הבדלים בין המינים בזיהוי עבריינים

סמינריון לתואר שני בקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, בהנחיית פרופ' ישראל נחשון

מאת אבי דוידוביץ (דצמבר, 1992)               

תקציר

נבדקו הבדלים בין המינים בזיהוי עבריינים. ההשערות היו כי מבין עדי ראיה, המנסים לזהות את העבריין, מספר הגברים יהיה גדול ממספר הנשים, וכי שיעור הזיהויים בפועל אצל הגברים יהיה גדול משל הנשים. בעבירות המלוות באלימות, שיעורי הזיהויים אצל הנשים יהיה נמוך בהשוואה לשיעור הזיהויים בעבירות ללא אלימות. בשלב ראשון נדגמו 1098 דוחות חיפוש ומסדרי זיהוי באלבום במשטרתי, ובשלב השני נדגמו מתוכם 162 דוחות, בין השאר לבדיקת תוצאות התיק הפלילי כאינדיקטור למשתנה התלוי: דיוק הזיהוי. נמצא כי גברים מנסים, יותר מאשר נשים, לזהות חשודים, וכי שיעור הזיהויים שלהם בפועל גדול יותר.  נשים מזהות גרועות יותר בעבירות שהאלימות היא חלק מהן. לא נמצאו הבדלים בין המינים בדיוק הזיהוי, וכן לא נמצא כי כל מין מיטיב לזהות את בן מינו.

מבוא

מחקר זה נעשה במסגרת סמינריון לתואר שני בקרימינולוגיה, באוניברסיטת בר-אילן, "זיהוי ועדות ראייה" בהנחיית פרופסור ישראל נחשון. המחקר נועד לבדוק האם ישנם הבדלים בין המינים בזיהוי העבריין על ידי קורבנו באמצעות תצלומים, והאם ההבדלים ניכרים בהתייחס למין המזהה, למין החשוד ולסוג העבירה. Shepherd, Ellis and Davies (1982) ציינו כי בשעה שחוקרים דיווחו אודות אנשי משטרה רבים הסוברים שנשים הן עדות ראייה טובות יותר מאשר גברים, בכל הקשור לזיהוי העבריין, נמצא כי המחקרים האמפיריים אינם מעניקים יתרון בולט בזיהוי העבריין לשום מין. יחד עם זאת במחקרים וניסויים שונים כן נתגלו הבדלים מסוימים בין המינים בזיהוי עבריינים, ולעתים ממצאים מחקריים עמדו בסתירה לכאורה אלו מאלו. ההבדלים בין המינים בכלל ובכל מה קשור למסוגלויות קוגניטיביות בפרט, משמשים קרקע פורייה למחקרים מדעיים בתחומים שונים, בין היתר על מנת לגלות "נקודות תורפה", אם ישנן כאלו, ולחזק "שטחים חזקים" ביכולות אצל אחד המינים.

נראה כי לאור החשיבות המשפטית של הליך זיהוי העבריין באמצעות תצלומים, ומאחר ונתגלה לכאורה חוסר עקביות בממצאי המחקרים באשר לשאלה האם יש הבדלים בין המינים בזיהוי העבריין, מתעורר הצורך להוסיף ולחקור עניין זה.

מחקר זה עשוי להעמיד לרשות העוסקים באכיפת החוק, החוקרים המדעיים ולכל המעוניין כלי עזר נוסף ועדכני לבחינת עמדתם כלפי זיהוי עבריינים בכלל על ידי קורבנותיהם באמצעות תצלומים ובתחומים הבאים בפרט:

  • מי מבין המינים מרבה לזהות עבריינים?
  • האם נפגע עבירה מזהים טוב יותר חשודים בני מינם, או מבני המין האחר?
  • מי מבין המינים מדייק יותר בזיהוי?
  • האם משתנים אחרים כגון: סוג העבירה ואופן הזיהוי משפיעים על תוצאות ודיוק הזיהוי?

רקע תיאורטי

כאשר מבקשים לבדוק את המידע האמפירי והעיוני הקיים בשאלה האם יש הבדלים בין המינים בכל הנוגע לזיהוי עבריינים על ידי קורבנותיהם באמצעות תצלומים, יש להתמקד בסקירת מחקרים שנעשו בתחום זה ובהסברים התיאורטיים להבדלים השונים בין המינים בזיהוי פנים בכלל, ובכל הקשור לזיהוי העבריין על ידי קורבנו, באמצעות תצלומים, בפרט.

סקירת מחקרים

Clifford and Bull (1978) הפנו את תשומת הלב לכך שכאשר בוחנים מחקרים בקשר להבדל בין המינים בזיהוי עבריינים, יש להבחין בין ניסויים במעבדה לבין מחקרי שדה, בין מין הצופה ומין הנצפה, ובאילו מצבים מדובר: זיהוי חי או בתצלומים, ובאילו סוג של תצלומים. כך למשל Shepherd (1981) ציטט 17 ניסויים המגלים הבדלים בין המינים בזיהוי פנים כאשר בדרך כלל היתרון הוא לנשים. אך לעומת זאת הוא ציין 18 ניסויים אשר במהלכם לא נצפו הבדלים בין המינים.

כאשר מדובר בזיהוי פנים באמצעות תצלומים יצוין כי Howells (1983) לא מצא הבדלים בין המינים בזיהוי תצלומים. ממצא זה נתמך על ידי McKelvie (1972) אשר גם מצא כי אין הבדלים בין המינים בזיהוי פנים באמצעות רישומים (גרפיקה). שני ממצאים אלו שונים מהממצאים הקיימים בדרך כלל. Goldstein & Chance (1971) מצאו הבדלים בין גברים ונשים בזיהוי פנים באמצעות תצלומים. לציין כי ההבדלים נמצאו כאשר הציגו לנבדקים פנים של נשים.

Cross, Cross and Daly (1971) לא הצליחו להראות עליונות של הנשים בזיהוי תצלומים של פני נשים וגברים. אולם הנשים זיהו טוב יותר פני נשים. McKelvie (1978) באמצעות ממצאים אלו ציין כי אם החשוד הוא גבר ניתן לצפות כי נשים יזהו אותו פחות טוב מאשר גברים. יש לקחת בחשבון טיעון זה לאור העובדה כי 90% מהעבריינים הם גברים, ורק חלק קטן מהעבירות הפליליות מבוצעות על ידי נשים. אי לזאת ניתן לשער כי עדות העדה תהיה אמינה יותר מעדות העד, בכל מה שקשור לזיהוי חשודות. אולם אם העדות נסובה על אירוע אלים, או טעון רגשות כפי שיפורט בהמשך, יש להביא בחשבון גורמים נוספים היכולים להשפיע על הזיהוי.

Witryol and Kaess (1957) מצאו כי לנשים יתרון על הגברים בזיהוי פנים, אבל גברים זיהו טוב יותר פני גברים ואילו נשים זיהו טוב יותר פני נשים. לשון אחר כל מין היטיב לזהות את בן מינו.

כאמור מחקרים אלו עסקו בתרשימים ותצלומים של פנים "תמימות". השאלה היא האם ממצאים אלו ימצאו גם כאשר מדובר במקרי פשע.

