חכמים, היזהרו בדבריכם

אבי דוידוביץ (נובמבר, 2016)

 

21 שנה לרצח רבין * האם מרגלית הר-שפי ידעה על כוונתו של הרוצח לבצע את זממו? * האם היא האמינה שהוא יכול לבצע את הרצח? * האם היה נמנע הרצח לו הייתה מדווחת על כוונותיו? * כשמציאות מסולפת ונעשית קרקע להתנגחות – קיימת חובה להזכיר את העובדות 

יום הזיכרון ליצחק רבין, י"ב בחשוון, הוא יום הירצחו על-פי התאריך העברי. השנה חל היום בתאריך 13.11.2016, תשעה ימים לאחר יום הרצח על פי הלוח הכללי. הערוגה עליה צמח הנבל שלחץ על ההדק, ואיתו אלו שחברו אליו במעש וברעיון, לא רק שלא נתייבשה – אלא כנראה אף מלבלבת. הכחשת אחריותו ומניעיו של הרוצח, יחד עם אחריותם של חבר מרעיו האידיאולוגיים, על שלל הוואריאציות של ההכחשה ובכלל זה "תיאוריות הקונספירציה", אינה עוד נחלתם של קומץ, מרביתם הזויים ורעי רוח. הכחשת הרצח כאמור הולכת ונעשית "דעה וידיעה" מגובשת בקרב רבים, ומתבססת על עובדות שאין להן אחיזה במציאות. לא זו אף זו, טענות ההכחשה צוברות סוג של לגיטימיות גם בעיני אלו שאינם מסכימים איתן, כאילו יש להן זכות קיום בשיח הציבורי למרות מופרכותן והאינטרסים העומדים מאחוריהם.

מעת לעת אנו נחשפים לרוחות הרעות האלו ולקראת יום הזיכרון ביתר שאת. לאחרונה היה זה גם בהקשר של מרגלית הר-שפי, הצעירה שהייתה מקורבת לרוצח, שמעה ממנו על כוונותיו ותוכניותיו הקטלניות לחסל את "הרודף" – יצחק רבין ז"ל, ולבסוף הורשעה באי מניעת פשע. בלוז אותם דברי הבל ורעות רוח הטענה כי היא לא ידעה על תוכניתו לרצוח את ראש הממשלה בעצרת בכיכר מלכי ישראל – עובדה שכשלעצמה נכונה היא, אך מהווה חצי מן מהאמת. חצי מן האמת אינו 50% של הדבר, אלא לעתים סילוף ושקר גמור. למה הדבר דומה? למי שיגיד כי בעשרת הדיברות כתוב "תרצח", תגנוב", "תחמוד", "תנאף" – ואכן כך כתוב. אלא שזה חצי מן האמת – סילוף גמור ושקר ברור. החצי השני שלא צוין הוא כידוע המילה "לא" המופיעה לפני כל אחד מאותם הציוויים.

לטענת הסרק הזו, כי מרגלית הר-שפי לא ידעה על תוכניתו של הנבל לרצוח את ראש הממשלה בעצרת בכיכר מלכי ישראל, מצטרף בדרך כלל הטיעון כי גם ראשי השב"כ שכיהנו בזמן הרצח ובזמן שהתנהלו נגדה עיקר ההלכים הפליליים, כרמי גילון ועמי איילון, אמרו שמרגלית הר-שפי לא ידעה שהרוצח עומד לעשות את מה שעשה. לא זו אף זו, על-מנת ליתן את ההקשר הנכון מבחינתם, להתנהלותו של השב"כ, הם מזכירים את עברו של הארגון כגוף מוטה פוליטית – מן הסתם הכוונה לעניינים שהתרחשו בעשור הראשון של המדינה – וכגוף שאנשיו לא אחת בידו ראיות ושיקרו בהליכים משפטיים, כדוגמת פרשת קו 300 משנת 1984-5. בטרם אדון בלב העניין אציין כי כל הטענות נגד השב"כ על התנהלותו בהליכים פליליים נגד יהודים באו ככלל מצד חוגי "הימין", כאשר אם הם מעלים טענות בהקשר להליכים נגד ערבים – הרי הן אך ורק כסיוע לטענותיהם בעניינם של היהודים.

