70 שנה למשפטי נירנברג

חקירות פשעי הנאצים בראי משטרת-ישראל ובמבט אישי * נגד מי נאכף בעיקר החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם? * מדוע מדינת ישראל קיימה רק שני משפטים נגד פושעים נאצים? * כמה תובנות ממי שהיה בשנות ה- 90 הממונה על חקירות פשעי הנאצים

אבי דוידוביץ (ספטמבר 2016)

 בימים אלה ימלאו 70 שנה למשפטי נירנברג. הכוונה למשפט העיקרי שהתנהל נגד בכירי גרמניה הנאצית. הקראת הכרעת הדין נמשכה יומיים תמימים – ב- 30 בספטמבר וב- 1 באוקטובר 1946. הבולטים לשמצה מבין הנאשמים היו: הרמן גרינג – ראש הזרוע האוירית של הצבא הנאצי, הלופטוואפה, שנדון למוות אך הספיק להתאבד בתאו לפני שבוצע גזר דינו; מרטין בורמן – מזכיר המפלגה הנאצית ויד ימינו של היטלר, אשר נדון למוות בהיעדרו כי הצליח להימלט בסוף המלחמה באירופה ולבסוף התאבד; ויואכים ריבנטרופ[1] – שהיה שר החוץ של היטלר ונדון גם הוא למוות. בית הדין שישב בנירנברג, העיר בה תוקנו חוקי הגזע הנאצים בשנת 1935, היה בית דין צבאי בין-לאומי של בעלות הברית, שהוקם מכוח אמנה שנכרתה ביניהן בסיום המלחמה. עם תום משפטי נירנברג נמשכו הליכים פליליים נגד נאצים ועוזריהם במדינות רבות בעולם, מכוח נורמות משפטיות בין-לאומיות, לאומיות ופרטיקולאריות.

בשנת 1950 נחקק בישראל החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שהיווה את הבסיס החוקי לקיום הליכים פליליים בארץ בפשעים שבוצעו במהלך השואה. הכול מכירים את המשפטים שהתנהלו נגד אייכמן ימ"ש ודמיאניוק, אך מעטים יודעים כי היו עוד למעלה מ- 200 איש שנחקרו בישראל בגין עבירות שנעברו על פי חוק זה, 40 מתוכם עמדו לדין. כמעט כל אותם אנשים היו יהודים שנחקרו בין השנים 1950 ו-1952 בחשד לסיוע לנאצים. ככל הנראה, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם כלל לא נועד לעסוק בנאצים עצמם, שאותה עת איש לא העלה על הדעת שידה של מדינת ישראל תגיע אליהם. החוק כנראה נועד להתמודד עם התופעה של ניצולי שואה רבים שנתקלו באקראי בניצולים אחרים, שאותם זכרו כמי ששימשו בתפקידים שונים שסייעו לנאצים כגון: שיטור בגטו, ניהול בלוקים במחנות "קאפו" וכיוצא באלה. במהלך השנתיים הללו נוהלו החקירות בתחנות שונות בכל הארץ, כאשר שני קציני חקירות מנוסים שנחשבו למומחים בתחום, מיכאל אבטיחי ויוסף זינגר, ריכזו את החקירות והעבירו המלצות האם להעמיד לדין או לסגור את התיק. רוב התיקים נסגרו כאמור או הסתיימו בעונשים קלים, לרוב מתוך רצון שלא לפגוע במשפחות החשודים, שרובן לא היו מודעות לעברם.

