אתיקה בניהול חקירה

אבי דוידוביץ

החיבור מבוסס על עבודה נושאית אישית בקורס פיקוד ומטה של משטרת ישראל במכללה לקצינים בכירים (נעורים) , בהנחיית ניצב-משנה קובי שיבר

מחזור ל"ט, ינואר 1991 [1]

 

סיום קורס פיקוד ומטה (פו"ם) (7.2.1991) בנעורים.
קבלת תעודת סיום בקורס פיקוד ומטה [פו"ם] בנעורים (7.2.1991) מהמפכ"ל יעקב טרנר.

 

מבוא

קדמי (1985) ציין כי הגוף המרכזי המוסמך על פי החוק לערוך חקירה בנסיבותיה של עבירה, במטרה לגלות את העבריין ולאסוף חומר ראיה מספיק להבאתו לדין, היא המשטרה.

השופט ויתקון[2] הטיב לתאר את אחת הדילמות הבסיסיות בניהול חקירה באומרו כהאי לישנא:

"… עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע… אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני מוכן להיתמם ולדרוש מן החורים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירותו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלוים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי… מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד… אין אני דורש 'הגינות' כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא 'להישבר'. זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה"[3].

דילמה זו, ורבות אחרות, יכולה לבוא לידי פתרון נאות אך ורק בתנאי והוא יהלום את כללי האתיקה המקצועית של החקירה המשטרתית.

פרנקל (1990) טען כי נהוג לראות "כאתיקה מקצועית" את אותה מערכת כללים שקיבלה על עצמה קבוצת בעלי מקצוע מסוים. מערכת כללים זו מושפעת לא רק מצורכי המקצוע, אלא גם מדרכי המוסר המקובלים בחברה שבה הן פועלות ומהציפיות של חברה זו. בעיקרם אין כללי האתיקה מוגדרים בחוק אלא מופעלים על פי שיקול דעת, בהתאם למצבים קונקרטיים משתנים. למרות שכללים אלה אינם כלולים על פי רוב בחוק, הם מחייבים את האדם החי ופועל במסגרת חברתית. לעיתים דווקא כללים בלתי כתובים אלה הם הנחשבים על ידי הציבור הרחב כמשמעותיים ביותר, מבחינת ציפיותיו מבעלי מקצוע מסוים.

להיות שוטר זה מקצוע ודרך חיים. אשר על כן חייבת להיות לתפקיד זה אתיקה מקצועית יחודית. החקירה היא אחת המקצועות המשטרתיים בהם נדרשת אתיקה מקצועית יותר מכל הואיל ואגב מילוי מטרות החקירה, פוגעת המשטרה, אומנם בסמכות וכדין, בערכים החשובים ביותר בחברה הדמוקרטית כגון: שלילת חירות הפרט ופגיעה בפרטיות. כל זאת כאשר השוטר עצמו חסין בדרך כלל מפני תביעות על פעולות אלו.

חיבור זה יעסוק בסוגיות עיקריות באתיקה בניהול חקירה, הנוגעות למפקד במשטרה בכלל ולמפקד על יחידת חקירות בפרט, החל מדיון במושג: "אתיקה מקצועית" ובחינת האתיקה המקצועית במשטרה כרקע עיוני; שעל פיו מתקיימת החקירה המשטרתית, וסקירת ספרות בנושא מטרות החקירה הפלילית; וכלה בניתוח הגורמים המשפיעים עת התנהגות אתית בחקירה.

אחת המטרות הראשוניות בניהול חקירה, ואולי החשובה מכולן, היא הבטחת ההתנהגות האתית מצד אנשי המשטרה לכל אורך ההליך הפלילי המתקיים במשטרה. הואיל ואין בנמצא נוסחת קסם או מתכון סודי אשר עשוי להבטיח התנהגות ראויה, יוצע מודל אשר יציג את המרכיבים ההכרחיים והמצטברים של המהויות המתקיימות בין כללי האתיקה מחד וההתנהגות האתית מאידך. לשון אחר: המודל המוצע יכלול את המשתנים הבלתי תלויים ואת הדרך הנכונה לתפלולם במטרה להשיג את המשתנה התלוי והוא ההתנהגות האתית בחקירה.

החומר העיוני אשר שימש בסיס לחבור זה כלל בנוסף לספרות המקצועית הרלבנטית, סיכומי הרצאות אשר ניתנו במכללה לקציני משטרה במסגרת הקורס לפיקוד ומטה, וראיונות אישיים אם תת-ניצב שלמה גל, קצין חינוך ראשי ועוזר ראש אגף כוח אדם במטה הארצי של משטרת ישראל, ועם ניצב משנה, עורך דין, יעקב שיבר, מדריך ראשי במכללה לקציני משטרה בנעורים.

 

פרק ראשון: האתיקה המקצועית

מהי אתיקה מקצועית?

גל (1990) הגדיר אתיקה כתורת המידות הטובות. לדידו מדובר בקול המצפון הנמצא בין החוק והמציאות היום-יומית. לדעתו, נדרשים אנשי המשטרה לאתיקה מקצועית הועיל והחוק מפגר אחרי המציאות. לדוגמא: העדר חקיקה בנושא הנדסה גנטית או בנושא הפונדקאות לעוברים.

גימשי (1990) ציין כי האתיקה והחוק משלימים זה את זה, כאשר האתיקה פחות פורמלית מהחוק. לדעתו לא ניתן לקיים תרבות אירגונית ללא אתיקה מקצועית המהווה מעין מילוי בחריצים הקיימים בין הלבנים הבנויים בקיר הבניין.

ב"אתיקה מקצועית" – מקראה (1985) מוגדרת האתיקה כמערכת נורמות התנהגותיות אשר אינן חקוקות בקודקס החוקים הרשמי, ואשר אומצו על ידי קבוצת בעלי מקצוע מסויימים. נורמות אלו נובעות מערכים חברתיים ומוסריים הקיימים בחברה בה פועלת הקבוצה הרלבנטית.

Summer (1967)[4] ציין כי ההתנהגות החברתית מונחית על ידי שתי אלה:

  • נורמות אשר נחקקו בקודקס החוקים ואשר הפרתן עלולה להביא לידי ענישה פלילית.
  • נורמות הנכללות תחת המושג "ההתנהגות הטובה" אשר לא הוכללו במסגרת של חוק. הפרת נורמות אלו אינה גוררת בדרך כלל ענישה רשמית, אך החברה מגיבה על הפרתן באופנים שונים: החל מהשתוממות, לגלוג ונזיפה, וכלה בהחרמה ובהוצאת המפירים אל מחוץ לגדר. לפיכך, גם כללי התנהגות שאינם חקוקים, מחייבים את היחיד, לא פחות ולעיתים אף יותר, מאשר החור הרשמי.

בניגוד לחוק אשר ניתן להגדירו די במדויק, הרי שאת כללי האתיקה קשה להגדיר בכתב באשר הם תלויי מצב, זמן ונסיבות. על כן חשוב יותר לקבוע את העקרונות המנחים את כללי האתיקה מאשר את הכללים עצמם. כללי האתיקה המקצועית נוצרים באופן הדרגתי ומתמשך במרוצת שנות התפתחות החברה בכלל והמקצוע המסויים בפרט. הכללים משקפים את ערכי המוסר של החברה ואת הציפיות שלה מאותו תחום מקצועי, ומהתנהגות הפרטים הממלאים את התפקידים הנדרשים בתחום המקצועי שלהם.

אחד הערכים החשובים ממנו נובעות נורמות התנהגותיות רבות הוא העזרה לחלשים. כל המקצועות אשר בהם קבלת החלטות בנוגע לאנשים במצוקה, פיתחו מערכת ממוסדת של אתיקה מקצועית.

האתיקה המקצועית במשטרה

גל (1990) ציין כי עבודת המשטרה מתאפיינת בצורך הרב של השוטר להפעיל שיקול דעת עצמאי. לדעתו ארגונים הנהנים מסמכויות רבות מחד ונתונים לביקורת ציבורית מאידך, זקוקים מאד לכללי אתיקה על מנת למלא את תפקידם כראוי. שלמה גל מנה שלוש קטגוריות של כללי אתיקה במשטרה:

  1. כללים לאיש המשטרה כלפי "הלקוח" שלו:

על פי תפיסה זו השוטר משרת לקוח שהינו הציבור, כאשר לדעת גל, הגישה של השוטר צריכה להיות: "הלקוח תמיד צודק". כללי האתיקה נועדו לפיכך להסדיר ולמסד את מכלול היחסים וההתנהגויות המחייבות את השוטר בשרתו את "לקוחו".

