שמחת כלולות

אבי דוידוביץ, 2016

סוף שנות ה- 70 באחת מתחנות המשטרה במרכז הארץ * מתקבל מידע על שני ערבים המחזיקים ברשותם רימוני רסס * סיפור על אחריות ואמינות * ויש גם מוסר השכל על עבודת המודיעין

אבי דוידוביץ מקבל את דרגת המפקח ממפקד מרחב מרכז, אנוש גבעתי. במרכז התמונה מפקד תחנת רמלה הנכנס, יעקב לייפר.29.5.1979.
אבי דוידוביץ מקבל את דרגת המפקח ממפקד מרחב מרכז, אנוש גבעתי. במרכז התמונה מפקד תחנת רמלה הנכנס, יעקב לייפר. 29.5.1979.

לקצין המודיעין של התחנה, הקמ"ן, קצין צעיר בדרגת מפקח-משנה (ממ"ש) היה קשה לעזוב את התחנה בשעות הערב המוקדמות. צוות הבילוש במשמרת ב' היה בשטח, ומבחינתו היה זה מובן מאליו להישאר במשרד למשך זמן נוסף, אולי יזדקקו לו. בינתיים יסיים את עבודת הניירת שהצטברה על שולחנו: לעבור על כמה דוחות מידע, להשלים סקירה על מצב הסחר בסמים באחת השכונות בעיר, ולהכין את סידור העבודה לשבוע הבא. התפקיד של קצין מודיעין תחנתי ריתק אותו, והוא השקיע בו את כל מרצו ויכולתו – והיו לו לא מעט מזה.

"מודיעין" אמרה לאפרכסת הטלפון כשהרימה מיד עם הצלצול הראשון.

הטלפונים בתחנה היו בצבע שחור עם חוגה. טלפון עם לחיצים נראה אז בעיקר בסרטים. לאלו מבעלי התפקידים שזכו, היה במשרד מכשיר בצבע לבן, בהיותם קרובים לצלחת.

"שלום, את הקמ"ן" נשמע קול מרוחק.

"מדבר" ענה בסקרנות.

"ערב טוב אדוני, מדבר רכז המודיעין של תחנת המחנות".

הימים ימי טרום הסכם השלום עם מצרים. ישראל שלטה בחלקו המזרחי של חצי האי סיני, לאורך קו גבול ששורטט בדם רב של חיילנו במלחמת יום כיפור. תחנת המחנות שכנה בחאן יונס.

"כן בבקשה" השיב הקמ"ן תוך שמדמיין לעצמו בבדיחות הדעת כיצד נראית התחנה הזו שכוחת האל, "בטח הם יושבים באוהלים" הרהר למרות שהם שכנו במצודה בריטית "טיגרט" חביבה, בדומה למבנה שהוא עצמו ישב בה.

"תראה, יש לי פה מידע דחוף";

"כן" נדרך והכין מיד עט ונייר.

"יש לי כאן מקור, מקור טוב, שמוסר שיש שני פועלים מחאן יונס, שעובדים באולם חתונות לוויתן או משהו כזה…"

"כן, יש אצלנו אולם כזה " אישר;

"אז שני אלו עובדים שם במטבח. יש להם רימונים";

"מאיפה המקור יודע את זה?" תיחקר.

"הוא ראה את הרימונים אצלם".

"יש לך את השמות שלהם?"

"בוודאי, תרשום". הקמ"ן שלא ידע ערבית, הקפיד לרשום את השמות במדויק, כפי שמקובל היה לרשום שמות של ערבים "שם מרובע": שם פרטי, שם האב, שם הסב, והחמולה. תוך כדי הרישום וידא כי הוא אכן מאיית בעברית את השמות כהלכה. מיד כשסיים שאל את בן שיחו רכז המודיעין, כמי שמבקש להשביע עד בתחילת עדותו, "תאמר לי, המקור מהימן?"

"כן, מאד".

