בריונות ברשת

אבי דוידוביץ (2016)

בדומה לתופעות פשיעה אחרות, תופעת הבריונות ברשת הקדימה את המחוקק ואת רשויות האכיפה * התופעה מאיימת על נפשות ועל חופש הביטוי * דמותו של הרע והמכוער

צילום: אבי דוידוביץ
האינטרנט ככלי נשק. צילום: אבי דוידוביץ

לפני מספר שבועות הוזמנתי להשתתף בפאנל מכובד, באחד מן המוסדות האקדמיים הידועים בארץ, בעניין בריונות ברשת. הסכמתי להשתתף בדיון בעיקר מן הטעם כי לא היה נעים לי לסרב לאדם שהזמין אותי. הגעתי לאותו מוסד במועד המיועד אך לא מצאתי את ההתכנסות. פניתי כה וכה, המתנתי 7 דקות צהליות ופניתי ברגשות מעורבים למכוניתי לחזור הביתה. מאחר ואיש לא התקשר אלי לברר מדוע אינני מגיע, הנחתי שחסרוני בפאנל – אם הוא אכן התקיים – לא היה בולט במיוחד. סיכמתי לעצמי את העניין בכך שמצד אחד לא התלהבתי מלכתחילה מההזמנה להשתתף בפאנל, ומצד שני התרעמתי על כך שהטרחתי עצמי לשווא. פקשושים ופשלות כאלו יכולים לקרות. ככלות הכול מדובר בעניין של מה בכך, שלמחרת היום כבר נראה בעיני כקוריוז. לעומת זאת, הבריונות ברשת אינה עניין של מה בכך ואינה קוריוז כלל וכלל. מדובר בתופעה אלימה שנזקיה רבים ליחיד ולכלל. זו תופעה החותרת תחת אחד מהיסודות של הדמוקרטיה ושלטון החוק – והוא חופש הביטוי.

לשון הרע וסוג של טרור

מעת לעת אני מושך בעט וכותב חיבורים פובליציסטיים בעיקר בבלוג אישי ובפייסבוק. תגובות אינן מאחרות לבוא ומרביתן רצויות. יחד עם זאת חלקן מתאפיין בגסות רוח – אך משהתרגלנו לשיח ציבורי חלול, נמוך ונואל לא בזאת עסקינן, אלא בתגובות האלימות והמנאצות, הנכללות בהגדרה של התופעה "בריונות ברשת". לקורא התמים, שאינו מתעניין בשיח ברשתות החברתיות, נראית התופעה כעניין מופשט, ערטילאי ואולי זניח. במציאות מגיעים הדברים עד כדי שפיכות דמים ונזקים ממוניים בסכומי עתק. למעשה לא רק שמדובר בבריונות לשמה והלבנת פנים, אלא גם בטרור אישי. יובהר ויודגש, לא מדובר בדה-לגיטימציה לטיעונים או לטוען – עניין מקובל בפולמוסים ציבוריים. אלא באיומים, בלשון הרע ובהטלת אימה על הכותב שתכליתה לאינו מהרשת, ואולי אף מהחיים.

דמותו של הכיעור

הבריונות הקונבנציונלית – זו המכונה חוליגניזם – נעשית בדרך כלל בצוותא חדא. לצערנו, היא מוכרת לנו ממגרשי הכדורגל, מפארקים וגנים ציבוריים בשעות לילה מאוחרות וכיוצא באלה. לפעמים היא מתודלקת בחומרים כימיים, בגזענות, בריק קיומי מסוג כלשהו, או בשילוב של כל אלו. ככלל מדובר בצעירים, רווקים, בדרך כלל עד גיל 27. בריונות אחרת, שיכולה להיות אינדיבידואלית, מוכרת לנו מבתי החולים, בתי ספר ומוסדות אחרים כמו הביטוח הלאומי. ככל שמדובר בארגון בעל כוח פוליטי רב, כך המענה לאותם אירועים הוא אפקטיבי, ובהתאם לכך גם פעולות המניעה. היום בכל בית חולים מתנהל מערך אבטחה ושיטור יעיל וזמין. וישנם כמובן סוגים נוספים של בריונות – כמו זו שעל הכבישים. כל סוג ומאפייניו הייחודים. כולם בדרך כלל גלויים לעין.

