סחר בנשים לעיסוק בזנות – תופעה ומחאה

אבי דוידוביץ (2016)

כיצד נתגלתה תופעת הסחר בנשים לעיסוק בזנות? * הויכוח על הגדרת התופעה ומימדיה * המאמצים לקדם את ההתמודדות עם התופעה במישור האכיפה ובטיפול בקורבנות הסחר * להישגים ולהצלחות נולדו אבות רבים *  המאמר מתבסס על הרצאתי בנושא: "ההיסטוריה של תופעת הסחר בנשים בישראל וההתמודדות איתה"[1]

כמי שהיה שותף כקצין משטרה בכיר, בהובלת תהליכים בגילוי התופעה לרשויות, במיצובה במרכז סדר היום הציבורי, ובהנעת ההתמודדות איתה – אתמקד מן הסתם, בקשיים עליהם היה צורך להתגבר, ובצעדים המערכתיים שננקטו בלחימה בתופעה ובטיפול בקורבנות. ומאחר ובחרתי לדבר גם על הקשיים – שבעיקרם שינוי עמדות – החלטתי להתייחס אליהם לא כאחד המתיימר לסקור תהליכים חברתיים מנקודת מבט אובייקטיבית, אלא בראי סובייקטיבי מוצהר: מנקודת המבט האישית שלי, כמי שחווה את התהליך במשך כ- 5 שנים רצופות במהלך שירותי במשטרת-ישראל.

ראשית אבקש לומר דבר בו אני יכול גם לסכם את דברי: ככל שהצורך להילחם בתופעת הסחר בנשים לעיסוק בזנות, הלך וצבר תמיכה מחוגים ממסדיים ומהציבור הרחב, כך התרבו בעלי תפקידים וגורמים שונים שניכסו לעצמם את ההתמודדות עם הסחר בנשים, ובעיקר את ההצלחות שהיו. זאת, כאשר בשנים הראשונות להיווצרות התופעה והתפשטותה, לא רק שחלקם הגדול לא היה במרכז העשייה, אלא הם הקלו ראש בעניין. היו גם כאלו שיצאו נגד המאמץ להביא לשינוי התודעתי והאופרטיבי שהיה דרוש בכדי להניע את תהליכי ההתמודדות. היום, כאמור, הם מתהדרים בָּהישגים וטוענים לשותפות בהשגתם, ואכן – היו הישגים.

פרשת "סל קליטה"

לי עצמי התגלתה תופעת הסחר בנשים בשנת 1994. אז שמשתי כראש מפלג חקירות ביאחב"ל, היחידה הארצית לחשיפת פשיעה חמורה ובינלאומית. ב- 14 ביוני 1994, בעקבות חקירה סמויה שנמשכה מספר שבועות בפרשה שכונתה "סל קליטה", נפתחה החקירה הגלויה במבצע בו נעצרו סימולטנית קבוצה בת 12 חשודים. בראשות הקבוצה הזו עמד עבריין בשם דימטרי קפלון, שהתחזה לאדם בשם מרק קוזניצוב. לצידו הייתה אשתו ארגניה, שהייתה נשואה פיקטיבית בו זמנית, לעוד 7 גברים.

במהלך החיפושים שנעשו בבתי החשודים, נתפסו ברשותם כ- 150 תעודות זהות ישראליות, חלקן מזויפות; וכן כ- 50 דרכונים ישראלים, מסמכים וחותמות מזויפים של משרדים ממשלתיים שונים בארץ ובחו"ל, ועוד ראיות שהצביעו על ארגון פשע בין-לאומי. הקבוצה הזוֹ עסקה בתעשייה של מעשי הונאה על בסיס התחזות לעולים חדשים, ובכלל זה: קבלה במרמה של "סל הקליטה" ומשכנתאות, "עוקצים" באמצעות המתחזים, ועוד עבירות בהיקף שהדהים את כל אנשי היחידה ומפקדיה. בין היתר עסקה החבורה הזו, במסגרת שלל הפעילויות הפליליות שלה, גם בתחום שהוגדר אז בשם "יבוא נערות ליווי". חלק ניכר מהמסמכים שנתפסו באותם חיפושים היו של "נערות ליווי", כפי שאז הן הוגדרו על-פי עולם המושגים ששרר אז. אותן נשים צעירות הופעלו בשני "מכוני ליווי" בתל-אביב, על ידי אחד מחברי הקבוצה, עבריין בשם מישה וורצמן[2].