  1. כללים במערך היחסים בין המפקד לפקודו:

לדעת שלמה גל מערך היחסים בין המפקד במשטרה לפקודו קובע את "איכות החים" במשטרה, אשר משפיעה על תיפקוד השוטר בכלל והתנהגותו האתית בפרט, כפי שיורחב בהמשך. במוקד מערך היחסים האלו עומדת הדוגמא האישית של המפקד והגינותו.

  1. כללים במערך היחסים של איש המשטרה כלפי הממונים עליו:

לאיש המשטרה יש ממונים באופן אישי וישיר: מפקדיו במשטרה, אך גם ממונים מבחינה חברתית: בתי משפט, כנסת, פרקליטות וכיוצא באלה. אשר על כן כוללת האתיקה המקצועית במשטרה מכלול של כללים במערכת היחסים בין איש המשטרה כלפי הממונים עליו.

החברה הפקידה בידי המשטרה סמכויות רבות אשר הפעלתן פוגעת, בדרך כלל, בזכויות היסוד של הפרטים בחברה, תוך שהיא מקנה מידה רבה של חסינות לשוטר מפני תביעות, ואפילו מוצדקות, בשל הפרות אלה. זאת הסיבה שהבקרה המצפונית הסובייקטיבית היא רבת חשיבות בעת קבלת החלטות על ידי איש המשטרה. החברה, בהעניקה לשוטר סמכויות למכביר, ציפתה ומצפה שהן תופעלנה אך ורק מתוך שיקול דעת הכפוף לחוק ולאתיקה המקצועית. ככל שקבוצה מוגדרת כלשהי, או בעלי תפקידים מסויימים נהנים מסמכויות רבות יותר, כן האתיקה המקצועית נעשית נדרשת ומחייבת יותר ("אתיקה מקצועית" – מקראה, 1985).

בסעיף 4 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א – 1971 נקבע כי: "לכל שוטר, יהיו כל סמכות, חסיון וחסינות הכרוכים במשרת שוטר לפי כל דין, ויטול על עצמו כל תפקיד ואחריות הכרוכים בה". הסייפא של הסעיף מקפל בתוכו את החובות החלים על השוטר בצד סמכויותיו. כאן עולה הקשר בין מקצוע השוטרות ובין חובות המקצוע: נטילת אחריות. האחריות עליה מכוון החוק אינה רק לאחריות "טכנית", לבצע את התפקיד באופן טכני, "על פי הספר"; אלא גם לאחריות הכוללת גם אחריות רגשית – אחריות אשר ממנה נובעים כללי התנהגות מקצועיים, אישיים, וחברתיים.

המחוקק הדגיש כי ישנן אחרויות אשר אותן אין אפשרות להטיל על בעל התפקיד עצמו, אלא עליו ליטול אותה בעצמו: "… ויטול על עצמו…". אולם זאת לדעת, במרבית המקרים כמעט ואין דרך לשפוט באופן אובייקטיבי אם בעל תפקיד מסוים אכן נטל את האחריות אשר אותה היה עליו ליטול כראוי. זו שאלה מוסרית סובייקטיבית ועל כן באה האתיקה המקצועית ומנסה להעריך, בשפה אחידה, את כל אותן התנהגויות הרלוונטיות למקצוע.

אופי המקצוע והתפקידים המוטלים על השוטר מחייבים רמת מעורבות אישית רגשית רבה מאד מצידו, עד כי ניתן לומר כי אישיותו של השוטר הינה אחת מכלי העבודה שלו בעת ביצוע מלאכתו. לכן כלי עבודה זה חייב להיות תקין וראוי, בהתאם לציפיות המחוקק והציבור.

עבודת המשטרה כרוכה בהליכים מתמידים של קבלת החלטות – מהן קשות – באשר לבחירת דרך פעולה בין אינטרסים מנוגדים. לדוגמא, טובת החקירה מול טובת היחיד וזכויותיו. ככל שהסמכות להחליט רחבה יותר, כן היא צריכה להביא בחשבון את שיקולי האתיקה המקצועית.

פרק שני: החקירה המשטרתית

הבסיס החוקי

המחוקק הטיל על המשטרה את התפקיד לנהל חקירות פליליות במספר חיקוקים עיקריים. בסעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א-1971 הוגדרו תפקידי המשטרה ובין היתר נקבע כי: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין, בתפיסת עבריינים…"

בחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 צוינה החובה של המשטרה לפתוח בחקירה למעט במקרים מסויימים שהיא רשאית שלא לחקור. בסעיף 58 לחוק נאמר כי: "כל אדם רשאי להגיש תלונה למשטרה על שבוצעה עבירה". בצד זכות זו של האזרח להגיש תלונה, הוטלה על המשטרה בסעיף 59 לחוק החובה לחקור בעבירות כהאי לישנא: "נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה…"

בצד הטלת התפקיד על המשטרה לחקור בפלילים, העניק המחוקק לאנשי המשטרה סמכויות לחקור. בסעיף 2 (1) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) נירשם כי: "קצין משטרה… או כל קצין אחר או סוג אחר של קצינים המורשים בכתב… לערוך חקירות על ביצוע עבירות, רשאי לחקור בעל פה כל אדם המכיר, לפי הסברה, את עובדותיה ונסיבותיה של כל עבירה, שעליה חוקר אותו קצין משטרה… ורשאי הוא לרשום בכתב כל הודעה שמוסרה אדם הנחקר כך".

בנוסף, דאג המחוקק לצייד את המשטרה ואנשיה בכלים שונים אשר יסייעו בידה לקיים את החקירה המשטרתית. מדובר בסמכות מעצר וחיפוש וסמכויות נלוות אליהן כגון: שימוש בכוח וזיהוי, לתפוס חפצים ולהחזיק בהם; וכן בסמכויות לבצע פעולות חקירתיות יזומות כגון האזנות סתר ועיקוב סמוי.

מטרות החקירה הפלילית

במקראה חקירות (1988) נמנות מטרות החקירה הפלילית:

  1. חשיפת עבירות

מדובר בחיפוש מתמיד אחר פעילות פלילית ובדיקת המקרים אשר הובאו לידיעת המשטרה, אם אמנם הם מהוים עבירה.

  1. גילוי העבריין

לרבות איכונו ומעצרו.

  1. מניעת המשך הנזק

בהקשר זה ראוי לציין כי יש ומטרה זו עשויה לעמוד בפני עצמה, בלי כל קשר למטרות אחרות. לדוגמא: מאמץ לאתר חומרים מסוכנים על חשבון איבוד האפשרות לגילוי העבריין או פעילות למציאת רכוש גנוב, גם אם ברור כי העבריינים עזבו את הארץ.

  1. איסוף ראיות לצורך העמדת האשמים לדין:

בנושא זה יש להדגיש כי לית-מאן-דפליג כי על הראיות להיות "כשרות" וקבילות. גימשי (1990) מציין בהקשר זה כי מטרת החקירה המשטרתית היא להגיע ל"חקר האמת" הואיל ויש לנהל החקירה בדרך שתוביל להרשעה אבל גם באופן הפתוח למצב של זיכוי. שיבר (1991) מציין כי החקירה צריכה להתנהל באופן אשר לא רק יהיה אפשר "לנקות את הנקי", אלא אף להימנע מלהביא את "הנקי" לעימות עם המשטרה על כל המשמעות התיוגית הנובעת מכך.

מהות החקירה הפלילית

החוקר המשטרתי הבא לחקור עבירות, עומד בדרך כלל בפני תעלומה באשר למהות המעשה, למבצע, או לנפגע. לעיתים אין אפילו "נקודת אחיזה" שבה אפשר יהיה להיאחז על מנת לפתור את התעלומה. לפיכך החוקר שואל שאלות רבות ומתאמץ לקבל עליהן תשובות (מקראה: חקירות, 1988). על-פי-רוב החוקר, לצורך הגשמת מטרות החקירה, מקיים אינטראקציה עם בעלי תפקידים, מתלוננים, עדים ומקורות מידע חיים, ויוצר קשר בלתי אמצעי עם חשודים בכוח או בפועל.