עם לכידתו הדרמטית של אדולף אייכמן ימ"ש הוקמה יחידה מיוחדת שיועדה להכין את הראיות למשפטו. היחידה נקראה בשם הסימבולי "לשכה 06" ומקום מושבה היה בבית המעצר יגור, שם גם הוחזק אייכמן ימ"ש. מפקדה היה ניצב אברהם (רמי) זלינגר ז"ל. היחידה פורקה בסיום ההליכים נגד אייכמן ימ"ש ובמקומה הוקמה היחידה לחקירות פשעי הנאצים (חפ"ן). תחילה הוגדרה היחידה כמדור ואחר כך כמפלג. מקום מושבה היה בבניין המטה-הארצי ברחוב הרכבת 14 בתל-אביב (לימים, ועד לפני כעשר שנים, מטה מרחב הירקון). לאחר מלחמת ששת-הימים, כשעבר המטה-הארצי לירושלים, עבר החפ"ן לבניין המטה-הארצי ברחוב סלמה ביפו (במקום בו כיום שוכן מטה מחוז תל-אביב). בראש החפ"ן עמד סגן-ניצב מנחם רוסק ז"ל, שהמשיך בתפקיד גם אחרי שפרש מהמשטרה בתחילת שנות ה- 80, אז גם הוכפפה היחידה ליאח"פ – היחידה הארצית לחקירות פשעים – לימים היאחב"ל. כשהחלו הליכי ההסגרה של דמיאניוק לישראל ונפתחו ההכנות למשפטו, תוגבר החפ"ן. סגן ראש יאח"פ ניצב-משנה אלכס איש-שלום (בדרגתו אז, לימים ניצב) התמנה לעמוד בראש צוות החוקרים של דמיאניוק. עם סיום ההליכים נגד דמיאניוק הצטמצמה היחידה והפכה למעשה לחוליה. בשנות ה- 90 היא עברה מיפו לפתח-תקווה – למקום מושבה של היאח"פ, עד שהיא נטמעה בקרבה בסוף שנות ה- 90.

תפקיד שהוא זכות

אחד התפקידים הייחודיים שזכיתי למלא במהלך שירותי במשטרת-ישראל היה ללא ספק הממונה על החפ"ן. באחריות זו נשאתי בין השנים 1995 – 1998 במסגרת היותי ראש המפלג לחקירות בין לאומיות ביחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובין לאומית (היאחב"ל).

%d7%97%d7%a4%d7%9f-%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%99%d7%91-29-8-96
עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם אינה השליחות הבלעדית של מדינת היהודים – אלא של כל המדינות בעולם (תצלום ממעריב 29.8.96).

החפ"ן הופעלה כיחידה משטרתית שנועדה להושיט סיוע לגורמי אכיפה במדינות זרות, אשר ניהלו הליכים פליליים נגד פושעים נאצים ועוזריהם. הבקשות הרשמיות שהיו מתקבלות מגורמי האכיפה הזרים, בצינורות המקובלים (משרד החוץ ומשרד המשפטים), כללו בעיקר דרישה לחקור עדים – אזרחים ששרדו את השואה, בעניין בו התנהלו ההליכים במדינה המבקשת. לבקשות היו מצורפים מסמכים שונים שהעדים נדרשו להתייחס אליהם. במקרים מיוחדים, נתבקשו הרשויות בישראל לאפשר לצוות החקירה מהמדינה המבקשת, להגיע לארץ ולהשתתף באופן פעיל בחקירת העדים – יחד עם אנשינו – ליתר דיוק נשותינו, שהיו בתחילה 2 חוקרות ותיקות דוברות כמה שפות אירופאיות ברמה של שפת אם ובהמשך נותרה אחת בתפקיד, חברתי מירי הופמן. כך היו מגיעים לארץ חוקרים ותובעים ובמקרים חריגים גם השופט החוקר למספר ימים – אחרי שנעשו כל ההכנות הנדרשות ובכלל זה תיאום עם העדים, הכנת מסמכים נדרשים וכיוצא באלה. במקרים רבים, כאשר התנהלו המשפטים באותן מדינות והעדים מישראל נדרשו להגיע לשם ולהעיד, נתבקש גם כי החפ"ן ילווה אותם לחו"ל ויסייע להם בכל אשר ידרש. אין צורך להכביר במילים על מורכבות המשימה, רגישותה וחשיבותה הלאומית.

מאז הקמת המדינה וביתר שאת לאחר משפטו של אייכמן ימ"ש, נשאלה השאלה מדוע לא הובאו למשפט בארץ פושעים נאצים רבים נוספים. ככלות הכול בבסיס שאלה זו הייתה הטענה כי מדינת ישראל הוקמה בעקבות השואה כמדינת היהודים – העם אשר נפגע באופן יחסי יותר מכל עם אחר מפשעי הנאצים ועוזריהם. על כן מוטלת חובה היסטורית על מדינת ישראל, וייתכן וחובה זו היא אף ייעודה –  לעשות צדק ולהביא לדין בישראל כמה שיותר מהצוררים האלו.

