קיצור תולדות מינוי המפכ"ל ה- 18 של משטרת ישראל

אבי דוידוביץ (2015)

הבחירות שהוקדמו לכנסת ה- 20 טרפו את תהליך בחירת המפכ"ל עד כדי טרוף מערכות

10393169_767782779910493_2335922426229033019_n
הסמל מדף המשטרה בפייסבוק

גם מי שאינו עוקב מקרוב אחרי הנעשה במשטרת-ישראל בעשורים האחרונים, יכול להיווכח כי חלק ניכר מהמפכ"לים עזבו את התפקיד, או התמנו לכהונה הרמה, כשמהומה לא קטנה מלווה את התהליך. על-פניו נראה כי השתלשלות מינוי המפכ"ל ה- 18 עולה על כל מה שהכרנו, ואולי אף עולה על כל דמיון. זאת פרשה שיש בה כמעט הכול מהצד הרע של החיים בארגון, ומעט מאד – אם בכלל – מהטוב. מינוי המפכ"ל בשנת 2015 נעשה תהליך המעיד בעיקר על משילות רופפת, מנהיגות רופסת, רעות מחוררת, ומעל לכול – על השתוללות התחרותיות – הרומסת את ההתקשרות והמחויבות לערכים ולמסגרות מוסדיות. כמי שליווה את התהליך גם באמצעות גילויי דעת פומביים, אשמש כמורה נבוכים בזעיר אנפין לכל המתעניין בנושא והמודאג מהמתרחש.

המפכ"ל ה- 17 של משטרת-ישראל, יוחנן דנינו, אמור היה לסיים את שלוש שנות כהונתו בערב ה- 1.5.2014. בכל הנוגע לדנינו אינני אובייקטיבי. תמכתי במינויו בפומבי עוד כשהשר אהרונוביץ ניסה למנות את אורי בר-לב למפכ"ל, ואני מוקיר את האיש ופועליו בכל לבי, גם אם בכמה עניינים הייתי נוהג אחרת ממנו.

כפי שניתן היה לצפות, בסמוך לנובמבר 2013 הונע המרוץ למפכלות והתחיל להתחמם. התרשמתי כי על קן החימום מתייצבים מועמדים טובים, אך זקוקים "לשפשוף" נוסף כניצבים. לפיכך יצאתי ב- 10.11.13 במאמר תחת השם "המירוץ למפכלות" (לינק למאמר: http://www.news1.co.il/Archive/003-D-87966-00.html) ובו קראתי להאריך את כהונתו של דנינו בשנה רביעית. לשמחתי, עשו השר אהרונוביץ וראש הממשלה נתניהו את הדבר הראוי והנכון. כהונתו של דנינו הוארכה בשנה נוספת, היינו עד 30.4.15. השר אהרונוביץ יכול היה לנהל תהליך סדור של מינוי מפכ"ל, ובכלל זה הודעה על המינוי בזמן הנכון לאפשר למועמד כ- 3-4 חודשים לצורך סיום תפקידו כניצב, וחפיפה עם מחליפו והכנות לכניסה לתפקיד הרם – כל זאת מבלי להפוך את המפכ"ל המכהן ל"ברווז צולע", מעבר למשך הזמן ההכרחי. סביר להניח כי השר אהרונוביץ העדיף את בנצי סאו והוא התחיל לסלול את הדרך להבטחת המינוי מול ראש הממשלה נתניהו. נקדים את המאוחר ונאמר כי ליברמן ככל הנראה לא אהב את העצמאות היתרה של אהרונוביץ, שבאה לידי ביטוי גם עם "פיצוץ" פרשת השחיתות 242. מבחינתו של ליברמן אהרונוביץ היה יכול לעכב את המעבר לחקירה הגלויה עד אחרי הבחירות. החשבון נסגר כאשר הוא הרכיב את רשימת המועמדים של מפלגתו, ישראל ביתנו, לבחירות לכנסת ה- 20. אהרונוביץ נשאר בחוץ.

מי הרוויח ומי הפסיד במירוץ למפכלות מהבחירות המיותרות לכנסת במרץ 2015?