במקרים רבים שואף החוקר, המתקשר כאמור לחשוד, להביאו למצב של "הודיה" שמשמעותה מתן אימרה המובילה או המצביעה על אחריות לביצוע של עבירה (קדמי, 1985).

לאור כל האמור לעיל נשאלת השאלה האם כל הדרכים האפשריות למלא אחר מטרות החקירה – כשרות הן?

דרכי החקירה

כאמור, אחת ממטרות החקירה היא איסוף ראיות קבילות לצורך העמדת האשמים לדין ובכלל זה להשגת "הודיה" כשרה. המחוקק, בדרך כלל, לא ציין כיצד יפעל החוקר לצורך כך אלא הסתפק בהגדרות כלליות מתי ראיה תפסל; לדוגמא: ראיה אשר הושגה בהאזנת סתר של כדין.

באשר לקבילותה של "הודיה" קבע המחוקק, בסעיף 12 לפקודת הראיות כי עליה להימסר "חופשית ומרצון" על מנת שתהיה קבילה כראייה.

קדמי (1985) מציין כי הכללים המכוונים להבטיח כי הודעתו של חשוד שיש בה "הודיה" ותהא קבילה כראייה קובצו באנגליה בתקנות, שגיבשו השופטים שם עבור המשטרה, ואשר ניתן להן, שבל כך, הכינוי "תקנות השופטים". תקנות אלו, אומצו על-ידי הפסיקה שלנו כ"הוראות מנחות" למשטרה. ובעיקרן חובת האזהרה, זכות השתיקה וחיסיון מפני הפללה עצמית.

פרנקל (1990) מציין כי הפסיקה בארץ הגדירה חמש קבוצות גורמים העלולים להביא לפסילתה של "הודיה" אשר זכו לכינוי "אבות הפסול" והם:

  • א. שימוש באלימות או באיום במעשה אלימות.
  • ב. שיטת תחקור בלתי הוגנת לרבות מחמת שעת החקירה, משך החקירה או בגלל: "תיחקור דורסני".
  • ג. יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים כגון: השפלת הנחקר והתעללות בו, בידוד שווא, שימוש לרעה במצב בריאותו, איומי פגיעה באחרים התלויים בחשוד או קרובים אליו.
  • ד. תחבולה בלתי הוגנת ובמיוחד כזו השוללת מהחשוד את שיקול דעתו באם להודות או הפוגעת בזכות השתיקה או הזכות ההיוועצות.
  • ה. פיתוי והשאה. לדוגמא: הבטחת טובת הנאה ממשית ומוחשית תמורת ויתור על זכות החסיון מפני הפללה עצמית.

מכל האמור לעיל עולה כי מרבית הכללים המתייחסים לקבילות של ראיות, לרבות "הודיה" הינם בדרך כלל "מצוות לא תעשה" כוללניות אשר אפשר וכאשר מבקשים ליישמם הלכה למעשה, יעוררו סימני שאלה: מה עלול להיכלל במסגרת "אבות הפסול" ומה לא.

שיבר (1991) מציין כי החוקרים במשטרה והממונים עליהם מתחבטים רבות טרם יחליטו על פעולות חקירה, גלויות או סמויות, המתבקשות מהעניין מבחינת האתיקה. אולם הציבור לא תמיד מודע לדילמות האלו הואיל ובדרך כלל נציגי המדיה אינם שותפים לדיונים אלו. לעיתים חוסר דיווח לתקשורת יוצר דימוי של פעולות לא אתיות, למרות שבפועל אכן המלאכה נעשית כדת, כדין ובמוסריות גבוהה מאוד.

מכלול יחסי המשטרה עם התקשורת אינו מעניינינו בחיבור זה העוסק באתיקה בניהול חקירה. אולם בהקשר לדרכי החקירה אין להתעלם מהשיטה של שימוש בתקשורת לקידום חקירות מסוימות. כך למשל ידועים מקרים בהם "הושתלו" ידיעות פיקטיביות בעיתונות במטרה להשפיע על נחקרים או עדים פוטנציאלים (לדוגמא: פרסום ידיעה כוזבת, כי בידי היחידה החוקרת מספר עדי מדינה, במטרה להניע עד או נחקר שישתף פעולה עם החוקרים).

ככלל מסירת ידיעות פיקטיביות לתקשורת, שלא בידיעתן, הינה מעשה פסול, אולם העיקרון עצמו של הסתייעות במדיה לקידום חקירה אינו פסול כלל וכלל ולעיתים הינו הכרחי (חיפוש נעדרים) ולגיטימי ("בשידור – חוקר"). והכל בכפוף לחוק ולאתיקה. כל מקרה של פירסום כלשהו אודות חקירה צריך שיהיה מתוך שיקול דעת מעמיק לא רק של הממונים על החקירה אלא גם של הממונים עליהם, ובמקרים מיוחדים של הפיקוד העליון.

 

פרק שלישי: זכויות העצור לצרכי חקירה

ברק (1990) מציין כי לעיתים מאפשר החוק פגיעה בזכויות האדם. מבנה החוק הוא כזה שהזכות ניתנת לפגיעה. בעיקרו של דבר, זכויות האדם כולן אינן זכויות מוחלטות, אלא יחסיות. אולם תפיסת היסוד שלנו צריכה להיות כזו שפגיעה באינטרסים של אדם תהיה האמצעי האחרון ולא האמצעי הראשון. (ההדגשה אינה במקור). לכן מותר לעצור אנשים בישראל – אך ורק כאמצעי אחרון. המעצר איננו מכשיר לייעול החקירה. המעצר הוא מכשיר למניעת שיבושה. אם חקר האמת היה הערך העליון שלנו, אזי מעצר כאמצעי ראשון היה מצוין. אבל זו, כאמור, אינה התפיסה הקונסטיטוציונית שלנו. אנו מוכנים להכיר בכך שמבצעי עבירות יהלכו חופשי ובלבד שלא נשתמש כלפיהם באמצעים אלימים.

לפיכך פרק זה יכלול סקירה קצרה על זכויות העצור וחובות המשטרה בכלל וקצין המשטרה בפרט,  וכן יוצגו האמצעים המשפטיים העיקריים להבטחת זכויות העצור.

זכויות העצור וחובות קצין המשטרה

מעצר לצורך חקירה פלילית נחשב כאמצעי דרסטי הפוגע בזכויות הבסיסיות של האדם. באשר על כן דאג המחוקק ובתי המשפט ליצור נורמות משפטיות רבות אשר תכליתן להעניק לאדם שנעצר זכויות, הן בשלב המעצר, על ידי השוטר, והן בשלב הבאתו בפני הקצין הממונה בתחנה. זכויות אלה מעניקות לפרט הגנה מסוימת על חירותו, בהתחשב בנסיבות, ומגבילות את כוחה של המדינה לשלול את חירותו לחלוטין או לפגוע בה (המכללה, אתיקה מקצועית וזכויות האזרח, 1990).

בפרק זה תוצג סקירה של זכויות העצור, בהמשך לזכויות הנחקר שנדונו בפרק הקודם, וכן החובות המוטלות על קצין המשטרה לקיים את זכויות העצור.

זכויות העצור מעוגנות בחקיקה בעיקר בסעיפים 9 ו-10 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש) תשכ"ט-1969 בנושא מעצר ושחרור על-ידי הממונה על התחנה והסמכות לעצור אדם הבא למשטרה. וכן בסעיפים 28 ו-29 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 בנושא מסירת הודעות על מעצר ופגישה עם עורך דין.

הוראות החוק והנחיות הפסיקה הרבות בנושא זכויות העצור תורגמו ועובדו על-ידי המשטרה לשורה של פקודות ונוהלים1 אשר לא כאן המקום לפרטם. אולם ראוי לציין כי לנגד זכויות העצור עומדות חובות הקצין הממונה ועיקרן:

  • בירור נסיבות המעצר.
  • הודעה לעצור על ההחלטה לכלאו.
  • הודעה לעצור על "זכותו להודיע" לקרוב ולעורך דין על מעצרו ועל מקום הימצאו.
  • הודעה ל"קרוב" ע דבר המעצר.
  • הודעה לעורך דין על דבר המעצר.
  • החובה לאפשר פגישה בין העצור לעורך דינו.

שיבר (1991) מציין כי על הקצין או האחראי על החקירה מוטלת חובה לאתר ולמנוע תקלות בכל הקשור לזכויות העצור בכלל והאתיקה בחקירה בפרט.

