הניצחון שבתבוסה

אבי דוידוביץ

בשנת 2000 כתבתי את הכתבה הבאה על רקע פרשת נמרודי השנייה שנחקרה ביאחב"ל, בתקופה שניצב משה מזרחי כיהן כמפקדה * במהלך חקירת הפרשה התברר כי מספר אנשי משטרה מהיחידה הושחתו עד כדי כך שמזרחי אמר בבית המשפט כי "גנבו לו את היחידה" * הכתבה נשלחה בשעתו למערכת כתב העת "מראות" אך ככל הנראה היא לא פורסמה בעקבות הסקנדל שהתחולל לאחר פרסום הכתבה שלי "חשבון נפש"

בסופו של "מבצע דינמו", בארבעה ביוני 1940, עת הסתיימה המפלה הצבאית הקשה ביותר שנחלה בריטניה במלחמת העולם השנייה, התייצב וינסטון צ'רצ'יל בפני בית הנבחרים ובנאום ניצחון מזהיר מסר לאומה דין וחשבון מפורט על המהלך ההיסטורי שהתרחש במשך עשרת הימים הקודמים. תוך כדי אבדות ניכרות: כ- 9,000 נפגעים, כ- 30,000 שבויים, ואיבוד כל חימושו הכבד (כ- 1,000 תותחים) וזאת בנוסף ל- 230 אוניות ו- 167 אווירונים שהושמדו, הצליח הצבא המלכותי לפנות מאדמת צרפת הכבושה כ- 215,000 מחייליו וכ- 120,000 חיילים צרפתים שהיו מכותרים על-ידי הצבא הנאצי.

מתכנני הפינוי קיוו להעביר במקרה הטוב, מעיר הנמל דנקרק, שבקרבת הגבול הבלגי, אל מעבר לתעלת לה-מנש, לדובר שבחוף האנגלי, כמה רבבות חיילים. ההצלחה האסטרטגית שבפינוי הצילה למעשה את הצבא האנגלי מִכְּלָיָה והיא הושגה, בין היתר, הודות לתכנון יסודי ושיתוף פעולה הדוק בין שלוש זרועות הצבא. עם זאת, גורם מכריע להצלחת המבצע הנועז היה האופי הלאומי הבריטי, כפי שבא לידי ביטוי במקרה זה: משמעת ברזל וקור רוח, שעליהם שמרו רבבות החיילים גם כשהיו במצב נואש. זאת בנוסף לרצון התנגדות עז לכובש תוך גילויי התנדבות של אלפי ספנים אזרחיים שהתגייסו עם ספינותיהם וסירותיהם למשימה. משקל רב היה גם להקרבה העצמית של יחידות מן הצבא והצי הצרפתי, שעמדו ונפלו במקומותיהם כדי לאפשר את נסיגת חבריהם.

צ'רצ'יל, בנאומו המפורסם על הפינוי בדנקרק, לא כיחד דבר מעמו ולא התמהמה להביא את העובדות כהווייתן, הן לגבי המאורעות שהתרחשו והן לגבי מה שטמן בחובו העתיד. בגילוי מנהיגות מופתית, פנה לעמו בדברים שהרטיטו לבבות והכריז: "למרות ששטחים גדולים מאירופה ומדינות מפורסמות נפלו, או עומדים ליפול, לידי הנאצים, אנו לא נחלש ולא ניפול. נמשיך עד הסוף. נילחם בצרפת. נילחם בימים ובאוקיינוסים. נילחם בביטחון ובכוח גובר ועולה באוויר. נגן על האי שלנו ויהיה המחיר אשר יהיה. נילחם על החופים. נילחם באזורי הנחיתה. נילחם בשדות וברחובות. נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע!".

פרשת נמרודי הביאה על משטרת ישראל תקופת שפל מחפיר, בחושפה קצינים בשפלותם ונורמות נקלות. למעשה זו המפלה המוסרית הקשה ביותר שנחלה המשטרה עד כה. רטוריקות נדושות בנוסח "מעידות ספוראדיות ואינדיבידואליות" לא יועילו. השבר עמוק ומשקף דפוס התנהגות המבטא צמא שלוח-רסן לכוח, המעמיד את הטובה האישית על פני הנאמנות לשירות הציבורי. ניכר כי חוט אחד מקשר בין המקרים שנתגלו: טיפוח אגוצנטרי ואנוכי של הקריירה האישית, תוך עשיית התפקיד הממלכתי קרדום לחפור בו. הדרכים אולי שונות, האמצעים לעיתים שונים – אולם המניע הבסיסי זהה: תאוות הַיְּקָר והשררה.