גילון ואיילון - 50% מן האמת? (התצלומים מאתר השב"כ).
גילון ואיילון – 50% מן האמת? (התצלומים מאתר השב"כ).

מרגלית הר-שפי הורשעה על עבירת "אי מניעת פשע" בכל שלוש הערכאות[1]. ההרשעה התבססה על כל 12 העובדות הרשומות מטה במצטבר, כאשר כל עובדה כשלעצמה הוכחה במידה הנדרשת במשפט הפלילי. ההדגשה על הצטברותן של העובדות באה להבהיר כי ייתכן וכל אחת כשלעצמה אינה מספיקה בכדי לקיים את העבירה, או את הראיה הנדרשת על מנת להביא להרשעה. זאת ועוד, העובדות להלן הוכחו כדבעי. אם הייתה מחלוקת בין השופטים הרי היא הייתה לעניין הפרשנות המשפטית שיש ליתן לעובדות האלו ולמשקלן, לנוכח הנטל הנדרש על התביעה להוכיח את האשמה. ואלו הן העובדות בתמצית אשר הביאו להרשעתה של מרגלית הר-שפי:

  1. הר-שפי ידעה את דבר דעותיו הקיצוניות של עמיר. היא ידעה כי הוא רואה הוא ביצחק רבין בוגד שדין רודף חל עליו, וכי יש להורגו.
  2. הר-שפי ידעה על רצונו של עמיר להקים מחתרת להגנה על יישובים יהודיים לכשיתפנה צה"ל מן השטחים, ועל רצונו לצבור נשק לשם כך.
  3. הר-שפי ידעה על כושר הארגון שבו ניחן עמיר.
  4. הר-שפי ידעה על נחישותו של עמיר.
  5. הר-שפי ידעה כי עמיר נושא על גופו אקדח דרך קבע.
  6. הר-שפי ידעה מפי עמיר כי במועד מסוים ביקש להרוג את יצחק רבין ב"יד-ושם".
  7. הר-שפי ידעה מפי עמיר כי ביקש להרוג את יצחק רבין בטקס חנוכת מחלף כפר-שמריהו.
  8. עמיר הציע להר-שפי לבצע מעקבים בלבוש חילוני כהכנה להתנקשות ברבין.
  9. הר-שפי שאלה את הרב אבינר אם חל על יצחק רבין דין רודף, ואם יש להסגיר לרשויות אדם האומר כי חל עליו דין רודף.
  10. הר-שפי מסרה לעמיר – לבקשתו – מידע על מיקום הנשקייה בבית-אל, מקום מגוריה, ובכוונה הטעתה אותו באשר לאותו מיקום.
  11. לאחר היוודע דבר הרצח ברבים, ובטרם פורסמה זהות הרוצח, התקשרה הר-שפי לעמיר, לאבישי רביב ולחברתה. לחברתה אמרה כי רוצה היא לחבק את עמיר.
  12. הר-שפי נשאלה בחקירתה אם הייתה מתקשרת לעמיר לו הרוצח היה בחור מירושלים, ועל כך השיבה בחיוב, בהעירה כי הייתה שואלת את עמיר להרגשתו לאחר "שעשו לך את העבודה".

על בסיס כל העובדות האלו במצטבר ניתן להסיק מסקנה משפטית ברורה והיא שמרגלית הר-שפי ידעה כי יגאל עמיר זומם ויכול לרצוח את ראש הממשלה, ומאחר והיא לא נקטה בצעד כלשהו המתבקש להיעשות, הרי היא ביצעה את העבירה בגינה הורשעה. לפיכך ניתן להשיב על ארבע השאלות העומדות בלב העניין כדלקמן:

  • האם היא ידעה שהוא הולך לעצרת בכיכר בכדי לירות ברבין?

כנראה שלא ומכל מקום הדבר אף לא נטען בכתב האישום.

  • האם היא ידעה שהוא מתכוון ויכול להרוג את רבין?

בוודאי שכן.

  • אם היא הייתה מדווחת לרשויות את אשר היה ידוע לה על כוונותיו ויכולתיו של עמיר, האם היה נמנע הרצח?

ככלל, השאלה אינה רלוונטית לעניין עבירת "אי מניעת פשע". מהרגע שמולאה החובה לדווח לרשויות על הכוונה לבצע פשע מתאיינת העבירה, גם אם בסופו של דבר נעשה הפשע המדובר.