תוך שאיפה עמוקה של אויר רשם הקצין הצעיר את מספר הטלפון של הרכז, וביקשו להיות זמין לטלפון, אם תתעוררנה שאלות נוספות, ומיהר לסיים השיחה. הצצה חטופה אל השעון הראתה 19:30. באולמי "לוויתן" היו שמחות כמעט בכל ערב. מבלי להניח את האפרכסת על עריסת הטלפון התקשר מיד למפקד התחנה, המת"ח. אל המת"ח, קצין בדרגת רב-פקד – דרגת התקן של מרבית התחנות, למעט הגדולות והקטנות מאד – התייחס הקמ"ן באמביוולנטיות מובהקת. מצד אחד כיבדו בשל גילו, שהיה יכול להיות אביו, והעריכו בשל ניסיונו הרב בעבודת המשטרה. מצד שני, הוא נתפס בעיניו כקצין שמרן ואטום, המוכן לקנות שקט תעשייתי בנזיד עדשים, גם במחיר חריגה מהמנהל התקין. חידושים ויוזמות למיניהם הם ממנו והלאה.

"המת"ח?" פנה אליו כשזיהה את קולו המונוטוני; "שלום ערב טוב " והזדהה מיד, הוא לא אהב לעשות לאנשים שדיבר איתם בטלפון מבחנים אם מזהים את קולו.

"כן?" ענה לו בקול עייף שנשמע כחסר סבלנות.

"הרגע קיבלתי ידיעה טלפונית מרכז המודיעין של תחנת המחנות" והמשיך למסור לו בדיוק נמרץ את תוכן השיחה ואת הערכתו שהייתה ברורה לשניהם, שברגעים אלו ממש, עוד הם מדברים, הולך ומתמלא אולם השמחות בקהל רב.

בוא ניכנס למשרד שלך, יש לנו משהו אליך

"אל תעשה כלום, חכה לי בתחנה. אני בא מיד. תתקשר לרמ"ח, ולקצין החקירות שיגיעו מיד". שני הקצינים גרו בסמוך לתחנה. הרמ"ח היה קצין בדרגת פקד, שנראה כמתקרב לגיל הפרישה. את כל שנות שירותו במשטרה מילא במשרד החקירות בתחנה, מחוקר זוטר ועד לראש המשרד. סגנו, קצין החקירות, היה בדרגת מפקח, טיפוס שהקמ"ן העדיף להישמר מפניו.

הקצינים הגיעו לתחנה תוך פרק זמן קצר ביותר, בלבוש אזרחי. המת"ח הגיע במכוניתו. מכונית מפקד התחנה הייתה פורד אסקורט בצבע כחול כהה בעלת "מספר אדום" בן 3 ספרות עם האות 'מ' המפורסמת. הרמ"ח כמנהגו הגיע ברגל. את קצין החקירות הביאה ניידת הסיור שיצאה לאסוף אותו לבקשתו מהמקום שבו היה. כשהגיעו כולם וקיבלו עדכון מהקמ"ן, נכנסו למכוניתו של המת"ח ונסעו הישר לאולם השמחות. הסדרן בכניסה למבנה הגדול שהכיל כמה אולמות, זיהה אותם מיד, ובכל הכבוד והיקר מיהר לשלוח הודעה לבעלים שמפקד התחנה בכבודו ובעצמו, מלווה בכמה קצינים, נמצא בכניסה. יחסים טובים עם תחנת המשטרה המקומית, ובייחוד עם המפקדים שלה, היו אחד מאבני הבניין של העסקים בעיר. בייחוד כשלעסק לא היה רישיון.

"שלום למפקדים" קיבל הבעלים את פניהם במאור פנים ובלשון חלקלקה, אופיינית לכמה מבני משפחתו. הם היו כמה אחים, קשוחים ודורסניים, שלא בחלו בשום אמצעי בכדי לקיים ולקדם את עסקיהם בעיר, בייחוד כשממולם ניצבה משפחה יריבה אחרת, קשוחה ואיתנה לא פחות ממנה.

"שלום לך" ענה לו המת"ח בנימה רצינית תוך שלוחץ את היד המושטת. "בוא ניכנס למשרד שלך, יש לנו משהו אליך".