טועה ומטעה הסובר שניתן לשרש רעה חולה זו אך ורק באמצעות צעדים משפטיים או אדמיניסטרטיביים נגד מאן דהו. אלו תנאים הכרחיים אך לא מספיקים. נדרש טיפול שורש. בלוז הדברים נחוצה לא רק השגרת נורמות מתוקנות בכל הנוגע לשיבוצים של בעלי תפקידים, אלא סוציאליזציה מחודשת בכל הנוגע לאתיקה הארגונית. לא עוד לובי ולוביסטים, מבית ומחוץ, למען מועמדים לתפקידים. חסל סדר עסקאות ו"דילים" לגבי מינויים. הפסקת שיטת הקידום לפי קשרים ולא כישורים.

שינויים דרסטיים בתרבות ארגונית לא נעשים מעצמם ואינם נתפסים אצל רבים כמובן מאליו. מהפכה קונספטואלית, ערכית ונורמטיבית מושגת בארגונים על-ידי מנהיגות "צ'רצ'יליאנית". צ'רצ'יל, בדברו אל עמו בשעתם הקשה, לא כיחד דבר ולא השלה איש. צ'רצ'יל סחף את עמו למלחמה, בכל מחיר, למען כל מה שהם האמינו בו, באמצעות עמידתם העיקשת נגד "קיסרות הרשע" הנוראה, שקמה לה באירופה. בניגוד לאומות אחרות, עבור האנגלים כניעה לא הייתה אופציה.

זוהי מנהיגות כריזמטית שהרבים נוהים אחריה מתוך אמונה מלאה: המוציאה מתוק מעז, המעלה את הציבור עליה היא מופקדת מבירא עמיקתא לאגרא רמא. ההופכת תבוסה לניצחון.

גוליבר באיי הגמדים – תככים באצטלה של צחוקים

בן חמישים ותשע שנים היה ג'ונתן סויפט כאשר השלים את יצירתו הנצחית "מסעות גוליבר" שחיבורה נמשך שש שנים. במקור, בשנת 1726 בדאבלין שבאירלנד, נקראו הספרים: "מסעות לאומות נידחות בעולם", וכבר מהספר הראשון, המסע לליליפוט, נתחבבה הסדרה על ילדים ומבוגרים כאחד. באמצעות גיבורו הדמיוני, הקפטן לֶמְיוּל גוליבר, רופא בצי הסוחר הבריטי, כתב סויפט סָטִירָה מקיפה וחסרת רחמים על המין האנושי, תכונותיו וחולשותיו. בלשון עצומה וחסכנית, עבר האדם בכלל, והפוליטיקאי בפרט, שיקוף מבעד לזכוכית מקטנת – המבליטה את קטנותו, ושיקוף מבעד לזכוכית מגדלת – המבליטה את גסותו.

ספק אם מלך ליליפוט אשר נחלץ לסייע לגוליבר שניצל מטביעה בים, עשה כן רק מפילנתרופיות לשמה, שכן כלכלתו של "הענק" עלולה הייתה לרוקן את אוצר המדינה. שתי בקשות הביא המזכיר הראשי של ליליפוט, רֶלְדְרֶסָל, בשם מלכו לגוליבר: האחת כי יתערב בסכסוך החמור ששרר מזה שנים בין שתי המפלגות היריבות; והשנייה כי יסייע בסכסוך בין ליליפוט לבְּלֶפוּסְקוֹ השכנה. גוליבר נעתר לבקשה השנייה ויצא לפעולת קומנדו-ימי נועזת, שבסופה שבה חמישים ספינות של בְּלֶפוּסְקוֹ והביאן לליליפוט. אפילו הנָרְדָק, תואר הכבוד הנעלה ביותר בליליפוט שהעניק המלך לגוליבר, לא סימא את עיניו בהבחינו כי אין בכוחו של אדם לספק את רצונו של שליט כלשהו. זאת לנכוח החלטתו של המלך כי ברצונו להיות שליטן היחידי של ליליפוט ובְּלֶפוּסְקוֹ גם יחד, ולהפוך את יריביו לעבדים – בסיועו של גוליבר כמובן. כתוצאה מכך התדרדרו היחסים בינו ובין המלך, עד שזה האחרון ביקש להמית את גוליבר. מקור בחצר המלכות גילה לגוליבר את התוכנית והוא נמלט לבְּלֶפוּסְקוֹ, שם התקבל, כצפוי, בחמימות רבה. גוליבר למוד הניסיון ידע כי לא יוכל לבטוח במלכים לאורך זמן, והחליט להפליג משם בהקדם האפשרי.