השנה כאמור הייתה 1994. המושג "סחר בנשים" לא רק שלא נשמע אז, הוא פשוט לא נודע בישראל – ובאין הגדרה אין תופעה, או אם תרצו – אם אין יודעים על תופעה – אין לה שם והגדרה.

באותן שנים, "נערות ליווי" שנתפסו, גורשו מן הארץ מיד בתום חקירתן. הן בכלל לא נחשבו כקורבנות, אלא לכל היותר כ"נערות ליווי", או סתם "זונות". כל תהליך הגיוס שלהן בארצות המוצא, ואופן העברתן לארץ, היה זניח לחלוטין לחקירה – פשוט לא רלוונטי.

צוות הבדיקה המשטרתי והצוות בין משרדי – כרוניקה של שינוי עמדות

ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1998, כשהייתי בתפקיד ראש מדור חקירות במטה הארצי, התקיימה פגישה בין ראש אגף החקירות דאז, ניצב (כיום בדימוס) יוסי סדבון, ובין הגב' יעל דיין, אז חברת כנסת ויו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, אשר העלתה בפניו את בעיית הסחר בנשים בישראל. בעקבות פגישה זו החליט יוסי סדבון להקים צוות משטרתי בראשותי, שיבדוק את התופעה בישראל ומימדיה, ויציע מודל תקיפה אופרטיבי להתמודד איתה[3].

אני – שהייתי אז סגן-ניצב במשטרת ישראל וקרימינולוג, היינו במחצית השנייה של שנת 1998, נחשפתי לראשונה רק אז למושג "סחר בנשים" ולתופעה בכללותה, במלוא מורכבותה וכיעורה.

אחרי שהגשתי לממונים עלי את הדוח של הצוות המשטרתי, בתחילת שנת 1999 ובעקבותיו, החל הסחר בנשים לעיסוק בזנות להיתפס במשטרת-ישראל כתופעת פשיעה ייחודית, אשר מחייבת התמודדות ייעודית[4]. עד מהרה עלו מהשטח הקשיים בטיפול המשטרתי בתופעה, ובעיקרם הטיפול בקורבנות. דרך הפעולה המקובלת הייתה כפי שכבר ציינתי, לעצור את הקורבנות בגין היותם שוהים שלא כדין בישראל, ולהרחיקם מן הארץ כמעט על אתר. אם היו עיכובים בביצוע ההרחקה, הם נבעו בעיקר מהתנהלות הנציגויות של ארצות המוצא בישראל, עובדה שהכבידה על החזקת הקורבנות בתנאי מעצר, או בָּחלופות למעצר כפי שנמצאו אז.

שנה אחר כך, בשנת 2000, ביקש היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כיום שופט בבית המשפט העליון, להקים צוות בין משרדי אשר יבדוק את הסוגיא. מתוך ההבנה כי בלב העשייה בתחום נמצאת האכיפה, ביקש היועץ כי בראש הצוות יעמוד קצין משטרה, ואליו יצורפו נציגים ממשרד המשפטים, הפרקליטות, משרד העבודה והרווחה, משרד החוץ וממשרד הפנים. כך מוניתי על-ידי המפכ"ל דאז, יהודה וילק, לעמוד בראש הצוות הבין משרדי להתמודדות ומעקב עם תופעת הסחר בנשים. על הצוות ועבודתו ניתן לכתוב דיסרטציה שלמה, בהיותו בבואה נאמנה של הרשויות הרלבנטיות, ובמידה רבה ראי לכל הכוחות שפעלו בזירה. לצורך ההמחשה אתאר בפניכם אחד מהמהלכים, שנעשו בהקשר של אחת מהמלצות הצוות, והיא הקמת מקלט לקורבנות הסחר. כך גם תהיה הזדמנות נאותה להמחיש את מה שציינתי בפתח דברי, על אותם גורמים שבתחילת הדרך לא היו שם, ואילו היום הם מְנָכְסים אותה לעצמם.

