקה "אם הבנים" – כינוי שהדביק לה דויד בן גוריון שהתכתב איתה בחום. רבקה זכתה בשנת 1976 בפרס ישראל על מפעל חייה בקליטת עלייה. מנחם בגין הזמין אותה לטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים שהתקיים בארצות-הברית. בשנת 1981, כשהיא בת 79, שמה רבקה קץ לחייה בקפיצה מחדרה בקומה ה- 12 בבית האבות בה התגוררה. את המשק של המשפחה במושב נהורה היא הורישה למדינה[3].

מלחמת ששת הימים

 כשהמבשר הגיע לתקווה בן-חורין שאלהוּ "מי מהם?" * "שניהם!" השיבהּ

סמל יוחנן בן-חורין לוחם חיל הרגלים, בן 22 בנופלו ביום 6.6.1967

יוחנן הצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים שנכנסה לפעולה בלילה הראשון למלחמת ששת הימים. משימתה הייתה לערוך התקפת לילה על מתחמי האויב באום כתף שבסיני. יוחנן נמנה עם הכוח שהיה צריך לנחות בהליקופטרים בעורף המערך המצרי באום כתף בכדי לאפשר התקדמות בטוחה לחיל השריון. אחרי הנחיתה ערך הכוח מסע מזורז בחולות, הגיע לאזור היעדים והתקיף את סוללות התותחים. בקרב הזה, שהתחולל ביום השני למלחמה, נפל יוחנן, כשהכוח שלנו היה חשוף בשטח ואילו המצרים היו מחופרים היטב.

סגן עמרם בן-חורין, לוחם חטיבת גולני, בן 28 בנופלו ביום 6.6.1967

שעות ספורות אחרי שנפל אחיו יוחנן, נפל עמרם. עמרם נע לעבר מוצבי האויב ברצועת עזה דרך שדה חשוף וזרוע מוקשים, כשהוא מפלס דרך ומוביל את גדודו אחריו. ביום הראשון של מלחמת ששת הימים הצליח להעביר כוח ניכר אל מול עמדות האויב – ועם ערב כבש הגדוד את היעדים תוך אבידות קשות. כל אותו הלילה עסק עמרם בחילוץ, תיחמוש ותידלוק. בבוקר, אחרי הרעשת חיל האויר, התקיף הגדוד וכבש מישלט בכניסה המזרחית לעזה. קרוב לצהרים באה הפקודה לעלות על עזה ואז התחיל קרב אכזרי ביותר מבית לבית ומגג לגג. באותו קרב פגע כדור האויב בעמרם. על חלקו בקרב הוענק לו עיטור המופת לאחר מותו.

יום אחרי שהסתיימה המלחמה, הודיעו למזכירות קיבוץ כפר מנחם, בו התגוררה משפחת בן-חורין, כי על נציג הקיבוץ להגיע לקצין העיר באשקלון, "לקבל הודעה". החברים ישבו סביב השולחן במזכירות והמתינו לחברם חיים בלכר שיחזור מהפגישה עם קצין העיר באשקלון. לכולם היו בנים או אחים מגויסים, והיה ברור שזו הודעה על חללים. תקווה, אמם של יוחנן ועמרם, ישבה במזכירות הטכנית ועבדה כרגיל. כשחיים נכנס אליה היא כבר הבינה מה בפיו ורק שאלה אותו: "מי משניהם?" וחיים ענה לה: "'שניהם"[4].

האחים קניגסבוך מכפר סבא

סגן שלמה (שלומיק) קניגסבוך, לוחם חיל השריון, בן 21 בנופלו ביום 8.6.1967

יומיים לפני שחרורו הרשמי מן הצבא החל גיוס הכוננות ובשל המצב המתוח נשאר שלומיק בפלוגת הסיור שלו (סיירת שריון) בתנאי קבע. עם תחילת המלחמה פרץ בראש הפלוגה לעבר מתחמי רפיח. עם תום הכיבוש של אל-עריש, בצומת רפיח, נפגע הזחל"מ שלו מפגיעה ישירה. הוא אושפז בבית-החולים בבאר-שבע, ולמחרת, ביום 9.6.1967 מת מפצעיו.