האמצעים להבטחת זכויות העצור

המחוקק התיר למשטרה ולבית המשפט, במקרים חריגים ומיוחדים לפגוע במידה מסויימת בזכויות העצור. לדוגמא: עיכוב ידיעה על מעצר (על-פי סעיף 30 לחוק הדין הפלילי). אולם המחוקק לא קבע מה דינן של ראיות המושגות אגב הפרת ההוראות בדבר זכותו של חשוד עצור להיפגש עם עורך דין ולהיוועץ עימו. סביר להניח כי אם בעתיד תהיה הפרה גסה של הזכות להיפגש עם עורך דין, ייתכן ובית המשפט יפסול ראיות כאמור ויקרב אותנו לדוקטרינת "פירות העץ המורעל" (המכללה, אתיקה מקצועית וזכויות האזרח, 1990).

ראוי לציין כי התרופה לאי קיום ההוראות בנושא זכויות העצור היא פנייה לבג"צ. לדוגמא: בבג"צ 128/84 ל"ח (2) 28 (חזן) נאמר כי:

"במצב הדברים הקיים של העדרה של תרופה אחרת… מי שמלין על דחיית פגישה… רשאי להביא עניינו לפני בית המשפט הגבוה לצדק, וזו הדרך הדיונית הנאותה לכך".

יחד עם זאת הסדיר המחוקק פיצוי בשל מעצר1 של אדם שנעצר ושחורר מבלי שהוגש נגדו כתב אישום על מעצרו ועל הוצאות הגנתו, אם מצא בית המשפט אחת מאלו:

  • שלא היה יסוד למעצרו.
  • שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי.

בתי המשפט נדרשים לפסוק הלכות באספקטים רבים ומגוונים הקושרים לעצור הנחקר במשטרה. לדוגמא: בע"פ 480/85 יוסף קורטאם נגד מדינת ישראל2 בית המשפט העליון פסק בעניין נאשם אשר הורשע בבית המשפט המחוזי בהחזקת סם שלא כדין לאחר שסמים שהוצאו מגופו בניתוח בניגוד להסכמתו שימשו כראייה וכבסיס להרשעתו. הניתוח נעשה במטרה להציל את חייו; ובית המשפט הכשיר את הראייה.

דומה כי המקרה דנן ממחיש היטב את הדילמות הניצבות במציאת האיזון הראוי בין זכויות הפרט בכלל וזכויות העצור הנחקר בפרט. מדובר באין ספור של מצבים אשר יתכנו כתוצאה מהתקשרות בין החוקר ליחיד אגב החקירה הפלילית ואשר אותם אין המחוקק הראשי, והמחוקק המשני יכולים לצפותם או מסוגלים לנסחם בקודקס החוקים.

 

פרק רביעי: המקורות לכללי האתיקה בניהול חקירה

עד-כה עסק חיבורנו בסוגיות כלליות הקשורות למהותה של האתיקה המקצועית בכלל והאתיקה המשטרתית בפרט, בייחוד בכל הנוגע לאתיקה בניהול חקירה. הפרק הבא יציג את המקורות השונים לכללי האתיקה בניהול חקירה, כאשר נקודת המוצא לדיון היא הרעיון שהאתיקה נגזרת ממהות "שלטון החוק".

שלטון החוק

כפי שנאמר בפרק הראשון, האתיקה המקצועית מאגדת נורמות הנגזרות מערכים הקיימים בחברה. אחד הערכים המרכזיים בחברה הדמוקרטית הוא: "שלטון החוק". פורז (1990) מדבר על: "עליונות שלטון החוק" כאשר לשיטתו העיקרון המנחה הוא כפיפות השלטון לחוק כמו כל יחיד החי במדינה.

זמיר (1987) מונה שלושה מובנים עיקריים הכלולים במונח : "שלטון החוק" והם:

  • המובן הפורמלי:

מדובר במובן הבסיס של עקרון "שלטון החוק". הכוונה לחובה לנהוג על-פי החוק, כפי שנתפרש על-ידי בית המשפט, בהתאם למטרת החוק. חובה זו מוטלת על כל הפרטים החיים במדינה ללא יוצא מן הכלל.

  • המובן המוסדי:

זהו המובן המבטא את החובה המצפונית שלנו לציית לחוק כאשר מדובר בחוק דמוקרטי, אשר יצא מאת מוסד שנבחר על-ידי העם בבחירות חופשיות כלליות ושוות, ואשר אינו תלוי בשלטון אלא נפרד ממנו וקובע את הכללים אשר מחייבים את השלטון עצמו. "שלטון החוק" במובן המוסדי הינו שלטון החוק הדמוקרטי להבדיל משלטון החוק הרודני.

  • המובן המהותי:

לפי מובן זה, "שלטון החוק" הוא שלטון החוק הצודק או הראוי. אנו שואפים לכך שהחוק יבטא עריכם חיוניים לחיים הוגנים של אדם בן חורין. לפיכך החוק צריך לקבוע את חירויות האזרח (כגון: חירות הביטוי, המצפון וכד'), אסור שהחוק יהיה מפלה או עושק כלפי או כלפי מיעוט בחברה וכד'.

זמיר (1987) מרחיב את היריעה במובן הפורמלי של "שלטון החוק" הואיל ולאמור זהו הבסיס ליתר המובנים, ומציין כי כאשר מבקשים לבדוק את "שלטון החוק" במובן זה יש לבחון את שתי אלה:

  1. הציות לחוק ע"י האזרח:

קרי: "השלטת החוק", דבר אשר מטבע הדברים אינו העיקר לחיבור זה.

  1. הציות לחוק ע"י השלטון:

לאמור: "חוקיות השלטון". כלומר הדרישה שהשלטון כולו (ההדגשה אינה במקור) יהיה כפוף לחוק ויפעל, הלכה למעשה, אך ורק במסגרת החוק. יצחק זמיר מציין כי במדינת ישראל התפתחו שני מוסדות אשר מיסדו את אכיפת החוק על השלטון וביססו את "חוקיות השלטון":

  1. בית המשפט העליון.
  2. היועץ המשפטי לממשלה.

לאור כל האמור לעיל, עולה כי עקרונות כללי האתיקה המשטרתית המבטאים, בין היתר, את ערך "שלטון החוק" מתגבשים בעיקר בבית המשפט העליון ועל ידי היועץ המשפטי לממשלה.

חירויות הפרט וחקר ה"אמת"

ערך מרכזי נוסף אשר ממנו התפתחו נורמות משפטיות וכללי אתיקה רבים הוא המשירה על חירויות הפרט. ברם, כפי שראינו בפרקים הקודמים, השימוש הכלי החקירה הפלילית, במטרה להגיע לחקר ה"אמת", מתנגש, לעיתים קרובות, עם עקרונות חירויות האדם.

ברק (1990) מציין כי השיקול של חיפוש ה"אמת" אינו יוצר חוק, אינו יוצר כוח שאינו מעוגן בחוק. חיפוש ה"אמת" עשוי להיות רלבנטי במסגרת כוחות המוענקים על ידי החוק, על כן, אין שום אפשרות בשיטה שלנו להצדיק שימוש באלימות כדי לחשוף את ה"אמת". ה"אמת" אינה ערך עליון שתחת דיגלה ניתן לפגוע בזכויות קימות. ה"אמת" היא שיקול במסגרת הכוחות הקיימים. "אמת" היא אחד הערכים שאנחנו רוצים להשיג, אך אינו הערך העליון. לכן איננו מוכנים שכבודו של אדם יירמס כדי לגלות את ה"אמת".

ברק טוען שעל פי תפיסתנו, אין מושג של "Outlaw" דהיינו: אדם אשר החוק אינו מגן עליו וכל המשיג אותו יכול לפגוע בו. לשון אחר: אפילו האדם הבזוי והנקלה ביותר, נולד בצלם והוא מייצג כלפינו את זכויותינו שלנו; לפיכך הוא חסין מפני פגיעה בזכויותיו.

לדעת ברק, אם החברה הישראלית רוצה להכיר בצורך לפגוע בזכויות אזרח מסוימות כדי להילחם בתופעת העבריינות, עליה לומר זאת באמצעות המחוקק ובמפורש. האחריות לאיזון בין החופש האישי לבין הצורך להילחם בפשיעה צריכה להיות בידי המחוקק ולא בידי המשטרה או בתי המשפט.