ראוי להשיב לטענות אלו מהכלל אל הפרט. ראשית יובהר כי המיתוס שמדינת ישראל קמה בגלל השואה הוא מיתוס המהווה במידה רבה אנטי תיזה לציונית. מדינת ישראל קמה מתוך הקשר ההיסטורי בן אלפי השנים בין העם היהודי למולדתו – קשר שבא לידי ביטוי מעשי בחזון הציוני לדורותיו. השואה אך ורק "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל" (מגילת העצמאות, פסקא 6). לפיכך מקומה של הטענה כי המדינה קמה בגלל השואה – הוא בפח האשפה ההיסטורי.

הטענה כי חובתו של העם היהודי לרדוף אחר הצדק ולהביא לדין בישראל פושעים נאצים ועוזריהם היא טענה המכרסמת באוניברסאליות של השואה. מעשי הזוועה שנעשו בעם היהודי בימי השואה אינם מעשים שהוגדו כפשעים רק על ידי מדינת היהודים – אלא הם מעשים המוגדרים כפשעים בפי כל אומות העולם. על-כן חובה על כל בן אנוש, ולא רק על היהודים, לדרוש משפט צדק על כל מי שנתן יד לנוראות השואה. הפיכת עשיית צדק הזו לעניינו "הפרטי" של העם היהודי, מסירה אחריות נצחית ומוסרית מכל העמים האחרים לביצוע הדין. עשיית הדין בנאצים ובעוזריהם אינה השליחות הבלעדית של מדינת היהודים – אלא של כל המדינות בעולם – על אחת כמה וכמה אותן מדינות שמאורעות השואה התרחשו באדמתן או כנגד אזרחיהן, או שפושעים נאצים תפסו אצלן מחסה – בכוח או בפועל.

מעבר לתפיסה הערכית כי לא היה זה מייעודה של מדינת ישראל לתפוס פושעים נאצים ולהביאם למשפט בישראל, אלא העניין הוא מעניינה של כל מדינה בעולם, קיים גם ההיבט המעשי. שני המשפטים שהתנהלו בארץ נגד אייכמן ימ"ש ודמיאניוק, מצביעים על הבעייתיות שבקיום משפטים כאלו בישראל. יתרה מזאת, ככל הנראה ניתן לקבוע כי לא היה אף לא יתרון משפטי אחד לקיום משפטים כאלו דווקא בישראל. פושעים נאצים הועמדו לדין בארצות רבות ובכלל זה במדינות הגוש הקומוניסטי. הבאתו של אייכמן ימ"ש לישראל הייתה במבצע שרק המוסד היה יכול לבצע – ומשיקולים מדיניים אינו ניתן כנראה לחזרה. כפי שהתברר במשפט של דמיאניוק, חלק מהעדים והראיות היו מחו"ל – כך שלא היה כל יתרון לקיום משפטו דווקא בישראל.

בתקופה בה הייתי אחראי על החפ"ן לקחתי על עצמי גם את תפקיד ההסברה – להסביר לציבור מדוע אין מתקיימים בישראל משפטים נוספים של פושעים נאצים, ובמגבלות שנגזרו מחובותיי כקצין משטרה, להסביר תובנות אלו גם כאשר מצאתי עצמי עומד מול טענות נגדיות ומפיהם של אישי ציבור נחשבים[2].

__________________________________________________________________

[1] ריבנטרופ נודע בעיקר בעקבות ההסכם הסודי שכונה "הסכם ריבנטרופ – מולוטוב" (שר החוץ הסובייטי) שנחתם בשנת 1939, ערב פרוץ המלחמה, על אי התקפה הדדי בין גרמניה לברית-המועצות. היטלר מעולם לא התכוון לקיים את ההסכם ובקיץ 1941 פלשו כוחותיו לבריה"מ (מבצע ברברוסה).

[2] למשל 2 ראיונות אלו שקיימתי ברדיו: חקירות פשעי הנאצים, ראיון משנת 1996 ברדיו רדיוס 100FMוכתבה על חקירות פשעי הנאצים ברשת ב', 1996.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “70 שנה למשפטי נירנברג

  1. כעת קראתי לראשונה ואני מכיר לך בזאת תודה … תמציתי ומעניין מרתק כמו גם במקורות לעיין … כל הכבוד ואכן שמורה לך הזכות .אבי ידידי

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s