Kuehn (1974) דיווח כי נשים, קורבנות למעשים פלילים, מספקות תאור דל יותר על תוקפיהם מאשר גברים. ככל הנראה כתוצאה מהשפעת הריגוש. Bahrick, Bahrick and Wittlinger (1975) חיזקו את הממצא של Kuehn בציינם כי נשים מזהות טוב יותר פנים מאשר גברים כאשר אין לזיהוי רקע של מעורבות רגשית. Clifford & Bull (178) מצאו חיזוק לטיעון זה בציינם מחקר שנעשה ב-North East London Polytechnic אשר הראה כי נשים מזהות טוב יותר פנים מאשר גברים כאשר מדובר באירוע לא אלים. אולם כאשר הציגו לנבדקים אירוע אלים הגברים זכרו וזיהו טוב יותר את פרצופי "החשודים". Clifford & Bull (1978), בהקשר זה, מציינים כי נשים נמצאו כמתנהגות גרועות יותר במצבי דחק מאשר גברים. גברים עומדים במצבי לחץ טוב יותר מנשים וכתוצאה מכך בהיותם קורבנות או עדי ראייה הם מזהים טוב יותר חשודים.

ההנחה כי עדות ראייה של נשים תושפע יותר מהאירוע הרגשי נתמכת במחקר של Clifford & Bull (1978) בו נחקרים צפו בסרט וידיאו של אירוע אלים ושל אירוע לא אלים. באירוע "התמים" נתנו הגברים והנשים תיאור דומה של הפועל. באירוע האלים שני המינים סיפקו תיאור דל של הפועל בהשוואה לתיאור שמסרו באירוע התמים. אולם התיאור של הנשים נפל בהרבה מהתיאור של הגברים.

ממצאים אלו שונים מהממצא של Lipton (1977) לפיו הנבדקות מסרו נתונים מדויקים יותר מאשר הנבדקים על אירוע של שוד מזוין שהוקרן בסרט לפניהם, ומתוצאות מחקרם של Yarmey & Kent (1980) שהציגו שקופיות של שוד רחוב בפני נחקרים. לא נמצא הבדל בין המינים בתיאור התוקף או הקורבן. אולם הנשים היו טובות יותר בזיהוי אישה עוברת אורח שנראתה בשקופיות.

Powers, Andriks and Loftus (1979) ביצעו שני ניסויים אשר במהלכם הקרינו שקופיות צבעוניות של שני אירועים: חטיפת ארנק ותגרה בחניון מכוניות כאשר בשני האירועים מעורבים גם גברים וגם נשים. נמצא כי כאשר הנבדקים נתבקשו לתאר מילולית את "החשודים", היטיבו הנבדקות לתאר את החשודות מאשר הנבדקים. ואילו הגברים היטיבו לתאר ולמסור פרטים הקשורים לגברים "החשודים" מאשר הנבדקות.

Johnson and Scott (1976) ערכו ניסוי אשר במהלכו משתף פעולה התפרץ לחדר בו ישבו הנבדקים, כאשר פעם היו ידיו מלוכלכות בגריז ופעם היו ידיו מגואלות בדם. בסופו של דבר היה על הנבדקים לזהות את המתפרץ במסדר זיהוי חי. לא נמצא הבדל בין הגברים לנשים בהצלחה בזיהוי המתפרץ, להוציא זיהוי המתפרץ עם הדם שאותו הצליחו הגברים לזהות טוב יותר מאשר הנשים. הטיעון כי האירוע הרגשי משפיע לרעה על נשים מקבל חיזוק נוסף מממצא זה.

יתרה מזאת, מניסוי אחר שערכו Dent and Stephenson (1979) נמצא כי גם לאופן בו נערך הזיהוי יש השפעה שונה על גברים ונשים. בניסוי זה בוים אירוע תמים שבסופו היה על הנבדקים לזהות את המעורב בו. הזיהוי נעשה בשלוש דרכים:

  1. מסדר זיהוי חי.
  2. על ידי הקרנת שקופיות צבעוניות.
  3. במסדר זיהוי חי דרך חלון חד צדדי (רואה ואינו נראה).

הממצאים הראו כי ככלל הנשים זיהו טוב יותר, למרות שהגברים ניסו יותר פעמים לזהות את השחקן. ברם נמצא כי הנשים היו חלשות יותר בזיהוי באמצעות מסדר הזיהוי החי מאשר בשתי הצורות האחרות, ואילו על הגברים צורת המסדר לא השפיעה כלל. לדעת Dent and Stephenson המעמד של המסדר החי היה מלחיץ יותר והשפיע לרעה על הצלחת הזיהוי של הנשים. גם Shepherd, Ellis and Davies (1982) שותפים לדעה כי כאשר נסיבות הזיהוי כרוכות בהתעוררות רגשית אזי הנשים תהיינה חלשות יותר בזיהוי פנים.

הסברים תיאורטיים להבדלים בין המינים בזיהוי פנים

Clifford & Bull (1978) בציינם כי ממצאי המחקרים מראים כי באופן כללי נשים מזהות פנים טוב יותר מגברים, מעלים מספר הסברים תיאורטיים לכך:

הסברים סוציולוגיים

נשים חשופות יותר לתצלומי פנים בכלל ופרצופי נשים בפרט, כתוצאה מהתעניינותם הרבה יותר מגברים בכתבי עת שונים של אופנה וקוסמטיקה. כך יש להן יותר הזדמנויות ללמוד ולזכור תווי פנים. כמו כן נשים מתרכזות יותר בחברת בני אדם ובוחנות יותר לעומק פרצופים.

הסברים אונטוגנטיים

גישה זו מנסה להסביר את היתרון היחסי שיש לנשים בזיהוי פנים כתוצאה מהבדלים מולדים הקיימים בין נקבות וזכרים. Fagan (1972) מצא כי תינוקות בנות חמישה עד שישה חודשים, הפגינו זיכרון טוב יותר לתצלומי פנים מאשר בנים בני גילן. Hutt (1972) לעומתו הצביע על מספר רב של הוכחות לכך שילדים קטנים התעניינו יותר בדגמים ויזואלים מאשר בנות. Ellis (1975) ניסה להסביר סתירה לכאורה זו בכך שבנות לומדות מוקדם יותר לחבר קולות עם פרצופים וכי הן מגיבות לקולות יותר מבנים.

Clifford & Bull (1978) דיווחו כי Fagan בניסויים מאוחרים יותר לא הגיע לתוצאות הקודמות שלו (Fagan, 1973, 1976). ברם Haaf and Brown (1976) ערכו ניסוי על תינוקות בני 15 שבועות אשר במהלכו הציגו להם פרצופים וחפצים אחרים, במידת מורכבות שונה. נמצא כי הבנות התרכזו יותר מהבנים בפנים ובחפצים מורכבים.

הסברים קוגניטיביים

התכונה ל"אי תלות בשדה" (Field Independence) היא היכולת להתרכז בחלקים החשובים של המחזה ולהתעלם מההשפעה המבלבלת של הרקע. המצב ההפוך הוא "תלות בשדה" (Field Dependent).

Clifford and Bull (1978) מציינים כי לאורך מחקרים רבים נמצא מתאם חיובי מובהק בין זכירת פנים ובין טיפוס ה"תלוי בשדה" (Field Dependent). כמו כן התברר כי נשים הן יותר "תלויות בשדה". "תלויי השדה" טובים יותר בפעילויות חברתיות בשעה שאלו שאינם "תלויים בשדה" טובים יותר במשימות קוגניטיביות. כך נמצא לדוגמא כי "תלויי השדה" הם טובים יותר בזכירת מילים בעלות אופי חברתי.