  • האם העובדה שאף לא אחד מן הרבנים שאישרו "דין רודף" נגד רבין הועמד לדין, פועלת לזיכויה או לחפותה?
  • לא. לכל היותר היא פועלת לטובת הקלה בעונשה.

למרגלית הר-שפי לא יוחסה ידיעת התוכנית האופרטיבית לביצוע הרצח

פרקליטת מחוז תל אביב באותם ימים, הגב' מרים רוזנטל אמרה כי גם דעתה הייתה שאין די ראיות להגיש כתב אישום נגד הר־שפי בעבירה של אי מניעת פשע. "זו הייתה עמדתי המשפטית, שהתבססה על כך שניתן להאשים אדם באי מניעת פשע רק אם ידע מראש, באופן ברור ומדויק, על פרטי הפשע. זה לא היה המצב במקרה של הר־שפי. ארבל[2] חשבה אחרת"[3]. עמדתה של פרקליטת המחוז לא נתקבלה לא רק על-ידי הממונה עליה, אלא גם על-ידי בתי המשפט שדנו בתיק. עם זאת עמדתה חשובה לדיוננו. הגב' רוזנטל לא ראתה פגם בראיות או בהליך החקירה, היא גם לא מצאה מניע פסול בהחלטה להגיש כתב אישום. עמדתה המלומדת מתבססת על ניתוח משפטי גרידא של המסכת העובדתית שהונחה בפניה. לא זו אף זו, גם החלטה של השופטת שהייתה בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, שדן בערעור על הרשעתה בבית משפט השלום, כב' השופטת דבורה ברלינר, היא חשובה מאד לעניינו. שופטת המיעוט סברה כי יש לזכות את הר-שפי מן הספק. השופטת ברלינר אמנם קיבלה עליה את מרבית קביעותיו של בית-משפט השלום שהרשיעה, אלא שלדעתה נפלה שגגה בדרך עיבודן. לדעתה בית-משפט השלום התעלם, בין השאר, מראיה בעלת משמעות מכרעת, והיא – שיחתה של הר-שפי עם אבישי רביב, שיחה שהייתה לאחר הרצח ובעת שהייתה במעצר.

גם בית המשפט העליון קבע כי בכך שבית משפט השלום לא התייחס בהכרעת דינו לראיה זו, שהוצגה בפניו, יש ליקוי מהותי חמור. יודגש ויובהר לכול מי שמנסה לטעון כי בתיק זה בודו ראיות או הוסתרו, כי ראיה זו – ההקלטה וכל התרשומת הנוגעת אליה, נמצאו בחומר החקירה שנמסר לתביעה ולהגנה ונעשה בה שימוש על ידי ההגנה במשפט. מכל מקום ראוי להרחיב בעניין אותה ההקלטה. למחרת היום בו נעצרה הר-שפי, שלושה ימים לאחר הרצח, הוכנס אבישי רביב, שהיה סוכן של השב"כ, כעצור כביכול לחדר בו הוחזקה הר-שפי, במטרה לדובבה. לטענת ההגנה ניתוח תוכן דבריה באותה הקלטה מוכיח במפורש כי לא רק שהיא לא ידעה על מזימתו של עמיר לרצוח את רבין, אלא מעשה הרצח היכה אותה בתדהמה כפי שנשמעה אומרת בהקלטה: "… אנחנו בהלם; החֶבְרֶה שלו בהלם… אתה יודע אם זה היה מישהו אחר אז הכול היה לי כל כך ברור וזה, אבל זה כאילו חבר שלך שעשה את זה, זה הלם זה לא…". בית המשפט העליון ניתח את תוכן השיחה בהקשר של שאר העניינים שעלו מן החקירה – ולא אך כשיחה העומדת בפני עצמה. ראשית נמצא כי הר-שפי הייתה מודעת לשמועה שהתרוצצה בקרב מכריה כי אבישי רביב הינו סוכן של השב"כ, כפי שהיא בעצמה העידה, וסביר להניח שהיא חשדה בו. ראיה לכך כי בעת הפגישה "המבוקרת" עם רביב – הר-שפי חשדה בו – היא העובדה שהיא לא סיפרה לרביב דברים רבים שידעה מפיו של עמיר כמו למשל על "הלא-אירוע" של יד-ושם, או על "הלא-אירוע" של מחלף כפר-שמריהו, או על הפעמים הרבות שעמיר אמר לה כי בכוונתו לרצוח את רבין במו-ידיו. לא זו אף זו, גם אם אכן הוכתה מרגלית הר-שפי ב"הלם" לכשנודע לה על הרצח, הרי גם אדם היודע על דבר נורא העומד להתרחש לוקה בהלם כשהוא מתרחש, כפי שהיטיב להסביר זאת השופט אברהם בייזר ז"ל שישב בערעור בבית המשפט המחוזי: "אף מוות עקב מחלה קשה של קרוב לנו, מוות צפוי וידוע מראש – בבואו, מכה הוא אותנו בהלם ובאובדן חושים".