זכויות החשוד וזכויות האדם

כל בר-בי-רב יודה כי זכויות האדם של החשוד נפגמות כלשהו, קל וחומר כאשר החשוד נתון במעצר.

ביין (1987) מציין כי זכויות החשודים אינן שונות במהותן מזכויותיו של כל אדם באשר הוא אדם. לדעתו זכויות האדם אינן בלתי מוגבלות אלא הן מסויגות לעיתים מפני זכויות הציבור או זכויות אנשים אחרים. כך הדבר גם לגבי חשודים בעבירה.

הביטוי "זכויות חשודים" מקפל בחובו כללים הבאים לשמור על זכויות העצור כגון: זכות לפגישה עם עורך דין, זכות השתיקה, הזכות שלא להיות מוחזק במעצר אלא על-פי עילה מוגדרת, והזכות שהחקירה תיערך בצורה הוגנת. מערכת הזכויות של החשוד יוצרת מערכת מקבילה של חובות המוטלות על אנשי המשטרה החוקרים את החשוד.

לדעת דן ביין החקירה דומה ל"צייד". החוקר מעוניין בתפיסת עבריינים ובהשגת חומר ראיות מרשיע. לעומתו החשוד רוצה לדחות מעליו את החשדות. הכללים הנוגעים במותר ובאסור בחקירה חייבים לתמרן ולאזן בין השיקולים והאינטרסים המנוגדים הבאים:

מודל האתיקה

יתרה  מזאת הפסיקה קבעה כי1 אפילו נכנסת התנהגותו של החוקר לגדר עבירה הנ"ל, אין בכך כדי למנוע הטלת אחריות בגין עבירת הסחיטה הכללית (סעיף 428 לחוק העונשין) שעונשה חמור יותר. מכאן ניתן ללמוד שאם החוקר השתמש באמצעים פסולים – אפילו "מעודנים" יותר מאלו המוזכרים בסעיף 277 – הוא עדיין בגדר של עובר עבירה על-פי סעיף 428 לחוק העונשין.ביין מציין כי לשוטר אין חסינות כללית או הגנה מיוחדת מפני תחולת דיני העונשין. לפיכן אם ייכנסו מעשיו או מחדליו של החוקר בעת החקירה למסגרת עבירות בחוק העונשין או בחוקים אחרים, הוא יהא חשוף לאישום פלילי ככל אדם אחר. לדוגמא: סעיף 277 לחוק העונשין מטיל עונש מירבי של שלוש שנות מאסר בגין גביית הודאה בכפייה על ידי עובד ציבור, לרבות בכוח או באיום בפגיעה בגוף או בנכסים של המאוים או של אדם אחר.

הפסיקה קבעה כי: "אסור לחוקר לעשות כל דבר האסור על-פי דין" מכאן משתמע כי חל חיסור גם לרמות נחקרים – על פי סעיף המרמה 415 ו-416 לחוק העונשין תשל"ז, שם המחוקק מדבר על קבלת "דבר" אשר כולל גם טובת הנאה שאינה חייבת להיות דווקא בעלת אופי רכושי, ואינה צריכה ליפול אישית לידי מי שמשתמש בשיטות של מרמה ותחבולה (בענייננו – החוקר) אלא די לה שתגיע לידי צד שלישי (בענייננו – המדינה).

יחד עם זאת, הפסיקה בדרך כלל, הכשירה הודאות שניגבו בדרכי מרמה ותחבולה2, פרט לנסיבות מיוחדות והן בדרך כלל תוך הפרת זכות השתיקה של החשוד, או כאשר החשוד היה סבור שאין הוא מפליל עצמו, או כאשר נמנעת ממנו אפשרות ההיוועצות בעורך דן. גם כאשר מדובר בראיות שאינן הודאות, שורר בדרך כלל העיקרון שאף אם הם הושגו בדרכים פסולות, קבילות הן כראיה. (למעט במספר חריגים כגון: בהאזנת סתר, ובסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות).

דן ביין מחלק האמצעים הפסולים המשמשים את החוקרים בעת גביית ההודאות לשתי קבוצות:

  1. אמצעים פסולים קיצוניים של אלימות, התעללות ואמצעים פסולים ונפשעים. או הפעלת לחצים פסיכולוגיים כבדים ומציקים. כאשר יוכח השימוש באמצעים מסוג זה, תיפסל ההודאה.
  2. כל יתר האמצעים הפסולים כגון איומים, הבטחות והשאות. כאשר בעקבות השימוש באמצעים אלו, ההודאה אינה נפסלת לאלתר אלא יש לבדוק אם בפועל הייתה למעשים פסולים אלה השפעה על רצונו החופשי של החשוד למסור את הודאתו. בקטגוריה זו עלולות להימצא שיטות ותחבולות שונות ב"שטח הפקר", בין מותר לאסור לכן לקטגוריה זו דרושים כללי האתיקה בחקירה.

להלן מספר דוגמאות:

  • נחקר נרקומן הזקוק לסמים או תחליפים

הודאה הניתנת תוך ניצול הסבל הנגרם על ידי מניעת הסמים, הינה קבילה על פי הפסיקה אם כי יש מקום להתחשב במשקלה.

  • מתן מנוחה לנחקר

בע"פ 344/75 נחום נ' מדינת ישראל פד"י ל' (1) עמ' 659, 664, נפסלה הודאה שנגבתה לאחר חקירה של 13 שעות, תוך הפסקות קצרות, כששתי חוליות של חוקרים עוסקות בחקירה לסירוגין, ולאחר שבמשך שבועיים לא הותר לנאשם להיפגש עם עורך-דין.


  • חקירה ביום או בלילה?

הנשיא שמגר בע"פ 485/76 בן לולו נ' מדינת ישראל קבע כי: "אין לדרוש שהחקירה תעשה בשעות היום דווקא ואין לפסלה בשל אורכה". ובמקום אחר נאמר שחקירה בשעות הלילה אינה פסולה.

  • האם מותר לחקור עצור בנוכחות המתלוננים?

בע"פ 533/84 אריה נ' מדינת ישראל נקבע, הגם שההודאה הוכשרה, שלא היה מקום להרשות למתלוננים להיות נוכחים בחקירתה של המערערת ובוודאי שלא ליטול בה חלק בצורה זו או אחרת. מה עוד שלא היה מדובר בעימות בין החשוד לאנשים אחרים.

הנשיא י. כהן בעניין מועדי (פד"י ל"ח (1) ע"פ 115/82) קבע כי מה שייחשב לבלתי הוגן בחקירה ולמנוגד למוסר חייב להיבחן לפי חומרת העבירה: "כך למשל מה שמותר לחוקר לעשות בחקירת רצח, ייתכן שהוא פסול בחקירת עבירת תנועה". ביין טוען שלכאורה עולה מדברים אלה שחומרת העבירה עשויה לעיתים ל"קדש" אמצעי חקירה שיהיו פסולים בנסיבות אחרות. מצב זה, לכל הדעות, עלול להוביל לאי בהירות ומחייב, מכל מקום, פעולה ושקיול דעת על פי כללי אתיקה מקצועיים.

ביין (1987) מציין כי אי הבהירות באשר לכללי המותר והאסור בחקירה נובעת מכן שהאינטרס של הבטחת הגינות החקירה אינו מוגן בחקיקה אלא באופן עקיף מהיבטים משפטיים שונים. לדעתו יש להתקין קודיפקציה של כללי החקירה משתי סיבות עיקריות:

  1. שמירה יעילה יותר על זכויות היסוד של חשודים בעבירה בעת חקירה.
  2. הגנה על החוקרים מפני הסתבכות בפלילים, כשזו נובעת מהיעדר הנחיות ברורות.

דן ביין מוסיף שמאחר וכללי המותר והאסור בחקירה משטרתית נוגעים להבטחת זכויות היסוד החוקתיות של הפרט, ראוי לא להשאירם אך ורק להסדרים משטרתיים פנימיים (פה"ק והנחיות מח"ק), אלא ראוי שיאושרו ע"י הרשות המחוקקת; אם לא בחקיקה אזי לפחות ע"י אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט.