Messick & Damarin (1964) ניסו לנבא את היכולת של בני אדם לזהות דברים על ידי הבחנה בין אנשים "תלויי השדה" וכאלו שאינם "תלויי שדה". באחד הניסויים שלהם נמצא כי נבדקים "תלויי השדה" יכלו לזהות תצלומי חלקי פניהם חתוכים טוב יותר מאשר הנבדקים שאובחנו כלא "תלויי שדה". במחקר אחר מצאו מאסיק ודאמרין שקצינים בחיל האוויר (ארה"ב), "תלויי שדה", היו טובים יותר מחבריהם שאינם "תלויי שדה" בדיוק בזיהוי תצלומים של אנשים שגרו באזור הבסיס שלהם.

נראה כי ל"תלויי שדה" יש צורך רב יותר לסיפוקים מבחינה חברתית ולכן הם מפתחים כישורים טובים יותר לקלוט פנים. כך גם ייתכן כי העליונות של תלויי השדה בקליטת פנים נובעת מכך שהם נוטים להיות מעורים יותר ביחסים בין אישיים. יחד עם זאת נמצא כי "תלויי שדה" הם בעלי יכולת נמוכה יותר לעמוד בלחצים חברתיים. בהקשר זה קליפורד ובול מזכירים ניסוי בו השוו "תלויי שדה" וכאלו שינם "תלויי שדה" באופן בו הם התנהגו בקבוצות דיון. התברר כי ל"תלויי שדה" לקח פחות זמן להגיע לקונצנזוס מאשר ללא "תלויי שדה". לפיכך הנכונות להיענות מצד "תלויי שדה" עלולה להביא אותם לטעות בזיהוי.

יחד עם זאת נמצא במחקרים אחרים שנחקרים אשר הוערכו כלא "תלויי שדה" דייקו יותר בזיהוי פנים באמצעות תצלומים. אולם חוקרים אחרים מצאו כי עליונות זו מתייחסת רק לגברים. נשים שאינן "תלויות שדה" לא דייקו יותר בזיהוי פרצופים מאשר נשים שהן "תלויות שדה"  Clifford and Bull), 1978).

קליפורד ובול מסכמים הדיון בנושא בציינם כי ניבוי הדיוק בזיהוי בעזרת התלות בשדה אינו קל וכי בסך הכול נשים הן "תלויות שדה" יותר מאשר גברים, ולתכונה זו יש קשר ליתרון היחסי של הנשים בזיהוי פנים.

הסברים נוירופסיכולוגיים

Halpern (1986) מציינת כי אם בוחנים בעין בלתי מזוינת מח של גבר ושל אישה לא ניתן להבחין ביניהם. ברם בבדיקה מיקרוסקופית ניתן להבחין כי בתאי העצב של מח אישה יש יותר כרומוזומים X מאשר אצל גברים, ואילו בתאי העצב אצל גברים יש יותר כרומוזומים Y מאשר אצל הנשים. מבחינה אנטומית ישנם הבדלים מעטים בין המינים במבנה המוח. נמצא הבדל מיקרוסקופי בסינפסות בהיפותלמוס. ככל הנראה השוני קשור לווסת. נמצאו גם הבדלים הורמונליים בקורטקס, אשר אכן משפיעים על מסוגלויות אינטלקטואליות מסוימות, ברם לא ידוע אם זיהוי פנים נכלל בתוכן.

כעובדה, מח האישה קטן מעט ממח הגבר. אבל מאחר ומשקל המח וגודלו מתאימים לגודל הגוף, וגברים נוטים בממוצע להיות בעלי גוף גדול יותר מנשים, הרי יש להם בהכרח גם מח גדול יותר. יודגש כי אין כל הוכחה שמח גדול יותר הוא טוב יותר ממח קטן כל עוד מדובר בגבולות הנורמה.

הדיבור והשפה אצל כ-95% מבני האדם המשתמשים ביד ימין כיד הדומיננטית ("ימניים") נשלטים על ידי ההימספירה השמאלית. אצל האיטרים 60% מהדיבור והשפה נשלטים על ידי ההימספירה השמאלית, ואצל 40% מהם המצב הפוך, או יש שוויון בין שתי ההמיספרות.

כישורים מילוליים יתפתחו היטב אצל בני אדם שאחת מההימספירות שלהם תתמחינה במשימות של הלשון – הדיבור. לעומת זאת כישורים מרחביים נוצרים משילוב של שתי ההימספרות.

נמצא כי אצל הנשים החלוקה הליטרלית ברורה יותר: ההימספירה השמאלית אחראית על היכולת המילולית והימנית לכישורים המרחביים. ואילו אצל הגברים החלוקה הליטרלית פחות ברורה. לכן כנראה אצל נשים היכולת המילולית טובה יותר ואצל הגברים המשימות המרחביות מבוצעות טוב יותר.

דומה כי ממצאים אלו עולים בקנה אחד עם ההסברים הקוגניטיביים, הסוציולוגיים והאונטוגנטיים אשר תוארו לעיל. אצל הנשים מוצאים בדרך כלל חלוקה ליטרלית ברורה יותר כאשר ההימספירה השמאלית דומיננטית ומתמחית ביכולת המילולית. ממצא אשר עשוי להסיר את היתרון שיש לנשים בפעילויות חברתיות. לעומתן אצל הגברים מוצאים חלוקה ליטרלית פחות ברורה שהיא תנאי הכרחי להתפתחות טובה יותר של כישורים מרחביים. ואכן כאמור כך נמצא שגברים טובים יותר במשימות קוגניטיביות.

יתכן גם והאבחנה בין "תלויי שדה" המאפיינת נשים וכאלו אשר אינם "תלויי שדה" המאפיינת גברים נובעת מההבדלים הנוירופסיכולוגיים שתוארו לעיל, ועל הקשר בין ה"תלות בשדה" לזכירת הפנים כבר דובר קודם.

בשולי הדברים ראוי לציין כי נודעת חשיבות מסוימת ליכולת ההבעה בעל פה של העד להצלחת עדות הראייה שלו בכלל, וזיהוי פני החשוד בפרט, הואיל וכפי שתואר קודם לפני החיפוש באלבום התצלומים המשטרתי, או למסדר הזיהוי, על המזהה למסור במסגרת הודעתו הפורמלית במשטרה תיאור מילולי מפורט ככל שניתן של החשוד, לרבות הנסיבות בהן ראה אותו.

מכל האמור לעיל עולה כי על פי המחקרים והתיאוריות מסתמן יתרון לנשים על פני גברים בכל הקשור לזיהוי פנים. אולם כאשר מדובר בעדות ראייה של קורבנות למעשה פלילי נגד חשודים, היתרון היחסי של הנשים נשמט, והגברים מתגלים בנסיבות אלה כמזהים טובים יותר.