סמל שמעון קניגסבוך, לוחם חיל השריון, בן 28 בנופלו ביום 5.6.1967

ביום הראשון למלחמה נפל שמעון בקרב שנערך במשלט המאזר שבהרי הגלבוע (כיום חרבת מזרים בהר גיבורים).

אחותם של שלמה ושמעון קניגסבוך, בת-שבע הופרט קניגסבוך, שכלה את בנה אל"מ דרור וינברג, מח"ט יהודה, שנפל בקרב עם מחבלים בשנת 2002[5].

 מלחמת יום הכיפורים

 אפרים ודדי ישראלי – האחים מקיבוץ דברת

סגן אפרים ישראלי, לוחם חיל השריון, בן 22 בנופלו ביום 18.10.1973

אפרים היה מדריך בקורס קציני שריון. בימי המלחמה הראשונים נשלח עם מחלקת טנקים לחלץ את לוחמי מוצב החוף הצפוני בתעלת סואץ. בשעת החילוץ נפגע הטנק שלו, אך הוא ניצל. אחרי-כן הצליח להשמיד, בפגזים מתוך תותח הטנק שלו, שני טילי "שמל" שירו המצרים לעבר יחידתו. כאשר נע הגדוד לעבר המתחם המצרי "צח", פתח האויב באש ואפרים נהרג במקום. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בדברת.

סגן-משנה דוד (דדי) ישראלי, לוחם חיל השריון, בן 20 בנופלו ביום 12.11.1973

דדי היה צוער בקורס קציני שריון ואחיו הבכור, אפרים, היה מפקדו בקורס. שני האחים חששו ביותר ממצב כזה – שמא לא יוכלו  לשמור על  ה"דיסטאנס" הנדרש בין מדריך לבין חניך, וחששו שמא תיזקף הצלחתו של דדי לזכותו של האח – המדריך. אך הם הצליחו לעמוד גם במצב זה. ידידותם לא נפגעה, אלא להיפך, התחזקה עוד יותר וכן לא פגעו בכללי הקורס או באנשיו האחרים. הקורס היה אמור להסתיים בסוף אוקטובר. אפרים הבטיח לאמו שבטקס הסיום תזכה לראות את בנה האחד עונד את דרגת הקצונה לבנה השני. המלחמה שיבשה את סיום הקורס וחניכיו ומפקדיו נשלחו לחזית. ביום השני למלחמה, 7.10.1973, נפצע דדי בקרב בגזרה המרכזית בסיני, ליד מעוז "הכפר", כאשר  פגע טיל "סאגר" בטנק שלו. תחילה התייחס לפצעיו ולכויותיו בקלות ראש, דחה את פינויו וסייע בחילוץ ובטיפול בפצועים אחרים. אחר כך הועבר לתאג"ד ומשם לבית החולים. חמישה שבועות נאבק על חייו בייסורים רבים, אך תוך גילוי עוז רוח וכוח נפשי, שעוררו יחס של כבוד אצל האחיות והרופאים. במשך ימים רבים הסתירו ממנו בני משפחתו את העובדה כי אחיו נפל בקרב. משנודע לו הדבר חלה הרעה במצב הרפואי. ביום 12.11.1973 נפטר מפצעיו והובא למחרת היום למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוץ ליד אחיו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן-משנה.

שלושה ימים לפני שראשת הממשלה גולדה מאיר התפטרה מכהונתה בעקבות ועדת אגרנט, היא באה לקיבוץ דברת להיפגש עם נחמה, אמם של אפרים ודדי[6]. בבית המשפחה ישבו שתי נשים שנגזר עליהן להתמודד עם תוצאות המלחמה.