ביין (1987) ער לעובדה שכל קודיפקציה אינה יכולה להיות מושלמת ולא תוכל להסיר כל אי בהירות, הואיל וקשה, למשל, להגדיר במדויק, אילו תחבולות הן לגיטימיות ואילו פסולות, או כיצד יכול החוקר לפנות לנחקר – מעבר לאיסור השימוש בלשון של גידופין. לכן גם בקודקס שכזה, לא יהיה מנוס מלהשתמש בנוסחות כלליות, כגון: הטלת חובה לשמור על כבוד הנחקר ולהימנע מלהשפילו. אולם קיימים עניינים שבהם ניתן לקבוע הוראות מדויקות יותר כגון: קביעת שעות החקירה המותרות, שעות מנוחה, הספקת מזון, משקה וטיפול רפואי. וכן: האם החקירה חייבת להיערך בישיבה או בעמידה? כמה חוקרים רשאים להשתתף בחקירה בעת ועונה אחת? האם מותרת נוכחות אדם שאינו חוקר בעת החקירה? ועוד.

דן ביין מציין כי קודקס כזה חייב גם לכלול כללים אשר יגדירו מתי מותר לסטות מן הכללים שנקבעו. לדוגמא: מתי יהיה מותר לחקור בשעות הלילה (במטרה למנוע עבירה חמורה, או כאשר יש סכנה לטשטוש ראיות).

דן ביין מסכם כי גם קודקס זה לא יפתור את כל הבעיות הקשורות במציאת האיזון בין דרכי החקירה לבין ההגנה על זכויות החשודים. בסופו של דבר, הרבה תלוי ברמתם המוסרית והמקצועית של החוקרים ובמידת הפיקוח על עבודתם. אשר על כן נודעת חשיבות רבה לאופן בו מונחלים כללי האתיקה אצל החוקרים, למידת הבקרה על יישום הכללים ולטיפול בגורמים המשפיעים על התנהגות אתית חיובית או שלילית בחקירה.

עקרונות האתיקה המקצועית בניהול חקירה

המכללה, אתיקה מקצועית וזכויות האזרח (1990) מונה שורה של עקרונות האתיקה המקצועית בעבודת המשטרה בכלל ובניהול חקירה בפרט. כאמור עקרונות אלו מבטאים את הערכים המרכזיים בחברה ומושתתים על הנורמות המשפטיות שנקבעו בדין ובמשפט. ואלו העקרונות:

  • איש משטרה ישמור על כבוד המקצוע המשטרתי, ויימנע מכל מעשה או מחדל העלול לפגוע בכבוד המקצוע ובטוהר העבודה של המשטרה.
  • איש משטרה ימלא את חובותיו המקצועיות, כשהוא מונחה בכל שלבי עבודתו על ידי מטרות המשטרה כפי שנובע מהחוק, הפסיקה והוראות פיקוד המשטרה.
  • איש משטרה ישתמש בחוקים, פסקי דין, ממצאי מחקרים מדעיים וספרות מקצועית אחרת ביושר אינטלקטואלי ראוי לשמו, וללא פרשנות מעוותת.
  • איש משטרה יקדיש את מלוא הזמן הדרוש לביצוע נאות ויעיל של משימותיו המקצועיות במסגרת המשטרה וישקוד לפתח יוזמה בתחומי הכשרתו והתמחותו, ככל שהדבר ניתן, תוך כדי שמירה על חובותיו המקצועיות והאתיות.
  • איש משטרה יימנע מהפרות חוק מכל סוג שהוא, ויחתור לשמש מופת ודוגמא לכלל הציבור בכל עת ובכל מקום.
  • איש משטרה מצווה על שמירה קפדנית של זכויות אזרחיות בסיסיות של הפרט לחופש, שוויון ומשפט, לכבוד ולהערכה.
  • איש משטרה מנוע מהתערבות, ללא צידוק חוקי, בענייני הזולת, מעירוב רגשות אישיים, דעות קדומות, שנאה, טינה ואיבה או מגילוי רגשי חברות וידידות, שעה שהוא צריך לקבל איזו שהיא החלטה.
  • איש משטרה יתייחס בכבוד, בשוויון ובלא משוא פנים, לכל אדם איתו הוא בא במגע, ללא הבדל רמת השכלה, מעמד חברתי או כלכלי, ללא הבדל עדה או מוצא, מטעמי לאום, דת, גזע, מין, או השקפה פוליטית, או מטעם בלתי רלבנטי אחר כלשהו.
  • איש משטרה חייב בדיווח נאמן לכל איש מהציבור על הודות פעילותו ביחס לאותו איש למעט אותם מקרים האסורים על פי חוק או נוהל משטרתי או המתחייבים מפעולה משטרתית המתבצעת או עומדת להתבצע.
  • איש משטרה מחוייב בשמירת סודיות מלאה על פרטים אישיים ואינטימיים מחיי איש מהציבור או בני משפחתו, שהגיעו לידיו בתוקף ותוך כדי מילוי תפקידו.
  • איש משטרה יימנע מלחץ בלתי הוגן על איש מהציבור למטרה כלשהי, ויקפיד להבחין בבירור בין טובת הציבור לבין שיקולי יוקרה או שיקולים פסולים אחרים.
  • איש משטרה יזהיר עצמו בהתמדה בפני כניעה ללחץ מצד איש מהציבור ויראה עצמו מונחה בלעדית על ידי שיקולים מקצועיים ומצפונו בלבד.
  • איש משטרה יימנע מכל פגיעה שהיא – בהתנהגות ובדיבור כאחת בכבודו של איש מהציבור, במבטאו, במנהגיו, במסורתו, ובכל יחוד תרבותי אחר המאפיין אותו.
  • איש משטרה ירגיל עצמו לנהוג לשון נקייה, תרתי משמע, במגעיו עם הציבור.

 

פרק חמישי: הגורמים המשפיעים על התנהגות אתית בחקירה

המשתנים הבלתי תלויים

בהנחה כי התנהגות אתית בחקירה היא משתנה תלוי, ראוי לבחון את המשתנים הבלתי תלויים הפוטנציאלים היכולים להשפיע על התנהגות אתית בחקירה.

גימישי (1990) מנה שורה של גורמים אשר יכולים להשפיע על התנהגות אתית בחקירה המשטרתית:

  • חשיבה דיכוטומית של "טובים" ו"רעים":

שוטרים רבים בכלל וחוקרים בפרט נוהגים לתפוס את העבריינים כ"רעים" (Bad Guys) ואת עצמם כ"טובים" (Good Guys), התייחסות כזו עלולה להביא לחשיבה בנוסח: אם אני מה"טובים" – הרי שכל מה שאני עושה הוא טוב, לפיכך מותר לי לעשות הכל במלחמה נגד ה"רעים". חשיבה דיכוטומית כזו עלולה ליצור אצל איש המשטרה תחושה שהעבריין הנחקר הוא תת-אנוש.

  • נעילה על קונספציה:

החוקר עלול להינעל על קונספציה מסוימת, לזכותו או חובתו של החשוד, והתעלם מעובדות או אפשרויות וכיוונים אחרים לחקירה.

  • מוטיבציה אישית אשר עלולה לבטא מניעים אישיים שליליים:

לדוגמא חוקר בעל דעות פוליטיות מסוימות המחמיר עם כאלו הנתפסים בעיניו כמשתייכים לקבוצה פוליטית יריבה ומקל עם אנשים המוחזקים אצלו כ"אנשי שלומנו".

  • אקלים אירגוני ביחידה המעודד שמירה על האתיקה:

אווירה כזו נוצרת על-ידי הסברה ודוגמא אישית של המפקדים.

  • הכשרתו של החוקר:

הכוונה להתמקצעות של החוקר. הרעיון כאן הוא שאם ניתן לחוקר ידע רחב יותר על מקצוע החקירות, נעניק לו כלים טובים ומגוונים יותר לעבודתו, ובכך הוא יטה פחות להשתמש בשיטות פסולות.

  • לחצים חוץ ארגוניים:

מדובר בלחצים מצד התקשורת, ציבור וכד' אשר עלולים, בתנאים מסוימים, להשפיע על שיקול הדעת בקבלת החלטות בעיקר כאשר מקבל ההחלטות או המבצע דואג ליוקרתו האישית.

  • לחצים פנים ארגוניים:

אלו לחצים מצד דרגים ממונים הדורשים יותר גילויים, פחות תיקים פליליים, יותר מעצרים וכד'.

דניאל גימשי מסכם באומרו כי ניהול ומנהיגות נאותים, תוך מודעות לנושא האתיקה, יביאו לכך שהמפקדים יקרינו המסרים הנדרשים לשיפור ההתנהגות האתית בחקירה אל עבר העוסקים במלאכה הלכה למעשה.