במסעו לליליפוט גילה גוליבר תככים ואינטרסים בשלטון שתכליתם רדיפה אחר כוח ושררה. העם אינו אלא האמצעי להשגתם. הצביעות וההתחסדות היא שם המשחק. במסווה של עשייה לטובת הציבור, מבקשים מנהיגים לבסס את שלטונם ולהעצים אם כוחם. דיבורים על ערכים ומוסר משמשים מסווה לשחיתות. אפילו קפטן לֶמְיוּל גוליבר, הנפיל הכול יכול, אינו מסוגל להנחיל משפט ואתיקה, והוא מעדיף לחזור לביתו. לא די בכוח עצום לשנות נורמות נקלות, דרושה מנהיגות יוצאת דופן.

המינויים במִילְדֶנְדוֹ

במִילְדֶנְדוֹ, בירת ליליפוט, נהוגה הייתה שיטת מינויים מיוחדת במינה: ריקוד על חבל. כאן לא מדובר בהופעת לוליינים. בתחרות הריקוד על חבל מתוח באוויר השתתפו כל אלה שביקשו להגיע לתפקידים נכבדים במנהל המדינה, ורק אלה שהצליחו לרקוד על החבל זכו במשרות הנכספות. מדי פעם היה אף על האוחזים הוותיקים במשרות נכבדות לרקוד על החבל המתוח, כדי להוכיח כי עדיין ראויים הם למשרותיהם. תאונות נגרמו למתחרים לעתים קרובות ואף עלו לאחדים בחייהם – אך כך התנהל העניין מימים-ימימה.

ילדים נהנו מהתיאור המגוחך על שיטת המינויים הייחודית למִילְדֶנְדוֹ. עושי הסרטים אהבו את הסצנה הזו, אשר שעשעה אין ספור צופים ברחבי העולם לאורך 15 הסרטים שנעשו מאז שנת 1930 על מסע גוליבר לליליפוט. המבוגרים הבינו את העוקץ. הם הכירו זה מקרוב הרבה שרקדו על החבל המתוח. חלקם היו בין אלה שנפלו. הם גם ידעו למי מרחו שמן על החבל קודם שעלו עליו, להבטיח את נפילתם. הם גם ראו כאלו שהכינו להם רשת בטחון, שאם חס וחלילה ימעדו – תהייה זו נפילה בטוחה מאד. לחלק מהמבוגרים תמונת המינויים במִילְדֶנְדוֹ אינה בידור. זו  מציאות חיים אכזרית שנגרמה בעטיים של שליטים כוחניים המעדיפים שיטת מינויים שבינה ובין התאמה עניינית לתפקיד, אין ולא כלום.

הרהורים על קצין המטה – מהו לוז תפקידו?

הרהורים על קצין המטה הוא מאמר שכתב אלוף-משנה (כתוארו אז) מרדכי "מוטה" גור ז"ל. בימים שבהם קצינים בכלל, וקציני מטה בפרט, מפתחים מיומנויות "בהחלקת לישנא לאַכּוּז",  ראוי להרהר בעיקרי המאמר שפורסם ב"מערכות" בסוף שנות ה- 60. לדברי מפקד הצנחנים, שלימים נעשה רמטכ"ל צה"ל, בקצין המטה האידיאלי יש למצוא, בין היתר, עצמאות המחשבה והעזה להביעה, ונכונות להיות האיש מאחורי הקלעים, ו"להגיח" רק כשיש הכרח לכך. על קצין המטה לאזור את כל כוחות נפשו ולצאת חוצץ נגד השגרה, נגד מוסכמות, "נגד" הערכות והנחות של הרמה הגבוהה ו"נגד" מפקדו.

עד מתי על קצין המטה להמשיך ולהילחם על דעתו? מקובל ונהוג, שהמאבק נפסק עם קבלת ההחלטה על ידי המפקד; מאותו רגע פועל כל המטה כגוף אחד בעל מהות אחת, החותר בכל כוחו להשגת המטרה אשר הוצבה על ידי המפקד. מוטה גור, עליו השלום, ביקש להסתייג מקביעה מוחלטת וחד משמעית זו. לגישתו, על קצין המטה להמשיך ולהילחם על דעתו, גם אחרי קבלת ההחלטה, כל עוד אין מאבק זה מפריע למילויה המושלם של המשימה, כפי שהתווה המפקד. הזכות הגדולה והחובה העצומה המוענקת כאן לקצין המטה, היא להחליט בעצמו מתי עלולה עקשנותו להפריע ולהזיק למילוי המשימה – ואז לחדול מלחצו.

