המטריד

דרגת פקד. התצלום מאתר ויקיפדיה "דרגות במשטרת ישראל".
דרגת פקד. התצלום מאתר ויקיפדיה "דרגות במשטרת ישראל".

אבי דוידוביץ (2016)

המחצית הראשונה של שנות ה- 80 באחת מתחנות המשטרה במרכז הארץ * אישה על סף ייאוש מבקשת את עזרת המשטרה * סיפור על השוטר הטוב והשוטר הרע * ויש גם מוסר השכל – לאיש משטרה יש גם רישיון לשקר

 

באותם שנים המדים היו מחאקי דק, מעודדי זיעה דביקה בימי קיץ הארוכים. לחורף היו מדים כחולים שכללו מכנסיים וירכית מאריג עבה, שבימים שטופי שמש הם היו בלתי נסבלים. במשרדים בתחנה פעלו בימות הקיץ מאווררים רעשניים בניסיון נואל לפזר את ההבל המחניק. בעלי הניסיון השאירו את הרעשנים פועלים גם בצאתם מהחדר, בתקווה כי בחוזרם ימצאוהו יוקד פחות מהחום שאגרו הקירות והתקרה, ופלטו בעקשנות מתמדת אל תוך חלל המבנה המכוער. ימות הקיץ היו ימים ארוכים שטופי שמש לוהטת, עם מעט אור בעיניים. באותם ימים יגעים ראש משרד החקירות בתחנה, הרמ"ח, היה בדרגת פקד. שלושה כוכבים מוכספים, ולעתים גם נכספים, עטרו כל אחת מכתפיו שכרעו מרצף האירועים והמטלות.

באותו בוקר, כשנכנסה לתחנה מוסמרו המבטים לכיוונה, דבר שהייתה רגילה אליו מילדותה – היפה בכיתה, היפה בצבא, היפה בכל מקום שהייתה. כאילו נגזרה מסרט הוליבודי ויצאה מהאקרן הישר ליומן התחנה, שלעיתים דוכן השוק היה נאה ממנו. לבוש הקיץ רק נתן דרור לחיטוביה, הגם שסחבות לא היו מועילות להסתירם.

"מפקד התחנה נמצא?" פנתה ליומנאי בשפה רפה וחרישית, כדבר סוד.

"לא" השיב לה בנימוס. "במה העניין?" שאל בקול חפץ.

"יש לי בעיה שאני רוצה לדבר עליה אישית עם מפקד התחנה" אמרה בייאוש, ונדמה היה שרוצה להוסיף עוד כהנה וכהנה אבל השתתקה במבוכה ניכרת.

"הרמ"ח נמצא" הודיע לה היומנאי בחגיגיות יתרה. שמח על שלא אכזבה יתר על המידה.

אזרחים ומתלוננים רבים מבקשים לשטוח תלונתם ומצוקתם בפני מפקד התחנה, או אחד הקצינים, אך הם נשלחים כלאחר כבוד לתור להגשת תלונה בפני החוקר התורן, לעתים בגערה אם חלילה יתעקשו בכל זאת לדבר עם בעל תפקיד בכיר יותר. אבל בפניה דלתות תמיד נפתחו, גם בתחנת המשטרה. היומנאי לא היה צריך לטרוח יתר על המידה בכדי להסביר לה כיצד להגיע למשרד הרמ"ח בקומה השנייה, השוטרים שהיו בסביבת היומן ואשר צמצמו בחדווה רבה טווח לעברה, הזדרזו ללוותה ולהראות לה היכן המשרד של ראש משרד החקירות.

כשהשוטרים נקשו על דלתו והכניסוה למשרדו, בקושי ניתן היה לראותו מבעד לערימות התיקים שעל שולחנו. עשרות רבות של תיקים פליליים עברו תחת ידו מדי יום. בסיזיפיות אכזרית עשה כל אשר לאל ידו להפיח במרביתם רוח חיים, מנסה למנוע את המתתם בטרם עת, אך בדרך כלל עם הצלחה מעטה לנוכח נחשוליהם.