הבעלים, שהבין שביקור כזה של הקצינים מבשר רק בעיות, שמח על ההצעה להיכנס למשרדו ומיהר להובילם לשם, כמה שפחות הם ייראו באזור האולם כן ייטב לו.

"שמע נא" פנה אליו המת"ח בקול שקט והחלטי. "קיבלנו איזה משהו ואנחנו רוצים לבדוק במטבח, בשקט, בלי להפריע. אני רואה שיש כאן חתונה".

הבעלים נשם לרווחה וסיפר לו מי הם בעלי השמחה וכי 400 מוזמנים אמורים להיות שם, באולם הגדול. שם ואז, כמעט כולם הכירו את כולם.

"השמות של הפועלים" ביקש המת"ח מהקמ"ן, שמיהר לשלוף את הנייר ואמר את שני השמות של הפועלים. ניכר שהבעלים התפלא לשמוע את השמות האלו דווקא. הם עבדו אצלו מזה כמה שנים. "בואו איתי" הודיע והחבורה מיהרה לעבר המטבח. "תאמר לי המפקד, מה מחפשים?" שאל בדרך בלחש, מנסה בהצלחה לא מרובה להסתיר את חרדתו.

"משהו שלא צריך להיות כאן" ענה לו המת"ח בנימה המציעה לו לא להמשיך לשאול שאלות.

הסירים הענקיים, הריחות והניקיון הבידולי הזכירו לקמ"ן מטבח צבאי. זמן לא היה לו להתרפק בזיכרונות על תורנויות מטבח שעשה כטירון, והוא מיהר להסתער ולחפש. הבעלים קרא אליו את שני הפועלים והם התייצבו מולו כמו טירונים מול המ"פ. קצין החקירות התחיל לתחקר אותם בשפתם, בערבית. משהו בכל זאת היה בו הרהר הקמ"ן, תוך כדי שפינה כמה ארגזי ירקות וחיפש ביניהם.

הבעלים, בחושיו הבריאים הצטרף לחיפוש בעצמו. המוסיקה הרועשת שבקעה מן האולם לא האפילה על תחושת השעון המתקתק שהיתה בחלל. השיר החדש של גלי עטרי ולהקת חלב ודבש, "הללויה", שזיכה את ישראל במקום הראשון בארוויזיון זו השנה השנייה ברציפות, חזר והתנגן. שאר הפועלים, שלא היו רגילים לראות את בעל הבית במטבח, על אחת כמה וכמה מפשיל שרוולים, הבינו כי משהו רציני קורה, והצטופפו באחת הפינות המרוחקות, שותקים ומפוחדים, כמנסים לגונן בגופם איש על רעהו.

אם יש רימונים – אתם תיתנו אותם

החיפוש במטבח נמשך כ- 20 דקות, דבר לא נמצא. מי שלא ראה מטבח של אולמות כמו שהיה ב"אולמי לוויתן" לא יכול לתאר לעצמו איך זה נראה. מספר חדרים גדולים וחלל מרכזי אחד גדול, ובהם מחסנים עמוסים לעייפה, מקררים, תנורים ואביזרים גדולים נוספים. חיפוש יסודי אחר רימונים היה דורש שעות רבות ובכלל זה פינוי כל המזון – המוכן והגולמי. המת"ח, באינטואיציה מעוררת הערצה, אמר לחבורה להתקפל לתחנה, ולבעל האולם להמשיך בשמחה, כאילו כלום לא קרה. הקמ"ן ניסה להניא אותו מהחלטתו, אולם המת"ח בשלו – החתונה תמשיך ושני הפועלים ייחקרו בתחנה.

ניידת שהוזעקה למקום אספה את שני הפועלים. "שב איתם בתחנה, דבר איתם", אמר לו המת"ח, "ונראה. בינתיים לא נעשה מזה רעש". הנסיעה מהאולם לתחנה ארכה פחות מחמש דקות. הקצינים נפרדו והלכו לדרכם. הקמ"ן מיהר למשרד המודיעין. הפועלים כבר המתינו ליד החדר, אזוקים איש לרעהו ושוטר סיור מעשן סיגריה משגיח עליהם.