לצוות היה ברור כי המצב ששרר אז בכל הנוגע לטיפול בקורבנות הוא בלתי נסבל. החזקתם במעצר הייתה לא ראויה, לְמִצער. כשהקורבנות לא היו עצורים בבתי-מעצר הם נפלו כנטל כבד על אנשי משטרה, חוקרים ובלשים, אשר לא היה מתפקידם לטפל בהם, והטיפול בהם היה מביך ומטריד: לקחת אותם לטיפולים רפואיים, לשלם להם דמי כיס במזומן, ועוד כהנה וכהנה עניינים שאין ביניהם ובין תפקידיו של השוטר ולא כלום. הפתרון, אשר כבר היה קיים במדינות אחרות, היה ברור ומוסכם על כל חברי הצוות: מקלט לקורבנות. אלא שאז התגלעה מחלוקת קשה ביני ובין נציגי משרד העבודה והרווחה. כל צד טען כי זולתו אמור לקחת את האחריות על הקמת המקלט והפעלתו. אני טענתי כי באחריות המשרד לביטחון הפנים מופעלים בתי מעצר ובתי-סוהר לרוב, והרי אין כוונה כי המקלט יהיה עוד סוג של בית מעצר, אלא הוא נועד לתכליות אחרות לחלוטין, טיפוליות בעיקר. מטעם משרד העבודה והרווחה נטען כי אין זה מתפקידם לטפל בעדות, קורבנות עבירה, שחלקן בעל פוטנציאל בריחה וחלקן חשוף לאיומים ופגיעה פיזית.

הויכוחים היו קשים ולפעמים עלו לטונים גבוהים וצורמים. בסופו של דבר מצאתי נוסחא גואלת לפיה המקלט אכן יקום ויפעל באחריות משרד העבודה והרווחה, אך כל עניין האבטחה יהיה באחריות משטרת-ישראל. זו הייתה נוסחא ייחודית, חסרת תקדים, כי משטרת-ישראל אינה מאבטחת מתקנים אלא היא מהווה גורם מנחה. דהיינו, הממונים על הביטחון במוסדות השונים, הם האחראים על האבטחה בתחומם, תוך הנחיה ופיקוח של משטרת-ישראל.

גם בתוך המשטרה נוסחת הפשרה שהצעתי לא עברה בקלות ומצאתי עצמי מתעמת עם הממונים עלי. ומעשה שהיה כך היה. בדצמבר 2002 הונח הדוח של הצוות הבין משרדי שעמדתי בראשו על שולחן הממשלה, כבסיס להחלטה בדבר הקמת מקלט לקורבנות[5]. בבוקר הדיון בממשלה בו השתתפתי, בראשות ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל, התברר לתדהמתי כי המפכ"ל דאז, שלמה אהרונישקי, מתנגד בהחלטיות לנוסחת הפשרה שהצעתי, לפיה האחריות הישירה על אבטחת המקלט תהיה על משטרת-ישראל – למרות שאת הדוח הגשתי ליועץ המשפטי לממשלה כשבוע לפני כן, על דעת הממונים עלי במטה הארצי ובאישורם. במאמץ שכנוע של הרגע האחרון, בחדר סמוך לאולם הישיבות של הממשלה, הצלחתי לשכנע את המפכ"ל כי לטובת העניין, לטובת הקמת המקלט המיוחל במהירות האפשרית, ראוי להתגמש ולקבל את האחריות הנדונה. מאמצי נשאו פרי. בסופו של דבר, כידוע לכול, הוקם המקלט בחזקת יש מאין, כפי שהצעתי ונאבקתי על כך[6]. למרות ההתנגדויות שתיארתי בפניכם, ועוד אחרות.

בביקור כאורח של מחלקת המדינה בקו גבול שבין ארצות הברית למקסיקו, ליד אל פאסו שבטקסס. מרץ 2003. שנים רבות נדרשו לישראל בכדי לסכור את גבול מצרים.
בביקור כאורח של מחלקת המדינה בקו גבול שבין ארצות-הברית למקסיקו, ליד אל פאסו שבטקסס. מרץ 2003. שנים רבות נדרשו לישראל בכדי לסכור את גבול מצרים.

הסטטיסטיקה הפלילית – חומר ביד היוצר

אנקדוטה נוספת לעניין הויכוחים על היקף התופעה והדרכים להתמודדות איתה נוגעת לנתונים הסטטיסטיים.