מטרות המחקר

מרבית המחקרים והחומר התיאורטי מצביעים על כך שלנשים ככלל יש פוטנציאל גדול יותר מאשר לגברים לזהות פנים כל עוד מדובר בנסיבות "ניטראליות": באירוע תמים ובתנאי והליך הזיהוי אינו יוצר לחץ או ריגוש יתר. אולם ככל שמדובר באירוע אלים, או בהליך זיהוי מלחיץ כגון מסדר זיהוי חי – הנשים נוטות לגלות חולשה יותר מהגברים ביכולת הזיהוי שלהן בכלל, וביכולתן לשמש כעדות ראייה טובות בפרט.

אף לא אחד מהמחקרים ציינו את הגיל, כמשתנה מתערב בהבדלים בין המינים בזיהוי עבריינים, ואין נפקא מינה אם של המזהה או של החשוד. אי לזאת נראה כי גם במחקר זה למשתנה הגיל לא תהיה כל השפעה על ההבדל בין המינים בזיהוי.

ראוי לציין כי מרבית המחקרים שנעשו בקשר להבדלים בין המינים, קורבנות למעשה פלילי, בזיהוי פנים של העבריין, הם בעיקר משנות השבעים וככל הנראה אף לא אחד מהם נעשה בישראל. יתרה מזאת, דומה כי במחקרים ובניסויים השונים נעשתה הבחנה בין מין המזהה ובין מין הנצפה, יחד עם בחינת משתנים אחרים כגון: רקע תמים או אלים, אמצעי הזיהוי (סרט, שיקופיות תצלום וכו'), ואופן הזיהוי מבחינת רמת הריגוש הטמון בו (עימות פנים אל פנים במסדר חי או "רואה ואינו נראה"). אולם אותם מחקרים לא התייחסו למשתנים נוספים אשר יתכן וקשורים להבדלים בין המינים בזיהוי עבריינים באמצעות תצלומים, כמו סוג העבירה וגיל המזהה והנצפה. כמו כן מחקרי השדה לא בחנו את תוצאות הזיהוי באמצעות תצלומי המשטרה מול דיוק הזיהוי.

בעשרים השנים האחרונות המגמה "הפמיניסטית" הלכה והתגברה בחברה המערבית: יותר נשים יצאו למלא תפקידים "גבריים" וכך הלאה. כך שראוי לבדוק כיום את ההבדלים בין המינים בזיהוי עבריינים, מאחר ויתכן ולהתפתחויות החברתיות במעמד האישה יש תמורה לכיוון צמצום ההבדלים בין המינים בעניין מחקר זה.

לאור כל האמור לעיל מטרות מחקר זה הן לבדוק האם יש הבדל בין המינים בזיהוי העבריין על ידי קורבנו, באמצעות תצלומי אלבום העבריינים של משטרת ישראל, על ידי "חיפושים" או "מסדר תצלומים", והאם ההבדלים ניכרים בהתייחס למין המזהה והחשוד ולסוג העבירה, וכפועל יוצא מכך, את מידת דיוק הזיהוי.

משתנים ומדדים

כפי שיפורט להלן, במחקר זה הוגדרו שבעה משתנים אשר ימדדו על ידי המדדים הבאים:

המשתנים הבלתי תלויים

  1. מין המזהה ומין החשוד.
  2. סוג העבירה: בחלוקה לשתי קטגוריות:
    • עבירות המלוות במעשה אלימות, או עבירות שנוצר בהן מגע בלתי אמצעי בין החשוד לקורבן (מרמה).
    • עבירות שאינן כרוכות במעשה אלימות.

המשתנים התלויים

  1. תוצאות הזיהוי: "חיובי" או "שלילי" (זוהה חשוד או לא).
  2. דיוק הזיהוי: זיהוי מדויק יימדד על ידי הרשעת החשוד בדין, או שהתיק נסגר מעילה המצביעה על אשמתו כגון: חוסר עניין לציבור, או שהתיק עדיין תלוי ועומד נגדו.

זיהוי לא מדויק יימדד על ידי זיכוי החשוד בדין, או שהתיק נגדו נסגר מעילה המצביעה על חפותו, כגון: חוסר ראיות.

השערות המחקר

על פי ממצאי המחקרים וההסברים התיאורטיים עולה כי לנשים מסיבות סוציולוגיות, אונטוגנטיות, קוגניטיביות ונוירופסיכולוגיות המשלימות אלו את אלו יש יתרון א-פריורי לכאורה על פני הגברים בזיהוי פנים (Clifford and Bull, 1978. Fagan, 1972. Ellis, 1975.). אולם ככל שמדובר ברקע מלחיץ של הזיהוי הרי מצב הדחק משפיע לרעה על יכולת הזיהוי של הנשים וכתוצאה מכך, ככל הנראה, הן מזהות גרוע יותר פנים מאשר גברים.

לפיכך ניתן יהיה לצפות כי גברים, קורבנות למעשה פלילי, יזהו טוב יותר את העבריין מאשר נשים. חלק מהמחקרים הראו כי כל מין היטיב לזהות את בן מינו (Cross, Cross & Daly, 1971. Witryol and Kaess, 1957), לכן מצופה כי גם במחקר זה יעלה ממצא דומה.

מהמחקרים עולה כאמור כי נשים מושפעות יותר מהרקע של הזיהוי (Johnson and Scott, 1976). לכן ניתן לשער כי ככל שהעבירה תהיה אלימה יותר, או המגע עם העבריין יהיה בלתי אמצעי, כך כושר הזיהוי של הנשים יהיה נמוך יותר.

מהמחקר של Dent & Stephenson (1979) לומדים כאמור כי הגברים ניסו לזהות יותר פעמים את השחקן. דומה כי גברים מוכנים להעיז יותר מאשר נשים. לכן ניתן לשער כי ככלל גברים ימסרו עדות ראייה וינסו לזהות את החשוד ביותר מקרים מאשר נשים.

Shepherd, Ellis and Davies (1982) שותפים כזכור לדעה הכללית הרווחת בין החוקרים כי ככל שנסיבות הזיהוי תהיינה כרוכות בהתעוררות רגשית, אזי יתגלו הנשים כעדות ראייה חלשות יותר. אשר על כן ניתן לצפות כי הגברים ככלל ידייקו יותר בזיהוי מאשר הנשים.

כל אלו מביאים לניסוח השערות המחקר הבאות:

  • מספר הגברים המזהים יהיה גדול יותר ממספר הנשים המזהות.
  • מספר הזיהויים החיוביים אצל הגברים יהיה גדול משל הנשים, ומספר הזיהויים השליליים יהיה גדול אצל הנשים מאשר אצל הגברים.
  • בעבירות עם אלימות או בעבירות שבהן בדרך כלל מתקיים מגע בלתי אמצעי בין התוקף לקורבן, מספר הזיהויים החיוביים של הנשים יהיה נמוך בהשוואה לזיהויים בעבירות שאין בהם מרכיב של אלימות.
  • כל מין יטיב לזהות את בן מינו.
  • הגברים ידייקו יותר מהנשים בזיהוי.

שיטה

נבדקים

מרבית החשודים הנחקרים במשטרה, להוציא כאלה המואשמים בעבירות קלות, מצולמים ותצלומיהם מופצים בדרך כלל ליחידות שונות, ונשמרים שם לאורך פרק זמן המוגדר בהנחיות המשטרתיות הנוגעות לכך. מקצת התצלומים, בעיקר כאשר מדובר בעבירה ראשונה של העבריין, אינם מופצים. העבריין מצולם "בשחור לבן". התצלום אחיד בצורתו: הוא מודפס על נייר בגודל של 8×10 ס"מ וכולל שלושה מצבים: גוף מלא, תקריב צדודית (פרופיל) ותקריב דיוקן (פורטרט). (דוגמת תצלום ראה בנספח א').