יתר-על-כן, השופטת ברלינר סברה כי יש מקום לזכות את מרגלית הר-שפי מחמת הספק כאמור גם בגלל קירבתה לעמיר והידידות עמו, שיצרו בהכרתה עיוות מחשבה. לדעתה של השופטת, יש לקבל את דברי הר-שפי באומרה כי סברה שעמיר הוא "רברבן ופנטזיונר", וכי מטעם זה לא קיבלה את דבריו ברצינות ולא האמינה כי אכן זומם הוא לרצוח את יצחק רבין. עוד קבעה השופטת ברלינר, כי אותן ראיות שעליהן התבססה ההרשעה, הן ראיות שלא ניתן להשתית עליהן מסקנה החלטית. חשיבותה של דעת המיעוט היא בכך שהיא לא מצאה כל פגם בדרכי החקירה, בכשרותן של הראיות ובעצם ההחלטה להגיש את כתב האישום. מבחינת דעת המיעוט, קיים ספק סביר בכל הנוגע "לידיעה" על מה שזמם עמיר, ספק הפועל לטובת הנאשמת ומחייב את זיכויה. יודגש, התביעה וההגנה לא היו חלוקים ביניהם על מרבית העובדות. עיקר חילוקי הדעות ביניהן היה באשר למשמעות שיש ליתן לאותן עובדות, ולמסקנות המשפטיות העולות מהן. כך, למשל, היו חלוקים בעלי-הדין ביניהם בדבר עומק ההיכרות בין הר-שפי לבין עמיר, על משמעות דיווחיו של עמיר אליה על אודות ניסיונותיו לרצוח את יצחק רבין, על משמעות פנייתה של הר-שפי אל הרב אבינר ועוד – ולא על עצם היות הדברים.

כרמי גילון ועמי איילון – מה בדיוק הם אמרו ומה הם לא אמרו?

המבקרים את ההחלטה להגיש את כתב אישום נגדה וכמובן את הרשעתה מתבססים בין השאר על דברי ראשי השב"כ – כרמי גילון ועמי איילון אשר התבטאו בפומבי כי לא היה מקום להעמידה לדין גם בגלל העובדה שהרבנים שפסקו נגד רבין דין רודף – אשמה החמורה לא פחות מזו של הר-שפי – לא הועמדו לדין. אין אלא להצטער שהם אכן לא הועמדו לדין. עם זאת עובדה זו אינה מאיינת את העבירה שביצעה הר-שפי ואינה יכולה להקנות חסינות למי שידע על כוונה לבצע רצח ולא עשה את המוטל עליו בחוק. הטיעון השני המשותף לכאורה לדברי שני "הראשים" הוא הטיעון שהיא לא ידעה על תוכניתו. לפיכך יש לבחון את דבריהם אחד לאחד. עמי איילון תחילה.

במהלך התמודדותו על ראשות מפלגת העבודה, הוא נשאל בכנס מפלגתי מדוע הוא תמך בחנינה למרגלית הר-שפי, ועל כך השיב על- פי הציטוט בעיתון[4]: "הר-שפי לא ידעה שיגאל עמיר רוצה לרצוח את ראש הממשלה. אני יודע את זה מודיעינית, אני הייתי ראש השב"כ. היא שילמה מחיר על הבריחה של המנהיגות החברתית ושל הרבנים שלא שמו קווים אדומים, אותם רבנים שהוציאו דין רודף לא עמדו לדין. אני יודע שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג את ראש הממשלה. הר-שפי הייתה חלק מהמציאות המטורפת". מלים כדרבנות, ואלו עיקריהם:

  • היא לא ידעה שעמיר רוצה לרצוח את רבין.
  • היא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג אותו.
  • המידע כאמור נמצא בידי השב"כ.