לעומת הבריונות הקונבנציונאלית, הבריונות ברשת נעשית בדרך כלל על בסיס אינדיבידואלי, תחת מעטה החשאיות והאנונימיות של הרשת, להוציא מקרים ייחודיים כמו ביוש (שיימינג) שיכולים להתבצע במסגרות קבוצתיות שלא בהם נדון כאן. הבריון ברשת הוא בדרך כלל בעל רמת אינטליגנציה ממוצעת ומעלה, שאינו מתודלק בחומרים כימיים, אלא בשנאה, בתסכול, וברוע. לבריון מסוג זה יש אג'נדה שהיא בדרך כלל נגד מישהו שבדרך כלל מייצג עבורו משהו, או משהו היכול לסמל עבורו משהו אחר. זו יכולה להיות אג'נדה לכאורה פוליטית או פסאודו חברתית. ככלל מדובר בטיפוס סוציונומי, בעל שיפוט מוסרי ירוד ולקוי. לפעמים מנצל הבריון את יתרונותיה של הרשת, על מנת לסגור חשבון אישי עם הכותב, או עם מה שהוא מייצג.

לצורך המחשת הדברים – הצגת התופעה ודיוקנו של הבריון, אביא דוגמא משולחני. עניין שהתרחש מלפני כמה שנים. ריחוק הזמן מאפשר הסתכלות רחבה על המקרה שאינה מושפעת מעניין כלשהו העומד כעת בלבו של ויכוח ציבורי היכול להטות ולהסיט את הדיון מעיקרו. מהדוגמא שאביא להלן ניקיתי שפת ביבים צרופה. ציטוטים כאלו עלולים לטעת את התחושה כי בריון הרשת הינו "חולה רוח" ולא כן הוא. על כן קבעתי רף דמיוני של גסות רוח, והשמטתי ביטויים נלוזים שהיו מתחת לרף. כפי שניתן לראות, הרף שהצבתי לא היה גבוה במיוחד. כאמור, מקוצר היריעה, מדובר בדוגמא אחת,  מתוך רבות נוספות שיכולתי לשלוף משולחני.

פרשת השוטרים מטמיני חומרי החבלה מנהרייה

כזכור, מדובר בחמישה אנשי משטרה, ביניהם קצין בדרגת רב-פקד, שכונו בתקשורת בשם "השוטרים הנוקמים". הם פעלו על רקע השתוללות של עבריינים אלימים בנהרייה, לאורך תקופה ממושכת, שכללה ירי של טיל "לאו" לעבר תחנת המשטרה, ומספר רב של השלכת רימוני רסס במקומות שונים בעיר, כולל לעבר תחנת המשטרה. אותם שוטרים התארגנו במתכונת של ארגון פלילי לכל דבר ועניין, והניחו שני מטעני נפץ קטלניים. האחד הונח מתחת למכוניתו של העבריין מיכאל מור – מכונית המשמשת את אשתו. המטען השני הונח על אדן חלון הבית של רפי בן שלום, שבאותה שעה שהו בו אימו ואחיו בן ה- 10. למרבה המזל פיצוץ מטען זה גרם אך לנזק ברכוש. המטען שהונח מתחת למכונית של מיכאל מור לא התפוצץ בגלל תקלה טכנית.

בספטמבר 2009, לאחר שנדחה ערעורם על-ידי בית המשפט העליון, כתבתי כתבה ובה ביקורת נוקבת על מעשיהם וגם כנגד אלו שתמכו בהם. יודגש כי היו אלו מטעני חבלה שלא היו מטעני סרק, או מטענים פירוטכניים שסכנתם נמוכה כפי שנטען על-ידי ההגנה, אלא במטעני חבלה קטלניים בעלי יכולת הרג. מטענים אלו סיכנו לא רק את חיי העבריינים להם הם נועדו, אלא גם את בני משפחותיהם, אזרחים תמימים עוברי אורח, ואפילו אנשי משטרה שהגיעו לזירה. מבלי להפחית במאומה מהחומרה המוסרית שבמעשיהם של השוטרים והתומכים בהם, מתחתי ביקורת נוקבת על הארגון, שאפשר מצד אחד השתוללות של עבריינים אלימים בעיר הקיט, ומצד שני לא היה קשוב להלכי הרוח של השוטרים בשטח, שחלקם היה מאוים על ידי אותם גנגסטרים.