"יש כאן מתלוננת שרוצה לדבר עם מפקד התחנה והוא איננו, אז הפנינו אותה אליך…" ובטרם סיים השוטר לסיים את משפטו, ולפני שיינזף על שהפנה מתלוננת ישירות אליו, דאג לפתוח את הדלת לרווחה, כסוחר המתדפק על דלתות ומבקש להציג את מרכולתו לפני שתיטרקנה בפניו. הפקד לא שנא מה שאחרים אהבו. ככלות הכול היא הייתה שינוי מרענן לעוד יום מתיש ומפרך, שעל פי רוב הכיעור והסחי החברתי שלטו בו.

כל חייה ועתידה כאן, היא ורק אני פה

"בבקשה" הפטיר והתרווח על כסאו, מסמן לשוטרים כי תפקידם בליוויה הסתיים; ולה – לשבת על הכיסא הסמוך אליו, בשולחן ה- T הקציני. "במה אוכל לעזור?" המשיך תוך שמנסה לרכז עיניו אל עיניה, ולא להיכשל ולהביט מטה מהן.

ישיבתה על הכיסא לא הייתה זקופה ותמירה כתמול שלשום. גם קולה עמד לבגוד בה. ניכר היה כי היא גייסה את כל שארית כוחותיה לדבר. גם מבט כמעט ולא הישירה לעיניו. כמי שמבקשת שלא יבחין בלחלוחית שנקוותה בהן. "יש לי בעיה ואין לי למי לפנות. אני פונה אליכם כי רק אתם יכולים לעזור לי". ירתה ועצרה לראות כיצד יגיב.

הוא המתין שתמשיך. ניסיונו אמר לו כי כל מילה מצידו מיותרת. רק ההקשבה נחוצה, והוא ידע להקשיב ולהבין.

"הבעיה שאני מבקשת שכל העניין יטופל בדיסקרטיות. כל עולמי תלוי בכך" המשיכה. עולמה הכיל בעל אהוב ושני זאטוטים.

"הדיסקרטיות היא חלק מהעבודה שלנו" ענה לה בטון מרגיע וענייני, כרופא הרוכן אל המקום האינטימי ביותר בגופה ומתרכז רק בחבורה הצריכה טיפול, והשאר אינו קיים. שואבת עידוד מהביטחון שהקרין, אספה מלוא אויר אל ריאותיה והמשיכה, מספרת את סיפורה ברצף. ייאוש ואימה נשמעו בקולה בערבוביה.

בעלה כיהן בתפקיד בכיר ומרכזי במקום עבודתו. כבר בחמש בבוקר היה פולט עצמו מן המיטה ולפני שמונה בערב כמעט ולא הייתה רואתו. וגם אז, עמוס לעייפה בחומרים וניירת שהביא איתו הביתה ממשרדו. המשרה שלו חייבה אותם לעקור ממחוז הולדתם, ולהיפרד ממשפחה חמה ותומכת ומחברי ילדות. הקטנים היו בגנון, והיא לא מצאה מקום עבודה שהלם את כישוריה. את יומה העבירה בין קירות הבית, כאסירה בכלוב של זהב. ביום מן הימים החליטה לצאת לקורס מקצועי. לשבור שיגרה ולנסות באמצעותו להשיג עבודה מתאימה. שם, בקורס, הכירה את המטריד. "בהתחלה זה היה סתם, מפגשים בבתי מלון אחרי הלימודים. בהמשך הוא ביקש שניפגש גם במקום ללכת ללימודים. 'להרויח ולהשיג עוד זמן איכות' כך נהג לומר". נשוי היה ואב לשניים. מקום עבודתו הצביע על אדם אחראי ורציני. "זה כבר לא התאים לי, מה עוד שהרגשתי שהוא נתפס, ולכזה קשר לא הייתי מוכנה". ובקול רועד הוסיפה "יש לי הרבה מה להפסיד", אבל הוא – קיבל את ההודעה על הפסקת היחסים בצורה קשה מאד.

אפשר להבין זאת, הרהר הקצין לעצמו תוך שהוא מרשה לעצמו להפליג בדמיונו למחוזות אסורים. לרגע תיאר לעצמו אותה ואת המטריד במלון, מטריפה את חושיו עד כלות, פורקת מעצמה מטען של בדידות כברק, וממלאת את חסכיה ברעם; ומיד אסף את מחשבותיו להתרכז בעיקר. המשולשים האלו יכולים להיגמר בכי רע. כל טעות כאן עלולה להיות בלתי הפיכה והרת אסון. "כל חייה ועתידה כאן, היא ורק אני פה" סיכם לעצמו.