ראשית, כמה מילים להבהיר עיקרים אחדים בְּסטטיסטיקה פלילית. בהעדר הוראה מפורשת בחוק האוסרת התנהגות מסוימת – אין עבירה. אם אין בחוק הגדרה לעבירה – אין תיק פלילי. אם אין תיק פלילי – אין סטטיסטיקה פלילית, היינו: אין נתונים על כמויות תיקי חקירה שנפתחו, על מספר חשודים שנחקרו; על מעצרים, על כתבי אישום וכיוצא באלה. ובכן, בתקופה לפני שנחקק החוק לאיסור סחר בבני אדם לעיסוק בזנות, ביולי 2000, כשלא הוגדרה עבירה על סחר בנשים לעיסוק בזנות – הועלו טענות קשות נגד המשטרה על כי היא מסתירה נתונים על התופעה, ובעיקר על תוצאות האכיפה.

ההסברים – כי בהעדר עבירה מוגדרת, אין נתונים – לא התקבלו. אומנם היה מידע מודיעיני שבאמצעותו ניתן היה למפות את התופעה, אך לא לשקף את פעילות המשטרה (כמויות תיקי חקירה וכו'). בגין אי המצאת הנתונים כאמור, הואשמה המשטרה בהסתרה מכוונת של מידע מן הציבור, והיא גם הוצגה באור מגוחך, כגוף שאינו יודע בין ימינו ובין שמאלו. לדוגמא, על דיון שהתקיים בכנסת, בוועדה לקידום מעמד האישה, ב- 14 בדצמבר 1998, נכתב בין היתר ב"ידיעות אחרונות" כי סגנית יושבת-ראש הוועדה, ואני מצטט: "תבעה מנציגי המשטרה נתונים: כמה סוחרי נשים נעצרו? כמה יושבים בבתי כלא??? סנ"צ דוידוביץ לא הצליח לספק ולו נתון אחד על מעצר סוחרים".

באותה ישיבה, כשניסיתי להסביר לנוכחים את הסיבה לחסר בנתונים, וכלובש מדים, הייתי מנוע מלשאול את סגנית יושבת-ראש הוועדה מה היא וחבריה עשו כדי לקדם חקיקה בעניין; כמה ישיבות היא קיימה וכמה חברי כנסת היא גייסה בכדי שיצביעו עבור החוק? זאת כאשר מדובר בחקיקה המהווה לא רק מקור סמכות לאכיפה, אלא גם סוג של כלי עבודה בידי המשטרה. אבל ככל הנראה, מבחינת סגנית יושבת-ראש הוועדה, הסברים של דרג מקצועי אינם חשובים, שהרי את האזכור בעיתון, בזכות הצלחתה להביך את המשטרה, היא קיבלה. האזכור בעיתון חשוב לפעמים לפוליטיקאים לא פחות מהעשייה עצמה.

האמת היא כי האכיפה עד לחקיקת החוק נעשתה, לפי העניין וסדרי העדיפויות שניתנו לתופעה אז, באמצעות העבירות הנלוות לתופעה כגון: ניהול והחזקת בית בושת, שידול לזנות, סרסרות לזנות, כליאה בלתי חוקית וכיוצא באלה; אך כמובן שלא היה ניתן לבודד מתוך הנתונים הסטטיסטים של התיקים על העבירות הנלוות, את הנתונים שהתייחסו ספציפית לאכיפה כנגד סוחרי הנשים.

דוגמא לדרמות שהתחוללו סביב כימות התופעה, אפיונה והתמודדות איתה – ראו בסרטו הבא: מארב תקשורתי לאיש משטרה.

רטוריקה של הפרחת עובדות ללא אחיזה במציאות

אביא דוגמא נוספת מהויכוחים על היקף התופעה בישראל, בכדי להמחיש את האווירה והקונטקסט של ההתנהלות על מיצוב התופעה ככזו המחייבת אכיפה מוגברת, יחד עם בלימת פאניקה, ללא בסיס, בעלת פוטנציאל לנזק לעניין עצמו. היו גורמים, מרביתם מהארגונים הלא ממשלתיים, שטענו בלהט כי במדינת ישראל נמצאות כ- 10,000 נשים שנסחרו למטרת עיסוק בזנות[7]. 10,000 קורבנות סחר לעיסוק בזנות, לא פחות ולא יותר[8]. המשטרה טענה לעומת זאת כי לכל היותר מדובר בכ- 3,000. לימים, התחברו המתלהמים לקרקע המציאות והבינו כי אכן גם הערכה של 3,000 קורבנות סחר הייתה הערכה מקסימליסטית. אגב, הגזמות והקצנה בעמדות הם לעתים מאפיין של פעילים בתנועות חברתיות. לפעמים הדברים מגיעים לאבסורד של ממש, אבל הם מקבלים בָּמָה – כי הם קוראים תיגר על הרשויות – והתקשורת אוהבת את התיגר הזה. לעומתם אני נדרשתי להחזיר את כל הצדדים למציאות, היינו: לא להגזים ולא להמעיט – שני קצוות הרסניות ומזיקות לאכיפת החוק.