דן ויוסי ספיר מקיבוץ גת

סגן-אלוף דן ספיר, לוחם חיל השריון, בן 34 בנופלו ביום 8.10.1973

מאז שגויס לצה"ל בשנת 1957 השתתף דן בפעילויות מבצעית רבות בכל גבולות הארץ. ביום הלחימה הראשון במלחמת ששת הימים שימש סרן דן ספיר כמפקד פלוגה בכיבוש מוצב אל קובה ברצועת עזה. חלק מהכוח של הפלוגה נפגע תוך כדי תנועה ונשאר מאחור. דן התקדם עם 30 חיילים תחת הפגזה אל היעד, חילק את כוחו לשניים והסתער על היעד. הוא נע בראש כוח, טיהר את התעלות והעמדות תוך לחימה קשה ונפצע ברגלו, אך המשיך בלחימה. כשאזלה תחמושתו, קיבל תחמושת מחייליו ואף השתמש בתחמושת של האויב להמשך הלחימה. כאשר הלחימה נעצרה ע"י אש מבונקר אויב, לקח בזוקה, התרומם מעל לתעלה, ירה, פגע בבונקר והמשיך את הסתערותו עד גמר הכיבוש. הוא פינה פצועים, קיבל טיפול ורק כעבור יומיים הועבר לבית החולים. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת באפריל 1973 מידי הרמטכ"ל דוד אלעזר[7]. במלחמת יום הכיפורים לחם כמפקד גדוד 429 בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. ביום 8.10.1973, חמש-עשרה שעות לאחר שנהרג אחיו – יוסי, נפל דן בקרב. הוא נלחם על ציר טסה-איסמעיליה בראש טור של 11 טנקים, נגד חטיבת טנקים של האויב. בקרב תותחים השמידו הטנקים של דן טנקים רבים של המצרים. לקראת הערב נראה היה לדן, כי לחץ האויב רפה והוא פקד על גדודו להתקדם מערבה ולהסתער שוב על מתחם האויב "גבעת חמוטל". הוא נע בראש כוח של 4 טנקים, ומיד נפתחה עליו אש מטווח קצר מאוד והוא נהרג במקום[8] מפגיעת אש טנק מצרי. אנשי הצוות חילצו את עצמם ורצו בשטח עד שחולצו על-ידי טנק אחר. גופתו של דן נותרה בשטח[9]. תחילה נחשב כנעדר. אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. במרץ 1974 הוחזרה גופתו על-ידי המצרים והוא הובא למנוחת עולמים ב- 20.3.1974 בבית העלמין בקיבוץ גת[10].

סרן יוסף (יוסי) ספיר, לוחם חיל השריון, בן 21 בנופלו ביום 7.10.1973

יוסי נהרג מאש האויב בקרבות הבלימה ברמת הגולן כאשר הוביל כוח טנקים ליד תל-פארס, 15 שעות לפני שאחיו דן נפל בסיני. לאחר מותו הועלה יוסי לדרגת סרן.

דודו וחנוך אהרון מקיבוץ גבעת חיים איחוד – חזרו מארצות-הברית להשתתף במלחמה

סגן יהודה (דודו) אהרון, לוחם חיל הרגלים, בן 25 בנופלו ביום 16.10.1973

ביום 16.10.1973 בצומת "טרטור-לכסיקון" ליד "החווה הסינית" נהרג יהודה – 3 שעות לאחר שנהרג אחיו, חנוך, לא הרחק משם. על עוז רוחו בקרב הוענק לו "עיטור העוז". כוח חי"ר שיהודה נמנה עמו הסתער על צומת 'טרטור-לכסיקון'. הכוח נתקל במתחם מצרי מבוצר היטב ומספר הנפגעים בו גדל והלך. אחד הסמלים נפצע ברגלו. למרות שלא היו כל מחסות ועל אף שאש המצרים הייתה כבדה, יצא יהודה לחלצו. הוא ניסה להרימו על גבו ולפנותו בדרך זו. בשל משקלו הכבד של הסמל, לא הצליח יהודה במשימתו. הוא המשיך להילחם בחירוף נפש, עד שנפגע מפצצת מרגמה ונהרג.