"אחרי שאמרתי לו שאני מבקשת לסיים את הקשר התחילו הטלפונים. לפעמים צלצול וניתוק. לפעמים קולות לא ברורים. לפעמים ביום, לפעמים בלילה. 'בזק' אמרו לנו לפנות למשטרה. ידעתי מיד מי עומד מאחוריהם. פחדתי להתלונן. אמרתי לבעלי יניחו לנו, חבל ללכת למשטרה, במילא לא ייצא מזה כלום…" חייכה בביישנות מה כמתנצלת על כי העליבה את מקום עבודתו של הרמ"ח ומזלזלת בחבריו. "אבל זה לא הפסיק, ולפעמים כשבעלי היה מרים את הטלפון, היה אומר לו: 'אשתך זונה. מזדיינת. זיינתי אותה'. בעלי היה טורק לו מיד. אבל לפעמים היה אומר לו 'רגע, לפני שאתה סוגר לי את הטלפון, תשמע, אני אומר לך את אמת. נכון שיש לה תחתונים אדומים עם נקודות לבנות?". ובלי לעצור לרגע, אפילו לנשימה, כאילו התחברה לבלון חמצן נסתר המשיכה בכעס ובשברון לב "בעלי לא טיפש, הוא התחיל לחשוד. ניסיתי לומר לו 'זה סתם מטריד, סוטה שהתלבש עלינו, ראה את הכביסה שלנו בחבל ואת הלבנים שלי תלויים ביניהם'. אבל זה לא הועיל, הוא התחיל להתרחק ממני".

המחשבה כי עלולה היא לאבד את בעלה וכתוצאה מכך לפגוע בילדיה עוררה בה פלצות. הבכי המתפרץ כבר היה ללא שליטה. לפעמים, הוסיפה, כשהיה מתקשר כשהייתה לבדה בבית, ולא אומר דבר, הייתה מתחננת אליו שיניח לה. שמה שהיה – היה. שזו הייתה טעות נוראה – ועתה, שיחדול ויניח לה. אולם לשווא. בסופו של דבר, החליטה כי אין לה יותר מה להפסיד ותיפנה למשטרה.

התוכנית הייתה פשוטה

הפקד ידע שכשהיא סיימה את סיפורה, מתחיל סיפורו. להפנותה לחוקר התורן שתגיש תלונה? להצמיד את התיק לחוקר שיניח אותו בין העשרות הרבות של תיקי החקירה שבארונו, השוכבים שם כאבן שאין לה הופכין? התלונה הרי תעבור במסלול הטיפול של כל החומרים בחקירות. מהחוקר התורן לרכז החקירות וממנו למשרד הרישום, ועוד כהנה וכהנה. כמעט ולא ניתן לשלוט בידיים שתעבור דרכן. ומה על הדיסקרטיות? ומה על טיפול נכון וזהיר. "זו משימה לעצמי" התדיין עם עצמו. "לבדי? לא אוכל. בשלב מסוים נצטרך אולי לעצור אותו, חייבים עוד אחד שייכנס לעניין".

בתקופת מדי החאקי מעודדי הזיעה, ראש משרד הסיור בתחנה, הרמ"ס, היה אחראי בין השאר על מחלקת עבירות קלות – מע"ק בפי כל. השם נשמע מרשים. למעשה מאחוריו עמד שוטר וחצי, בדרך כלל מהעייפים שבחבורה, שטיפלו בכל התיקים הקלים שספק אם מקצתם הגיעו לתביעה. בדרך כלל הסתפקו במעין אזהרה לנילון, או בפישור פרימיטיבי, שבהתאם לעניין קראו לו "שלום בית" ו"סולחה", ועל כך התגאו כולם. "השוטר הוורסאטילי" היה שם המשחק והמונח האופנתי שהארגון כה התגאה בו. מע"ק טיפלו גם בהטרדות למיניהן. הרמ"ס, היה פקד ותיק מהרמ"ח. עתידו בחיל וקידומו היו בספק, בגלל עברו אשר לט בערפל ממנו הציצו נשים רבות. הרמ"ח, בהכירו היטב את עמיתו, גם ידע כי אותו רמ"ס היה בעל ניסיון מקצועי רב, וערמומיותו נחוצה עד מאד דווקא במקרה שכזה. הרמ"ס הוא גם אחראי על שוטרי הסיור בניידות ועל בית המעצר בתחנה. כוח עצום שאם יהיה צורך להפעילו, יהיה בהישג יד ומבלי צורך בהסברים מייגעים.