נראה כי המפכ"ל דנינו לא טמן את ידו בצלחת ופעל מאחורי הקלעים להבטחת מינויו של ניצב בדימוס המקורב אליו מאד, איש ראוי, מוכשר ומוערך. העדפה של אחד תבוא בהכרח על פני השני. דומה כי נתניהו מצידו, לא אהב את המועמד של אהרונוביץ. ייתכן כי קסמו של דנינו גבר על הכריזמה של אהרונוביץ. ייתכן והוא השתכנע לגופו של עניין כי ממינויו של אותו ניצב בדימוס הוא יוכל לגזור קופון תדמיתי גדול יותר מזה שבמינויו של בנצי סאו. ייתכן והוא התרשם יותר מזה ופחות מזה כמתאים למפכלות. וייתכן מאד כי נתניהו כמו נתניהו – חשד כי ליברמן עומד בצורה כזו או אחרת מאחורי המועמד של אהרונוביץ – וזו כמובן סיבה מנצחת להניא את המהלך. כך או כך נראה שנתניהו עקף את הקונפליקט בקלות וכמו שהוא אוהב. הכנסת ביוזמתו החליטה בתחילת חודש דצמבר 2014 על הקדמת הבחירות למרץ 2015. על הממשלה בתקופה זו נאסר ככלל לאייש תפקידים בכירים. הקדמת הבחירות נעשתה די במפתיע. השר לבט"פ שהתכוון כאמור להמליץ על בנצי סאו כמפכ"ל הבא – איחר את המועד. לא נותר לממשלה אלא להאריך את הכהונה של דנינו בחודשיים עד ליום ה- 30.6.15, כך שיהיה לשר החדש חודש ימים "נטו" להחליט על מיהות המפכ"ל הבא. המצב בו כמעט בכל שנתיים מתחלפת ממשלה בישראל מוליד חוליים רבים וקשים. מי שחושב ששר חדש יכול לקבל החלטה מושכלת על מועמד למפכ"ל, ולאפשר לו הליך תקין וסדור של כניסה לתפקיד המורכב הזה, בפרק זמן של כחודשיים – חי במציאות אחרת.

בתוך כך מתגלגלת פרשת הניצבים – גל עכור שמשטרת ישראל מאז היווסדה בתש"ח לא חוותה. עם המשבר הזה מתמודד דנינו תוך גילוי מנהיגות וערכיות לדוגמא. לנוכח השבר הקשה הזה, בתחילת פברואר 2015, למעלה מחודש ימים לפני הבחירות לכנסת ה- 20, כתבתי מאמר כי המפכ"ל ה- 18 תהיה אישיות שלא שרתה במשטרת-ישראל (לינק למאמר: http://www.news1.co.il/Archive/003-D-99911-00.html). דעתי כי אין למנות אדם שלא שירת במשטרה לא השתנתה. המציאות השתנתה. מצב בו שורה של ניצבים ובראשם הסמפכ"ל עוזבים את הארגון בזה אחר זה – מרביתם עם עננה כזו או אחרת המרחפת מעל ראשם – היה מצב כמעט בלתי נתפס. ניתן אף לומר שלא רק שהוא היה חסר תקדים, אלא לא היה לו אח ורע בכל ארגון ממשלתי אחר בישראל מאז קום המדינה. באותו מאמר הסברתי מדוע אין מנוס ממינוי חיצוני לנוכח המשבר התדמיתי העמוק והעמדות השליליות הקשות שהתפשטו כנגד המשטרה – אפילו שלמרביתן אין אחיזה במציאות. נהפוך הוא, הנתונים הסטטיסטיים והסקרים שנעשו מצביעים על ארגון שהגיע להישגים מרשימים בשלוש השנים האחרונות, כמעט בכל תחומי עשייתו. בנוסף, פניתי אל הניצבים המכהנים, שראו עצמם כראויים להתמנות למשרה הרמה, בזו הלשון: "… מכהנים היום לפחות שלושה ניצבים המתאימים וראויים להיות מפכ"לים, אך כאמור לא בעת הזו. מדובר בקצינים צעירים יחסית שיוכלו להתמודד על הכהונה בעתיד. יש לקוות כי הם יישארו בארגון למרות ההצנחה של מפכ"ל מבחוץ, ומתוך נאמנות למשימה הם יסייעו בידיו בכנות ובלויאליות. הצלחתו – הצלחתם – הצלחתנו. לבי עליהם. מדובר באנשים מצוינים ומעולים. השאור שבעיסה. אבל המציאות שנוצרה למרבה הצער היא כזו שמוטב לארגון כי ימונה מפכ"ל מבחוץ. טובת הארגון והמדינה עולה על כל אחד מאיתנו".