המכללה, אתיקה מקצועית וזכויות האזרח (1990) מונה חמישה גורמים לפגיעות באתיקה המשטרתית:

  • א. תחושת קיפוח אצל השוטר גורמת לו להיות עסוק עם עצמו ולא להקדיש את תשומת הלב הנדרשת לזולתו, לעמיתו או למקבל השרות.
  • ב. מוראל ירוד ביחידה עלול להביא את אנשיה לגילוי אדישות.
  • ג. משבר הפרישה לגמלאות עלול להביא את השוטר לחוסר סבלנות וקוצר רוח ביחסיו עם הציבור.
  • ד. פקידי ציבור ואישים מושחתים הבאים במגע עם איש המשטרה אגב מילוי תפקידו. לדוגמא: ראש עירייה הפונה למפקד משטרה ומבקש לדעת פרטים על תיק חקירה מסוים.
  • ה. אישיות לא בשלה של השוטר אשר עלולה להביאו להתנהגות שלילית. בהקשר זה מציין כי לנטרול גורם זה מתקיימים במשטרה מבחני מיון לשוטרים ולקצינים.

המכללה, אתיקה מקצועית וזכויות האזרח מביאה מדבריו של סיר רוברט פיל משנת 1829 אשר קבע מספר עקרונות להפעלת המשטרה וביניהם את הכלל כי: "אין תכונה חיונית לאיש משטרה יותר מאשר שליטה מושלמת ביצריו". ואכן כיבוש היצר הוא בסיס מרכזי להתנהגות מוסרית כלשהי.

כאשר איש משטרה נכשל באישיותו, כאמור לעיל, הרי הוא נפסל מלשמש כשוטר ואפילו יהיה מוכשר ומחונך ככל שיהיה.

פיתוח וטיפוח המשתנים הבלתי תלויים

גל (1991) מציין כי החדרת כללי האתיקה לתודעת אנשי המשטרה מוטלת על שתי מערכות משטרתיות:

  • מערכת ההדרכה:

על מערכת ההדרכה המשטרתית מוטלת חובה פורמלית ללימוד כללי האתיקה בקורסים השונים, לרבות לימוד הגדרות להתנהגות השוטר בעבודתו, והסברת הנורמות להתנהגות ולשיקול הדעת של שוטר בכלל, חוקר, קצין, ומשרת ציבור בפרט.

תפקידה של מערכת ההדרכה היא להגדיר בכתב את כל הכללים שניתן להגדיר בכתב, וללמד את הכתוב. כלל, הידע הרלבנטי לאתיקה נשאב בעיקר משני אלו:

  1. פסקי דין של בתי משפט.
  2. התוצרים של מערכת השיפוט המשמעתי במשטרה, אשר כוללים אוסף של מחדלים אשר מהם ניתן ללמוד ולהפיק לקחים, לרבות שאיבה ממערכת החקירה והבדיקה של היחידות לביקורת ותלונות הציבור שזו הנתבך הראשוני לשיפוט המשמעתי.

הידע השאוב ממקורות אלו צריך שיהיה מקובע באמצעות הנחיות מח"ק והנחיות ממ"ן. שלמה גל מציין כי כאשר נוסד מוסד "הנחיות מח"ק" הוא הושתת על אמירות של בתי משפט, קצינים מקצועיים בכירים, ופרקליטי המחוזות. וכן על אמירות רלבנטיות של גורמים ציבוריים משמעותיים כגון: "האגודה לזכויות האזרח" וכד'.

ב.   המפקדים ברמות השונות:

התפקיד המוטל על המפקדים ברמות השונות הוא להטמיע את כללי האתיקה במטרה שהם ישמשו כנר לרגלי אנשי המשטרה. על המפקדים לדרוג לכך שהאתיקה תהיה מחייבת, ועליהם מוטלת החובה להזהיר ולהעניש את מי שאינו נוהג על פי האתיקה. לדעת שלמה גל על המפקדים להשרות מרוחם, על יד דוגמא אישית ובקרה מתמדת לקיום הכללים הכתובים או נורמות אתיות מוסכמות שלא נכתבו.

גל (1991) מדגיש כי בהקשר להטמעת ההתנהגות האתית נודעת חשיבות מכרעת להחלטות ותגובות של סגל הפיקוד הבכיר במשטרה ביחס להפרות כללי חוק ואתיקה מצד אנשי משטרה. הדגש הוא שאין לנקוט ב"מסר כפול", לאמור: מילים לחוד ומעשים לחוד. מסרים כפולים יוצרים נזקים לטווח הארוך בארגון בכך שהם מפתחים ציניות אצל אנשי המשטרה ומנגנונים שליליים אחרים.

מסרים כפולים בעבודת החקירות יכולים להתקיים כאשר קיימת התנגשות בין זכויות האזרח ובין טובת החקירה, כאשר לנוכח אלו עומדת טובת היחידה, המפקד ובכלל (יוקרתו) וקידומו בפרט. במצב שכזה, כאשר האחראי על החקירה יודע שמחד למפקדו "התיק" הנחקר חשוב מאוד, ומאידך הוא עצמו מעריך שהוא "בדרך הנכונה", עלול אותו אחראי ל"קצר הליכים" ולא "להתאפק". היצר להצליח עלול כאן להיות לרועץ. ברם אותו חוקר כן יתאפק כאשר יבוא מפקדו, וכל שורת הפיקוד, ויגידו בלשון חד משמעית כי על החקירה להתבצע אך ורק באופן חוקי, מבלי להפר את זכויות האדם, מבלי לבצע מעצרים לא הכרחיים וכד', ואם גם לא "יצליח" בחקירה אזי קידומו לא יפגע – סביר להניח כי אכן החקירה תתבצע על פי האתיקה הנדרשת. אבל אם המפקד יאמר כל אלו, ו"יקרוץ" ולא רק "קריצה" אחת קצרה, אזי ניתן לצפות כי החקירה תתנהל תוך "קיצור הליכים".

לדעת שלמה גל השדר של הפיקוד הוא הגורם המרכזי המשפיע על התנהגות אתית בחקירה – ולאו דווקא פסיקות בתי המשפט אשר אותן לא תמיד השוטר יודע, ומאחר ומה שמשפיע בסופו של דבר על השוטר הוא דעתו של המפקד.

באשר לדמותו של המפקד המטיף לקיום כללי האתיקה, השאלה היא מי המטיף? האם המטיף הוא אדם אשר הגיע להישגים ולאן שהגיע תוך ששמר בעצמו על האתיקה? או שמדיבר באדם אשר התיר לעצמו לנהוג אחרת?! ועל כך כבר אמרו חז"ל: "נאה דורש נאה מקיים".

פרק שישי: ישום ובקרה על קיום כללי האתיקה

הבקרה והפעילות היזומה לקיום האתיקה

גל (1991) טוען כי אם המפקד רוצה לדעת אם שומרים על כללי האתיקה, מבלי להמתין להערות נוקבות של בתי משפט וגורמים אחרים, עליו ליזום מספר פעולות וגישות.

ראשית על המפקד לגלות מעורבות בעבודה. על המפקד להיות שותף, באופן מדגמי, בשלבי עבודת החוקרים מהשלבים הראשוניים כמו השיקולים לבצע מעצר ועד לשלב שבו התיק מוגש לבית המשפט.

המפקד צריך לבחון כיצד בעלי התפקידים שקלו טרם קיבלו החלטות בקשר להארכת מעצר, להפעלת מקורות וכד', אם על ידי זימון כל בעל תפקיד לשיחה בנפרד ואם על ידי מפגש עם כל שורת בעלי התפקידים.

שנית על המפקד להיות עם "היד על הדופק" ולקבל היזון חוזר על האיכות המוסרית של עבודת יחידת החקירה, בפגישות יזומות מגורמים מקצועיים ואחרים בציבור ובמשטרה כמו למשל:

  • קציני מבחן.
  • פרקליטים מפרקליטות המדינה על מחוזותיה.
  • השופטים.
  • נציגי ציבור – "פרנסי העיר".
  • הערכת עמיתים של השוטרים.
  • סקר אקלים ארגון ביחידה.
  • אזרחים בכלל ועצורים בפרט (אם במסגרת ביקורים בתאי המעצר או בזימונם לשיחה אישית).
  • הרופא המשטרתי.