התוכנית הייתה פשוטה. היא תספר לבעלה כי בסופו של דבר החליטה להגיש תלונה. רשם קול משטרתי יותקן בביתם, להקליט את השיחות המטרידות לצורך זיהוי קול ואיסוף הראיות. אם ההטרדות תמשכנה, המטריד יובא לחקירה בכיסוי כי הטלפון ממנו השתמש אוכן על-ידי המשטרה.

ההטרדות נמשכו. ברשם הקול הוקלטו רק שתיקות ורעשי רקע לא ברורים מצד אחד של הקו. מן הצד השני נשמעו הרבה "הלו, הלו" וציון תאריך ושעה כפי שתודרכה. מספר פעמים נדרשה לתחנה על-מנת לבדוק את החומר שהוקלט ולתכנן את הצעד הבא. על כל מקרה, סיכמו ראשי המשרדים ביניהם, יוצא צו מעצר נגד המטריד שיופעל אם יסרב לבוא לחקירה, או יבוא ולא יתרצה.

מתי אתה רוצה אותו?

באחד הבקרים בהם הגיעה לתחנה ביקשה לדבר עם הרמ"ח בארבע עיניים. "את אשר יגורתי בא לי", סינן לעצמו. השאלה ששאל עצמו רק הייתה כיצד תנסח זאת. "תראה" אמרה בחוסר נחת בולט, "אני נורא מודה לכם על הטיפול, ואני בטוחה שבסופו של דבר הכול יבוא על מקומו בשלום. אבל יש איזה עניין קטן שאני רוצה לדבר איתך – ורק איתך!" הדגישה.

"כן?" עשה עצמו כלא מבין וסקרן לדעת במה מדובר.

"זה בקשר לקולגה שלך, נראה לי שהעניין שלו איתי הוא לא רק עניין מקצועי".

התגובה כבר הייתה מוכנה בפיו בטרם תסיים דבריה. בהחלטיות מודגשת אמר לה כי לא יעלה על הדעת כדבר הזה ובוודאי חלה כאן אי הבנה. היא הייתה מספיק נבונה בכדי לסיים את העניין בנימה מתנצלת את החלטית "אני רק אומרת לך מה אני, כאישה, קלטתי".

לאחר שיצאה מהתחנה הזדרז לחדרו של הרמ"ס, סגר הדלת מאחוריו כמעט בטריקה, ומבלי שהספיק להבין מה פשר ההתפרצות הזו אחז הרמ"ח בחוזקה בכתפי עמיתו ואמר לו תוך שמנערן "חתיכת חרא, היא הייתה כאן ואמרה עליך, רד מזה!".

הרמ"ס פרץ בצחוק. צחוקו היה מתגלגל וסוחף. צחוק שיצא מן הבטן והריאות כאחד. הרמ"ח כמו רבים אחרים, לא עמד בפני הצחוק הזה ופרץ גם הוא בצחוק. הצחוק הקל על המבוכה והכעס. הרמ"ס, כמנהגו, צבט בחביבות את לחיו של עמיתו ואמר "סתם צחקתי, אני יורד מזה".

"צריך להביא אותו. אין יותר מה לעשות." אמר לו הרמ"ח ביובש, מניח את התקרית המביכה מאחור.

"מתי אתה רוצה אותו?"

"היום, אחרי הצהרים, שיקטפו אותו בשקט, שאף אחד לא יראה שקוטפים אותו ויביאו אותו ישר אלי. אם יהיה בלגן בדרך – זה יסגור אותו. אם יגיע בשקט, בלי שאף אחד יודע – יש סיכוי לדבר איתו יפה. אם אני ארגיש שאני מתחפר איתו – אני אקרא לך, תהיה זמין".