"רימונים במטבח"? הם לא שמעו ולא ראו חזרו ואמרו שני הערבים שדיברו עברית סבירה, תוך שהם נשבעים באלוהיהם שהם אומרים אמת. האימה בלטה בעיניהם כל פעם שהוזכרה  המילה רימונים. הקמ"ן לא היה שקט. הוא התקשר לרכז המודיעין של תחנת המחנות ודיווח לו על המצב – החשודים אותרו, נעשה חיפוש ולא נמצא דבר. הרכז עמד על כך שהמקור מהימן, דבר שהביא את הקמ"ן לחלחלה שמא הרימונים שם, ואחרים – חבריהם – יעשו בהם שימוש. כמי שהיה קצין בהנדסה קרבית והתמחה בחבלה צבאית, ידע היטב מה פיצוץ רימונים יעולל בחלל סגור המכיל מאות אנשים.

הזמן דחק. הקמ"ן לא היה יכול לשאת המחשבה על כי אסון נורא ממשמש ובא באולמי לוויתן.

"תראו" פנה לכל אחד מהם בקול שקט ומאיים. "אם יש רימונים – אתם תיתנו אותם, במוקדם או במאוחר. כמה שיותר מוקדם, כך יהיה לכולנו קל יותר. כמה שיותר מאוחר – כך יהיה לכולנו קשה יותר". השניים נשבעו בכל שבועה שידעו כי מעולם לא ראו רימונים, ואם היו להם רימונים, או היו רואים רימונים, היו מוסרים אותם. הם באו לעבוד. לפרנס את המשפחות שלהם. אין להם קשר לפוליטיקה. רק פרנסה – וגם זה בקושי ובעמל רב, תמורת לירות בודדות ליום.

הקמ"ן המשיך בחקירה. צעקות נשמעו בקומה השנייה בו שכן משרד המודיעין. בשלב מסוים החל הספק לכרסם בליבו של הקצין. ייתכן והשניים תמימים. הוא הורה לבלשים להורידם לבית המעצר, והתקשר למפקד התחנה. מבלי להיכנס לפרטים מיותרים, אמר לו כי כנראה אין רימונים והשניים במעצר. המת"ח ידע לא לשאול שאלות מיותרות.

לקראת חצות, עייף וברגשות מעורבים נסע לביתו באוטובוס האחרון. הוא לא ביקש הסעה הביתה, ניידות לא היו יוצאות מאזור התחנה ללא אישור המת"ח.

למחרת, סיכמו המת"ח והרמ"ח כי השניים יילקחו לבית המשפט השלום להארכת מעצרם, למרות שהיה ניתן להביאם בעוד יום – במסגרת 48 השעות שהיו בסמכותה של המשטרה לעצור אדם ללא צו שופט. המת"ח והרמ"ח ידעו תמיד לשריין את עצמם. במהלך הדיון בבקשה להארכת מעצרם שהוגשה על בסיס המידע שהתקבל מתחנת המחנות, פנה אל השניים השופט וביקש תגובתם לחשדות נגדם. משהתקשו לקום כשפנה אליהם שאלם מה קרה להם. "הרביצו לנו במשטרה" השיבו בקול רפה. דממה נשתררה באולם בית המשפט. השופט הורה על מעצרם לשבעה ימים נוספים, וביקש להעביר עותק מהחלטתו למפקד המרחב, שיימנה קצין בודק לברר את טענות העצורים על כי הוכו במשטרה.

תודה שהתקשרת

"תיק ירוק", כך כונה התיק בו נחקרו שוטרים על שימוש בכוח, על שום כריכתו הירוקה, להבדיל מכריכתו החומה של תיק פלילי רגיל. הקת"צ, קצין תלונות הציבור בדרגת פקד במרחב היה אחראי על התיקים האלו. לפי העניין היו ממנים קצין בודק או קצין מברר מהמרחב, או שהיו מטילים על הקת"צ בעצמו לטפל בתלונה. כאן הוטל על הקת"צ בכבודו ובעצמו לברר את העניין.