סמל חנוך (חנטשי) אהרון, לוחם חיל הרגלים, בן 28 בנופלו ביום 16.10.1973

ביום 16.10.1973 בצומת "טרטור-לכסיקון", ליד "החווה-הסינית", נפגע חנוך ונהרג – 3 שעות לפני שנהרג אחיו יהודה. בשעות הלילה, לאחר ניסיונות רבים לכבוש את הצומת, כדי לסייע בייצוב גשר הגלילים, קיבל גדוד הסיור, שחנוך היה מש"ק בו, משימה לפרוץ אל הצומת ולטהר את ציר "טרטור" ממערב למזרח. אל כוח הסיור הצטרף כוח של טנקים. לאחר שפרצו אל הצומת, פתחו המצרים עליהם באש חזקה ובירי טילים. רבים מהזחל"מים נפגעו פגיעות ישירות. התנהל קרב קשה בניסיון להיחלץ, ובקרב זה נפל חנוך מפגיעה ישירה וגופתו לא זוהתה. תחילה נחשב כנעדר וכחודש לאחר נפילתו זוהתה גופתו[11]. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בגבעת-חיים איחוד ונקבר ליד אחיו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

האחים סידרר מקיבוץ משמר השרון

סמל-ראשון נפתלי (תָלי) סידרר, לוחם חיל שריון, בן 24 בנופלו ביום 16.10.1973

אור ליום 15.10.1973 השתתף תָלי בקרב הפריצה ל"חווה הסינית" שהיה קשה ומר וכוחותינו סבלו בו נפגעים רבים. בקרב זה נהרג גם תָלי, ובאותו יום, במרחק קצר ממקום נפילתו, נפל גם אחיו אשר. שני אחים, אותו גורל. נפתלי הוכרז כנעדר. הוא נותר בתוך השטח. חוליות המחפשים, שיצאו אל מעבר לקווים אחרי המלחמה, מצאו את גופתו. באפריל 1974 הוחזרה גופתו על-ידי המצרים. לאחר הזיהוי המוחלט הובא לקבורה עם אחיו אשר שהיה קבור בקרית שאול בבית-העלמין במשמר-השרון. שניהם נפלו לא הרחק זה מזה ובתוך פרק זמן של כחצי שעה[12]. לאחר נופלו הועלה תָלי לדרגת סמל-ראשון.

סגן אשר (אשי) סידרר, לוחם חיל השריון, בן 21 בנופלו ביום 16.10.1973

במלחמת יום-הכיפורים נשלחה יחידתו של אשי לאזור תעלת סואץ, להשתתף בבלימת התקפות המצרים. היחידה לחמה בקרבות נועזים ומרים נגד כוחות גדולים של שריון וחי"ר. יחידתו של אשר הצליחה לבלום את התקפות האויב בגזרתה ומנעה את חדירתו לתוך סיני. באחד מקרבות הבלימה נפגע הטנק של אשי ואחד מאנשי הצוות שלו נפצע. הוא העביר את הפצוע לעורף, החליף טנק והמשיך בלחימה. הטנק שאליו הצטרף נעלם, איש לא ידע את אשר אירע לו. תחילה הוכרז כנעדר ואחר כך נמצא. אשי נהרג ביום 15.10.1973 באותו יום, במרחק קצר ממקום נפילתו, נפל גם אחיו נפתלי בקרב על "החווה הסינית". נפתלי ואשר הובאו למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוץ משמר-השרון. לאחר נופלו הועלה אשר לדרגת סגן.