הבחירות לכנסת ה- 20 התקיימו במרץ 2015. כמה מאות אלפי ישראלים בדרך הצבעתם, או אי הצבעתם, גורמים לאי היציבות הפוליטית שביטוייה הם לא רק ממשלה המתחלפת בישראל כל שנתיים בממוצע, אלא גם קואליציות שבריריות. אחר כך הם יצקצקו בלשונם וילינו על השלטון בישראל. נתניהו נבחר שוב ובתום תהליך מורכב, לעתים גם לא מכובד, הוא נאלץ למנות שר לבט"פ את חה"כ יריב לוין למשך כ- 10 ימים, ובהמשך את חה"כ גלעד ארדן לשר שלושת המשרדים: ביטחון הפנים, עניינים אסטרטגיים והסברה. מיד בסמוך לכניסתו של ארדן לתפקיד, ב- 26.5.15, פרסמתי מאמר על האתגרים של השר ארדן בכל הנוגע למשטרת-ישראל. בין היתר חזרתי על עמדתי כי בעת הזאת אין מנוס אלא מלמנות מפכ"ל מבחוץ, שיהיה בין היתר: "… אדם שלא רק שאין בו רבב ערכי, אלא שהוא נתן דוגמה אישית מובהקת להתנהלות אתית ראויה ולמחויבות מוחלטת לשירות הציבור… ככלות הכול אין אנשים רבים המסוגלים וראויים למלא את התפקיד המיוחד והרגיש הזה". (לינק למאמר: http://www.news1.co.il/Archive/003-D-103004-00.html).

אני משוכנע כי השר ארדן, עם כניסתו לתפקיד, התכוון באמת ובתמים למנות למפכ"ל את אחד הניצבים בתהליך סדור עד כמה שניתן בנסיבות שנוצרו. כך למשל בסמוך ל- 1.8.15 הוא פרסם מי הם המועמדים למפכלות מתוך המשטרה. בכך נמנע מאיתנו הזובור המכוער שעשה השר צחי הנגבי לניצבים כאשר הודיע על מינויו של משה קראדי למפכ״ל.

דנינו סיים את כהונתו ב- 30.6.15 בחגיגה גדולה שעוד תתגמד לנוכח חגיגת מינוי המפכ"ל

השר ארדן, מנהיג צעיר כבן 45 השואף להיות בתוך עשר שנים ראש ממשלה, חותר להצלחה ברורה בכל תפקיד שייקח על עצמו. בימים בהם שר מתחלף חדשים לבקרים, תנאי הכרחי להצלחה הוא פשוט לא להיכשל. מינוי של ניצב מבפנים, כשהשר חדש בתחום וממונה על עוד שני מיניסטריונים, הוא השגת חסינות טובה מפני תקלות מבצעיות קשות – אם תבאנה. לצורך כך גרם השר ארדן למינויו של בנצי סאו, שהיה מפקד מחוז תל-אביב ומ"מ הסמפכ"ל, לממלא מקום המפכ"ל למשך חודשיים (מ- 1.7.15 עד 1.9.15). המירוץ למפכלות התלהט וניצנים של דם רע בין הניצבים החלו לבעבע. אפשר וטחו עיניהם שלהם ושל בעלי העניין המקיפים אותם, הרואים בכל אחד מהם "סוס" שיוביל את המשך הקריירה שלהם, מלהבחין בענף הדק עליו הם יושבים.

