המלצות בסיכום תיק חקירה

אבי דוידוביץ (2016)

האיסור על המשטרה להמליץ בסיום חקירה אינו חוקתי ואינו דמוקרטי * זכותה וחובתה של הרשות החוקרת להביע את עמדתה המנומקת אם יש מקום להגיש כתב אישום נגד חשוד * גם אם הסמכות להמליץ אינה חקוקה במפורש בחוק, היא נובעת מהסמכות הטבועה של המשטרה לנהל חקירות פליליות

דגלי המשטרה
דגלי המשטרה (התצלום מאתר משטרת-ישראל)

בעקבות סיום חקירת המשטרה בתיק שכונה "מעונות ראש הממשלה" והעברתו לפרקליטות, עלתה שוב לסדר היום הציבורי סוגיית המלצות המשטרה בסיכום חקירה, ובעיקרה השאלה האם אמורה משטרת-ישראל להמליץ על המשך הטיפול בתיק החקירה ולפרסם על המלצותיה.

ככל הזכור לי השר לביטחון הפנים הראשון שהתנגד למתן ההמלצות היה תא"ל במיל' אביגדור קהלני, אשר כיהן במשרה בין השנים 1996 – 1999, במהלך הממשלה הראשונה שנתניהו עמד בראשה. בעקבות פרשת בר-און חברון התבטא קהלני כי אל לה למשטרה להוציא המלצות בתיקי חקירה. באותן שנים כיהן אסף חפץ כמפכ"ל וסנדוּ מזור שימש כראש אגף החקירות תחתיו, צמד שידע לעמוד כחומה בצורה מול כל ניסיון זר ונואל להתערב בעניינים משטרתיים בכלל, ובחקירות בפרט. את קהלני החליף במשרד פרופ' שלמה בן-עמי. למיטב ידיעתי הוא לא נדרש לסוגיית ההמלצות, ואם כן – לא יצאה ממנו כל הנחייה בעניין. השר בן-עמי כיהן בממשלתו של אהוד ברק, שיחסית לראשי הממשלה האחרים בדורות האחרונים, לא שחה במים העמוקים של בריכת הפלילים. ייתכן וגם אישיותו של בן-עמי, איש העולם הגדול והאקדמיה, הביאה אותו למסקנה כי איסור על המשטרה להוציא המלצות בסיום חקירתה אינו ראוי ויאה לדמוקרטיה.

השר שבא אחריו, ד"ר עוזי לנדאו, כיהן בממשלתו של אריאל שרון ז"ל. הוא השר שהוציא לראשונה הנחייה כתובה בעניין, אותה ביסס לא רק על צו מצפונו אלא גם על חוות דעת של מלומדים ידועי שם – מרביתם כאלו המזוהים עם השמאל. לא זו אף זו, הוא גם דאג לגבותה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה, השופט אליקים רובינשטיין. במאי 2002 הוציא השר לנדאו הנחייה בכתב למפכ"ל שלמה אהרונישקי וקבע כי: "היחידה המשטרתית החוקרת תסכם את תיק החקירה, תצביע על הראיות בתיק, תעריך אותן ותבחן אם יש בנמצא ראיות להוכחת יסודות העבירה הנוגעת לעניין, אך תימנע לקבוע המלצה להעמדה לדין".

לעומת המלצות על העמדה לדין – המלצות על סגירת תיק הן רצויות ומתקבלות בברכה

היועמ"ש רובינשטיין אישר בכתב את הנחיית השר לנדאו. עיון מעמיק במכתבו לשר ולמפכ"ל מיום 30.5.02 "המלצות בסיום חקירה", מגלה כי לטעמו לא חרג השר מסמכותו להורות למשטרה את אשר הורה, ולגופו של עניין ההנחיה אינה אלא איסור השימוש במונח "המלצות" בלבד. זאת כי כל האלמנטים האמורים להימצא בשורה התחתונה של סיכום התיק אכן נכללים בהנחיית השר. נראה כי לטעמו של היועמ"ש מדובר בעניין סמנטי ותו לא – אם להשתמש במילה "המלצה" בסיכום התיק אם לאו.

ככל הידוע לי הנחייה דומה לא יצאה מטעמו של היועמ"ש, או של פרקליט המדינה, לגופי החקירה האחרים במדינה – ומניינם כידוע הוא דו-ספרתי. הנחייה זו גם לא עמדה בפני ביקורת שיפוטית – ויש להצטער על כך.