הגזמה נוספת לדוגמא: באוקטובר 2007 הודיעו הארגונים "אישה לאישה" ו"מכון תודעה" כי הם פנו במכתב לשר התיירות, יצחק אהרונוביץ, ובו הביעו התנגדות להצעתו לבטל הויזה מרוסיה, מחשש לעלייה חדה בסחר בנשים. האמת היא שגם השר לביטחון הפנים, אבי דיכטר, התנגד תחילה לביטול הוויזה, אולם אחר כך התעשת והסיר את התנגדותו. עמדה נפסדת זו, נגד ביטול הויזות מרוסיה, שיקפה פאניקה, שטחיות ופופוליזם. מצד אחד הרי היה ידוע וברור כי זרם קורבנות הסחר בנשים שהגיע לארץ הלך והתמעט. לא זו אף זו, הטפטופים שהיו, באו בעיקר על ידי הסתננות מגבול מצרים. כך שמבחינה פרקטית לא היה כל בסיס לעמדה שהעלו אותם ארגונים. יתרה מזאת, ההתנגדות לביטול הויזות מרוסיה היא במידה רבה סוג של תיוג שלילי לתיירוּת מרוסיה. כך, בלהט העשייה הברוכה של הארגונים הלא ממשלתיים, נוצרת פה ושם התנתקות מהמציאות עד כדי תקיעת "גול עצמי".

במסגרת המסע על העצמת התופעה היו גם טענות כי בין הקורבנות ישנן קטינות. ככל הנראה אם היו קטינות, ניתן היה למנוֹתן באמצעות האצבעות של כף יד אחת, או ליתר דיוק באמצעות פרקי אצבע אחת לכל היותר: שניים או שלושה פרקים.

גם נטען כי מרבית הנשים הובאו לארץ באיומים, או במרמה. מלכתחילה היה ברור כי לטענות אלו אין אחיזה במציאות, כידוע, לעתים פעילים מיליטנטיים אינם נותנים לעובדות לבלבל אותם. האמת היא כי מרביתן הגיעו לארץ מרצונן, ומתוך ידיעה ברורה במה הן תעסוקנה, אם כי הן לא ידעו באילו תנאים קשים הן תועסקנה, ומה הסיכונים הבריאותיים והנפשיים אליהם הן תיחשפנה.

אגב, הרצייה החברתית של אותם ארגונים לא ממשלתיים שהועברה לקורבנוֹת, על נסיבות הבאתם לארץ בכפיה ובמרמה, הביאה ככל הנראה לא אחת לסתירות בגרסאות שמסרו עדוֹת בהליכים ולפגיעה במהימנות עדויותיהן. במקום להעיד על העובדות לאשורן, העידו אחדות מהן על-פי האתוס שסופר להן ולציבור. ככלות הכול המחוקק ביטל למעשה את נפקות יסוד הכפייה או ההונאה, מהסחר בבני אדם. יסוד הכפייה, או ההונאה, אינו מעלה ואינו מוריד מהגדרת המעשה הפלילי. לכל היותר הוא רק יכול להחמיר בנסיבותיו ובתוצאותיו. על-כן העצמת הקורבנוּת אולי שימשה אינטרסים פרטיקולאריים לטווח הקצר. לטווח הארוך ולאכיפת החוק – העצמת הקורבנוּת אך הזיקה. והנה שוב, הלהט – יכול לכלות גם את הענף עליו יושבים.