התצלומים באלבום ממוינים לפי מין החשוד וסוג העבירות. בכל קטגוריה נעשה מיון משני לפי גיל. כאשר בכל תת קבוצה של גיל התצלומים מסודרים בהתאם לא"ב שם המשפחה של העבריין. התצלומים מונחים בדרך כלל במגירות מתאימות. בצד האלבום נמצאת כרטיסיית עזר מסודרת לפי א"ב שם המשפחה המעודכנת בעזרת טופס שתצלומו נמצא בנספח ב'.

בכל יחידת משטרה טריטוריאלית (תחנה, מרחב או נפה) מנוהל אחד משלושת סוגי אלבום התצלומים המשטרתי:

  1. אלבום "אזורי" הכולל תצלומי עבריינים המתגוררים או פועלים באזור היחידה (בדרך כלל תחנת משטרה).
  2. אלבום "על אזורי" הכולל תצלומים של עבריינים הגרים או פועלים באזור היחידה ובאזורים הסמוכים לה (בדרך כלל במרחב).
  3. אלבום "ארצי" הנמצא במטה הארצי של המשטרה.

האחריות המקצועית להפעלת האלבום במשטרת ישראל מוטלת על ראש משרד אלבום וקלסתרון הכפוף לראש מדור התנהגות במחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ) של המטה הארצי (דוידוביץ, 1992).

האלבום הינו אמצעי לזיהוי עבריינים הן על ידי קורבנותיהם (המכונים בדרך כלל "מתלוננים" בעגה המשטרתית), והן על ידי עדי ראייה למעשה הפלילי כאשר זהות החשוד אינה ידועה, אך המזהה מסוכל לזהותו. הליך זה מכונה בשם: "חיפוש באלבום התצלומים". יחד עם זאת, לעיתים האלבום משמש כאמצעי לזיהוי העבריין כאשר זהותו ידועה, במידת ודאות כזו או אחרת, מראש לחוקרים, אך לא למזהה, ואין דרך אחרת בנסיבות העניין לבצע את הזיהוי. פעולה זו הנקראת "מסדר זיהוי תצלומים" מבוצעת על פי כללים משפטיים אשר נקבעו בשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון.

קודם לחיפוש באלבום או למסדר הזיהוי, על המזהה למסור במסגרת הודעתו הפורמלית במשטרה תיאור מילולי מפורט ככל שניתן של החשוד, לרבות הנסיבות בהן ראה אותו. אם יבוצע "חיפוש" אזי האחראי על ההליך יציג בפני המזהה, סדרה של תצלומים, בהתאם לתיאור העבריין. בעת "מסדר זיהוי" יונחו על השולחן בין שמונה לשניים עשר תצלומים והמזהה יתבקש להצביע על תצלומו של האדם החשוד, אם הוא נמצא בין התצלומים המוצגים לפניו. בתום הזיהוי על האחראי להגיש דין וחשבון שתצלומו נמצא בנספח ג'.

אם יטען המזהה כי זיהה את תצלום החשוד, יוגדר "החיפוש" או "המסדר" כ"חיובי" והוא יתבקש לציין, בין השאר, עד כמה הוא בטוח בוודאות הזיהוי. דומה כי האפשרויות המעשיות לבחון את מידת דיוק הזיהוי הן הודאה של החשוד באשמה במשטרה או בהרשעתו בדין.

כאשר המזהה אינו מצביע על תצלום כלשהו "החיפוש" או "המסדר" יוגדר כ"שלילי".

על מנת להציג את פעילות האלבום כאמצעי עזר בחקירה הפלילית בכלל וכללי לזיהוי עבריינים בפרט יצוין לדוגמא כי במהלך שנת 1989 נתקבלו המשרד האלבום במטה הארצי תצלומיהם של 20,371 עבריינים מתוך 73,359 תיקים "גלויים" באותה שנה, הכוונה לתיקים שפוענחו על ידי החוקרים ואותר בהם חשוד (משטרת ישראל, 1990). בסוף שנת 1989 עמד האלבום הארצי על 92,441 תצלומים. באותה שנה נעשו בסך הכל 11,815 "חיפושים" ו"מסדרים" כאשר 1773 מתוכם, שהם כ-15% מכלל "החיפושים" ו"המסדרים", הוגדרו כחיובים. לשם השוואה יצוין כי בשנה זו נחקרו והואשמו על ידי המשטרה בביצוע עבירה פלילית 65,107 בני אדם שזהותם נודעה לחוקרים באופנים שונים (משטרת ישראל, 1991).

נראה כי המאפיין העיקרי של גילוי עבריינים וזיהויים באמצעות האלבום הוא העובדה שמדובר בהליך פלילי אשר באמצעותו ניתן לסלול דרך להרשעת חשודים בדין, המבוסס על הפקת ראייה ישירה הנובעת רובה ככולה ממסוגלויות סובייקטיביות של עד ראייה או קורבן לא רק לקלוט ולזכור פנים לא מוכרים של העבריין, אלא לזהות אותם כפי שתואר לעיל לא באפן "חי" אלא באמצעות תצלום. זאת לדעת, תצלום משובח ככל שיהיה, הוא מטבעו לא רק שונה מהמציאות בצבע, בגודל ובמימדיות, אלא לעתים מעוותה בעיקר בגלל הבעת פנים מסוימת שאפשר ונקלטה בעין המצלמה בעת הצילום.

בחירת הנבדקים נעשתה על פי התנאים האובייקטיביים הבאים:

  • הדיווח על חיפושים ומסדרים באלבום אשר נעשה כמתואר לעיל מרוכז לפי שנים בכל יחידת זיהוי פלילית ואינו ממוחשב.
  • גדול האלבום, כמות החיפושים והמסדרים, והתפלגות החיפושים והמסדרים שונה בהכרח מיחידה ליחידה.
  • קיים קושי לאתר ביחידות דוחות מלפני שבע שנים.
  • מרבים הטיפול בתיקים פליליים "גלויים", לרבות עדכון מאגר הנתונים במחשב המשטרתי, מסתיים לא לפני שנתיים מיום פתיחתם.

לפיכך נראה כי ראוי לדגום נבדקים על פני שנה מסוימת, מתוך יחידה אחת, אשר מצד אחד רבים בה החיפושים והמסדרים ומצד שני שיעור ה"חיוביים" הוא גדול.

נמצא כי לאורך ששת השנים האחרונות יחידת הזיהוי של מרחב חיפה היא מבין המובילים הן במספר העבריינים המצולמים בה, הן בסך כל המסדרים והחיפושים המבוצעים בה והן בשיעור ה"חיוביים". כמו כן נראה כי בחירת הדוחות משנת 1987 תבטיח שהטיפול במרבית התיקים הגלויים בכלל והקשורים לדוחות בפרט יסתיים.

כל אלו הביאו ליצירת שני המדגמים הבאים:

  • המדגם הראשון כולל 1098 דוחות חיפוש ומסדרים בתצלומים של מרחב חיפה משנת 1987. כפועל יוצא מהמוסבר לעיל ניתן ממדגם זה להפיק אך ורק את המשתנים: תוצאות הדו"ח (חיובי או שלילי) ומין המזהה.