נבדוק את הדברים. חלק מחומר הראיות מבוסס על חקירת השב"כ, והוא מורכב רובו ככולו מאמרותיה של מרגלית הר-שפי. כפי שהובהר לעיל, אפילו ההגנה לא חלקה על מרבית העובדות, כך גם פרקליטת המחוז שסברה שאין להגיש כתב אישום וגם שופטת המיעוט שהציעה לזכותה. אף לא אחת מהן טענה שנפל פגם בחקירה או בכשרותן של הראיות. הראיות מצביעות בברור כי עמיר אמר לה שעל רבין חל דין רודף וכי יש להורגו. הוא סיפר לה על ניסיונות ההתנקשות שלו ברבין ביד-ושם ומחלף כפר-שמריהו, והציע לה להצטרף אליו למעקבים כהכנה להתנקשות. המחלוקת בית הצדדים הייתה על מידת הרצינות שייחסה הר-שפי לדברים, והאם כל אלו מגלים ידיעה של תוכנית אופרטיבית לביצוע רצח. לפיכך לבוא ולומר כפי שעמי איילון התבטא שהיא לא ידעה שהוא רוצה לרצוח את רבין, או שהיא לא העלתה על דעתה שהוא יהרוג אותו – הרי אלו הם דברים מופרכים. ניתן כמובן להסיק כי מה שהיא "ידעה" אינו עומד בגדר הנדרש על-פי יסודות העבירה של אי מניעת פשע, כפי שסברה פרקליטת המחוז, או שמידת הידיעה שלה אינה כזו המקיימת את העבירה כפי שמצאה שופטת המיעוט, אך לומר שהיא לא ידעה שעמיר רוצה לרצוח את רבין – זאת אמירה שאין לה אחיזה במציאות.

חמור מכך היא העובדה שעמי איילון אמר שהוא מסתמך על מידע מודיעיני. אם היה בידי השב"כ מידע הסותר את הראיות שהשב"כ בעצמו אסף, הרי נשאלת השאלה מדוע המידע הזה לא הועבר לידי המשטרה והתביעה? אומנם החקירה החלה בימים בהם כרמי גילון היה ראש השב"כ, אך כל המשך הטיפול בתיק ובכלל זה העברתו מהמשטרה לפרקליטות היה בימים בהם עמי איילון כיהן כראש השירות. האם איילון הצהיר בפני בוחריו שהיה בידיו מידע מהותי הנוגע לחשודה ולתקינות ההליך הפלילי נגדה והוא לא העבירו כנדרש למשטרה ולתביעה? ספק רב בעיני אם היה מידע שכזה, ואיך בכלל היה יכול שיהיה מידע כזה? הרי מרגלית הר-שפי מסרה בעצמה בהודעותיה את מה שעמיר סיפר לה בשיחות ביניהם. אינני רוצה להיות הפרשן של עמי איילון ולהציע הצעות למה שהוא כנראה התכוון לומר כשאמר את מה שאמר. ככלות הכול, חכמים – נזהרים בדבריהם.