הרמ"ס הנהן בצייתנות. הוא ידע שהדובר אליו מקצוען אמיתי ורחש לו על כך כבוד רב. הוא ידע שהסיכוי שהרמ"ח יתחפר הוא קלוש. המחשבה שהוא יקרא לו לעזרה, ויחד ישבו עם החשוד, הסבה לו הנאה מרובה. תענוג היה לשבת במחיצתו של הרמ"ח בשעה שתשאל חשודים. בית ספר לחקירות אמר הרמ"ס לא פעם לחבריו.

"בן זונה, בן זונה" סינן הרמ"ח לעצמו כשיצא מחדרו של הרמ"ס ופנה למשרדו.

תן לי לדבר איתו

הסיירים אהבו את ראש המשרד שלהם וכל מה שהטיל עליהם מלאו בהתלהבות ובקפדנות. המטריד הובא לתחנה כשיצא ממקום עבודתו הישר למשרד הרמ"ח. באמצע שנות ה- 30 היה. גבוה ונאה. שירות צבאי מפואר כלוחם ביחידה קרבית. רכש השכלה גבוהה והתקדם מהר במקום עבודה נכסף ומרתק. משפחה טובה. אחיו, עורך דין מצליח. אשתו בעלת מקצוע. ילדים מטופחים – חוגים וכל השאר. דברן גדול לא היה. ובכל הנוגע לחשדות נגדו – אילם גמור. את הקשר עם המתלוננת תאר כאפיזודה חולפת חסרת משמעות ותו לא. קשה היה להציל מפיו מי יזם את הפרידה, היא או הוא. לפעמים רמז שהוא יזמה, ושהיא – היא זו הפגועה החפצה בנזקו. הטרדות בטלפון רחוקות ממנו כמזרח ממערב, ולכל היותר טעות בידי המשטרה על חשדם בו.

בתקופת מדי החאקי, המעצר הראשוני היה למשך 48 שעות. לחוקר ניתנו דרגות חופש רבות יותר לדחות מפגש בין החשוד ובין עורך דינו, אם התשאול היה בעיצומו. השעות נקפו. המטריד בשלו, מתכנס בעצמו יותר ויותר, ומדבר פחות ופחות. אחיו, עורך-הדין, ביקש לבוא ולהיפגש עימו. הרמ"ח ידע שכעת המירוץ הוא נגד הזמן. המעצר הוא בלתי נמנע, וככל שיצליח לדחות את הפגישה מן הטעם שהחשוד בחקירה, ייטב. הרמ"ס הוזעק. כל אותו הערב עשה במשרדו וציפה בקוצר רוח שייקרא לסייע. הוא פנה למטריד כדבֵּר גבר אל גבר, כמי שמנוסה בענייני נשים ופלירטים מהצד. את המטריד זה לא שכנע. הרי הוא אינו רב שגל – טען כשסבר שכך הם חושבים עליו. מה לו וכל הדיבורים האלו. בהמשך נסגר סופית. הפסיק לדבר בכלל. התנתק.

"אין ברירה. למעצר" אמר הרמ"ח לעמיתו שעה שיצאו מן החדר להתייעצות קצרה, לאחר ששוטר הופקד לשבת עם החשוד בחדר, לפקוח עליו עין.

"נכון, אין מה לעשות" ענהו. הם לא רצו להגיע למצב הזה. היה יותר פשוט לו היה המטריד מכה על חטא, מבטיח שיניח לה ושלום על ישראל. עתה, הסיפור שונה. מעצר – זה כבר משחק בכללים אחרים.

"בוא נדבר עם אחיו, לפני שיפגוש אותו" סיכם הרמ"ח. השוטר נצטווה להורידו למעצר עם הצו שהוכן מבעוד יום. בית המעצר היה לא רק במקום אחר, בקומת הקרקע, אלא בזמן אחר – אולי במאה ה- 18, לכל היותר במאה ה- 19. הצפיפות הייתה שם נוראה. עצורים בתא ישנו על מזרונים מעופשים שהונחו בין המיטות הדו קומתיות ובין המחראה ששימשה גם למקלחת, ללא מחיצה. בתא הם גם אכלו את ארוחותיהם ממגשי פלסטיק שהוכנסו אליהם, ושהיו מפונים שעות רבות אחר כך. אוורור כמעט ולא היה. מיזוג אויר? במאה ה- 19?!