התאומים אודי וחגי גורדון מגדרות

סמל-ראשון אהוד (אודי) גורדון, לוחם חיל השריון, בן 23 בנופלו ביום 9.10.1973

חגי ואהוד, לחמו שניהם בחזית הדרום, שניהם מצאו את מותם באזור "החווה הסינית". יחידתו של אהוד נכנסה לקרב כבר ביום הראשון למלחמה. ביום 9.10.1973 עמדה  היחידה נגד כוח מצרי גדול במתחם חמדיה. בטנק אחד ישבו ארבעה סמלים: אמיר, אהרן, זאב ואהוד – כולם מפקדי טנקים מנוסים, שחילקו ביניהם את התפקידים בטנק. מאחורי מעוז "טלויזיה" יצאו טנקים רבים של המצרים, שנעו לעבר כוחותינו, והתלקח קרב שריון-בשריון במלוא עוזו. למצרים היו טנקים רבים יותר וכל ניסיונות היחידה לבלום את התקפות האויב עלו בתוהו. "חששנו פן יגיעו טנקים מצריים אל המדרון שבקדמת המתחם", סיפר אחד ממפקדי הכוח. "זה היה שטח מת וכל ניסיון לאתרם בשטח זה פירושו היה סכנה עצומה לכל טנק". חששו של המפקד התאמת. הטנקים התוקפים הצליחו להגיע אל המדרון ונעלמו מעיניהם של צוותי הטנקים שלנו. לא היה מנוס מן ההחלטה הקשה: המפקד הורה למחלקת הטנקים לעלות על הרכס ולצאת בגיחות אל המדרון, כדי לבלום את המצרים. הטנק של הארבעה היה בכוח שיצא לביצוע המשימה. כאשר הגיעו אל המדרון התברר שהאויב ממתין להם. הטנק של אהוד נשאר אחרון בשטח, והעלה באש טנקים של המצרים, שניסו להעפיל אל הרכס. תוצאותיו של הקרב היו כמעט ברורות מראש. לבסוף הצליח אחד הטנקים של המצרים לפגוע בטנק העקשן של הישראלים. ארבעת מפקדיו, וביניהם אהוד, נפגעו ונפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בגדרות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. על אומץ לבו בקרב, הוענק לאהוד "עיטור המופת".

סמל-ראשון חגי גורדון, לוחם חיל השריון, בן 23 בנופלו ביום 23.10.1973

חגי שימש נהג טנק, אף הוא בחזית הדרומית. ב- 21.10.1973 עדיין לחם חגי בקרבות שריון באזור "החווה הסינית". בסופו של יום זה, לאחר שהצליח להעביר לנקודת איסוף הנפגעים את מפקדו הפצוע, רוני גלבוע, נודע לחגי כי תאומו אהוד נפגע. כאשר נודע בגדוד שאחד האחים נפל, הועבר חגי לפלוגת המפקדה שבעורף. ביום 23.10.1973 כחמש דקות לפני שהפסקת-האש הראשונה הייתה צריכה להיכנס לתוקפה בשעה שבע בערב, החלו המצרים להפגיז קשות את הגשרים. טיל ששוגר לעבר הגשרים פגע באנשי הפלוגה. עשרה מהם נפלו, וביניהם גם חגי. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגדרות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

האחים מרנין (מרצ'בסקי) מקרית טבעון

סגן פנחס (פינקה) מרנין, לוחם חיל השריון, בן 23 בנופלו ביום 7.10.1973

במלחמת יום-הכיפורים השתתף פנחס בקרבות הבלימה נגד הסורים ברמת הגולן. הוא מילא תפקיד של מ"פ טנקים, לאחר שמפקד הפלוגה נפצע ונשאר מאחור. ביום 7.10.1973 באותה שעה שנפגע אחיו, יאיר, נפל פנחס בקרב. במחצבה ליד הכפר נפח נפגע הטנק שלו והוא נפצע. הוא ניסה לחלץ את עצמו, אך מת לאחר שעות מספר. כחודש אחרי פרוץ המלחמה הודיעו למשפחה כי פינקה נעדר. כעבור עשרה ימים נוספים הודיעו כי נפל חלל[13]. הוא הובא למנוחת עולמים, ליד קבר אחיו, בבית-העלמין בקרית-טבעון. בתו, שחר, נולדה חודש ימים לאחר שנפל ויום אחרי שהובא למנוחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