בשנת 2015, נדרש עמי איילון לסוגיא בראיון עיתונאי ממוקד וכך בין היתר אמר[5]: "המידע שאני יודע בנוגע למרגלית הר־שפי מבוסס על פגישות שלי עם החוקרים שהיו מעורבים בחקירה שלה ועל עיון בדו"חות שהשב"כ העביר לפרקליטות. הר־שפי שמעה את עמיר מתבטא בנוגע לרצון שלו לרצוח את רבין, ובמובן הזה אפשר לומר שהיא ידעה, אבל השאלה היא מה משמעות הידיעה. המסקנה של השב"כ, שהועברה לפרקליטות בדו"ח בתום החקירה, הייתה שהר־שפי לא העלתה על דעתה שעמיר באמת מתכוון לרצוח את רבין. להבנתי היא לא הייתה מודעת לשום פרט שקשור לתכנון, אלא רק שמעה אמירות כלליות, ובסופו של דבר לא העלתה על דעתה שהוא אכן ירצח עמדת השב"כ הייתה ידועה לפרקליטות. זאת לא הייתה עמדה אישית שלי, אלא מסקנה של הארגון שלמיטב הערכתנו היא לא ידעה שהוא מתכוון לבצע את הרצח. ההחלטה להעמיד אותה לדין התקבלה בשיא הבלגן של כניסתי לשב"כ, בשיאם של פיגועי התאבדות. אני אישית, מעבר לעובדה שהבהרתי את עמדתי לעדנה ארבל, לא הייתי מעורב בדיונים בפרקליטות. אבל אף אחד בפרקליטות לא יוכל לומר שלא ידע את עמדת השב"כ לפני ההחלטה להעמיד לדין אני עומד מאחורי הדברים שלי, שארבל ידעה כי ההערכה של חוקרי השב"כ היא שהר־שפי לא ידעה שעמיר מתכוון לבצע את הרצח. כל שאלה אחרת יש לשאול את ארבל"[6].

על-פי דברים אלו של עמי איילון משנת 2015, מסתבר שהידיעה שלו על חלקה של הר-שפי אינה "מודיעינית" אלא מסתמכת על מה ששמע מפקודיו, ועל מה שקרא בדוחות של השב"כ שהועברו לפרקליטות. הנה באה הבהרה למה שאמר בשנת 2007 – כי אין מדובר בחומר מודיעני עליו הוא מסתמך, ואין חומר שלא הועבר מהשב"כ לתביעה. הפעם אישר איילון כי הר-שפי שמעה מעמיר על רצונו לרצוח את רבין. וזאת כמובן בסתירה לדבריו באותו כנס מפלגתי, שם אמר במפורש שהיא לא ידעה שעמיר רוצה לרצוח את רבין. אלא שהפעם נכנס עמי איילון למשמעות של אותה "הידיעה". איילון מן הסתם סבור כפי שסברה פרקליטת המחוז ושופטת המיעוט בעניין הניתוח הראייתי של הדברים. זו כמובן דעה לגיטימית לחלוטין. בהמשך דבריו בראיון נראה שהוא מתפתל בקביעותיו עד שהתיישר על הנוסח הסופי שהיא לא ידעה שהוא מתכוון לבצע את הרצח וזאת הייתה עמדת השב"כ שנמסרה לתביעה. המלצת הגוף החוקר היא חשובה ומתבקשת. הפררוגטיבה היא של התביעה והעומד בראשה אם לאמצה או לא. בית המשפט הוא שיכריע, במישרין או בעקיפין אם החלטת התביעה הייתה נכונה. במקרה זה 6 שופטים מתוך 7 החליטו חד משמעית שהתביעה צדקה לחלוטין בהחלטה להגיש כתב אישום. לא זו אף זו, אפילו שופטת המיעוט לא מצאה פגם בהחלטה. אלו עובדות שעמי איילון ככל הנראה לא התייחס אליהם בדבריו ואין אלא להצטער על כך. חכמים שמים לב לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שלא נאמר.

כרמי גילון

בשונה מעמי איילון שאמר את מה שאמר במענה לשאלה בהתכנסות פוליטית ובראיון עיתונאי, כרמי גילון כתב את התייחסותו לעניין בספרו "שב"כ בין הקרעים" שיצא לאור בשנת 2000. יש להניח כי אדם הכותב ספר בורר את מילותיו לא רק לצורך סגנון הכתיבה אלא בעיקר לעניין התוכן. לא זו אף זו, יש לו למחבר את כל הזמן שירצה בכדי להיזכר בפרטים, לרענן את זכרונו ואפילו לעיין במסמכים ובתרשומות ככל שהם נגישים וזמינים לו. על-כן לדבריו של כרמי גילון יש לכאורה תוקף רב. וכך כתב בין היתר: "בעדויות של יגאל עמיר… התברר שרצח ראש הממשלה עלה בצורה זו או אחרת בשיחותיו עם מרגלית הר־שפי, ידידתו מהתנחלות בית־אל, ועם אנשים אחרים, אבל הנושא לא נדון באופן קונקרטי, כלומר לא כתוכנית ביצוע. דובר בשיחות אלה על רבין כעל 'סכנה לעם היהודי ולארץ ישראל' והובעה תקווה שהוא 'ייעלם', אבל לא דובר קונקרטית על רציחתו, ומובן שלא על אופן הביצוע". בראיון למקומון "ידיעות ירושלים", בפברואר 2011, הוסיף ואמר: "בפירוש התנגדתי להעמיד את הר־שפי לדין ולא היה מקום לעשות את זה. אמרתי את זה כראש השב"כ. לדעתי היא נשפטה כתוצאה מהאווירה שהייתה בזמנו בציבור הישראלי. זו הייתה עמדתי ולא שמרתי אותה בסוד. הפרקליטות חשבה אחרת והיא זו שהחליטה. יגאל עמיר לא אמר למרגלית שהוא הולך לרצוח את ראש הממשלה, אלא שצריך לרצוח את ראש הממשלה, אבל הוא אמר את זה לעוד אלף איש"[7].