אחיו, עורך-הדין, היה נסער ונרגש על מעצר אחיו. צעיר ממנו היה. לא היה לו ספק כי מדובר בטעות נוראה. הוא מכיר את אחיו. אינו מסוגל לפגוע בזבוב. שירות צבאי מפואר, משפחה טובה, אישה נאה ומסורה, מקום עבודה מכובד. לא חסר לו כלום. דבריו לרמ"ח היו דברים של אח ולא של עורך-דין. הם נעו בין איומים לתחנונים. פעם צעק ופעם הדמעות כמעט חנקו את גרונו.

"תקשיב לי טוב" רכן הרמ"ח לעברו. כשרצה להעביר את המסר במלוא עוצמתו, היה מתיישב ליד המאזין, בצמוד אליו, ללא מחיצות, ומקרב פנים לפנים. לקירבה הזו הייתה עוצמה משלה. מאיימת משהו. נותנת למאזין, בדרך כלל לנחקר, תחושה שעצמיותו נפרצה ונותרה ללא מחיצת מגן כלשהי. בישיבה כזו מופנה כל הקשב לדובר. המבט לא יכול לברוח למקום אחר בחדר, אלא רק להתמקד בעיני הדובר, והמחשבות מתקשות לנדוד למחוזות אחרים. הכול נעשה אחד על אחד. הדיבור בקירבה שכזו נמוך מאוד, כמעט בלחש, אך נשמע היטב, בקול רם וחודר. "תקשיב לי טוב" חזר כמי שרוצה להבטיח כי המאזין נרגע מעט ואכן מרוכז בדבריו. "המקרה חמור והראיות ברורות. העניין עדין ורגיש ואני מדבר אליך לא כאל עורך-דין אלא כאל האח הגדול שלו, אני לא מדבר איתך על המצב המשפטי של התיק, אלא על המצב האישי של אחיך. זה הסיפור עכשיו. האם יוצאים מההתחפרות או ממשיכים בה. יש לו הרבה מה להפסיד גם אם ינצח, וגם אתה לא תוכל לשבת על הגדר. אני לא רוצה להיכנס לפרטים. שהוא ייספר לך מה שהוא רוצה. אני רק אומר לך שתגיד לו להחליף מתג, ולהתעורר. זה לא משחק באש, זה משחק בדינמיט בתוך אש בחדר מלא אדי דלק. אל תלך אליו כעורך-דין. דבר איתו כאח. כעת הוא זקוק יותר לאח תומך מאשר לעורך-דין מפולפל".

הדברים היכו בו כברק. ההלם נעשה אלם. הרמ"ס חשש לנשום, שלא יפגע בנשיפותיו במתח הקשה שעמד בחלל החדר. אוושת המאוורר החורק נשמעה כשאון טורבינה אדירה בתחנת כוח. "תן לי לדבר איתו" מלמל בחוסר ביטחון תוך שהוא מהנהן בראשו. "תן לי לדבר איתו" חזר ואמר כאילו לחזק את עצמו, מתרחק ככל שיכול מבן שיחו. "תן לי לדבר איתו" אמר בשלישית, בקומו מן הכיסא, חושב לעצמו איך יידבר איתו ומה יאמר לו.

"אנחנו מחכים לך כאן, לא הולכים הביתה" אמר לו בקול מצווה, כדבר אדם אל שלוחו.

מועדון התחנה היה המקום היחיד בתחנה שבו הייתה טלויזיה. השוטרים אלתרו לה אנטנה. כורסאות מרופדות, שלעת מצוא יכלו להצטרף לספה, שימשו למנוחה. בשעות הערב היו מגיעות "דודות" ומכינות לשוטרים קפה ותה ומגישות אותו בסבר פנים יחד עם עוגיות שומשום מתוקות. זו הייתה יוזמה של מפקד התחנה ביחד עם "הוועד למען השוטר" המקומי. חשוב היה לו למפקד התחנה להיתפס כאחד שדואג לשוטרים – אלא שמרביתם סברו שהדאגה היא לעצמו, לקידומו. בשעה הזו הדודות כבר הלכו. הרמ"ס ביקש מאחד מפקודיו להכין להם שתייה חמה. הוא שתה קפה שחור ועישן סיגריה. עמיתו שתה תה והתרחק ככל שיכל מענני הטבק השרוף. חיים יבין היה בעיצומה של מהדורת "מבט" בטלויזיה. צה"ל דשדש בלבנון ומנה את קורבנותיו. מחשבותיו של הרמ"ח היו במקומות אחרים.