עד מהרה הבין השר ארדן כי לנתניהו יש מועמד למשרת המפכ"ל, ככל הנראה אותו ניצב בדימוס שדנינו המליץ עליו. ארדן לא אוהב שמנחיתים עליו מינוי מלמעלה. אדם כזה בדרך כלל לא מרגיש "חייב" לשר הממונה עליו אלא לזה שהביא למינויו. הדבר האחרון שארדן זקוק לו, במציאות הפוליטית החלולה בישראל, הוא שהדייר בקומה החמישית במטה-הארצי יהיה יותר מדי עצמאי בעבודה מולו. גם כך יחסי הגומלין בין מפכ"ל ובין השר הממונה עליו טעונים בקונפליקט מובנה. נתניהו לא יכול ולא רוצה לכפות על ארדן את המינוי שלו. לעומת זאת, המועמדות של בנצי סאו, שעכשיו ארדן חפץ בה – אינה עוברת את סף שולחנו של ראש הממשלה –  כפי שכבר הסברנו. השר ארדן אינו יכול לכפות את המינוי על ראש הממשלה. פסק זמן למחשבה נוספת היא בדרך כלל הנוסחא הגואלת בעימותים פוליטיים מסוג זה. לנתניהו לא בוער כלום. נהפוך הוא, נתניהו רק יכול להתמוגג מנחת מלראות את ארדן, כוכב עולה בליכוד, מזיע ומתרוצץ.

ב- 30.7.15 בוצע הרצח הנורא במהלך מצעד הגאווה בירושלים. לא צריך להיות מומחה גדול למודיעין, מבצעים ופיקוד במשטרה בכדי להבין שסדרה של ליקויים יכולים לגרום לתוצאה האיומה שקרתה. לא צריך להיות מומחה גדול בפוליטיקה ארגונית בכדי להבין שאירוע כזה יכול לשמש כקרדום לחצוב בו, לקידום או הכשלת מועמד כזה או אחר. לפיכך יצאתי ב- 1.8.15 בקריאה פומבית כהאי לישנא: "ניצב יורם הלוי וניצב זוהר דביר – אם החליט השר לבט״פ למנות מפכ״ל מקרב הניצבים המשרתים בפועל – אם טובת הארגון עומדת לנגד עינכם – אם ערך הרעות והדוגמא האישית חשובים לכם – הסירו נא מועמדותכם לתפקיד המפכ״ל. ניצב בנצי סאו ראוי ומתאים לכהונה והינו אחיכם הבכור. הניחו לו לקבל את המגיע לו בזכות והישארו לשרת תחתיו בארגון, בנאמנות ובהתלהבות – כי הארגון, הרעות, והדוגמא האישית יקרים לכם".

בעקבות הרצח במצעד הגאווה והמחלוקת עם נתניהו התחיל ארדן לחשוב ברצינות על מינוי מפכ"ל מבחוץ. בנקודה קריטית זו ניסיתי שוב לפנות לשכל הישר ולמצפונם של הניצבים יורם הלוי וזוהר דביר וב- 7.8.15 הוצאתי בפייסבוק את הפוסט הבא: "ביקשו ממנו לשמש כמ״מ סמפכ״ל בנוסף על תפקידו כממ״ז ת״א. ביקשו ממנו לשמש כמ״מ מפכ״ל בכדי לבחון אם הוא מתאים לכהן כמפכ״ל, כשהוא יודע שהוא נושא במשרה בלי הסטטוס והעוצמה שיש למפכ״ל, וכששניים מפקודיו מתמודדים נגדו בגלוי על המשרה – ועושים כנראה ככל יכולתם שלא יזכה במינוי (שלא נאמר להכשילו). קוראים לו בנצי סאו. מי שיכול לעמוד בתנאים האלו ראוי שיהיה המפכ״ל". מודאג מהתמשכות התהליך פרסמתי בימים הבאים כמה פוסטים נוספים שכוונו בראש ובראשונה לארדן ולנתניהו – להתפנות מעיסוקיהם ולסגור ללא דיחוי את המינוי לכאן או לכאן. ארגון ענק כמו משטרת-ישראל לא יכול להתנהל לאורך ימים כשבראשו אך ממלא מקום. עם זאת ניסיתי שוב ושוב לפנות אל לבם של הניצבים הלוי ודביר והזכרתי להם ולתומכיהם, ב- 13.8.15, כי :"… גדי אייזנקוט הסיר מועמדותו לכהונת הרמטכ"ל לטובת בני גנץ. אם היה ספק בכישוריו של אייזנקוט לכהן כרמטכ"ל בא צעד זה והסירו. זו אינה רק צניעות, זו גם רעות – ובראש ובראשונה אחריות כלפי הארגון והמדינה".