הרעיון הוא לאסוף תמונות משורה של "גורמים מזינים" על ההתנהגות האתית של אנשי המשטרה.

שלישית, על המפקד לנקוט בפעולה הדרכתית מעת לעת, אם על ידי הצגה וניתוח מקרה או על ידי הצגת שאלות לבעלי תפקידים כיצד ינהגו במקרה כזה או אחר, והכל על מנת להוביל את פקודיו למצב שינהגו על פי אמות מידה נאותות. על המפקד להדגיש הנורמות שהוא מאמין בהם תוך מתן דוגמא אישית.

רביעית, על המפקד להתמיד במתן תגמולים חיוביים, מעת לעת, לבעלי תפקידים שתרמו תרומה לשיפור ההתנהגות האתית במשטרה או שעשו למען שיפור הקשרים של המשטרה עם הקהילה, או שעשו מעשה המוסיף יוקרה למשטרה. יחד עם זאת, על המפקד להפעיל סנקציות, במידת הצורך, כאשר מתגלים ליקויים, ללא משוא פנים או שיקולים שלא לעניין.

המודל ליישום כללי האתיקה ולבקרה על קיומם

"בשורה התחתונה" של חיבור זה יוצג מודל ליישום ובקרה של כללי האתיקה בניהול חקירה. המודל כולל את הפעולות העיקריות שעל בכל תפקידים בארגון לנקוט במטרה להביא להתנהגות אתית בחקירה על פי כללי האתיקה.

המודל המוצע מהווה מכלול של פעולות היוצר מהות מוגדרת. לפי כך די בניתוק או ניתוץ רכיב אחד על מנת לפגוע בהשגת המטרה.

בבסיס המודל שני רעיונות מרכזיים:

  1. יישום הכללים ייתכן באמצעות שילוב פעולות של מערכת ההדרכה המשטרתית ושדרת הפיקוד.
  2. הבקרה על קיום האתיקה תיתכן תוך טיפול יעיל בתלונות על הפרת כללים ובעיקר על ידי יזום בקרה ושמת "אצבע על הדופק".

מודל כללי האתיקה

מודל כללי האתיקה

סיכום

האתיקה בניהול חקירה הינה תנאי הכרחי להצלחתה. לכן על המנהל בחקירות לדאוג לקיום כללי האתיקה יחד עם הוראות החוק ונהליה הפנימיים של משטרת ישראל.

החקירה המשטרתית היא מכלול של פעולות אשר חלק גדול מהן פוגעות, בצורה זו או אחרת, בזכויות האדם האלמנטריות. בעלי התפקידים השונים ביחידות החקירה נהנים מסמכויות רבות ומוקנות להם חסינויות בהקשר לעבודתם. אשר על כן הם נדרשים לכללי אתיקה ולהטמעתם הלכה למעשה.

חיבור זה בחן את הסוגיה: מהי אתיקה מקצועית ואת נושא האתיקה המקצועית במשטרה. פרק שלם הוקדש לחקירה המשטרתית במטרה להציג את הצורך בשמירת האתיות לאורך כל פעולות החקירה והדילמות הכרוכות בכך הן מבחינתו של החוקר והן מבחינתו של המנהל.

מרבית כללי האתיקה מכוונים להבטיח את זכויות החשוד בכלל ואת זכויות החשוד הנתון במעצר בפרט. לפיכך הוקדש מקום בחיבור זה לזכויות העצור.

הואיל ואין לעלות על הדעת דיון בנושא האתיקה בניהול חקירות ללא סקירת המקורות לכללי האתיקה, הושם דגש על מבחר מקורות מהחוק, הפסיקה והספרות המקצועית.

כאמור על המפקדים ביחידות החקירה לקיים ולוודא כי החקירות ביחידותיהן מתנהלות כדין וברמה המוסרית המצופה מצד הציבור ובתי המשפט. אי לזאת יש הכרח לזהות את הגורמים המשפיעים על התנהגות אתית בחקירה במטרה לנטרל את הגורמים המביאים להתנהגות אתית שלילית ולחזק את אלו התורמים להתנהגות המוסרית הנדרשת.

החיבור מסתיים במודל אשר מתווה דרך להתנהגות על פי כללי האתיקה בחקירה. המודל מתבסס על ההנחה כי התנהגות אתית תושג אם ייושמו כהלכה כללי האתיקה ואם הפיקוח והבקרה על קיום התנהגות אתית יתבצעו כראוי.

הרעיון המרכזי של קיום כללי האתיקה בניהול חקירה, העובר כחוט השני לאורך כל החיבור, הוא הדוגמא האישית של המפקד, ברמות השונות. הרמה המוסרית של המפקד היא תנאי הכרחי להתנהגות אתית בחקירה ומצטברת לתנאים האחרים אשר לובנו והוצגו בעבודה זו.

מקורות

  1. ביין, דן. "כללי החקירה המשטרתית היש מקום לקודיפיקציה של "חוקי הציד"?". עיוני משפט, י"ב (1). (1987). עמ' 129-143.
  2. ברק, אהרון. "המשטרה וזכויות האזרח". בתוך: המכללה לקצינים בכירים, אתיקה מקצועית וזכויות האזרח. עמ' 192-201.
  3. גימשי, דניאל. סיכום הרצאותיו בקורס פו"מ מחזור ל"ט. משטרת ישראל, המכללה לקציני משטרה. 1990. (לא פורסם).
  4. גל, שלמה. סיכום הרצאתו בקורס פו"מ מחזור ל"ט. משטרת ישראל, המכללה לקציני משטרה. 1990. (לא פורסם).
  5. גל, שלמה. ראיון אישי. מאת: דוידוביץ אבי. 1991. (לא פורסם).
  6. זמיר, יצחק. "שלטון החוק במדינת ישראל". הפרקליט. (1987).
  7. המכללה לפיקוד ומטה, קורס קצינים בכירים לפיקוד ומטה, נעורים. מקראה – חקירות. 1988.
  8. המכללה לקציני משטרה, נעורים. אתיקה מקצועית – מקראה. 1985.
  9. המכללה לקצינים בכירים, נעורים. הקורס לפיקוד ומטה. אתיקה מקצועית וזכויות האזרח. 1990.
  10. פורז, אברהם. סיכום הרצאתו בקורס פו"מ מחזור ל"ט. משטרת ישראל, המכללה לקציני משטרה. 1990. (לא פורסם).
  11. פרנקל, דויד. ההיבט האתי בניהול חקירה; עבודה נושאית אישית. נעורים. משטרת ישראל, המכללה לקצינים בכירים. 1990.
  12. קדמי, יעקב. על סדר הדין בפלילים, קובץ הרצאות. חלק א'. תל-אביב. דיונון. 1985.
  13. שיבר, יעקב. ראיון אישי. מאת: אבי דוידוביץ. 1991. (לא פורסם).

[1] העבודה שימשה רבים להכנת עבודות שונות והרצאות. חלקם טרחו לציין את המקור. ככלות הכול מדובר באתיקה.

[2] ע"פ 216/74 פד"י כ"ט (1) עמ' 243, "כהן".

[3] ההדגשות אינן במקור.

[4] בתוך: אתיקה מקצועית – מקראה (1985) עמ' 4 – 16.

1 להלן ריכוז ההוראות המחייבות במשטרת-ישראל לעניין זכויות העצור:

פה"ק 14.01.12 – עורכי דין – פגישות עם עצורים.

פה"ק 14.01.34 – עיכוב, מעצר ושחרור בערבות.

הוראות אח"ק מס' 60 – בדיקה רפואית לעצורים.

הנחיית מח"ק 03.300.24 – הטיפול בעצורים: נושאים נבחרים.

הנחיית מח"ק 03.300.38 – חקירת חיילים: מעצר וחיפוש.

הנחיית מח"ק 03.300.130 – חסד"פ (תיקון מס' 15) תשמ"א-1981.

חוזר לקחי חקירה ופסיקה מס' 30 – מעצר חשוד בעריקות מצה"ל.

1 בסעיף 32 לחוק סדר הדין הפלילי (בנוסח משולב) תשמ"ב-1982.

2 פד"י כרך מ' 01986) 3 עמ' 673.

1 ע"פ 836/79 מיכאלי נ' מדינת ישראל, פד"י ל"ד (4) עמ' 800.

2 ע"פ 115/82, מועדי ואח', פד"י ל"ח עמ' 197.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s