סמל יאיר מרנין, לוחם חיל שריון, בן 19 בנופלו ביום 7.10.1973

במלחמת יום-הכיפורים השתתף יאיר בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום  7.10.1973 באותה שעה שנפגע אחיו, פנחס, נפל יאיר בקרב. הוא חש עם הטנק שלו ועוד שלושה טנקים, לסייע למעוזים הנצורים שבגזרה הצפונית, על גדות תעלת סואץ. ליד מוצב "נוזל" נפגע הטנק שלו והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקרית-טבעון בחודש מרץ 1974[14], ונקבר ליד אחיו. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

קבוצת הכדורסל "הפועל מרנין קרית טבעון" נקראת של שמם של פנחס ויאיר.

***

שלושה-עשר זוגות של אחים לוחמים נפלו בשלוש מלחמות. עצב עמוק, גבורה מופתית וכבוד גדול משמשים בערבוביה

הערות:

[1] המידע על החללים ובני משפחותיהם לקוח מאתר יזכור של משרד הביטחון, אלא אם צוין אחרת.

[2] שיר מדף יזכור של קיבוץ בית קשת שיצא בעקבות נפילת שבעת הבנים.

[3] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%A7%D7%94_%D7%92%D7%95%D7%91%D7%A8

[4] נחמן גלבוע (10.4.2002). שני בנים למוות – 35 שנה עברו מאז נפלו שני בניה של תקווה בן-חורין. http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/274/426.html

[5] http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3875558,00.html.

[6] יגאל מוסקו, אולפן ששי חדשות 2, 20.4.2012. http://www.mako.co.il/news-channel2/Friday-Newscast/Article-a94da991e01d631018.htm.

[7] http://www.gvura.org/a4955-%D7%A1%D7%A8%D7%9F-%D7%93%D7%9F-%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8 אתר גבורה

[8] 9 פעמים ניסו כוחותינו לכבוש את גבעת חמוטל בסיני וכשלו תוך שהם משאירים מאחור עשרות גופות חרוכות של חיילנו. איתי אשר 3.10.200,3, גבעת התמימות, Nrg

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/550/195.htm.

[9] עודד מגידו, 23.3.2014, "חמוטל" ו"מכשיר" לא בידנו – קרבות חמוטל ומכשיר במלחמת יום הכיפורים. http://www.mh-stage.com/?p=631

[10] דבר, 21.3.1974, עמוד 3.

[11] אמילי עמרוסי 13.9.2013, 19 ימים בין ייאוש לתקווה. http://www.israelhayom.co.il/article/115753.

[12] מעריב, 10.5.1974, עמוד 3.

[13] ראובן בן-צבי, מעריב, 15.3.1974. עמוד 25. יאיר ופנחס.

[14] דבר, 15.3.1974.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “קברי אחים

  1. כמי שחי את נושא השכול הכפול מאז הולדתי (אבי שכל את שני אחיו במלחמת השחרור ואני נושא את שמו של אחד מהם), אספתי במהלך השנים פרטים על נושא הכול הכפול (אחים בלבד) ואף יזמתי כתבה על כך בעיתון ידיעות אחרונות ערב יום הזכרון השנה, כולל מודעת זכרון על כלל זוגות האחים שנפלו במלחמת השחרור.
    להלן מספר נתונים מעודכנים שאספתי במהלך השנים :
    1. במלחמת השחרור נפלו 24 זוגות אחים, מתוכם זוג תאומים ושני זוגות אח ואחות (רק בשיירת יחיעם נפלו זוג אחים אחד וזוג אח ואחות אחד).
    2. במלחמת ששת הימים נפלו 2 זוגות אחים.
    3. במלחמת יום הכיפורים נפלו 8 זוגות אחים (מתוכם 6 בשיריון, כולל זוג תאומים).
    4. במלחמות שונות ובארועים שונים נפלו 32 זוגות אחים.

    סה"כ : 66 זוגות אחים. מחיר בלתי נתפש.

    גרשון פלג (פינקוביץ').

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s