בתחנה הכול ידעו מה אירע בדיוק. כולם ידעו כי הקמ"ן עומד בימים הקרובים לקבל את דרגת המפקח. הרמזים והמסרים שקיבל היו כי במקרים כאלו מוסרים לקת"צ שכלום לא קרה. אך הקמ"ן הבהיר למקורביו שהוא ייספר לקת"צ את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת. מעטים, אם בכלל, ידעו להעריך את עמדתו. רבים לגלגו עליו שסתם מדובר בקצין צעיר ותמים, "פרייר". הוא ידע שלא רק הדרגה בסכנה. ההודעה שהתכוון למסור הייתה יכולה להפלילו. אבל הוא היה נחוש למסור את האמת. תחושת השליחות והאחריות הייתה חדורה בו, והוא האמין שבסופו של דבר תצא צדקתו לאור. להתייעץ לא היה לו עם מי. הבדידות הקיפה אותו.

חקירת השניים כחשודים בהחזקת אמצעי לחימה הובילה למבוי סתום. רכז המודיעין של תחנת המחנות החל לפקפק באמינות המקור שלו. הנחרצות שגילה בקשר למהימנות המידע הלכה והתפוגגה עד כדי כך שכעבור ארבעה ימים התקשר לקמ"ן והודיע לו בקול מתנצל כי המקור שיקר, עבד עליו "אתה יודע איך הם הערבים האלו, שקרנים בני שקרנים".

"תודה שהתקשרת" השיבו ביובש, וסיים את השיחה תוך שהוא מעיין בתרשומת שעשה באותו ערב, כשקיבל את הידיעה מהרכז ממקור שהוגדר על-ידו "מהימן וטוב".

שני הפועלים שוחררו מן המעצר על אתר. הבעלים באולם השמחות לא חשב לקבלם בחזרה לעבודה. את כמה הלירות שהיה חייב להם שילם להם במבט רווי שנאה וכעס, תוך שמסנן כמה קללות בשפתם.

הקת"צ היה קצין ותיק במרחב, מנוסה ומשופשף. השמועות הגיעו גם אליו והוא ידע מה אירע ומה הקמ"ן עומד למסור לו אם וכאשר ייחקר. כל כך מקצועי היה עד שידע לדעת מה הוא יודע ומה הוא לא יודע. הוא גם ידע שהוא צריך קודם כל לחקור את שני הפועלים, שייספרו מה קרה. אבל, כלל נקוט היה אצלו, לא להפריע למהלך החקירה בתחנה. לכן המתין עד שישתחררו מן המעצר, תוך שהוא מתאם עם הרמ"ח שמיד עם שחרורם, עוד לפני שיעזבו את התחנה ויתאיידו בצפון סיני, יתייצבו במשרדו לחקירה.

חקירתם אצל הקת"צ היתה קצרה מאד. "נכון הרביצו לנו במשטרה" אמרו. "נכון ככה גם אמרנו לשופט, כי הוא שאל מה קרה לנו. אבל אנחנו לא רוצים להתלונן. אנחנו מבינים. ככה משטרה עובדת. לא רוצים להגיד יותר כלום".

הקת"צ סיכם את התיק על אתר. אין תלונה. הקובלים אינם מוכנים לשתף פעולה ואינם מוסרים מי תקף אותם. מפקד המרחב, הממ"ר, מיהר לסגור את התיק.

בטקס קבלת הדרגה, בעת שהממ"ר ומפקד התחנה ענדו לקמ"ן את דרגות המפקח, מחאו הנוכחים כפיים בעוצמה גבוהה מהרגיל. הממ"ר טפח לקמ"ן על השכם ושלח לעברו קריצה. "למה לקרוץ?" תהה הקמ"ן, אפשר לדבר – גם ב- 4 עיניים זה בסדר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s