טבלה 1. התפלגות המדגם הראשון לפי מין המזהה ותוצאות הדו"ח: "חיובי" או "שלילי". 

סה"כ שלילי חיובי מין
690 575 115 זכר
408 380 28 נקבה
1098 955 143 סה"כ

 

  • המדגם השני נלקח מתוך המדגם הראשון וכולל 162 דוחות אשר מהם הופקו באופן פרטני המשתנים הבאים, בנוסף לאלו אשר הופקו במדגם הראשון: סוג העבירה, מין החשוד, ותוצאות התיק לצורך קביעת דיוק הזיהוי.

טבלה 2. התפלגות המדגם השני לפי מין המזהה ותוצאות הדו"ח: "חיובי" או "שלילי".

סה"כ שלילי חיובי מין
102 63 39 זכר
60 40 20 נקבה
162 103 59 סה"כ

הערה: מסיבות טכניות המדגם השני אינו מייצג כהלכה את ההתפלגות של המדגם הראשון באשר דגימתו בוצעה שלא ל פי עקרונות המתודולוגיה המדעית האמפירית.

יצוין כי מתוך 162 הדו"חות שנבדקו עלו 146 "חיפושים" ו-16 "מסדרים".

כלים והליך

המשתנה תוצאות התיק הופק על פי הנתונים הגולמיים המופיעים בדו"ח המסדר/חיפוש מתוך הקובץ הפלילי של מאגר המידע הממוחשב של משטרת ישראל.

ממצאי המדגם הראשון עובדו ונבחנו ידנית במבחן הסטטיסטי 2χ. ממצאי המדגם השני עובדו במחשב ונבחנו במבחנים הסטטיסטיים הרלוונטיים כפי שיפורט בהמשך.


תוצאות

המדגם הראשון

בעיבוד הנתונים של המדגם הראשון התקבלו התוצאות הבאות:

טבלה 3. התפלגות המדגם הראשון באחוזים לפי מין המזהה ותוצאות הדו"ח: "חיובי" או "שלילי".

סה"כ בשורה שלילי חיובי תוצאות מין
690 575 115 סך הכל זכר
62.84 83.33 16.66 האחוז בשורה
60.20 80.41 האחוז בטור
408 380 28 סך הכל נקבה
37.15 93.13 6.86 האחוז בשורה
39.79 19.58 האחוז בטור
1098 955 143 סה"כ בטור
100 86.97 13.02

ההשערה הראשונה הייתה שמספר הגברים המזהים יהיה גדול יותר ממספר הנשים המזהות. נמצא כי אכן כ-62.8% מכלל המזהים היו גברים ורק כ-37.1% היו נשים.

ההשערה השנייה הייתה כי מספר הזיהויים החיוביים אצל הגברים יהיה גדול משל הנשים ומספר הזיהויים השלילים אצל הנשים יהיה גדול משל הגברים. נמצא כי כ-80.4% מכלל הזיהויים החיוביים היו של הגברים לעומת כ-19.5% שהיו של הנשים כאשר כ-16.6% מהגברים זיהו חשוד באמצעות התצלומים לעומת 6.86% מהנשים.

במבחן 2χ נמצא שקיים קשר מובהק בין מין המזהה לתוצאות הדו"ח:

= 21.74, df = 1, p<.ooo1)  2χ).

 המדגם השני

כאמור לעיל המדגם השני אפשר לבדוק את הקשר בין משתנים אשר לא ניתן היה לבדוק במדגם הראשון. הדגימה כזכור לא נעשתה כראוי: אומנם המדגם כלל מספר גברים ונשים ביחס דומה למדגם הראשון אך היחס בין הדו"חות החיוביים ובין הדו"חות השליליים שונה לחלוטין מהמדגם הראשון.

טבלה 4. התפלגות המדגם השני לפי תוצאות הדו"ח ומין המזהה.

(במדגם הראשון שיעור הדו"חות החיוביים עמד על 13.02%).

סה"כ בשורה שלילי חיובי תוצאות מין
102 63 39 סך הכל זכר
63.0 61.2 66.1 האחוז בשורה
61.8 38.2 האחוז בטור
60 40 20 סך הכל נקבה
37.0 38.8 33.9 האחוז בשורה
66.7 33.3 האחוז בטור
162 103 59 סך הכל בטור  
100 63.6 36.4

כמו כן נמצא כי במבחן 2χ נמצא שאין קשר בין מין המזהה לתוצאות הדו"ח , בניגוד לתוצאות הבדיקה של המדגם הראשון (χ2 = .39202, df = 1, p<.5).

ההשערה השלישית הייתה: בעבירות עם אלימות מספר  הזיהויים החיוביים של הנשים יהיה נמוך בהשוואה לזיהויים בעבירות שאין בהם מרכיב של אלימות.

טבלה 5. התפלגות המדגם השני לפי סוג העבירה והמין

סך הכל מרמה רכוש סמים אלימות סוג העבירה

 

המין

102 30 52 7 13 סך הכל גברים
63.0 29.4 51.4 6.9 12.7 אחוז בשורה
73.2 54.7 100 68.4 אחוז בטור
60 11 43 6 סך הכל נשים
37.0 18.3 71.7 10.0 אחוז בשורה
26.8 45.3 31.6 אחוז בטור
162 41 95 7 19 סך הכל
100 25.3 58.6 4.3 11.7

מהתוצאות עולה כי בעבירות המאופיינות בדרך כלל במגע ישיר בין החשוד לקורבן (אלימות ומרמה) שיעור הגברים המזהים הוא גדול באופן מובהק (χ2 = 8.94, df = 3, p>.5) משיעור הנשים המזהות. ואילו בעבירות רכוש שבהן בדרך כלל אין מגיע ישיר בין התוקף לקורבן, שיעור הנשים המזהות אינו נופל בהרבה משיעור הגברים המזהים. ראוי לציין כי 71.7% מכלל הנשים השתתפו בהליך הזיהוי כאשר מדובר בעבירות רכוש, לעומת 51.0% מהגברים.

התפלגות זו גם נבדקה ביחס לדו"חות החיוביים בלבד ונמצא כי המצב דומה אם כי התוצאות אינן במובהקות הראויה כמפורט בטבלה 6 (χ2 = 7.32, df = 3, p>.5).

כאמור מבין 162 הדו"חות אשר נדגמו במדגם השני, 50 הם "חיוביים"; מתוכם כ-10% מהגברים, לעומת כ-5% מהנשים, זיהו חשודים בעבירות אלימות; וכ-25% מהגברים לעומת כ-15% מהנשים, זיהו חשודים בעבירות מרמה – המאופיינות בדרך כלל במגע בלתי אמצעי בין החשוד לקורבן.

לעניין עבירות הסמים, יצוין כי אפשר והעובדות המופיעות בטבלה 6 מתייחסות למזהים שהם "סוכנים משטרתיים", ולכן אין לראות בנתונים אלו כמשקפים בהכרח תיאור התנהגותי "רגיל" של קורבנות ועדי ראייה.

טבלה 6. התפלגות הדו"חות החיוביים במדגם השני לפי סוג העבירה והמין.