התגובות שקיבלתי על כל מה שכתבתי בעניין הן בבואה ודוגמא לבריונות ברשת. לכתבה הזו נמצאה תגובה אחת בולטת במיוחד שאביא ממנה אך כמה מובאות:

"אין צורך לפגוע אישית בכותב. זה לא הוא זה ההורים… ההורים אשמים שלא השתמשו באמצעי מניעה ויצרו ילד שכזה… הנה קם לו הכותב הרופס והעלוב לנשוך עוד קצת בגוויה שנקראה השוטרים הנוקמים… כאוכל נבלות ממוצע הכתבה שלו סיפקה לו תובנות חוץ מהרצון שלו להתבטא בכל מצב...".

אילו כאמור רק פנינים מאותה תגובה, שהופיעה בשמו של אחד שאימץ לעצמו את הכינוי "צנחן". ניכר מסגנון הכתיבה כי מדובר באדם בעל רמת אינטליגנציה ממוצעת ומעלה, ובעל יכולת ביטוי בכתב טובה מאד. "הצנחן" המהולל, שכמובן מצדיק ללא סייג את העבירות שביצעו אותם שוטרים, הסתתר תחת מעטה האנונימיות של הרשת והשתלח אישית בבעל הטור. מה ניתן לצפות מאדם המצדיק פעולות ויג'ילנטיות בכלל, ושל לובשי מדים בפרט? נראה כי מבחינתו מי שמצר את צעדי הויג'ילנטים ראוי לתקיפה בדיוק כמו המטרות הראשונות שלהם. כידוע, אצל הויג'ילנט נחלק העולם לשניים, ואך ורק לשניים, ואלו מי שמוגדר בעיניו כ"טובים" וכ"רעים". ל"טובים" מותר לעשות הכול בכדי להעניש את "הרעים", ומי שמתנגד ל"טובים" נעשה על אתר כאחד "הרעים" ודינו כדינם. אין צורך להכביר במילים ולומר עד כמה פשטנית תפיסת עולם זו, לא מוסרית, ומסוכנת.

ליקוי מאורות ערכי

כשנתיים לאחר מכן, בפברואר 2011, פרסמתי מאמר תחת הכותרת "ליקוי מאורות ערכי". המאמר נכתב בעקבות כתבה ענקית שהתפרסה באחד העיתונים על אותם שוטרים שהיו באותה העת בבית הסוהר. בין היתר כתבתי כי חרטה כנה על מעשיהם, והבעת הבנה לאיזה שפל מדרגה מוסרי הם הביאו את עצמם במעשיהם הנפשעים – לא נמצאו בכתבה. יחד עם זאת מתחתי ביקורת נוקבת על השר לבט"פ שצוטט כמי שהביע סימפתיה ותמיכה בשוטרים מנהרייה לאורך כל הדרך, כולל הצטרפות לבקשת חנינה מנשיא המדינה. גם המפכ"ל ספג ביקורת נוקבת מצידי בעיקר על התבטאותו כי אין לו שום כוונה להקים ועדת חקירה בעניין הליקויים החמורים שהתגלו בהתמודדות של המשטרה עם אותם גנגסטרים, ועם הכשל הפיקודי והערכי שנראה ששרר אצל המפקדים של השוטרים מטמיני מטעני החבלה, שחלקם היו מאוימים. כארגון וכפיקוד הוא פסק ביוהרה לא מעטה – "לא נכשלנו". האמת היא כי מדובר בכישלון יסודי, שאינו מפחית מחומרת המעשים של השוטרים.