כרמי גילון מדגיש כי בשיחות שניהל הרוצח עם מרגלית הר-שפי לא דובר קונקרטית על רציחתו של רבין. על כך יש לומר כי אם הדברים שהשמיע עמיר באוזניה של הר-שפי על מה שהתכוון לעשות ביד-ושם ובמחלף כפר-שמריהו, על רקע אמירותיו כי יש להרוג את רבין על-פי "דין רודף", והצעתו להצטרף אליו למעקבים כהכנה להתנקשות  – אינם דיבוריים קונקרטיים – הרי ניתן להגדיר מחדש את המושג "קונקרטי". זאת ועוד, למרגלית הר-שפי לא יוחסה ידיעת התוכנית האופרטיבית לביצוע הרצח בכיכר מלכי ישראל במוצאי-שבת ב- 4.11.1995. הר-שפי נשפטה בגלל האשמה שעל כל אדם סביר השומע מחברו שהוא זומם לרצוח אדם ויכול לעשות זאת – לעשות מעשה בכדי למנע זאת כמו למשל דיווח לרשויות. הר-שפי לא נשפטה בגלל "האוירה" כפי שקבע כרמי גילון. זו טענה שהועלתה בצורה כזו או אחרת על-ידי סנגוריה המלומדים והמצוינים, ונדחתה על-ידי כל השופטים, ובכלל זה על-ידי שופטת המיעוט. מרגלית הר-שפי נשפטה כדין אך ורק בגלל שידעה שעמיר רוצה, ניסה, זומם ויכול לרצוח את ראש הממשלה – ולא עשתה את מה שכול אדם ואזרח היה חייב לעשות בכדי למנוע זאת.

כרמי גילון ועמי איילון כאמור הדגישו כי המלצתם בפני הפרקליטות הייתה שלא להגיש כתב אישום נגד הר-שפי – המלצה המשמשת את אוהדיה של הר-שפי כחומר ביד היוצר להוכחת טיעוניהם כי משפטה היה סוג של פארסה. אם המלצת הגוף החוקר כל כך נחשבת בעיניהם, הרי מצאתי לנכון לעדכן אותם על ההמלצה של משטרת-ישראל, שחלקה בחקירה ההיא לא נפל מזה של השב"כ, וניסיונה ומקצועיותה בחקירות פליליות אינו פחות מזה של השירות. משטרת-ישראל, כשהעבירה את התיק לפרקליטות, המליצה חד משמעית כי יש מקום להגיש כתב-אישום נגד הר-שפי.

הערות:

[1] ע"פ 3417/99.

[2] השופטת עדנה ארבל הייתה אז פרקליטת המדינה ומלאה את מקומו של היועמ"ש.

[3] ארליך, י'. (4.10.2015). המחנכת מרגלית. אוחזר ב- 17.11.2016, מתוך ידיעות אחרונות: http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4706236,00.html

[4] חדד, ש'. (20 אפריל 2007). Ynet ידיעות אחרונות. אוחזר ב- 18 נובמבר 2016, מתוך עמי איילון: אני יודע שהר-שפי לא ידעה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3390103,00.html

[5] ראה הערת שוליים 3.

[6] ההדגשות אינן במקור.

[7] ראה הערת שוליים 3, ההדגשות אינן במקור.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s