ההחלטה הפורמאלית של המפקד אינה יכולה להיות מושכל ראשון בדבר הגבולות למאבק. ייתכן, שברוב המקרים אמנם כן הוא, בייחוד בהחלטות המתקבלות בשדה הקרב, כאשר מרווח הזמן בין החלטה לביצוע הינו קצר. לעומת זאת, כשההחלטה היא, לדוגמא, ברמת המטה הכללי, ומשמעותה בעיקר ארגונית לטווח ארוך, או כאשר ההחלטה היא מבצעית, אולם בינה לבין הביצוע יש די זמן גם לעבוד במסירות על ביצועה וגם ללחום נגדה, אין ההחלטה הפורמאלית שמה קץ לדיונים.

המסקנה: קצין מטה, אשר אינו לוחם, חוטא לתפקידו ולמפקדו. אין המפקד זקוק לו. לא רק שאינו מסייע, הוא מפריע.

החלטה המתגבשת תוך מאבק דעות תהיה עדיפה, ברוב המקרים, על החלטת יחיד. קצין המטה הוא חלק ממערכת הדעות וההשקפות. אין זה תפקידו של קצין המטה לעשות את חייו של המפקד נוחים, גם לא להקל עליו בבחירת הפתרון ובקבלת ההחלטה. זאת יש לזכור – ההחלטה צריכה להיות טובה ונכונה. תוצאות של החלטה הינן רבות חשיבות. הן עשויות להיות מזהירות אולם הן עלולות להיות הרות אסון. זכותו הבלעדית של המפקד היא להחליט. זוהי זכות גדולה ואין זכות זו נקנית על נקלה וללא מחיר. מאבק הדעות במטה הוא עבורה תשלום אפסי. אל יהיה קצין המטה טוב-לב ואל יוותר למפקדו, אלא ירבה להציג שאלות והשגות, לבסוף יגיש המלצות ופתרונות ויעמוד על ניתוחם היסודי ועל קבלת הפתרון הטוב ביותר לבעיה הנדונה.

אל יאמר קצין המטה את דברו באובייקטיביות שמגבוה, ואחרי כן יכתוב ביומנו או בספר זיכרונותיו: "היום אמרתי כך וכך ולא שמעו לי… אני את שלי עשיתי. העתיד יוכיח".

עם קצינים כאלה תערוך ההיסטוריה משפט חמור. היא מוקירה וזוכרת רק את הלוחמים.

פרשת נמרודי – פעם ציד תמיד ציד

נמרוד בנו של חם, נכדו של נוח, היה הגיבור הראשון במקרא: גיבור ציד. יש המפרשים כי לא חיות פרא צד נמרוד, כי אם בני אדם צד, והעבידם בעריצות. בין היתר בנה את נינווה, בירת אשור (בעיראק של היום), שלימים ביקש אלוהים להענישה בגלל רשעותם של אנשיה. המיתולוגיה המסופוטמית יודעת לספר כי אחרי מותו, טענה אשתו שמירמית כי נמרוד נעשה לאל השמש. שמירמית, מלכת אשור, ייסדה את בבל והתפרסמה ביופייה, חכמתה ותאוותה המינית. על בנה תמוז, שנולד ממעשה ניאוף, אמרה כי זהו נמרוד שנולד מחדש, וכי התעברותה נעשתה בדרך על טבעית. שמירמית בנתה ארמון קיץ מפורסם בעיר אמדנה, חמדאן של היום שבאיראן, בה נמצאים קבריהם של מרדכי היהודי ואסתר.

חז"ל אמרו על נמרוד כי מרד בה', ויזם את בניית מגדל בבל. האגדה מספרת כי אברהם אבינו, כשהיה עוד אברם, היה מוכר פסילים של אביו תרח. פעם אחת שיבר אברם את כל הפסילים חוץ מן הגדול שבהם. נתן את המקל בידו של זה, ולשאלתו של תרח השיב כי הפסילים התקוטטו ביניהם, מפני שכל אחד רצה לאכול ראשון, עד שעמד הגדול ושיבר את כולם. אז מסר האב את בנו בידי נמרוד. נמרוד ציווה להשליך את אברם לכבשן האש, אבל העצים שבהם הוסק התנור הוציאו פירות והכבשן נהפך לגן. לפי אגדות אחרות ניסה נמרוד להמית את אברם גם בדרכים אחרות, אבל אלוהים הצילו.

מפעל המטוסים הבריטי "הוקר" העניק את השם "נמרוד" למטוס קרב ויירוט חד-מושבי ששירת את מולדתו בין השנים 1932 – 1939. בשנת 1969 נכנס לשירות מטוס הסיור והתצפית "נמרוד" אשר יוצר בגרסאות שונות ונמצא בשימוש עד היום, בין היתר הוכשר ה"נמרוד" כמטוס לגילוי צוללות ולמשימות ביון (האזנות).

פעם ציד – תמיד ציד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s