אבל בשלב הזה כבר נפל הפור. ארדן חיפש במרץ מועמד מבחוץ. ב- 16.8.15 הגיעה מלחמת הניצבים לכיעור נוסף. גורם עלום הטיל את האחריות על מפקד המחוז הצפוני (זוהר דביר) בגין אי מניעת הלינץ בפצועים הסורים שהתבצע כחודשיים קודם. ההשמצה לא רק שלא צלחה אלא רק הוכיחה לארדן סופית כי המפכ"ל ה- 18 לא יהיה משורות המשטרה. אלוף פיקוד צפון, אביב כוכבי, התייצב מיד ולקח את מלוא האחריות על האירוע הנפשע. ארדן השתכנע שתדמית המשטרה בשפל לא רק בעיני הציבור אלא גם בעיניהם של הניצבים בעצמם, וכי צמרתה כהתה ודהתה. הודעתו ב- 25.8.15 כי גל הירש הוא מועמדו למפכלות נפלה עליהם כרעם ביום בהיר. העלבון שבהיות המועמד רק תת-אלוף כאב להם יותר מן האכזבה שבהיות המועמד מן החוץ.

אפילוג או פרולוג?

מועמדותו של גל הירש חשפה לציבור הרחב את מועדון הניצבים והרנ"צים – ולא מהצד הטוב שבו. חבורה נפלאה של אנשים, התכנסה בתחושת של מצב חרום ויצאה בקריאה חסרת תקדים לעצור את מינויו של גל הירש. את רוב רובה של החבורה אני מכיר מקרוב ומוקיר מאד. מרביתם אנשים מצוינים המחזיקים במניות יסוד בקיום שלטון החוק בישראל וביטחון הציבור. מחאתם יצאה מתוך אהבה ענקית לארגון, אהבה עיוורת – כזו המסמאת את העין מלראות כי מושא האהבה איבד את חינו בעיני הציבור. התרומה הממשית של מחאת הניצבים והרנ"צים לפולמוס הייתה בהתבצרותם של ארדן ונתניהו בהחלטתם להביא אך מועמד מבחוץ, ויהי מה.

חלקים ניכרים מהציבור אהבו את המינוי של גל הירש, בין אם מתוך שמחה לאיד, בין אם מתוך הזדהות עם ממשלת הליכוד, ובין אם מתוך הכרה כי אכן מדובר במועמד ראוי. ייתכן ומעולם לא נדע מה עיכב את היועמ"ש בהכשרת המינוי. אינני חובב תיאוריות קונספירטיביות שונות ומשונות – אולם בנסיבות שנוצרו חובת ההוכחה על היועמ"ש ויינשטיין כי התנהלותו הייתה עניינית, נקייה מכל דעה קדומה ודפנסיביות יתרה. הניסיון של אלו מטעמו של היועמ"ש המלינים על ארדן כי היה עליו להקדים בדיקה מול היועמ"ש, טרם ההכרזה על מועמדותו של גל הירש, מוכיח רק כי הם נעדרו בשעתו מהשיעור באזרחות על השקיפות השלטונית.

בעת כתיבת שורות אלו (25.9.15) התבשרנו כי סגן ראש השב"כ, המכונה ר', ימונה למפכ"ל. גם אם יצלח המינוי אין לראות בו כאפילוג של העניין אלא כפרולוג לברור מעמיק על התנהלות המעורבים בתהליך המינוי, על מנת להימנע להבא מפיאסקו שכזה. יחד עם זאת, נאמר בברור – האחראים העיקריים לתהליך העקוב אינם הפוליטיקאים או הבכירים מהמשטרה, אלא אותם מאות אלפי אזרחים, שדרך הצבעתם בבחירות לכנסת גורמת במישרין למשילות הלקויה בישראל.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s