היו ויכוחים לא רק על הנתונים, אלא גם על דרכי האכיפה ויעדיה. למשל באחד הדיונים בכנסת[9] טען מר יעקב קדמי, שבעבר כיהן כראש "נתיב" – "לשכת הקשר", כי ניתן לבער את התופעה בתוך שלושה חודשים[10]. למותר לציין כי דברים אלו נעמו מאד לאוזניים רבות והביכו לא במעט את נציגי משטרת-ישראל שנכחו בדיון, ואני ביניהם. הנה, מתייצב איש ציבור, שעמד בראש ארגון ממלכתי, מומחה לחבר המדינות, וטוען בפסקנות כי ניתן למגר את התופעה בתוך פרק זמן קצר מאד; כאשר מנגד – עומדת משטרה באטימות נוראה, או באין אונות מטרידה. מול "משפט מחץ" בן שש מילים, כי ניתן – למגר – את – התופעה – בתוך – שלושה – חודשים; שזה משפט קצר עם מסר ברור ופשוט, כמו שהתקשורת אוהבת, קשה לעמוד להסביר ולשכנע כי סוכנויות לאכיפת חוק, בוודאי במדינות דמוקרטיות, אינן מדברות על מיגור תופעת פשיעה, או על חיסול של תופעה, אלא לכל היותר הן מדברות על מניעת התפשטותה, ועל צמצומה. גם את העובדה כי לעולם תפעל משטרה במסגרת סדרי עדיפויות קשה להסביר במשפט אחד, חד ואלגנטי, כפי שאמר מר קדמי. ואסביר: המציאות היא שחקיקה ואכיפה יבואו תמיד אחרי היווצרותה של תופעה פשיעה. למשל: חוק המחשבים נחקק בשנת 1995, שנים רבות אחרי שמחשבים פעלו בישראל בתאגידים פרטיים וציבוריים, ומחשבים אישיים הופעלו לרוב על ידי הציבור, וארבע שנים אחרי שרשת האינטרנט כבר הייתה בשימוש נרחב במדינה. וכי לפני שנת 1979, השנה בה נחקק חוק האזנות סתר, לא נעשו האזנות סתר?! והצורך להגן על הפרטיות נוצר אך בשנת 1981, אז נחקק החוק להגנת הפרטיות?! ומה קדם למה: חקיקה האוסרת גניבת מכוניות, או גניבתן של מכוניות? או האם לפני שנת 2000, אז נחקק החוק לאיסור הלבנת הון, לא הלבינו הון?

זאת ועוד, גם משנחקק חוק ונכנס לתוקף, נדרש פרק זמן לרשויות האכיפה על-מנת ליישם אותו באפקטיביות. הרשויות צריכות להעירך ליישומו ולהתמקצע בהיבטים האופרטיביים של החוק ובכלל זה הדרכות והכשרות לאנשי השטח, להצטייד בציוד הנדרש, ליתן פרשנות לחוק בעקבות מקרים המובאים בפני בתי המשפט, ולקבוע את נורמות הענישה. נורמות ענישה אינן נקבעות באחת. לעיתים מעשה שלא היה אסור לעשותו נעשה באחת, למחרת היום, למעשה פלילי. הימוצה כל חומר הדין עם מי שביצע את העבירה באותו יום ממש בו נכנס החוק לתוקף?!

לכל מי שמשלה את עצמו ואת זולתו כי ניתן לחסל תופעת פשיעה בפרק זמן של מספר חודשים באמצעות אכיפה, אציג לו כמה תובנות שאולי יחזירוהו לקרקע המציאות. לדוגמא: במדינות אחדות בעולם, עד היום, כורתים ידיים לגנבים, וממשיכים לכרות – כי הגניבות נמשכות.

בברית-המועצות הקומוניסטית, גם בתקופת ה- נ.ק.ו.ד וגם בתקופת ה- ק.ג.ב התפתח פשע מאורגן, על מסד של שחיתות טבועה, בהיקף שלא נפל מזה המוכר לנו מארצות-הברית; וזאת לנוכח מערכת אכיפה וענישה קשוחה ביותר.

כאשר כייסים נידונו למוות באנגליה, עד סוף המאה השמונה-עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה, נהגו לתלות אותם. כייסות הייתה בין הפשעים החמורים באנגליה[11]. אלָפים נתלו, גם בקבוצות. מרביתם על גרדום ב- Tyburn Tree, כיום ה- Marble Arch, שבמערב לונדון. הציבור הצטופף במקום כדי לחזות באירוע – ובקרב המון זה – גדולה הייתה פעילותם של כייסים, אשר ראו ממש לנגד עיניהם כיצד נענשים – כייסים.