סך הכל מרמה רכוש סמים אלימות סוג העבירה

המין

39 10 18 7 4 סך הכל גברים
66.1 25.6 46.2 17.9 10.3 אחוז בשורה
76.9 52.9 100 80.0 אחוז בטור
20 3 16 1 סך הכל נשים
33.9 15.0 80.0 5.0 אחוז בשורה
23.1 47.1 20.0 אחוז בטור
59 13 34 7 5 סך הכל
100.0 22.0 57.6 11.9 8.5

ההשערה הרביעית הייתה כי כל מין יטיב לזהות את בן מינו.

טבלה 7. התפלגות הדו"חות החיוביים לפי מין המזהה ומין החשוד.

סה"כ בשורה נקבה זכר מין מזהה

מין חשוד

48 15 33 סך הכל זכר
81.4 31.3 68.8 האחוז בשורה
75.0 84.6 האחוז בטור
11 5 6 סך הכל נקבה
18.6 45.5 54.5 האחוז בשורה
25.0 15.4 האחוז בטור
59 20 39 סך הכל בטור
100 33.9 66.1

מהתוצאות עולה כי 84.6% מהגברים זיהו חשודים גברים, ממצא העולה בקנה אחד עם נוסח ההשערה. אבל 75.0% מהנשים זיהו חשודים זכרים. יחד עם זאת הנשים זיהו באופן יחסי יותר חשודות (25.0%) מאשר הגברים (15.4%). ברם ממצאים אלו אינם מובהקים.

2 = .80583, d f= 2, p>.05).

ההשערה החמישית הייתה: הגברים ידייקו יותר מהנשים בזיהוי. להלן התוצאות.

טבלה 8. התפלגות הקשר בין מין המזהה ותוצאות התיק.

סה"כ בשורה זיהוי לא מדויק זיהוי מדויק תוצאות

מין

34 9 25 סך הכל זכר
75.6 26.5 73.5 האחוז בשורה
75.0 75.8 האחוז בטור
11 3 8 סך הכל נקבה
24.4 27.3 72.7 האחוז בשורה
25.0 24.2 האחוז בטור
45 12 33 סך הכל בטור
100 26.7 73.3

מהממצאים עולה כי אין הבדל בין המינים בשיעור הדיוק בזיהוי. במבחן 2χ נמצא שאין קשר בין מין המזהה לתוצאות התיק. לפיכך אין לסמוך על הממצא כי אין הבדל בין המינים בדיוק הזיהוי, באשר יתכן והממצא נובע מהמדגם הלקוי כפי שתואר לעיל.

דיון

מחקר זה דן בשאלה האם ישנם הבדלים בין המינים בזיהוי העבריין על ידי קורבנו באמצעות תצלומים; והאם ההבדלים ניכרים בהתייחס למין המזהה, למין החשוד, ולסוג העבירה.

האלבום המשטרתי הוא אמצעי מקובל ונפוץ לזיהוי עבריינים על ידי קורבנות ועדי ראייה. לעיתים יתכנו מקרים בהם הזיהוי של העבריין, באמצעות תצלומו, יהווה הבסיס העיקרי להרשעתו, אשר על כן נודעת חשיבות לבחון אמצעי זה מהיבטים שונים, מעת לעת וממקום למקום.

ממצאי המחקרים והתיאוריות שנסקרו קודם, אינם מעניקים "יתרון" חד משמעי, לאחד המינים, ביכולת לזיהוי פנים. אולם במידה וימצאו הבדלים מסוימים בין המינים הרי שבדרך כלל הם יהיו ל"טובת" הנשים, ולכך כאמור נמצאו הסברים סוציולוגיים, אונטוגנטיים, קוגניטיביים ונוירופסיכולוגיים.

בשונה מזיהוי פנים בנסיבות "ניטרליות" או על רקע של אירוע "תמים", הרי זיהוי חשוד בעבירה פלילית על ידי קורבנו מלווה בהכרח בעוררות רגשית קורלטיבית הן לחומרת המעשה והן לאופי המגע שבין העבריין לקורבן. יחד עם זאת הליך הזיהוי במשטרה, כחלק מהחקירה, מהווה גם הוא אירוע המלווה בעוררות רגשית שיש בו כדי להשפיע על היכולת של הקורבן לזכור ולהיזכר בפניו של החשוד. כל אלו הביאו, בין היתר, לשאלת המחקר האם יש הבדל בין המינים בזיהוי העבריין על ידי קורבנו באמצעות תצלומים באלבום העבריינים של משטרת ישראל, והאם ההבדלים מושפעים ממין המזהה והחשוד, וסוג העבירה. כמו כן המחקר בדק האם ישנם הבדלים בין המינים בדיוק בזיהוי.

Dent and Stephenson (1979) ציינו כי גברים ניסו לזהות את השחקן יותר פעמים מאשר הנשים. ככל הנראה גברים מוכנים להעיז ולקחת "סיכונים" יותר מאשר נשים. אי לזאת ההשערה הראשונה הייתה כי מספר הגברים המזהים יהיה גדול יותר ממספר הנשים המזהות. ההשערה אכן אוששה. יתכן והסיבה לכך נעוצה בין היתר בעובדה כי גברים מעורבים בעבירות יותר מנשים, הן כמבצעים והן כקורבנות: באשר כ-90% מהעבריינים הם גברים, ורק חלק קטן מהעבירות הפליליות מבוצעות על ידי נשים; ובאשר גברים סובלים מקורבנות בכ-50% יותר מאשר נשים (McKelvie, 1978).

Shepherd, Ellis and Davies (1982) ואחרים טענו כי מצב הדחק המלווה את האירוע הפלילי ואף את החקירה במשטרה משפיע יותר על נשים מאשר על גברים. לפיכך ההשערה השנייה הייתה כי מספר הזיהויים החיוביים אצל הגברים יהיה גדול משל הנשים. ההשערה אוששה. דומה כי יש קשר בין הנכונות להעיד ולזהות את העבריין ובין מידת הזיהויים החיוביים בפועל, וראוי לבדוק הנחה זו באופן אמפירי.

ההשערה השלישית הייתה כי בעבירות עם אלימות או בעבירות שבהן בדרך כלל מתקיים מגע בלתי אמצעי בין החשוד לקורבן (עבירות אלימות ומרמה), מספר הזיהויים החיוביים אצל הנשים יקטן בהשוואה לעבירות שאין בהן אלימות או שבדרך כלל אין מגע ישיר וממושך עם החשוד (עבירות רכוש). בדומה למחקרים שנעשו בעולם, ההשערה אכן אוששה.

דומה כי הסבר נוסף לממצא זה הוא העובדה כי בדרך כלל בעבירות אלימות הרוב המוחלט של המבצעים הם גברים; ויתכן וגברים מצליחים לזהות חשודים בנסיבות אלה, בין השאר, הואיל וכל מין מיטיב לזהות את בן מינו כפי שיפורט להלן.