עניין ההמלצה בסיום חקירה אינו סמנטי אלא מהותי. אומנם המחוקק לא הסמיך במפורש את המשטרה ליתן המלצות בסיום החקירה, אך שורה של פעולות הנעשות על ידי המשטרה כדת וכדין לא הוגדרו לה בחוק המפורש, אלא הן נובעות מהסמכות הטבועה במכלול תפקידיה, אחריותה וסמכויותיה. דמוקרטיה נבחנת בין היתר במארג האיזונים המתקיימים בין הרשויות ובריסון הכוח של כל אחת מהם, יחד עם עצמאותן ואי תלותן – כל אחת על פי הגדרותיה. הסמכות של המשטרה להמליץ בסיום חקירה מבטאת את עצמאותה היחסית, ואת אי תלותה בגורמים שאינם אמורים להתערב בהתנהלותה – או אמורים להתערב בסייגים ברורים. הסמכות של המשטרה להמליץ מבטאת את מקצועיותה ומשמשת כאמצעי לביקורת ציבורית על רשויות התביעה, אשר ייתכן ויצטרכו לנמק כדבעי ולהסביר בפרוטרוט פערים בין המלצת המשטרה ובין החלטתן. יחד עם זאת ניתן לומר כי מתן ההמלצות עשוי לשמש גם כאמצעי לביקורת ציבורית על הרשות החוקרת – עניין הרצוי וראוי כשלעצמו.

אין חולק כי הבכורה בהחלטה על גורל תיקי חקירה, בעיקר כשמדובר בעבירות מסוג פשע ובעבירות נגד אישי ציבור, נתונה לפרקליטות – אך בכורה זו אינה מבטלת או מאיינת את עמדתה של הרשות החוקרת, היא רק גוברת עליה.

בויכוח על האיסור שהוטל על המשטרה להמליץ בסיום חקירה נפקד לכאורה קולה של פרקליטות המדינה. כידוע, יודעת רשות זו להשמיע את קולה ולזעוק את זעקתה כאשר נוגע העניין אליה בצורה זו או אחרת. בעניין המלצות המשטרה בתיקי חקירה נראה כי נוח הדבר לפרקליטות שהמשטרה לא תמליץ. בכך היא עשויה לחסוך לעצמה מנת ביקורת ציבורית שייתכן ואינה רצויה לה. על כן לא ייפלא כי היועמ"ש רובינשטיין הקפיד לציין במכתבו אל השר והמפכ"ל כי קודם שהוציא את עמדתו, התייעץ עם פרקליטת המדינה (עדנה ארבל) שהסכימה עם עמדתו.

האיסור למשטרה להמליץ התעורר רק כשהדבר נגע באישי ציבור ובהמלצות להעמידם לדין. עובדה המעידה על רצון האליטות הפוליטיות להגן על עצמן בכל דרך שניתנה להם. ככל הנראה כאשר מדובר בהמלצות לסגור תיקים – אזי המלצות המשטרה רצויות ומבורכות.

פרסום ההמלצות

משטרה אמורה להתנהל בשקיפות מירבית. המשטרה אמורה לפרסם את המלצותיה כאשר מדובר בתיקים נגד אישי ציבור, או בתיקים בעלי עניין ציבורי. פרסום ההמלצות אמור להינתן בתאום עם הפרקליטות – אך לא בהכתבתה – כי אין יורים בתוך הנגמ"ש ואין רשות אחת מביכה את רעותה, גם אם ברורה ההיררכיה ביניהן. ההמלצות אמורות להתפרסם בשפה של בני אדם ולא משפטנים – היינו לא רק ציון מספרי סעיפי העבירות המיוחסות לחשודים, או שם העבירה, אלא מהותה ועיקריה.

למרבה הצער חיים אנו בתקופה בה חלקים מהציבור המיוצגים בנדיבות יתרה ברשות המחוקקת והמבצעת, פועלים ללא לאות להחליש את מעמדן של רשויות האכיפה, ואת עצמאותן היחסית, זאת במסגרת מהלכים כאלו ואחרים של דה-לגיטימציה כלפיהן. המשפטנים הדוגלים באיסור על מתן ההמלצות, שמרביתם הם מלומדים נקיי כפיים החרדים לשלטון החוק, הרי הם נוקטים בעמדה זו ככל הנראה מטהרנות יתרה, ומנטייה גוברת לעודף חקיקה והאצת תהליך המשפטיזציה במדינה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s