ולסיכום עניין זה אצטט כמה משפטים מאילנות גבוהים: מחתן פרס ישראל בקרימינולוגיה פרופסור שלמה גיורא שוהם, וד"ר גבריאל שביט ז"ל, מספרם: "עבירות ועונשים – מבוא לפנולוגיה"[12]: "הציפייה לאכיפה מושלמת של החוק אינה מציאותית. כוח האדם והציוד העומדים לרשות המשטרה לעולם יהיו מוגבלים ויחייבו אותה להתרכז בנושאים מסוימים ולעסוק פחות באחרים (בחירת הנושאים מושפעת מלחצם של אמצעי התקשורת או של פוליטיקאים). משנקבעים סדרי עדיפויות, תלונות מסוימות נחקרות יותר מאשר אחרות, חשודים מסוימים ייעצרו יותר מאשר אחרים, ותיקים מסוג מסוים ייסגרו יותר מאשר מסוגים אחרים".

שותפים רבים להצלחה

אין חולק כי בשנת 2001 היה ברור לכל, שבמדינת ישראל הוחלף דיסקט בכל הנוגע לסחר בנשים לעיסוק בזנות. בשנת 2002 נבלמה התופעה, היינו: נמנעה התפשטות הסחר. בָּתהליך שנמשך, החלה התופעה להצטמצם באופן דרסטי, עד כדי כך שבשנת 2011, מספר הנשים הנסחרות לעיסוק בזנות בישראל הוערך לכל היותר במספרים דו-ספרתיים, מרביתן למטרת העסקה בחו"ל. ישראל החליפה כובע: ממדינת יעד למדינת מקור, אומנם במספרים קטנים, כאמור דו-ספרתיים, אבל שרירים וקיימים.

ההתמודדות המוצלחת עם התופעה והצמצום הדרסטי במספר קורבנות הסחר לעיסוק בזנות בישראל התאפשר, כאמור, באמצעות שורה של צעדים שנעשו במדינה, אבל גם כתוצאה משינויים כלכליים ותמורות חברתיות שחלו במדינות המקור והמעבר, שלא כאן המקום להרחיב בהם. משהצליחה ההתמודדות עם תופעת הסחר בנשים לעיסוק בזנות, קמו להצלחה שותפים רבים. בימים הקשים – בסוף שנות ה- 90 ותחילת שנות ה- 2000, מרביתם ישבו על הגדר – חלקם עם הפנים החוצה.

לסיום אומר כי תופעת הסחר בבני אדם לעיסוק בזנות היא פשיטת רגל מוסרית וערכית של חברה ומדינה. התשתית לתופעה היא ללא ספק תעשיית המין, אליה לא התייחסתי בהרצאה זו. פטור בלא כלום – אי אפשר, ועל כן רק אציין כי מכה אפקטיבית לתעשיית המין יכולה להיות באמצעות הפללה של לקוחות הצורכים בשכר שירותי המין, ושל נותני השירות, תוך הבדלה בשיעור ההפללה ובמידת הענישה בין נותן ומקבל השירות.

הערות שוליים

[1] הרצאה לכנס שהתקיים בתאריך 11.1.2011 במעלה החמישה, בנושא:Trafficking in Women for Prostitution Purposes in Israel – Phenomenon and Protest שאורגן על-ידיConference of Religious Educators against Trafficking and Exploitation in Israel

[2] חשיפת הפרשה הביאה לידיעת הציבור לראשונה את קיומה של התופעה, כפי שהוגדרה ונתפסה אז, בין היתר הודות לכתבה בטלויזיה הישראלית, של אורי כהן אהרונוב ז"ל, שסייעתי בהכנתה. ראה גם כתבה על הפרשה במוסף לשבת של "מעריב", מיום 7.10.1994, "העוקץ האוקראיני".

[3] מכתב ראש אח"ק 030/74458 מתאריך 1.10.98 – לא פורסם.

[4] סיכום ישיבת ספ"כ מס' 11/00 מיום 10.4.00, מסמך לשכ"מ רא0101/ – 00000/1294(דנ) מיום 10.4.00. וכן מסמך פח / 0401 – 033/101887 מיום 1.6.00 מטעם ראש אח"ק וראש אמ"ן. וכן ראה מסמך נכ/04 – 080/53127 מטעם ראש אמ"ן – לא פורסמו.