שעה ארוכה חלפה עד שהאח, עורך-הדין, חזר. הרמ"ס נשאר במועדון, יחד עם כמה מתנדבים ובעיקר מתנדבות של המשמר האזרחי, שהגיעו לשם כששמעו שהוא יושב במועדון. הרמ"ח חזר למשרדו. ערימת התיקים הנצחית המתינה לו. טלפון קצר וזריז הביתה לשמוע מה שלום שני הגוזלים וקדימה לתיקים. "נו?" נהם בחוסר סבלנות לעברו של האח כשזה נכנס לחדרו. עושה עצמו כמי שאינו מתעניין יתר על המידה בתשובה, כאחד שגלגל את הכדור ממזמן לצד השני, ומבחינתו הכול נהיר ומובן. הזיעה ניגרה ממצחו של האח.

"מה אתם חושבים לעשות מחר?" שאל בחשש.

"תלוי, תלוי רק בו" ענה לו מבלי להפנות אליו מבט, ממשיך לעיין בתיק שלפניו.

" אין צורך בהארכת מעצר. נראה לי כי העניין סגור. זה מיותר".

"תן לי לחשוב ולראות בעצמי שבאמת העניין סגור. מחר".

"לא תוכל הלילה להחליט?"

"לא, אני רוצה להיות בטוח. נתתי לו את כל אחרי הצהריים והערב לעבור לתדר שידור אחר. אני עכשיו רוצה להיות בטוח שהוא עבר באמת תדר, ונשאר בו. זה לטובת כולם, כולל לטובתו. תבוא מחר בעשר בבוקר, אחרי ישיבת בוקר אחליט. לילה טוב".

"לילה טוב" השיב לו, מבולבל ומוכה חרפה. אחיו?? רומן?? הטרדות בטלפון??

פגישה עם הבעל

למחרת בבוקר כשסיים את דיווח הבוקר למטה המרחב הממונה עליו, ועמד להיכנס לישיבת הבוקר עם החוקרים, כמדי בוקר בשעה 07:30, צלצל לרמ"ס וביקשו להוציא את המטריד לשיחה קצרה, עוד לפני הישיבה אצל מפקד התחנה המתחילה בשעה 08:15, "לראות מה המדיניות" כלשונו. בדרך לישיבת הבוקר אצל משרד מפקד התחנה קרא לו הרמ"ס, המטריד ישב אצלו, שתה קפה.

"הוא הבין את המסר" הודיעו בחגיגיות.

"אני רוצה לשמוע את זה ממך" הרמ"ח פנה אליו בטון סמכותי וקצר רוח. מפקד התחנה לא אהב שמאחרים לישיבה אצלו.

"הבנתי". הכנות וההכנעה ניכרו היטב בשפת גופו.

"אני שם את התיק במגירה בשולחן שלי " המשיך באותו טון סמכותי ותקיף. "זה תלוי רק בך אם מהמגירה עבור התיק לתביעה, או לגניזה". המטריד, מתכנס עוד יותר בתוך עצמו, הנהן בראשו המורכן כאומר שוב – הבנתי.

"שימתין בחוץ" אמר לרמ"ס. "אחרי ישיבת הבוקר נסדר את הניירת והוא ילך הביתה, לאשתו ולילדים. היא מחכה לו. אחיו צריך לבוא לקחת אותו".

השלווה והשלום חזרו לביתה של המתלוננת. שבוע חלף. כשהטלפון צלצל במשרד הרמ"ח הוא היה בדיון עם חוקרי חוליית הפשעים על תיק חקירה ובו חשודים במעצר. ניתח את הראיות והנחה אותם על המשך החקירה. "חקירות" פלט לאפרכסת כשהרימה. אז לטלפון עוד הייתה חוגה.