Cross, Cross & Daly (1971), Witryol and Kaess (1957) ציינו כי כל מין מיטיב לזהות את בן מינו. אשר על כן ההשערה הרביעית הייתה כי גם בזיהוי עבריין בתצלומים כל מין יטיב לזהות את בן מינו. התוצאות הראו כי רוב הגברים אכן זיהו חשודים גברים אבל גם רוב הנשים זיהו חשודים זכרים. ואין זאת ככל הנראה מאחר ומרבית העבירות אכן מבוצעות על ידי גברים. לציין כי אומנם נמצא שנשים זיהו יחסית יותר חשודות מאשר הגברים, כפי ש- McKelcie (1978) ציין, ברם בגלל הפגם המתודולוגי החמור הקיים בדגימה השנייה אין לראות הממצאים אלו: "כזה ראה וקדש".

Clifford & Bull (1978) הסבירו בקשר ל"תלויי השדה", תכונה המאפיינת נשים, שלקח להם פחות זמן להגיע לקונצנזוס במהלך דיון, כי הנכונות להיענות מצידם עלולה להביא אותם לטעות בזיהוי. כמו כן בהנחה כי גברים מושפעים פחות ממצב הדחק המאפיין הן את העבירה והן את החקירה ההשערה החמישית הייתה כי גברים ידייקו יותר מנשים בזיהוי פני העבריין. התוצאות הראו כי אין הבדל בין המינים בדיוק הזיהוי. ראוי להזכיר כאן שוב כי המדגם השני אשר שימש כבסיס לניתוח הנתונים הרלוונטיים, לקה בפגם מתודולוגי חמור ואין לסמוך כלל על הממצאים אשר עלו ממנו ולהכליל על מקרים אחרים.

יחד עם זאת, על אף התוקף החיצוני המוגבל של מחקר זה, ניתן להניח כי הוא מצטרף במידה מסוימת לעובדות המצביעות על יתרון יחסי שיש לגברים כמזהים ועדי ראייה בעבירות פליליות. נראה כי מצב הדחק הנוצר בעת אירוע פלילי, הקיים גם בעת החקירה המשטרתית והמשפטית, אם כי במובנים אחרים ועוצמות שונות, הוא אשר פוגם ביכולת של נשים לזהות חשודים. לפיכך ראוי להתעמק בשאלה מדוע דחק משפיע לרעה יותר על נשים מאשר על גברים; וכיצד ניתן לנטרל השפעה זו מהליך הזיהוי.

אפשר והתרומה העיקרית של המחקר הזה היא במישור המעשי. הבדיקה האמפירית שנעשתה הראתה כי במובן מסוים נשים חלשות במשהו מגברים ביכולת שלהן מלשמש כעדות ראייה טובות. זהו ממצא כוללנו, סטטיסטי, ואין להקיש ממנו באופן ישיר לגבי היכולת של פרט זה או אחר, גבר או אישה. אך יחד עם זאת ניתן ללמוד ממנו כי ראוי לצמצם עד כמה שאפשר את הגורמים המלחיצים את הקורבן בעת החקירה במשטרה על מנת לסייע לעד להיזכר בפניו של החשוד. הדבר נכון הן לגברים אך בפרט לנשים.

מקורות

דוידוביץ, אבי. (1992). ראיון אישי עם ראש משרד אלבום וקלסתרון במז"פ מר משה אמויאל. (לא פורסם".

משטרת ישראל, ירושלים. המטה הארצי. (1991). דין וחשבון שנתי 1990.

משטרת ישראל, המטה הארצי, המחלקה לזיהוי פלילי. (1990). סיכום פעילות לשנת 1989.

Bahrick, H. Bahrick, P. and Wittlinger, R. (1975). “Fifty Years of Memory for Names and Faces: A Cross-Sectional Approach”. Journal of Experimental Psychology: 104. P.54-75.

Clifford, Brain R. and Bull Ray (1978). The Psychology of Person Identification. London: Routledge & Kegan Paul.

Clifford, B.R. and Scott T. (1978). “Individual and Situational Factors in Eye Witness Testimony”. Journal of Applied Psychology: 63. P. 352-359.

Fagan, J. (1972). “Infants Recognition Memory for Faces”. Journal of Experimental Child Psychology: 14. P. 453-476.

Fagan, J. (1973). “Infants Delayed Recognition Memory and Forgetting”. Journal of Experimental Child Psychology: 16. P.424-450.

Fagan, J. (1976). “Infants Recognition of Invariant Features of Faces”. Child Development: 47. P.627-638.

Goldstein and Chance. (1971). “Visual Recognition Memory for Complex Configurations”. Perception And Psychophysics: 9. P.237-241.

Haaf, R. And Brown, C. (1976). “Infants Response to Facelike Patterns: Developmental Changes between 10 and 15 Weeks of Age”. Journal of Experimental Child Psychology: 22. P.155-160.

Halpern, Diana F. (1986). Sex Differences in Cognitive Abilities. U.S.A: Lawrence Erlbaum Associates Publishers.

Howells, T. (1938). “A Study of Ability to Recognize Faces”. Journal of Abnormal and Social Psychology: 33. P.124-127.

Hutt, C. (1972). Males and Females. Harmondsworth: Penguin Books.

Johnson, C. and Scott, B. (1976). Eyewitness Testimony and Suspect Identification as a Function of Arousal, Sex of Witness and Scheduling of Interrogation. Washington: A Paper Presented at The American Psychological Association.

Kuehn, L.L. (1974). “Looking Down a Gun Barrel: Person Perception and Violent Crime”. Perceptual and Motor Skills: 39. P. 1159-1164.

Lipton, J.P. (1977). “On The Psychology of Eye Witness Testimony”. Journal of Applied Psychology: 62. P. 90-95.

McKelvie, S. (1972). Strategies of Encoding In Memory for Faces. PhD. Thesis. McGill University.

McKelvie, S.J. (1978). “Sex Differences in Facial Memory”. In Grumeberg, M.M. Morris, P.E. Sykes, R.N. (Eds). Practical Aspects of Memory. New York: Academic Press.

Messick, S. and Damarin, F. (1964). “Cognitive Styles and Memory for Faces”. Journal of Abnormal and Social Psychology: 69. P.313-318.

Powers, P.A. Andriks, J.L. & Loftus E.F. (1979). “Eyewitness Accounts of Females and Males”. Journal of Applied Psychology: 64. P.339-347.

Shepherd, J.W. (1981). “Social Factors in Face Recognition”. In Davies, G.M, H.D. Ellis & J.W. Shepherd (Eds). Perceiving and Remembering Faces. London: Academic Press.

Shepherd, John W. Hadyn D. Ellis & Graham M. Davies (1982). Identification Evidence. A Psychological Evaluation. Great Britain: A Berdeem University

Witryol, S. & Kaess, W. (1957). “Sex Differences in Social Memory Tasks”. Journal of Abnormal and Social Psychology: 54. P.343-346.

Yarmey, A.D. And Kent, J. (1980). “Eyewitness Identification by Elderly and Young Adults”. Law and Human Behavior: 4. P. 359-371.


נספחים

נספח א': דוגמא של צילום מהאלבום של משטרת ישראל

תצלום

הערות:

בדרך כלל מצלמים חשודים רק כאשר הם מגולחים. המספרים המופיעים בתצלום מביעים (מלמעלה למטה):

  1. סימון היחידה בה צולם החשוד.
  2. תאריך הצילום.
  3. מספר סידורי שוטף של הצילום.

נספח ב': טופס עדכון פרטים

טופס 1

נספח ג': דו"ח חיפוש – מסדר זיהוי תצלומים באלבום העבריינים

דוח

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s