[5] ככל הנראה הגיע העניין לשולחן הממשלה גם בגלל לחצים מארצות-הברית. באוקטובר 2000 נחקק בארצות- הברית חוק להגנה על קורבנות סחר בבני-אדם. אחת החובות שהוטלו על מחלקת המדינה – מחמ"ד (משרד החוץ האמריקני) על-פי חוק זה היא הגשת דו"ח שנתי לקונגרס המתאר את מצב הסחר בבני-אדם והתמודדות עם התופעה במדינות העולם. הדו"ח מחלק את המדינות לשלוש קטגוריות:

  1. במעגל הראשון מדינות העונות לסטנדרטים המינימליים שקבע החוק האמריקני: מדינות המעמידות לדין את הסוחרים בבני-אדם, מגִינות על הקורבנות ונוקטות צעדים למניעת התופעה.
  2. במעגל השני מדינות שעדיין אינן עונות לסטנדרטים המינימליים במלואם, אך עושות מאמץ ניכר לענות להם.
  3. במעגל השלישי מדינות שאינן עונות לסטנדרטים המינימליים, ואף אינן עושות מאמץ לענות להם.

החוק קבע כי משנת 2003, מדינות שיימצאו בקטגוריה השלישית צפויות לסנקציות כלכליות מצד ארצות-הברית. דו"ח מחמ"ד על הסחר בבני-אדם בשנים 2002 – 2005 הציב את ישראל בקטגוריה 2 כאשר סכנה ריחפה שנרד ל- 3. ב- 2006 במקום 2wl וב- 2007 – 2008, במקום 2. משנת 2012 דורגה ישראלי 4 שנים ברציפות בקטגוריה 1.

[6] החלטה מס' 2806 מיום 1.12.2002.

[7]הברחת נשים לישראל וזנות בכפייה – דו"ח של שדולת הנשים בישראל. נובמבר 1997. מאת: מרטינה ונדנברג. ראה באתר: http://www.edu-negev.gov.il/mad/marianak/marpad-new/htm/shavinon/shivion15.htm. הדוח המהווה ספינת דגל במיצוב הסחר בנשים כבעיה חברתית בישראל (שבכותרת שלו המושג סחר אינה מופעה, אם כי בגוף הדוח כן) קובע כך: אין מספרים רשמיים על היקף הזנות בישראל. אסתר עילם, סוציולוגית ומומחית בנושא של זנות, מעריכה שמספרן הכולל של הנשים העוסקות כרגע בזנות בישראל נע בין 8,000 ל- 10,000 (עילם מזהירה שקשה מאוד לקבוע מספרים אלו והם כוללים נשים העובדות בזנות רק במשרה חלקית). על פי הערכות שמרניות, מספר הנשים המיובאות לישראל בתעשיית המין הוא כרבע מהסך הזה, או יותר מ- 2,000 (תום סוויצקי "שפחות בארץ זרה" , The Jerusalem Report,  24באוגוסט, 1995). אפשר שהמספר האמיתי גבוה בהרבה. פרופסור מנחם אמיר מהאוניברסיטה העברית, מומחה בנושא הפשע המאורגן בישראל, מאמין שכ- 1,000 נשים מובאות לארץ באופן בלתי חוקי מדי שנה. מעטות מביניהן מגורשות חזרה לארצות מוצאן. על פי דיווחי המשטרה, כ- 800 עד 1,000 זונות עובדות בתל-אביב (ראיון עם אפרים ארליך, מפקד מחלק המוסר של תל-אביב, תל-אביב, 18 בספטמבר, 1997).

וראה גם הנאמר לעניין הסתרת נתונים בדוח "סחר בנשים בישראל – דוח עדכני 2001" ממוקד סיוע לעובדים זרים. שם גם התייחסות לדוח השדולה מ- 1997.

וכן על דוח השדולה וחשיבותו נאמר באתר הרשות לקידום מעמד האישה שבמשרד רה"מ, תחת הכותרת סחר בנשים: הקואליציה למאבק בסחר בנשים התגבשה בשנת 1997, בעקבות דו"ח שהוציאה שדולת הנשים בישראל, ושסקר לראשונה את תופעת הסחר בנשים בישראל.

http://www.pmo.gov.il/MA/sachar/sachar/

[8]The Coalition Against Trafficking in Women-International תחת הכותרת prostitution רשום המספר הזה כפי שאכן מופיע בדוח לאו"ם:

There are over 10,00 women in prostitution in Tel Aviv. (CEDAW Report, 8 April 1997)

http://www.catwinternational.org/factbook/Israel.php

[9] דיון בוועדה לקידום מעמד האישה מיום 14.12.1998.

[10] ראה "מעריב" 15.12.1998, עמ' 10.

[11] Anderson David A. (2002). The Deterrence Hypothesis and Street Picking Pockets of the Pickpocket's Hanging. American Law and Economics Association.

[12] עמ' 50.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s