"שלום, אני מדבר עם ראש משרד החקירות?"

"כן, מדבר".

זה היה בעלה. הרמ"ח ציפה לטלפון הזה. הוא אפילו התפלא מה עיכבו למשך מספר ימים. הוא רצה לבוא לפגישה בארבע עיניים. שאל בנימוס אם זה בסדר שיגיע בארבע אחרי הצהריים והודה  לו מקרב לה על היענותו החיובית.

בשעה היעודה נכנס למשרד הרמ"ח גבר מרשים. אלמלא היה מה שהיה, היה יכול להיות שחקן קולנוע מפורסם, או אולי מדינאי דגול. גבר נאה עם כריזמה יוצאת דופן. הוא הוזמן לשבת ונתבקש להשמיע מה בפיו.

"אשתי הגישה תלונה אצלכם, ושמעתי שהצלחתם לאתר את המטריד ואני מודה לכם מאד על-כך. זה היה גיהנום. אני מאד מעריך את העבודה שעשיתם. אני בטוח שיש לכם הרבה דברים חשובים ורציניים יותר, אבל בשבילנו זה היה קריטי". ושוב השמיע דברי תודה בשפה רהוטה, בנימה כנה, ובטון ערב לאוזן. רחוק מהתחנפות או מהתחנחנות. אנושי וענייני. מבטו הופנה לכתפיו עטורות הכוכבים בכותפות החאקי של הקצין. הרקע השחור של שלושת הכוכבים של דרגת הפקד שהיו בכל כותפת, הבליט והדגיש עוד יותר את מוכספותם המבריקה. נדמה שבמצבים מסוימים הייתה להם חיות משל עצמם.

"יש לי רק שאלה אחת אליך, אדוני. כקצין וכג'נטלמן אני מבקש שתענה לי בכנות".

הקצין הכין עצמו למענה. זו הייתה אמורה להיות תשובה קצרה, חותכת וברורה. תשובה שלא תשאיר מקום לספק הקל ביותר. תשובה שלא תביא שאלה נוספת אחריה. תשובה שתסיים את השיחה בדיוק כפי שרצה שתסתיים.

"כן, בבקשה, תשאל".

"האם הייתה היכרות קודמת בין המטריד החשוד שתפסתם ובין אשתי?"

הפקד הניח לו לסיים את השאלה, הישיר מבטו לעיניו ומבלי להסירם אפילו לא להרף השיב בעוצמה רבה, כמודיע הודעה חשובה לו ולכל האומה: "כקצין וכג'נטלמן אני אומר לך: 'לא'!"

האיש קם, הושיט יד בוטחת ולחץ את ידו של קצין המשטרה בחום, תוך שאומר תודה בקורת רוח רבה. אבן גדולה נגולה מעל ליבו. "שלום" ויצא מהחדר בצעד קליל. אם חשב לחזור למשרדו נמלך בדעתו ונסע ישר הביתה.

אישור דרגת פקד
בשנות ה- 80 דרגת פקד עוד הייתה דרגה בכירה והוענקה באישור השר הממונה על המשטרה.

סתיו וחורף חלפו. בחופשת הפסח התפנה הרמ"ח ליום כיף עם משפחתו, לקחת את הגוזלים לנסיעה ברכבת. אז זו הייתה אטרקציה לימי החופש. הרכבת הייתה עמוסה לעייפה. הגוזלית הייתה על הידיים שלו. הגוזל הגדול הלך והחזיק בידה של אימו. במעבר, בין הקרונות, תרים אחרי מקום ישיבה, נקראה לקראתם המתלוננת עם שני גוזליה, אחד על ידיה ואחד משתרך לידה. "שלום, מה שלומך?" הקדים ופנה אליה.

"הכל בסדר!" הטעימה תוך שאוחזת בידו בחוזקה עד שחשב שתרסק את אמתו.

כשהמשיכו הלאה, כל אחד לדרכו לחפש מקום ישיבה, פנה לאשתו ששאלה מי זו ואמר לה בחיוך מלא נחת "בואי תשמעי סיפור שהיה בתחנה".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s