מבין שלל התגובות הנבזיות וגסות הרוח שקיבלתי על הכתבה הזו, מצאתי לנכון להביא אך משפט אחד, מתוך תגובה של כותב שהזדהה בכינוי "בשירות". בין שאר דברי ההבל ורעות הרוח שכתב הופיע גם המשפט כי: " … הפרקליטות ביקשה במקרה של משה קצב להגיע לעסקת טיעון, אזי זה היה בזכות עבודתו "המקצועית" של דוידוביץ". לכאורה הביטוי הזה אינו נראה כביטוי שנושא אופי אלים. אך הוא כמובן שקרי ומהווה השמצה ולשון הרע, ובמצטבר לשאר הטיעונים ובהקשרם, הוא מהווה ביטוי לבריונות ברשת.

נזכיר נשכחות. שימשתי כסגן ראש הצח"מ בפרשת קצב. הסדר הטיעון השנוי במחלוקת, שנעשה במאי 2007 עם קצב, לא נעשה "לבקשת" הפרקליטות, ובוודאי שלא נעשה בגלל ליקויים מכל סוג שהוא שנתגלו בחקירה, כי לא היו. באף לא אחד מבתי המשפט שדנו בתיק קצב, לא נמצא ליקוי כלשהו בחקירה. נהפוך הוא – התברר שהחקירה בתיק הייתה מקצועית לעילא ולעילא ולא נפל בה כל דופי. בזמן שאותו טוקבקיסט שכינה עצמו בכינוי "בשירות" כתב את דברי הבלע שלו, בפברואר 2011, כבר היינו אחרי הרשעתו המהדהדת של קצב במחוזי (הכרעת הדין ניתנה ביום 30.12.2010). אף לא הערה כנגד החוקרים ומהלכי החקירה הוערה. כך שניתן לקבוע שהמלעיז כתב השמצה זו ביודעו שמדובר בשקר וכזב.

תגובות בריוניות נוספות למאמרי מפברואר 2011 הנ"ל הופיעו באתר המתיימר להיות "השופר" של השוטרים – אתר שהוקם על-פי הרשום בו בעקבות מעצרם של השוטרים מנהרייה. להלן שלוש תגובות מהן – אנונימיות כמובן – מילה במילה:

1) "זהו אבי דוידוביץ שבוגד בחבריו". לתגובה הזו צורף תצלום שלי ככל הנראה על מנת שלא תהיה טעות בזיהוי שלי. המטרה צריכה להיות ברורה. דינו של הבוגד ידוע.

2) "אני מאחל לאבי דוידוביץ המכוער להיפגש עם מיכאל מור בסמטה חשוכה. ואז לצעוק: 'משטרה! תצילו אותי!' ראיתם מה הוא כתב, המנוול? נצ"מ בדימוס עאלק. מעניין איך השיג דרגות, למי הוא ליקק?".

3) "הוא ליקק את התחת לאיזה כלב מסריח ותראו איזה פרצוף של חרה יש לו בטוח בשרות הוא היה גם כזה". כלב מסריח הוא בדרך כלל כלב משוטט. אין צורך לומר מה עושים עם כלבים משוטטים.

אינני יודע אם גסי הרוח שכתבו את הדברים האלו הם אכן אנשי משטרה, אם כי ניתן להניח למרבה הצער שכן. מכל מקום רק כעבור כמה שנים התגובות האלו הוסרו מהאתר הזה. תחילתה של הזוהמה הזו בדברים פוגעניים וסופה מי ישורנה? כאמור, התגובות האלימות האלו לכתבותיי בעניין השוטרים מטמיני מטעני החבלה מנהרייה, הן רק דוגמא לתגובות אלימות לא פחות לפרסומים אחרים פרי מקלדתי.

עם כל אי הנעימות ותחושת הקבס מהתגובות הגסות והמאיימות, מעולם לא נרתעתי מלפרסם את דעותיי ועמדותיי גם אם הם שנויות במחלוקת. חוששתני כי רבים וטובים נמנעים מלהתבטא בפומבי, בוודאי כאשר מדובר בעניינים שנויים במחלוקת, מחשש להיפגע מהבריונות ברשת. מעבר לפגיעה האינדיבידואלית, זו פגיעה חמורה בחופש הביטוי ועל כן נדרשות הרשויות לטפל בתופעה במלוא חומר הדין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s